לספירת העומר / רבי מנחם מנדל הגר זצוק"ל

'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לד", וברש"י שם ולא עד בכלל והן ארבעים ותשעה יום – הקב"ה מושיע את ישראל בכל צרתם בשביל פנימיותם, שכללות ישראל פנימיותם הוא טוב ורק השאור שבעיסה וטרדות הזמן מעכב, ועל דרך אמרם ז"ל (ברכות יז,א) שחד תנא לבתר דמצלי היה אומר רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה. עיין שם. והקב"ה מסתכל בפנימיות ישראל וזה שאמר הכתוב 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם' – שישועת ישראל הוא 'מתוכם' ע"י תוכם פנימיות הלב, ועל ידי זה פדאם הקב"ה לחירות עולם. ועל זה רומז ימי הספירה שהם מ"ט יום כמספר הראשי תיבות של 'אני י' חוקר לב' – שפנימיותם טוב ועל כן 'אף אם יתמהמה אחכה לו' – לישועת ד', 'כי לא יעזוב את חסידיו', וכולם הראשי תיבות מכוונים, ויושיענו במהרה דידן, ונזכה להקריב מנחה חדשה לד' בגאולה שלימה במהרה.

ל"ג בעומר

כתיב בקהלת (ט,ז) 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה הא-להים את מעשיך' – נודע מהספרים הקדושים שמל"ג בעומר מתחיל הארת קבלת תורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, שכל זה נצרך לקבלת עול מלכות שמים, ואי אפשר בלעדם, לכן איתא בספרים הקדושים אשר 'תורה כתב פה' גימטריה אלף קי"ח כמספר יחודא עילאה של 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. וזה שאנו אומרים בתפילה 'ובתורך כתוב לאמר'. 'ובתורתך', שהוא תורה 'כתוב לאמר' בכתיבה ובעל פה, ע"י אמירת 'שמע ישראל' וכו' כנ"ל. והנה בסיני ניתן תורה שבכתב והבעל פה היה על ידי שכל הקדוש של חכמינו ז"ל ע"י הפלפול אמת שהוא בחינת עוקר הרים, על כן 'סיני עוקר הרים' גימטריה 'עצרת' עם הכולל, זמן מתן תורתנו, לכן שלחו לתמן ושאלו בסוף הוריות (יד,א) איזהומהם עדיף, ובא התשובה סיני עדיף, דאמר מר הכול צריכים למרי דחיטי, רצונם לאמר 'למרא' לעבודת ה' יתברך וקבלת עול מלכות שמים הכל צריכים, בין בחינת 'סיני', שהוא תורה שבכתב ובין בחינת 'עוקר הרים', שהוא תורה שבעל פה. ל'מרא' נצרך גם 'חטי', הראשי תיבות של 'חלב חטים ישביעך' (תהלים קמ"ז), ולכן 'קמח תורה' עם הכולל עולה 'עצרת', עיין באמרי נועם.

ועל פי האמרו שבין בחינת 'סיני' ובין בחינת 'עוקר הרים' צריכים לעול מלכות שמים, נרמז מה שאמרו שם בגמרא, רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, 'רבה עוקר הרים יוסף סיני' עולה 'שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד', עיין עט"י.

וכיוון שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא החמשה תנאים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי אלעזר, רבי נחמיה, רבי שמעון, עמודי התורה וחיות העולם, 'בשלשה ושלשם (חסר י' כבשמואל א' ט,כב) יום', עם הכולל עולה 'בלע המות לנצח ומחה אד' ד' דמעה מעל כל פנים', על ידי סם חיים של תורה הקדושה, וכדרשת חכמינו ז"ל (קידושין ל, ע"ב) ושמתם סם תם, נמשלה תורה לסם חיים, ועל ידי כך נזכה לתחיית המתים שלא תהיה המוות 'לנצח', על ידי יחודא עילאה אמונת ד' יתברך הכולל כל חמישים שערי בינה, לכן 'מאיר יהודה אלעזר נחמיה שמעון' עולהאלף קי"ח יחודא עילאה הנ"ל ['שמע ישראל ד' א-להינו ד' אחד'] עם נ' הרומז לחמישים שערי בינה, שנסמכו בל"ג בעומר להעמיד הדת על תילה, תורה 'משה' שעולם 'ל"ג בעמר', בלי וא"ו. וזכות תורתם יגן עלינו לקבל התורה הקדושה מתוך הרחבה וכל טוב סלה.

כוונות יום האחרון של הספירה הוא 'ארץ' מ'למנצח' ו'תעלומות' מ'אנא בכח', ובגמרא שבת קנ"ג ע"א שאמר רבי אליעזר לתלמידיו לפני פטירתו שוב יום אחד לפני מיתתך וכו', וכי אדם יודע איזה יום ימות, אמר להם וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר. וזהו אומרו 'וספרתם לכם ממחרת', היינו להתעלות בבחינת 'ספיר ויהלום' הוא על ידי 'ממחרת' אותיות 'מחר מת', 'מיום הביאכם את עומר התנופה', 'עומר' נוטריקון 'מקום עפר רמה ותולעה', בחינת 'ולאן אתה הולך', על ידי מצוות הללו 'שבע שבתות', הרומז ל'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', 'תמימות תהיינה', ותעשו בהם רצונו של מקום על ידי 'ממחרת' כנ"ל. וכל זה עד שבת הרומז לקבלת התורה, דלכולי עלמא בשבת נתנה תורה )שבת פ"ו,ב) שעד שבת קבלת התורה ההכרח להשתמש בעצות הללו, אבל מקבלת התורה יש לקיים 'ויגבה לבו בדרכי ד" (דברי הימים ב', יז,ו) ולנצח את היצר הרע ע"י התורה הקדושה.

וזהו כוונת יום אחרון של הספירה שהוא 'ארץ' מ'למנצח', וזהו 'משפיל גאים עדי ארץ', עד סוף הספירה צריך להיות עם עצות של שפלות האדם, ואז בהתקדש החג זמן מתן תורה 'ומגביה שפלים עדי מרום' רומז לתורה שהוא מן השמים, ועל ידה ינצל מן היצר הרע.

לשבועות

'ועשית חג שבועות לד' א-להיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ד' א-להיך (ראה טז,י) – אפשר לומר על פי דאיתא בספר הקדוש בני יששכר לחג המצות, דביום ראשון של פסח בא אתערותא דלעילא מלמעלה שלא בהדרגה, אבל אין לה קיום, על כן עלינו לעלות ממדריגה למדריגה ע"י מ"ט ימי ספירת העומר, אתערותא דלתתא, עד חג השבועות. וזה שאמר הכתוב 'ועשית חג שבועות לה' א-להיך' על ידי 'מסת נדבת ידך' דייקא, היינו שהקדושה שאנו מגיעים לה בחג השבועות הוא מסת נדבת 'ידך', על ידי מעשינו בימי הספירה ויש לה קיום. יוצא מזה שמא שבא מאתערותא דלעילא לבד אין לו המשך, ומה שבא על ידינו נמשך והולך.

(שארית מנחם, חלק ב, עמ' רד-רו)

האדמו"ר רבי מנחם מנדל הגר זצוק"ל, נולד בשנת תרמ"ה (1885) כבנו הבכור של האדמו"ר רבי ישראל  מוויז'ניץ בעל ה'אהבת ישראל'. הוא למד תורה בהתמדה והתפרסם כלמדן עוד בצעירותו. הוא נסמך להוראה על ידי רבי שלום מרדכי שבדרון ורבי בנימין אריה וייס מצ'רנוביץ'. בגיל 17 התחתן עם בת דודו, כיהן כר"מ בישיבת "בית ישראל" בוויז'ניץ ובהמשך כיהן כראש הישיבה. בשנת 1908 נבחר כרב בוויז'ניץ. במלחמת העולם הראשונה עבר עם אביו ובני משפחתו לגרויסוורדיין בטרנסילבניה, שם פעל לטובת פליטי המלחמה ולקח חלק פעיל בכל ענייני הציבור. הוא היה מנהיג פעיל ומפורסם באגודת ישראל ונודע כדרשן ונואם מצוין בעל כישרון עצום. משנת 1921 היה רבה של העיירה וישווה שבמחוז מרמורש, הקים בה ישיבה גדולה אשר למדו בה למעלה מארבע מאות בחורים. בשנת 1936, בהיותו בארצות הברית במטרה לגייס מימון לטובת בניין ישיבתו, נפטר אביו, ורבי מנחם מנדל נקרא לשמש כאדמו"ר. הוא פעל רבות לחיזוק הדת בכל חבל מרמרוש, תוך שהוא ממשיך לפעול רבות להחזקת הישיבה, להעברת שיעורים בה ולבחינת תלמידיה.

בהתאם ל'תכתיב וינה', הועברה הריבונות על צפון טרנסילבניה מרומניה להונגריה ביום 30.08.1940. עם קבלת השלטון על צפון טרנסילבניה, החלו ההונגרים הפאשיסטים בהשלטה מדורגת של משטר איסורים ומגבלות כנגד היהודים, בהתאם לחקיקה ההונגרית. ההונגרים אסרו מיד אישים יהודים חשובים, ולמעלה ממאתים וארבעים הלשנות נגד היהודים הוגשו לממשל הצבאי ההונגרי בשבועות שלאחר כניסתם לעיר. לאחר כל הלשנה, היה הרב מנחם מנדל נקרא למפקדה הצבאית או למקומית, ועובר חקירה משפילה ומעליבה. הגזרות הנוראות גרמו לאדמו"ר סבל רב עד שנחלה. הוא נותח ונפטר מחוליו בקלוזנבורג י"ג בטבת תש"א (1941) בהיותו בן 56. הוא הובא לקבורה בישווה ולימים הועלו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, באוהל אדמו"רי ויז'ניץ בבני ברק.

האדמו"ר רבי מנחם מנדיל מווישאווא השאיר אחריו כתבי קודש בפנקסים שנערכו ויצאו לאור בספרי 'שארית מנחם' על התורה, על המועדים, על תהלים ועל הגדה של פסח.