תחילת דרשת יום הכיפורים תרצ"ז / האדמו"ר רבי דוד פרידמן הי"ד מפלוישט
ביום הכיפורים כל נשמה יהודית רועדת, הלב היהודי דופק, הרי זה היום הדין הגדול והנורא.
יש הבדל גדול בין ראש השנה ליום הכיפורים. בראש השנה כולם מתרגשים ופוחדים ממה שיקרה איתם במשך שנה זו. 'בראש השנה יכתבון'. בראש השנה כותבים, ואת הכתיבה ניתן עדיין לשנות. אבל 'וביום צום כיפור יחתמון'. ביום כיפור כבר נחתם הדין, ואז כבר לא ניתן לשנותו.
הדבר דומה לאחד שחשב בדעתו לעשות משהו, אך כל זמן שעדיין לא עשה זאת, יכול הוא עדיין להתחרט כפי רצונו. אבל ברגע שהדבר נעשה זאת, הרי זה כבר אבוד, ואינו יכול להשתנות עוד.
ולכן, לפני שהקטרוג יוכל לצאת מן הכח אל הפועל, צריך לא לשתוק, אלא לצעוק ולבקש מה' יתברך שימחה את כל החטאים העונות ופשעים, ושלא ניחשב כאשמים, כי אם לא עכשיו אימתי.
כתוב במדרש (הובא בשל"ה בסידורו) תכלית הימים היא שבת, תכלית שבתות ראש חודש, תכלית ראש חודש מועדי ה', תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה הוא יום הכיפורים, תכלת יום הכיפורים תשובה. רואים אנו שהמפתח של כל הימים הוא התשובה.
יום הכיפורים הוא היום המיוחד שנבחר לסליחה מחילה וכפרה, כי ביום הזה מחל הקב"ה לעם ישראל במדבר על חטא העגל. בי"ז בתמוז שבר משה רבינו את הלוחות הראשונים, ומיד הקדים לעמוד בתפילה ובבקשה לפני ה', והתעכב ארבעים יום וארבעים לילה, וביום כיפור הוא ירד עם הלוחות השניות, ובכך הודיע לישראל שה' יתברך מחל להם העוון. ומאז, היום הזה הוקדש לדורות למחילת עוונות.
ועל זה אומר המדרש: 'אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לבני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים'. 'כי ביום הזה יכפר עלכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'. יום כיפור הוא היום המיוחד, שבו אין לשטן רשות להיאבק ולפגוע בישראל.
[ההמשך חסר].
(לדוד להזכיר, בני ברק תשפ"ב, עמ' פו-פט)
כתיב 'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' (תהלים צז,יא). ולכאורה היה צריך לומר 'אור זורע', שהרי הצדיק משפיע וזורע אור לאחרים על ידי תורתו וחכמתו. אלא שהכתוב 'אור זרוע', מלמדנו שאם התורה זרועה בתוכו של הצדיק, ההשפעה תצא ותזרח ממנו בדרך ממילא, כאומרם ז"ל (מועד קטן טז ב) כל הלומד תורה מבפנים תורתו מכרזת עלו מבחוץ.
(האדמו"ר מבוהוש, בשם אחיו רבי דוד מפלויעשט הי"ד, לדוד להזכיר עמו' סג)
מרגלא בפומיה של אחי הקדוש שנהרג על קידוש-השם, מה שאנו אומרים בנוסח הווידוי: 'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ובמשתה'. וכי יהודי ירא שמים יחטא במאכלות אסורות חס ושלום? אלא הפירוש הוא 'שחטאנו במאכל ומשתה', שאנו אוכלם ושותים אך לא מארחים בביתנו יהודי שזקוק למאכל ומשתה. וזהו שאמר האר"י הקדוש 'על נטילת ידיים' ראשי תיבות 'עני'.
(האדמו"ר מבוהוש, בשם אחיו רבי דוד מפלויעשט הי"ד, לדוד להזכיר עמו' סט)
האדמו"ר רבי דוד פרידמן הי"ד משפיקוב בפלוישט, מגזע שושלת בוהוש-סקווירא רוזי'ן וטשרנוביל, נולד בשנת תרנ"ח (1898), לאביו, האדמו"ר רבי שלום יוסף פרידמן משפיקוב (בנו של רבי דוד מבוהוש, בן רב יצחק מבוהוש, בן רבי שלום יוסף מסדיגורא, בן רבי ישראל מרוזשין, בן רבי שלום שכנא מפראהבישטש, בנו של רבי אברהם המלאך ה'חסד לאברהם', בנו של המגיד ממזריץ' רבי דוב בער), ולאמו פייגא בת רבי מרדכי טברסקי משפיקוב.
בשנת תר"פ, לאחר פטירת הוריהם במגפת הטיפוס, מונה רבי דוד, ביחד עם אחיו הצעיר רבי יצחק, לכהן באדמו"רות בשפיקוב, בעודם בחורים צעירים. מיד לאחר מכן נאלצו רבי דוד ואחיו להימלט בחוסר כל, על מנת להימנע מגיוס כפוי לצבא רוסיה. האחים הגיע לבית דודם רבי מנחם מענדיל פרידמן מבוהוש, כשהיה עדיין סמוך על שולחן חותנו רבי ישראל שלום יוסף, בנו של האדמו"ר הזקן רבי יצחק מבוהוש.
רבי דוד התחתן בשנת תרפ"ב (1922)עם מרת בת-שבע, בת האדמו"ר רבי אהרן מנחם נחום טברסקי מאזורניץ-קישינוב (משושלת טשרנוביל). לאחר נישואיו התגורר מספר שנים בקישינוב. בתם היחידה הייתה הרבנית צפורה פיגא, אשת ר' ישראל לבנון, סגן ראש עריית חיפה וראש המועצה הדתית בעיר.
בשנת תר"צ, לאחר נדודים הקים רבי דוד את בית מדרשו בפלוישט, עיר הבירה של מחוז פרחובה ברומניה, וכיהן ברבנות העיר במקביל לאדמו"רות. ביתו היה בית ועד לחכמים ולחסידים, שקירב רחוקים לאביהם שבשמים במסירות נפש, ותמיד מלא באורחים, ובהם גם רבנים ואדמו"רים.
הרבי חש בסכנה האורבת לכל בית ישראל באירופה וביקש לעלות לארץ ישראל. הוא התחיל בהכנות לכך. הוא היה מודע לקשיי הקליטה הצפויים בארץ אך העדיף לעלות לארץ ישראל, גם אם יצטרך לעלות 'כיהודי פשוט ולעסוק בכל מלאכה'. בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה, לא עלה בידי הרבי לעלות לארץ.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו פליטים רבים לעיר פלוישט, ובהם גם חיילים יהודים, והתארחו בבית הרבי.
כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התנהל ברומניה מאבק דמים על השליטה. הגנרל יון אנטונסקו תפס את השלטון, כרת ברית עם ה'ליגיונרים', אנשי 'משמר הברזל' הפשיסטי-האנטישמי, והיה בעל ברית חשוב של הנאצים. בעקבות כך הוקמה משטרה לגיונרית שביצעה חקירות, מעצרים והוצאות להורג של מתנגדי המשטר (לאחר 134 יום, בעקבות מרד הליגיונרים ופרעות בוקרשט, דיכה אנטונסקו את המרד, ביטל את השלטון הלאומי-לגיונרי, והקים דיקטטורה צבאית בראשותו).
בט' בחשון תש"א (1940) פשטה המשטרה הליגיונרית על בית מדרשו של הרבי, ועצרה אותו עם עוד כשישים מתפללים במהלך תפילת מנחה. הליגיונרים טענו שהיהודים התאספו בקן קומוניסטי ועצרו אותם באשמת שווא של בגידה ושיתוף פעולה עם השלטון הקומוניסטי. במהלך מאורו עבר הרבי עינויים קשים, אך הוא המשיך לעודד את אחיו הכלואים עמו. על פי עדות יהודי שנכח במאסר, הרבי אמר להם שלא יתייאשו, שיאמינו בבורא יתברך, ודיבר איתם על מצות קידוש השם. בעקבות השתדלות היהודים כלפי השלטונות, ניתנה הוראה לשחרר את האסורים. בכ"ז בחשוון תש"א, שוחררו מרבית האסורים, אך הרבי ועוד עשרה יהודים נלקחו מבית הסוהר ונרצחו ביריות בשולי הדרכים, על גשר, בפרוור של העיר ובקצה מרוחק של העיר. הרבי היה בן ארבעים ושתים כשנרצח. חלק מנרצחים לא נמצאו, ולא זכו להגיע לקבר ישראל.
בלילה שלאחר רציחת הרבי נעצר גם רבה של פלושט, הרב מנחם קוה שפרן, ועבר עינויים קשים וחקירות בהם הצמידו אקדח לליבו ולרקתו. הוא עמד להיות מוצא להורג בבוקר, אך בעקבות מאמצים עילאויים הוא שוחרר.
ר' העניך (אברהם יוסף חנוך) קליינמן, שו"ב והמו"ץ בפלוישט, הצליח במסירות נפש, יחד עם אחד מראשי הקהל, יענקו אבראם, לחפור בורות ולהביא את הנרצחים לקבורה, תחת חסות החשיכה בלילה. ר' העניך חשש שהגיע זמנו להיפטר מן העולם, לאחר שחלם שהרבי שנרצח בא לקחת אותו, והרבי הייטב לב' מסיגט הגיע בחלום להרגיע אותו שלא יפחד. כשהתעורר כתב מכתב לאחיו, הרב מרדכי קליינמן הי"ד, ובו תיאר עלו את מה שקרה בפלוישט, וביקש שיבקש מרבי מסאטמר שיתפלל עליו.
בשנת תש"ו הוקמה בפלוישט מצבה לזכר הקדושים שנהרגו על קידוש השם.
כשחתנו, ר' ישראל לבנון, עלה לארץ ישראל, הוא ביקש לקחת אתו כתבי יד של הרבי ובהם חידושי תורה ודרשות. אך הם לא הצליחו לעבור איתם את הגבול, והכתבים נותרו ברומניה ואבדו. מכל כתבי הרבי הי"ד, שרד ממנו רק דף בודד ובו חלק מטיוטת דרשה שכתב הרבי ליום הכיפורים תרצ"ז. תצלום הדף ותרגומו מיידיש לעברית נמצא בספר 'לדוד להזכיר' (דף פו,ב-פט,ב)
בשנת תשכ"ט הועלה ארונו של הרבי לארץ ישראל והוא הובא למנוחות בבית הקברות 'נחלת יצחק' בתל-אביב, בהלוויה רבת משתתפים.
דברי התורה המועטים שנשארו ממנו, קשורים כולם ליום הכיפורים, כפי שציין נכדו, הרב דוד לבנון באחד מהאזכרות של סבו: 'מופלא הדבר, שמתוך דברי התורה של הסבא זי"א, נשארו לדורות כמה אמרות הקשורות עם יום-הכיפורים… ונראה שזה מה שנשאר לזיכרון לדורות, מפני שנפטר כקדוש, שהסתלקותו מכפרת כיום-הכיפורים'.