מציאות התשובה עצמה היא חסד בל ישוער / הרב צבי דנציגר הי"ד
חסד התשובה
… 'כן אמרתם לאמר, כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה' (יחזקאל לג,י). ופירש רש"י לפיכך אין אתם חפצים לשוב, כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה.
מה היה נימוקם של בני ישראל כשאמרו 'ובם אנחנו נמקים', שאין מקום לתשובה בשבילם? הרי ידוע כי כל מה שנתערב, ניתן להפריד, אפילו אם נתערב לח בלח, ישנם אמצעים להפריד ביניהם. לדוגמא, סוכר שנמס בתוך מים, יהיה זה קשה מאוד להפריד אחר כך הסוכר מן המים, אבל הדבר אפשרי, אלא מי שאינו מומחה הרי זה אצלו מן הנמנע.
וכן הדבר בעניין החטא. חז"ל אמרו: (יומא פו:) עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ועל אחת כמה וכמה אם חוזר ועובר עשרות פעמים על עבירה זו שכבר משתרש בחטא מרוב הרגל, והוא כולו הולך ושוקע בתוך הטומאה, לבו מתמטמם והוא כולו הופך לפקעת של חטא. ראה לשונו הזהב של רש"י ז"ל (ערכין ל.) 'ובפעם השניה תני לא באת לידו, שאפילו על לבו אינו עולה שתהא עבירה'.
שאלה זו בכל חריפותה עמדה בפני בני ישראל, ששאלו לעצמם: כיצד תתכן אצלך תשובה? וזה שאמרו: כי פשעינו וחטאתינו עלינו 'ובם אנו נמקים', כלומר: אין אלה חטאים שעל פני השטח, אלא אנחנו שקועים וטבועים בהם עד כדי כך שאנחנו ממש 'נמקים' בתוכם, ואם כן, איך נחיה? ועל זה באו דברי הנביא : בשם ד' אמר אליהם, 'חי אני וגו' שובו שובו מדרכיכם הרעים' וגו'.
כי גדול מאד ענין התשובה, מלבד עצם החסד שבה במחילת העוון, הרי מציאות התשובה עצמה היא חסד בל ישוער, שאפילו מי שכבר נמק ברשע והזוהמא, אם רק יתעכב לרגע, יחשוב במצבו ויתעורר בו הרצון לחזור, כבר ברגע זה הוא יוצא מאפילה לאור גדול, וכבר מתחילה אצלו ההפרדה בין הטוב והרע. וזוכה לתשובה שלימה.
אחטא ואשוב
דומה האדם לאותו שומר לילה, היושב במקום סתר ושומר על החנויות מפני הגנבים. והנה הוא רואה כי גנב מתקרב לאחת החנויות. מחייך השומר לעצמו: הנה אני רואה ואינו נראה. עד שהוא צוחק, מתקרב הגנב לדלת החנות, מחייך שוב השומר ואומר לעצמו: מה אני מבהיל אותו עכשיו לפני שגנב, הוא יברח ולא יבוא על עונשו, אמתין עד שיגנוב ואז אתפוס אותו. בינתיים פרץ הגנב את הדלת ונכנס לחנות. מחייך שוב השומר ואומר: עכשיו אני ממתין רק עד שימלא את שקו בסחורה גנובה, ואז אתפוס אותו כשגניבתו בידו ואמסור אותו למלכות. הגנב ממשיך במלאכתו, ממלא את שקו בסחורה הגנובה ועוזב את החנות. ועדיין השומר חוכך בדעתו אם לתפס אותו, כי שמא כדאי להמתין עד שיתקרב כמה אמות אליו ואז יוכל בקל לתפוס אותו. בינתיים פסע הגנב פסיעה גדולה, ברח ונעלם מעינו של השומר המתחכם.
עכשיו הפך הצחוק של השומר לבעתה ולחרדה, והוא התחיל לרדוף אחרי הגנב לתפוס אותו, אבל הגנב כבר נעלם והחנויות נפרצה והסחורה הוצאה ממנה והשומר יתחייב בנפשו על שלא שמר כהוגן ולא מלא את תפקידו כראוי.
כך האדם החושב: אחטא ואשוב, הוא במצבו של אותו שומר לילה. כשהוא מהרהר לעצמו: עדיין יש לי זמן להמתין ולהתעלם מן הקטנות, ואשוב לאחר שאחטא איזה חטא גדול. והטעות שלו היא, כי הוא חושב שלבו ברשותו, וכל אימת שירצה להתחרט, יחזור בתשובה ללא הפרעות. אלא שלפי דעתו עדיין אינו בבחינת חוטא, שלא מצא בעצמו משהו חמור. וזוהי דרכם של מוותרים ופשרנים, המתהללים ביום מחר, וכשבא המחר אז לבו כבר אינו ברשותו.
ולכן שומא על האדם להיות חכם עיניו בראשו ולדקדק על חוט השערה הראשונה בחטא שמזדמן לו, ואז לא יגיע לחטאים חמורים ויהיה תמיד בתשובה שלימה.
(גוילי אש, עמו' רפג-רפד)
הרב הגאון ר' צבי דנציגר הי"ד, נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בעיר דוביינקו לאביו, ר' יעקב, שהתפרנס מתעשיית עצים, ולאימו, יענטה. הוא למד בלודמיר ואחר כך בישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק.
בסביבות שנת תרע"ח (1918) הוא התחתן עם חוה לבית איילר. הרב נודע כתלמיד חכם ולמדן גדול, הבקי בש"ס ובפוסקים, שהצטיין בזיכרון חזק, בתפיסה מהירה, בחריפות ובשכל ישר. הרב התפרסם כדרשן גדול, הנואם דרשות נלהבות בערי פולין. באחד מדרשותיו שמע אותו הרב נפתלי רפלוביץ הי"ד, ומאז הם הכירו והתיידדו. הרב נפתלי רפלוביץ התחתן עם אחותו של הרב צבי דנציגר. הרב נפתלי רפלוביץ והרב צבי דנציגר יסדו את ישיבת 'בית יוסף' בעיירה קאלושין שבאזור ורשה, והרב דנציגר כיהן בה כראש ישיבה והרב רפלוביץ היה עוזרו. הישיבה הייתה מרכז ללימוד תורה, ובקומה מתחת לישיבה שכן מרכז 'הכנסת אורחים' שהיה מעין בית מלון לאורחים. תלמידי הישיבה הגיעו מכל רחבי פולין, והקהילה תמכה בהם ואירחה את הבחורים לארוחות 'ימים' (ארוחות בימים קבועים אצל בעלי הבתים). ראש הישיבה היה מקרב את היהודים הפשוטים, ולדרשותיו האזינו בני נוער מכל החוגים.
הרב צבי דנציגר חיבר ספרים, אך הם נשרפו ואבדו. שרדו ממנו שני מאמרים שיצאו לאור בספר 'גוילי אש' (עמו' רפג-רפד).
במלחמת העולה השנייה רצחו הגרמנים, בימים הראשונים לכיבושה של קלושין, כאלף יהודים. חיילים גרמנים, ולאחר מכן אנשי גסטפו וז'נדרמריה, החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה, להרוג בהם לעתים קרובות ולבזוז את רכושם. למעשים אלו הצטרפו גם הפולנים בני העיירה. בסוף קיץ תש"א (1940) הוקם בקלושין גטו פתוח, ולאחר מספר חודשים הגטו נסגר והתרבו חטיפות הגברים לעבודת כפייה בחפירות ובכריתת עצים, וחלקם נרצח תוך כדי עבודה במכות או ביריות.
בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב צבי דנציגר בקלושין ובמינסק מזובייצקי.
על פי עדות בנו הרב נרצח בערב תשעה באב תש"ב. בזמן אקציה הסתתר הרב בעליית גג ב'הכנסת אורחים', ביחד עם יהודים נוספים. אך הפולנים גילו את מקום מחבואם והסגירו אותו לגרמנים. הרב והיהודים שהיו אתו במחבוא נלקחו לבית הקברות, ושם נורו כולם למוות בקברים שנחפרו מראש.
גטו קלושין חוסל בי"ד בתשרי תש"ג (25.09.1942). אלפי יהודים רוכזו בכיכר השוק,הובלו לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. מי שלא יכלו ללכת ומי שניסו לברוח נורו במקום. הרבנית חוה דנציגר וששה מילדיה נרצחו בטרבלינקה, ביחד עם אמה, לאה איילר. הי"ד.
על פי ספר הזכרון לקהילת קאלושין עמו' 358, נרצח הרב צבי דנציגר באופן מזעזע עם חיסול גטו מינסק מזובייצקי, ביום שישי ה- 21.08.1942 (ח' באלול תש"ב). באותו יום רוכזו אלפי יהודים בכיכר השוק, שארית רכושם נשדד והם גורשו לטרבלינקה. מי שהתנגדו לגירוש, נורו במקום.
מצאצא הרב צבי דנציגר שרדו בניו: ר' משה יצחק דנציגר ור' מיכאל דנציגר – ממיאמי ושיקאגו.