התורה שעיצבה את הטבע הישראלי/ הרב יהודה לייב צירלסון הי”ד

תמונת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד
פורסם בגיליון 61 של בית יעקב (סיון תשכ"ד)

א. “עם הספר” הלכה למעשה

במלוא העולם יכונה עמנו בשם “עם הספר”. אצלנו יש לתואר הזה גם תוקף ההלכה, הדורשת כי המלך, בתור סמל האומה בכללה, ישא תמיד ספר־תורה קטן מצומד על זרועו (סנהדרין כא, ב) לאות על התאחדות האומה עם הספר; וכי יש לקרוע למראה מיתת יהודי פרטי, מטעם החשבה כשרפת ספר־תורה (מועד־קטן כב, א). הלכות כאלה הנם איפוא חותם תבנית עם-הספר. ועם ישראל זכה לתואר נשגב אשר כזה בצדק וביושר. עוד בהיותו במצרים, כבר היו לו, לפי מה שהשמיעונו חז”ל במדרש “שוחר טוב”, “ספרים, שהיה משתעשע בהם” ברגעי הנופש מעבודתו הקשה. והנה, התחולל מעמד הר סיני ואחדו לנצח העם עם ספר הספרים, שהוא התורה. ההתאחדות כלולה בזה, שאיך שיהיה יחס היהודי אל דתו, הנהו מושפע, פחות או יותר, ברצון או שלא ברצון, מספר הספרים מיום הוולדו עד יום מותו. השפעה מתמדת כזו היא לא רק ביחס הדתיות, כי אם גם ביחס החברתיות לכל ענפיה השונים. נקח נא בתור ציור את התקופה, שחיו בה הפילוסופים חגדולים אפלטון ואריסטו, שהיא אחת התקופות החשובות, שלפני יותר מאלפים שנה. לעינינו הנה מופיעים העמים, שהם משכילים ותרבותיים ביותר, לפי טעם העת ההיא: מצד אחד היוונים והרומאים, ולהבדיל מצד שני, היהודים. אבל עד כמה עמוקה התהום שביניהם, יוכיחו למדי שלושת הפרטים האלה: עינוי העבדים באופן היותר אכזרי היה בתור מושכל ראשון אצל היוונים והרומיים. בהתיירא האדון, לבל יגלה העבד סודו, היה חותך בקור רוח את לשון האחרון. אם לא מצא העבד חן בעיני מטרונא, היתה מסמרתו אל העץ והיתה מתענגת ביחד עם רעותיה, המזומנות למראה תנועת הפרכוס, השבץ והגסיסה של האומלל. העבדים הזקנים, שאינם ראויים עוד לעבודה, היו מושלכים אל כלובי התנינים, האריות והנמרים, אשר בקירקסאות, במעמד ההמון הרב, שהיה מוחא כף למראה חריצות החיות הפראיות, שהיו דורסות ואוכלות את הנדכאים. כך היה מוסר העולם התרבותי ומנהגיו המקובלים. לפי טבע הדברים, היו גם היהודים צריכים להימשך אחרי חיי “תרבות” זו, ואיך קרה הדבר, שהם יכלו לעמוד בפני ההשפעה הזאת? גרם לכך רק הספר. זה הספר, החוצב להבות, לאמר: “וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם” (שמות כא,ד). “נקם ינקם” – דהיינו על ידי חרב נוקמת, כהחלטת חז”ל (סנהדרין נב, ב) ולא עוד, אלא ש”לא תעבוד בו עבודת עבד” (ויקרא כה,לט), דהיינו ש”לא יטול אחריך בלונטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ” (תורת כהנים, שם). יתר על כך, שאם אין לאדון אלא כר אחד, עליו למוסרו לעבדו, והוא ישן בלא כר (תוספות קידושין כ,א, ד”ה “כל הקונה” בשם הירושלמי). את בעלי המלאכה היו היוונים וה רומיים מדכאים בשער, היו מעמיסים עלי הם מסים כבדים וגם היו שואפים לשלול מהם זכות אזרח. בזרם כזה נסחף אפילו הפילוסוף אפלטון, באמרו בספרו המצוין “רפובליקה”, ש”הפועלים הנם המזוהמים והשפלים אשר בחברה האנושית”. השקפה לרעה בזו היתה עלולה להשפיע גם על התיחסות היהודים אל הפועלים, אלמלא דרישת הספר, המרים על נס את ערך הפועל, לאמר: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך” (תהלים קכח, ב), וכי “גדולה, מלאכה שמכבדת בעליה” (נדרים מט, ב). הוא הנהו מרחיק כל כך ללכת, עד היותו מרחיב גם את זכות-הפועל המשפטית, בתתו לו את הרשות לחזור בו אפילו בחצי היום ממלאכתו, שנשכר אליה (בבא קמא קטז, ב) היוונים והרומיים היו חוקקים חוקים מעיקים בתור אמצעים לשרש את העניים. בולמוס השאיפה הכללית הזאת אחז אפילו את אפלטון, המחליט בספרו הנזכר, “כי יש לבער את החיות האלה מקרב הארץ, וכי בחלית מי מהעניים, נכון למנוע ממנו רפואה, כדי שימות”. אם היהודים עמדו אז כסלע מוצק, לבלתי הסחף בגלי רעות־רוח אשר כזו – הוא יען כי הספר דורש מכל אחד מהם: “פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך” (דברים טו, יא); ולא עוד, אלא ש”יהיו עניים בני ביתך” (אבות א,ה). וכה, האם אין זה טבע שני, שחולל הספר בקרב ישראל?

ב. השנאה, שהיא נגד הטבע האנושי

המקונן ב”שאלי שרופה באש”, שהוא הגאון מהר”ם מרוטנברג ז”ל, זועק מרה: “אתמה מאוד על מאור היום, אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך!” הגאון הזה חי באמצע המאה השלש עשרה, דהיינו בתקופת ימי־הבינים, העולה כבר הרבה בהשכלתה על התקופה העתיקה. בתוצאות ההשכלה היה אור במושבות האנושיות, כי הוקל והוטב מצבה בנוגע לענפי החיים השונים: הוצאה מכלל האנושיות רק האומה הישראלית: בשבילה לא רק שלא זרח “מאור היום” הזה, אלא שהוא הגדיל לה עוד את החושך. הוא שהביא לה שערורית מסע־הצלב, את מפלצת האינקויזיציה, את האויטא־דאפע ועוד ועוד. לכן הוא שיתמה מאוד המקונן על זריחת ה”מאור” הזה של ימי הבינים. אכן, אם כך גדלה תמיהתו אז בראשית ההשכלה, עד כמה תגדל תמיהתנו אנו במאה העשרים. בזאת התקופה, שהספרות העתונאית התרחבה והתפשטה במידה ענקית מלאה חן ויופי; בתקופה שמרכבות האוירון מעופפות ישר בסדרים נכונים מתחנה לתחנה במלוא העולם ושמכונת הראדיו משמעת את הקולות השונים מסוף העולם ועד סופו, – והנה “מאור היום” הזה, שהוא השכלת תקופתנו, “אשר יזרח אל כל”, הוא שמרבה להחשיך לנו, עם ישראל. טבע כל ברואי היבשה לאהוב לפי חושם את בני מינם; כל שכן איפוא, שהאדם, בחיר היצורים, איננו נופל מהם בזה מצד תכונתו הטבעית. אם בפועל אין הדבר כך, אין זה אלא מצד גרם בלתי־טבעי. הוא שאמר החכם מכל האדם: …עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז,כט(, כלומר, האדם מצד תולדתו הנהו ישר (נורמלי), שלפיכך יטהו טבעו לאהוב את בני מינו באין הבדל כלל בין עם לעם. אולם השתנות המושגים הרבים היא שהולידה את האיבה שביניהם. מזויפת היא הנחת הספרות האנטישמית, אשר תורתנו תאלפנו לשנוא את כל בן עם אחר; אדרבה, היא בכללותה דורשת מאתנו אהבת כל הבריות, אשר על כן תשים אמריה בפי התלמוד: “מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל ומבקרין חולי עם עם חולי ישראל כו׳ ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום (דהיינו הדרך הטבעי, שהנהו סמל השלום)”. התבוננו! הן אין אנו שונאים אפילו את הרשעים עצמם. הננו שונאים רק את רשעתם, את הרעל שלהם. הלא הוא הדבר שהורונו רז”ל במסכת ברכות (י,א): “יתמו חטאים” – מי כתיב חוטאים ?”חטאים” כתיב. למה הדבר דומה? להתחוללות שטף מים כבירים, אשר בכל זאת איננו שונאים את המים עצמם, אלא שאנו שונאים רק את שטף מרוצתם. כך היא דרכנו – דרך התורה, אשר על ידה הננו מתאימים בזה חיינו אל הדרישה הטבעית.

ג. האמת הנצחית מול נסיונות הזמן

אכן, למען ברר את הקשר בל־ינתק בין דת ישראל ועם ישראל, די לנו להראות רק על שתי התקופות האחרונות בתולדות האנושיות. התקופה הראשונה החלה לאחרי המהפ­כה הצרפתית. בהיות האויר מלא מהרעיון של האזרחיות העולמית (קוסמופוליטיזם), מנה אז נפוליון הראשון, בשנת 1807, “סנהדרין” של שבעים ואחד איש מרבנים מתקדמים ומאנשי־שם, אשר עליהם הוטל לברר ולהחליט את התיחסותה של היהדות אל השאיפה החדשה ששררה אז בארץ. ה”סנהדרין” המדומה הזה פרסם אחר כן את החלטתו, שישראל כבר חדל מהיות גוי, אלא הנהו רק חלק מאותה האומה, שזיכתה אותו באזרחיותה; אשר על כן מציאותם של היהודים במדינה היא רק בתור חבורה דתית”. מושג כזה התפשט אחרי כן גם באשכנז, באמצעות תלמידי מנדלסון. הבסיס של כל אלה המתחדשים היה: “למה יאמרו הגויים, שנשתנינו מכל האומות?”. הם הרימו אז על נס את הסיסמה: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, זאת אומרת: ברחוב היה סתם אדם, בלי משהו יהדות; אולם בביתך, במקום שיתכן לתת מקום לרגשותיך הדתיים שם היה יהודי בעל יהדות מגוהצה. והנה, סיסמה מסוכנת כזו עשתה, לפי טבע הענינים, את שלה, בהביאה להתבוללות גמורה בקרב המחזיקים בה. התקופה השניה מתחלת לאחר המלחמה האשכנזית־צרפתית, בשנת 1871. אחרי מלחמה הזו חולל הגרף ביסרמק את הרעיון של לאומיות־נפרזה (כלומר – השוביני­זם) כזו, שאיננה קשורה עם הדת. ההתקשרות ביניהן לא היתה באפשרות אצל האשכנזים של ביסרמק, לסיבת התחלקותם לבעלי אמונות נפרדות. והנה, הבסיס של “למה יאמרו הגויים” מתחדש עוד הפעם. “היתכן”, טענו המתקדמים, “כי כל האומות תתרברבנה בלאומיות מזוקקת, מכל תערובת דתית, ואנחנו נשכבה בבשתנו?” הגו – עשו: הם נפלו על המציאה הזאת, בהשתמשם בסיסמה חדשה: “היה יהודי בצאתך, ואדם באהלך”; כלומר, ברחוב תרעש, התגאה בשם “יהודי”, בתור לאומי נלהב, אבל בביתך, במקום חייך הפרטיים, שם היה סתם אדם, בלי יהדות, בלי דת. הסיסמה הזאת נראית אמנם יותר חשובה מהראשונה, בגלל היותה, למצעד, נגד ההתבוללות. אולם עם כל זה איננה ממשית, יען כי האמת ההיסטורית בת הנטיה הטבעית מוכיחה ברור, אשר הלאומיות של עם ישראל, כל כמה שאינה מאוחדת עם הדת, עלולה היא להתנדף בנקל איו אין לנו, איפוא, אלא מה שמחלטת התורה: “היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך” (דברים כז, ט).


מקורות לקריאה על הרב צירלסון:

אתר דעת הישיבות ברומניה – אתר דעתויקיפדיה

אתר משפחת יורב

חכמי ישראל: רבי יהודה ליב צירלזון (תגים לדמות פרצופו) /דגלנו, המשך: ר’ יהודה ליב צירלזון – תגים לדמות פרצופו המשך נוסף – ר’ יהודה לייב צירלזון

הגאון ר’ יהודה ליב צירלזאן זצ”ל –מאמר באידישע ווארט

הרב רבי יהודה לייב צירלסון – האיש ופעולו – לדמותו/ הקדמת הספר “לב יהודה”, ירושלים תשכ”א

מספר הצפיות במאמר: 45

תחושת המחר / הרב ישראל יעקב לובצ'אנסקי
אין מצוה בלא גזירה / הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד

מאמרים דומים