קטגוריה: פרשת חיי שרה

עתה בשנת תרצ"ה שחיים אנו, האם אינם דומים מעשינו לסדם ועמורה. שואפים להאביד ולנתש כל זכר מהיהדות. לעשות את למוד התורה ובכלל מה שרק שייך ונושא עליו את אות היהדות, להשמיד כליל ולחרף בעיני העם כבשר חזיר, האם למעשי תעתועים כאלה יסתכל ה' בשויון רוח. רואים אנו בעינינו את הצרות הנמטרות על עם ישראל, ממש הוא נחנק משונאיו שהתנפלו עליו מכל הצדדים. אולי זה שהצרות אינן מגיעות לכל ישראל בפעם אחת, אולי זה מרמז לנו, כי דורש ה' מאתנו לשוב בחשובה שכתוב בתורה: "ואם לא אדעה". ה' יתברך מצווה עלינו לברוח מסדם, זאת אומרת, להשליך את המדות הנשחתות שהן נגד התורה. לחדול מלחלל את השבת. הנשים צריכות לשמור על טהרת המשפחה. וכל מדותכם הנשחתות גרמו, כי תגיעו למדרגתכם עתה. בכדי שתוכלו להימלט מסדם עליכם לשנות את השמות לשמות ישראל. כמו בעת שאנו נמלטנו מעובדי האלילים, אמד לנו ה' להחליף את שמותינו שנתנו מעובדי עבודה זרה. כמו שנאמר: "ולא יקרא עוד שמך אברם ויהי שמך אברהם. לא תקרא שמה שרי, כי שרה שמה". והודות למצות ה', שאמר לנו להשליך את שמות העבודה זרה, יכולנו לקים את הנצחיות מקדושת התורה. ויוצאי חלצינו נשארו חיים ולא מתים. ואם ברצונכם להימלט. מסדם עליכם לעשות כמעשינו וללכת בדרך אשר סללנו אנו.

אבל זה דעו לכם! כשבורחים הנכם מסדם, זאת אומרת, כשתשובו לדרך התורה, אל תסתכלו לאחור, זאת אומרת, אם הולכים כבר לבית המדרש להתפלל, השמרו מלתת משקל רמיה, ולא לרמות את השני. וביום השבת כשמבקרים הנכם את בבית המדרש אל תחללו בשובכם את השבת. כמו שקורה עתה, הולכים לבית המדרש והחנות פתוחה. כי כאשר בורחים ומסתכלים לאחור על סדם, מספרת לנו התורה מאשת לוט, בעת אשר לוט ואשתו ברחו מסדם: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". זה מדגישה התורה, כשנמלטים מסדם, צריכים לברוח כליל ולא להסתכל לאחור.

זה רואים אנו מסדר בראשית מחיי אברהם ושרה, אלו היו אנשי ה'. הם משאירים לנו נצחיות המעוררת את הרוחניות אשר בנו וכששומעים את דברי אברהם ושרה יש לנו תקוה ורצון ללחום בחיי ההבל ומקבלים אנו את הכח וההכרה לתמוך ביהדות.
עכשיו מובן לנו הילקוט: "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה". כשמגיעים זמנים לאדם, למשל כמו עתה, כאשר החיים הם חיי מצרים, תפארת ריקה ותאוות. סמל של יופי שזה זמני. על זה אומר הילקוט: "כל השנים הללו היתה עמו ועכשיו אומר לה הנה נא ידעתי", זאת אומרת, האדם צריך לראות, כי לא כל הזמנים שווים. היו תקופות אשר היהדות היתה טבע. כל אדם ידע, כי ביתו צריך להבנות בדיוק לפי דיני התורה. ואם לא, לא להתחשב בתור היהודי. אף על פי שאבותינו סבלו צרות, אז בלחץ הכי קשה שמרו על התורה. כמו שהילקוט אומר: "הלכנו בארם נהרים, בארם נחור, ולא מצאנו אשה יפה כמותך". באמת אינם מובנים לנו דברי הילקוט. אם לפני זה אברהם לא ראה נשים יפות כשרה אז מה עתה ההתפעלות. אבל כפי שתארתי לראש נכון זה עד מאד. כאן מתבאר עתידו של הכלל אברהם. לפנים היהודי לא הצטרך להתאמץ ככה כדי לקיים את דיני התורה, כי התורה היתה משורשת בלב וקשורה עם כל חוטיה. כל יהודי ידע, כי שרה, היא הכי יפה — כי זה סמל התורה התנהגו באמונה עם האשה, זאת אומרת, בתורה, כי התורה צריכה להיות קשורה לישראל כאיש ואשתו, אף על פי שהצטרכו לנדר בארם-נהרים ובארם נחר, זאת אומרת,  גלותים שונים. אבל כאשר נמצאים בתקופה של מצרים,  כמו שהילקוט אומר: "אנו נכנסים למקום כעורים ושחורים", והתשתית הזו דבקה בנו, על כל שעל ופסיעה נראית התשחורת מהרחקת דעת ה'. האיש והאשה חיים חיי הפקר כבהמות. אז האם צריכה להיות תשחורת יותר גדולה מאשר זו כשדורכים על היסוד הראשון של יהדות. לזה יש עצה אחת: "אמרי נא אחותי את". בזמן כזה מוטל החוב על כל אחד לבאר את הדין החמור, כמו איסור נשואי אח ואחות. מהדברים האלה תחדור ההבנה אל כל אחד, כי לישא אחות זה עוון גדול, כי אי אפשר, כי אחות תהיה לו לאשה. ככה צריך הבעל לדעת, כי יש זמנים שאשתו צריכה להיות לו רק אחות.

זה מביא הילקוט: "שני בני אדם היו עיקר, ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק". זאת אומרת, יש זמנים שהעיקר נעשה טפל, והטפל עיקר. וכאן מספד לנו הילקוט את הקורות בשופטים פרק ד: ברק פנה אל דבורה הנביאה ואמר לה, כשתלכי את אלך גם אני. לא מפני זה, כי ברק מאין ללכת למלחמה, אלא ברק אמר, אף על פי שאני שר צבא בפעם הזאת את צריכה להיות העיקר ואני הטפל. למלחמה וקרב מצטרך אני בחיל שירצה להקריב את נפשו בעד עמו ומולדתו. וכשתלכי את הנביאה שכל ישראל מאמין בך, יראה החיל, כי אשה רפה משתתפת במלחמה ותתלהב רוח גבורתם. זה גם פעל אביהם לעתיד. היו זמנים שהדין מנדה היה לישראל טפל. זאת אומרת, זה היה מהמצוות הכי קלות לשמור. כי איזו אשה לא שמרה על דיני נדה. מי הצטרך אז להוכיח ולהזכיר את זה. אז הצטרכו לחשוב על דבר דינים אחרים מהתורה. כי דין זה היה משורש וידוע לכל בת ישראל. אבל עתה, רואים אנו, כי דין זה נעשה הפקר. מי ואיזו אשה חושבת עתה בדין הנדה. במדינת פולין הגדולה יש עוד הרבה נשי ישראל השומרות את הדין הזה. אבל בשאר המדינות רק 10% שומרים ל הדין הזה. מפני זה דין הנדה צריך להתהוות לעיקר שבכל פעם צריכים לדבר בו. זה המובן שאברהם נעשה טפל לשרה .הפרט אברהם שם יסוד לכלל אברהם. כי יגיעו זמנים, אשר האיש ישאר אח לאשתו. זה שאינם שומרים על טהרת המשפחה נכבה אור של בית ישראל.

חז"ל אומרים וגם אנו אומרים את זה בכל ערב שבת ובמה מדלקין:

"על שלש עבדות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקה הנר". הרבה נשים אינטליגנטיות שהזכרתי לעיל שואלים לעתים קרובות שאלה. "אנו בעצמנו אינן שומרות על נדה. ובנינו בריאים ושלמים ואין אנו מתות בשעת לדתנו. ואם אשה מתה בלדתה, קרה זה גם מלפנים שנשים חרדיות מתו בלדתן"

פעם כאשר לייצא לדבר בדרוש על דבר מקווה, ביארתי אז את המאמר חז"ל ששאלת נשים אלו, העובדות עבודה זרה, נפתרת. חז"ל מספרים לנו, מאין מתים הילדים תיכף בשעת לדתן, זאת אומרת, מאין מת אצלם חוש היהדות ובעולם תועים אמהות מתות, אבות מתים וילדים מתים, כי האמהות תיכף כשנברא הילד מתחילות לנתש כל סימן דיני התורה. כי אינן נזהרות בשלש מצוות אלו שבהן קשור קיום ישראל, ועברה גוררת עברה. וככה נשכחת כל היהדות עד שהילד מתבולל ומת מהוריו היהודים. לא מאלה שהולידו אותו, אבל מאבותיו הזקנים. ויכולים לאמר גם מהוריו שהולידוהו, כי הוא עוד מרחיק ללכת מדרך הוריו. זה מפני שבזמני האשה הגבר לא היה טפל. חיי היהודי אינם צריכים להיות חיי רגע של תפארת העוברת, אלא נצחיות. ביחד רוצה אני לספר לכם מהחפץ חיים ז"ל. לפני שש שנים בהיותי בראדין, שראדין נמצאת 90 ק"מ מוילנה, אז הזקן החלש ישב באחד מימי החורף הקרים ביותר בעגלת חורף וייסע לוילנה. הוא נאם נאום על דבר טהרת המשפחה. אל בית הכנסת נקהלו כששת אלפים נשי ישראל והחפץ חיים ציוה, כי יעמדו איפה שהגברים עומדים, מובן, כי בשעת נאומו גברים לא היו. והוא פנה אליהן בדבריו היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב, לשמור על טהרת משפחה. החפץ חיים ז"ל עם מבטו החד עשה כמו אביהם אבינו. כי לפעמים צריך הטפל להתהוות לעיקר. ועוד דבר רוצה אני כאן לספר. בערך לפני 8 שנה, סגרו "בוואיעוואדסטווא" של נאוואיעדאק שלשים מקוואות מפני טעם היגיינה. אז החפץ חיים ז"ל קרא אליו אסיפה גדולה מרבנים. והוא עצמו בכה אז כמו ירמיהו על חורבן ירושלים. הוא התחיל לחשוב כמה חייבי כריתות, רחמנא ליצלן, יהיו מפני זה בנאווארעדקער וואיעוואדסטווע בין אנשים שלא יעמדו בניסיון. כי החפץ חיים ז"ל בנשמתו העמוקה הבין את דרכי אברהם אבינו. אבל הודות לשם יתברך, אינני מזכיר זה מפני גאווה, הייתי אז השליח מפתיחת המקוואות, שמכתביו מעידים על זה.

מכל זה שביארתי כאן, כשנלך בדרכי אברהם אבינו ואמנו שרה ונקיים את התורה, ונשים תשמרנה על שלש העיקרים שחז"ל אומרים, ייתן לנו ה' שנצא תמיד בנצחון מהגלות וחן של ישראל יאיר כחן של אברהם אבינו ועם החן הזה נגיע לבניין הארץ, אמן!

(דברי מנחם, פרשת חיי שרה, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

ושרה אמנו מוסיפה לנשי ישראל

כפי שאברהם בעלי באר לבעליכם, אז תסור כבר השאלה על דבר הנרות, ותעמידו אותם באולם האורחים ולא במטבח. ואברהם ממשיך. אחרי שהסברתי לכם לא תצטרך לפחד יותר מהיארצייט ולא תצטרך ליהודי מהגמילת חסד, כי יהיה עזר לך אצל האדוקים ובית המדרש יהיה חביב עליך כביתך. התפילין מקומם לא יהיה במטבח אצל השפחה, והתפלות והמפטיר והקדיש יהיו שגורים בפיך.
ועתה פונה שרה עוד הפעם אל האשה: עתה אני בטוחה כי כבר נפתרה לך שאלת המקווה. הודות לזה שהייתי טובלת עצמי במקווה יצא ממני יצחק. שבני ישראל יהיו בניו. אשה אינטליגנטית נקראת אשה השומרת את חוקי ומשפטי התורה לא לחיות חיי משפחה כבהמה. מפני זה ששמרתי את כל הכתוב בתורה שמר זה עלי, כי כבודי ושמי לא יאבדו. צריכים אתם לדעת, כי בימינו היה עוד גרוע מאשר עתה. כאשר הלכנו למצרים לבקש לחם, ומצבנו היה רע עד מאד. וכפי שידוע לכם, חיי מצרים, היו חיי הפקר. חיים בבחינת בהמה. אבל הודות זה ששמרתי את דיני התורה ניצלתי מכל מכשול. כאשר אמרו לי. הולכת את לארץ שיופי האשה הוא עיקר החיים, כי אז במצרים חיו כמו שאתם חיים עתה, זאת אומרת, חשבו רק על תענוגים ותאוות זמניים, אבל על דבר נצחיות לא חשבו. אז מובן, כשהולכים בארץ כזאת, שחיים חיי הפקר בלי תורה, מצטרכים להישמר שמירה נעלה. כי בהיותנו על מקומנו לא היו לנו מפריעים ביהדות. אבל בלכתנו למצרים עלינו היה לעבור בין עמים שונים החיים חיי ריקות, פחדנו שחס וחלילה יגזלו מאתנו את החיים. אל תחשבו, כי פחדנו בעד הגוף הגשמי, לא! פחדנו בעד הנשמה, כי רשעים בחיים קרואים מתים. מפני זה גמרנו בחוזק להחזיק באמונת ה' יתברך ולא לסור ממנו ימין ושמאל. ראשית דבר, כאשר זוג מתחתנים ורוצים כי ביתם יהיה בית יהודי, אז האשה צריכה להניח את היסוד בטהרת המשפחה. אז עשינו בינינו, כי כאשר מגיעים זמני האשה נשאר בינינו כאח ואחות. שאני אהיה אחות והוא אח. ואז הגבר אינו צריך לדרוש מהאשה, כי תשרתו כתמיד ואם בזמנים אלה יחיו חיי בהמה. כי אף פעם לא קרה כי אדם תרבותי יישא את אחותו. באופן כה חמור צריכים להיות אסורים זמני האשה. והודות לטהרות זו יצאנו ממצרים נקיים ביהדות טהורה. בלי טומאת המצרים. וזהו הפשט (בבראשית יב): "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו הנה־נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתי זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשה בגללך". זאת אומרת, אברהם אמר לשרה, אם חס וחלילה נתבולל במצרים בחיינו המשפחתיים, אז ההכרה של אלקות שלי נשארת מתה. ישאר אצלנו רק חיי הרגע מתפארת הריקה. אבל כאשר נשמר על דיני התורה והיינו המשפחתיים והיו קדשים, כי יהיו זמנים שלא יגע אחד את השני כאח ואחות, אז חיינו יהיו נצחים והחיים הרוחנים יעמדו מעל חיי הגשם, זאת אומרת הלחם.

הפרשת חלה

ועתה אסביר לכם מדוע מפרשת אני חתיכת בצק בשעת עשית החלה. כמו שאמרתי לכם לפני זה, כי האדם צריך לדעת, כי נותן הוא מחסד ה' הוא וכל אשר לו מה' יתברך. ובכדי לזכור זה תמיד, אז ה' צווה עלינו לתת מעשר לכהן. ועתה, כשאין לנו בית־המקדש מוכרחים אנו להשליך בצק לתנור, להראות, כי שלנו זה של ה'. בזה נשארת ומשתרשת האמונה, כי יש אל עליון, אף על פי שאין ביכולת העין להשיגו. כי אדון הכל, אין זה הנראה לעין, אלא זה שמרגישים אותו בנפש וברוח.

מכל זה אנו רואים, כי חיי שרה היו מלאים, כמו שהתורה מציינת אותם, ככתוב: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה כולם שווים לטובה". זאת אומרת, כל שנות חייה נשארו חיים, שזוהי מדרגת הטוב, הודות לזה ששרה שמה את היסוד וקשרה יופי עם חטא ביחד, זאת אומרת, מתי אדם נקרא יפה, כשהוא ירא מהחטא ומפשפש במעשיו, אם קיים את הכתוב בתורה. כל חייו הוא עושה חשבון הנפש.

מה שנוגע לשם כל אדם בפרט, מסבירים אברהם ושרה, כי עוון וחטא גדול כאשר יהודי משנה את שמו העברי בזה מת אצלו הקשר אל היהדות. כמו שאתם מספרים, לא יכולתם לסבול יהודי מבית המדרש, זה גורם גם, כי לא תתנו לעני להכנס על מפתן ביתכם, באשר הוא נוטל ידיו לפני לכתו לאכל. ובמקום ברכות, כמו נטילת ידיים וברכת המזון החלפתם בפטיפון ורדיו.

ובכדי שתבינו, מה גרם שתרדו למדרגתכם עתה, נספר לכם את הכתוב, בתורה שה' אמר לנו: כאשר אנו חיים בתקופת עובדי אלילים, כמו אתם האינטליגנטים עכשיו, הם רק חשבו על ההווה, כמו הבהמה שאוכלת ושותה בלי הרף ואינה חושבת, כי ביום המחרת, תשחט. ככה חיו אז האנשים, הם רק זללו ואכלו והתענגו על תאוות ולא חשבו, כי יצטרכו אחר כך למסור דין וחשבון לפני ה' אדון עולם. הם לא רצו לצור חיים נצחים לא עמלו להשאיר אחריהם חיים ולא מות. אחד חטף מהשני את לחמו. לא יכלו לסבול כשהשני גם כן חי. כי אחרי דור ההפלגה כל אחד נעשה אליל לעצמו, זאת אומרת, העריץ את ממונו ואת כחו. ילדיהם נולדו מתים בלי הבנה -בעד חיי אדם, חיי רוח. יודעים הנכם מה היה סופם. סופם היה סדם ועמורה, מבול לא הביא עליהם ה' כי נשבע לבלתי הביא יותר מבול על התבל. אבל הוא הביא עליהם מבול אישי, כי אנשים כאלה לא יוכלו להתקיים על האדמה. העולם דורש בבני אדם בהבנה ודעה שחיים חיי נשמה, שיש באפשרותם לצור חיים נצחים ולא חיי אבדון. ואתם חביבי מתקרבים חס וחלילה למדרגת סדם ועמורה. כמו שנאמר (בראשית יט): ויאמר ה': "זעקת סדם ועמדה כי­ רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתם הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

שאלות פראניא

ואני, פראניא, אשאלך ידידתי שרה: "איך זה אפשר, כי את תתנהגי כמו הנשים האדוקות, וזה לא תוכלי לכחש, כי כתוב בפרוש דברים בלתי יפים עליך. אספר לך מה שקראתי על אודותיך. ואחר כך אבאר לך באיזה אופן נודע לי הכל. נראה, אם תוכלי לכחד את זה. פשוט אני ממאסת להוציא את הדברים מפי. לך כבר ידוע מעט מזה, שמישינקא שלי סיפר לאברהם שהולכים אתם שניכם ועושים הנכם אנשים לאדוקים. אבל אני שמעתי עליך דברם עוד יותר גרועים. באמת אי ברצוני להאמין, כי אמת הדבר. באמת שאת כה יפה. יפת תאר ממש וחן רב שפוך עליך. מלכים הלא כורעים ליופייך. איך אפשר שאת תפעלי שטותים. ואני אספר אותם לפי הסדר.

שטות מס' 1:

ראשית שטותך שהולכת את למקווה. לי ידוע, אלמלי אמי האדוקה לא היתה במקווה המלאה מים עכורים, אז היתה חיה עד היום. המקווה היתה המלאך המות על חייה. גם אני הייתי יותר בריאה וחזקה. כי יודעת אני, כי מפני זה שאני איני משתמשת במקווה, אז היינריץ וניקאלי שלי ילדים כל כך יפים ובריאים ממש כפרחי קיץ.

שטות מס' 2:

מה זאת עמך? לוקחת את קמח סולת עם בצים ושמן עושה בצק וחלק משליחה לתנור הבוער? זוכרת אני, כי גם אמי היתה מתנהגת כמנהג המטורף הזה.

שטות מס' 3:

לוקחת את בערב שבת נרות מדליקה אותן בזמן שיש חשמל מאיר, את משתמשת בנרות חלב ומדליקה אותן באולם איפה שמקבלים אורחים, ומהנרות ריח רע שאי אפשר לסבלו. כשהייתי פעם מדליקה נרות הייתי מכניסם למטבח אצל השפחה.

שטות מס' 4:

חוץ מזה שרה, את משאירה ביתך להפקר לפני כל עני ואביון. מכניסה אותם בחדריך, מלכלכים את ביתך, אוכלים ושותים, מלכלכים את אלונטותיך, כי אצלך הלא מנהג לטול את הידיים. שופכים מים על הרצפה, ורעש הברכות, ואחר כך ברכת המזון. איך י
כולה את לסבול מהומה זו? אני ארשה לאביון לבא על מפתן ביתי? אשפוך עליו קתון מים רותחים. כן גם אני עושה נשף. באים אנשים אינטליגנטים, אינם מלכלכים את האלונטיות, אינם באים במצנפת, אלא בשער סרוק יפה. אינם מתלחשים בהמוציא ובברכה המזון. במקום הברכות יש אצלי רדיו, פסנתר בלע"ז. לא כמו שאת עסוקה במטבח לקבל עניים ואביונים. ואם תאמרי, כי לא נכון, אראה לך באותות ובמופתים, כי אמת בפי. זוכרת אני עוד מלפנים, כאשר הייתי נערה טיפשה בבית אבי האדוק שמעתי על אודותיך ואראה לך את הכתוב (בראשית יח): "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים אליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחוה ארצה ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. יקח נא מעט מים ורחצו. וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר, מהרי שלש סאים קמח סלת לשי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם". רש"י שואל על זה: "לחם לא הביא? לפי שפרסה נדה ונטמאת העיסה". עד כאן לשון רש"י.

(ילקוט שמעוני חיי שרה כד): "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו. כל הימים שהיתה שרה קיימת היה ענן קשור על האהל וברכה היתה משולחת בעיסה, דלתותיה פתוחות היו לרווחה ונר היה דולק מלילי שבת ללילי שבת" (עיין בילקוט שם). רואה הנך שרה. כי הכל אמת ונכון כמו שאמרתי.

אברהם ושרה עונים על כל השאלות

תיכף שומעים תשובות אברהם ושרה. בנחת בנעימות, כל מלה ממש מרגלית של אמת. וביחד הרבה מהשואלים מתחילים להתחרט על הדרכים העקלקלות שהלכו עד כה. ומתשובות אברהם ושרה מכירים, כי הם האדוקים וזקני זקניהם היו האינטליגנטים האמתיים. מישינקא מתחיל להחליף את שמו על שמו היהודי מרדכי. הטלית ותפילין נעשה כבר אצלו תושב ולא אורח פעם לשנה. השבת נקדש אצלו שוב. אשתו,אותה הפראניא, כאשר היא שומעת לתשובת שרה אז שמה הגנוב מקבל את צורתו העברית פרדול. גם ילדיה מקבלים את שמותיהם היהודים ושולחת אותם לבתי ספר חרדים. ההבדל בין חלב ובשר נעשה לה לחוק והיא מתחילה להתלמד דיני נדה וזמן טבילה. בערב שבת מתקדש אצלה השבת בנרות שנדלקים באולם האורחים ולא במטבח אצל השפחה. הדלתות נפתחות לפני עניים, בעד קרוביהם ומכיריהם העניים לתמוך בהם בכל צרכיהם. גמילת-חסד הם נותנים בחפץ לב ובסבר פנים יפות, אין צריך לדבר הרבה ולספר לשון הרע על אחרים.

חוץ מזה הם מנהלים תעמולה להפיץ את הכרתם בין מכיריהם: לא נכונה דעתם ודרכם, כי זקניהם היו אדוקים והם המתקדמים והאינטליגנטים. בתי־המדרש מתמלאים במתפללים ואין צריך לחכות לאבלים שהוריהם ימותו חס וחלילה עד שיבואו בניהם לאמר קדיש וימלאו את המניין. בקיצור נוצרים חיים חדשים כששומעים את תשובות אברהם ושרה, ורואים כמה תועים היו עד כה.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

היהודי רץ ונחפז

חיינו עתה אברהם שונים מהחיים מלפנים. אפילו מהאדוקים יש חלק ששונה מאלה שמלפנים. כמו שביארתי לך אברהם אז חלק גדול מההורים עכשיו, כבר נשמעים לנו, רק מספר מועט נשארו אומרי תהלים הסובבים בבית המדרש. מובן מעצמו, כי לקבל מניין בכל יום מאומרי תהלים קשה מאד. עוזר ה', כי אז נמצאו עוד אבלים כמוני וביחד היה מנין. ואפילו מאלה שבאים תמיד אל בית המדרש גס הם רוצים שהתפלה תלך "בעקספרעס" ובעשרה רגעים יהיה חסל. ואנחנו האבלים מובן וידוע, כי אין לנו סבלנות כבר לחכות לרגע שנהיה מאחורי כתלי בית המדרש. עתה אספר לך אברהם בפרוטרוט איך הכל היה נעשה. אבל אבקשך, אל תתרעם עלי, אף על פי שאמרתי כי אעשה זה בקצור, אבל ברצוני לבאר לך כל זה בפרוטרוט, ויודע הנני, כי אדם בעל מגז טוב הנך אז בוודאי יהיה לך סבלנות לשמוע אלי. אם היה לי סבלנות לסבול שנה שלמה, אז יהיה לך סבלנות לשמוע כחצי שעה. אף כי לבך מתכווץ בשומעך את צרותיי שסבלתי מהדינים הישנים וקשה לך לשמוע, בכל זאת הט אוזנך ושמע.

"צרות האינטליגנט"

כשהתוודעתי לסיטואציה של המשוגעים שנמצאים בבית המדרש והרגשתי, כי לא רוצים הם כי ימהרו עם התפלה, כפי שאנו, האבלים, חוץ מאחדים אדוקים, רוצים. אבל לא השלימו אתי רבם וחלק מהיהודים. והיהודי שהזכרתיו כבר לך, זה שמקבל אצלי לפעמים לטים אחדים גמילת חסד, אז אספר לך מה היינו עושים…

אבל ראשונה אספר לך באיזה אופן הייתי נותן לו גמילת חסד. הוא צריך בראשונה לקרוע את לבו מרב דבור ולהקיא את הריאות ולספר מעט לשון הרע ועוזר לי לחרף ולגדף את המתחרים במסחרי, אז רק הוא מקבל את הגמילת חסד. כמובן היהודי הוא כבר שלי. בעדי הוא ילך במים ובאש, כי הוא מכירני כבר היטיב, כי בחנם לא אתן את כספי. ואותי היהודי הוא גם אדוקי.

אז אשוב אל עקר המעשה. יהודי זה היה בעוזרי. כשהייתי מתחיל בתפלה או בקדיש, ומובן, כי "העברי" שלי היה מעיר אצל האדוקים גועל נפש. כי, כאשר הייתי מתחיל להתפלל אז שורות שלמות פרחו מהסידור, אותיות פורחות באוויר. כאשר מגידי התהלים היו רק מתחילים ב"מזמור שיר חנוכת", אז אני כבר הייתי אצל "ברכו". וכשהם הגיעו לברכו, הייתי כבר אני ב"עושה שלום". ונגינתי לתפילה היתה בכל פעם שונה. הלילה ששחקתי בקובייה, אז רואה אני בסידור: נייטלאך, מלכים, מלכות, אקונקען, פאקער, משחקים שונים נשלל צבעים". מובן, כי ניגון התפלה היה דומה לניגון בשעת משחק קלפים. וזה כשבקיא במשחק קובייה יודע את ניגון המשחק. ואם קרה מקרה שהתבדחתי, הייתי מתפלל בניגון דק בחשאי שהיה נשמע בקושי. מה אאריך לספר לך אברהם, היהודים האחדים מגידי התהלים, גם הם סבלו ממני מעט. בראשית, כמו שספרתי לך, סבלתי מהם, אבל תיכף כשמת אבי, נשאר אצלי לשכור רבי שילמדני להתפלל. כי כאשר הייתי מתחיל בתפלה, אז היהודים האלה היו מכים בשלחן. איפה זה נשמע, כי יהודי יאמר ככה "עברי", ועוד כל כך ימהר כמו חיית היער. ועוד טענות כאלו. כמעט שהייתי מסכים אתם. מה הם אשמים, כי אבי מת. אבל תיכף קבלתי את עוזרי עוד אנשים כמוני, ואחדים מאלה היהודים הרוצים שאגמור מהר והיהודי שלי. זה שהזכרתי אותו כבר, עמהם התחילו חיים חדשים. כאשר מגידי התהלים היו מכים בשלחן ורועשים, שאני מהרס את "העברי", אז הקדים היהודי שלי, של הגמילת חסד, ואלה הממהרים להתפלל, היו יוצאים בלשון, שעל אפם וחמתם היו הם מוכרחים לשתוק. כי אלה שרצו מהר לגמור, היו מתרים בהם: "אם תרעישו אז בכלל לא נבוא אל בית המדרש". כי גם ככה האשה והבנים והסביבה לועגים לנו, כי הולכים אנו להתפלל, ואתם עוד תעשו מהומה? אז כלל לא נבוא! וככה שמגידי התהלים פחדו כי יחסר להם למניין, אז באין ברירה הצטרכו לשתוק. אז מבין אתה אברהם כשהם שתקו שתקתי גם אני. ולא הלכתי להתלמד להתפלל והתפללתי כרצוני. עתה תבין, אף על פי שהתפללתי שנה שלמה, נשארתי אותו הנכה כשהייתי. ויתברר לך עד כמה סובל אני מהיארצייט. תרצה לשאול: יש לך יארצייט, אבל יכולים הלא להסתפק בקדיש לבד בלי להתפלל לפני העמוד, בזה היית צודק. זה היה טוב אלמלי "הקדיש" שלי היה "קדש" באמת, אבל "הקדיש" שלי הוא בלי רגלים וידיים. תתפלא: לא לדעת להתפלל משנה שלמה כבר ביארתי לך, אבל איך אפשר לא להתלמד קדיש בשנה. אבל כשתאזין עוד רגעים מספר יתברר לך הכל ולא תתפלא. כמו שספרתי לך, היו בין האדוקים כאלו שרצו שהתפלה תגמר אחת שתים. אז תפלתי היתה באופן זה: כאשר הייתי בסוף "מזמור שיר חנוכת", זאת אומרת, גומר "לעולם אודך" והתחלתי קדיש, אז היו עזרי, אלה המתפללים המהירים, כבר בקפיצה אצל "ברוך שאמר", והיו מתחילים כבר בהודו. ומגידי התהלים היו רק בהתחלת "מה טובו". אז היה רעש מאחור ומלפנים ואני הייתי שבע רצון. והייתי משתמש בשעת הכשר לטחון את הקדיש כדגן בטחנה. וככה גם היה בקדיש ב"ברכו". וכאשר הייתי מגיע לקדיש לפני "ובא לציון', ואחרי עלינו, אז אלו הממהרים בתפילה כבר היו ברגל אחת על סף בית המדרש ובאחת ברחוב. ומגידי התהלים עמדו אז שמונה-עשרה, כמובן, כי קדשים אלו גם כן היו נטחנים לקמח. עתה תבין, כי משעת התפלה לא יצאתי מלומד שלם. לא התלמדתי להתפלל ולא לאמר קדיש. תשאל אצלי, אז למה לך להצטער, תפטר באופן כזה גם מהיארצייט. כן צדקת כשהיארצייט נופל בימות החול, אז חצי צרה. כי האמנות מהתפלות והקדשים ידועה כבר לי. עיקר הצרה אצלי עם התפילין. אני צריך לחפש ימים אחדים עד שאני מוצא אותם. אשתי היא אפנית, אינה יכולה לסבול תפילין לנגד עיניה. אז כמובן היא זורקת את התפילין במטבח אל השפחה איפה שנמצאים כל הסמרטוטים. אז טוב כשיש אותה השפחה שידוע לה, כי פעם בשנה משתמש אני בתפילין. והיא חושבת כי התפילין אצלי הם אוצר ממש. באמת, גם היא כבר הצטרכה להבין, כי הם אצלי מות, ממש ככבלים על ידי אסיר. וחוץ מזה, אלמלי היו יקרים אצלי התפילין, אז אשתי לא היתה משליכם במטבח, כי את שמלותיה מחזיקה היא בארון. אבל השפחה חושבת כי התפילין יקרים אצלי עוד יותר מבגדים, הם ממש אצלי כאכילה. וכמו שאי אפשר להתקיים בלי אוכל ככה גם בתפילין. וכיון שאוכל מחזקים במטבח, ככה גם תפילין. מפני זה, היא אינה מתפלאת, שאשתי זורקת את התפילין למטבח כי השפחה רואה, בעת אשתי הולכת אתה אל השוק, לקנות תרנגולת ותפוחים והיא מבלה שמה שעות אחדות וכאשר היא כלתה את מלאכתה היא נותנת לה הכל לשאת הביתה והכל משאירים במטבח, אז בוודאי ככה גם עם התפילין.

בכלל תשאל אותי אברהם: מאין יודעת השפחה מה זאת תפילין? אז אענה גם על זה. שפחתי לפני שהיא באה אלינו, היא שרתה בבית יהודי ממגידי התהלים, שהלך בכל יום ויום אל בית המדרש ואשתו היתה משגיחה על הטלית ותפילין ולעתים קרובות כובסת את הטלית. כי הוא היה משתמש בטלית בכל יום ויום. ויושב בטלית ותפילין שעות אחדות ביום בית המדרש. אז הטלית היה מתלכלך, מפני זה היתה אשתו כובסת אותו לעתים קרובות. והשפחה ראתה, כי את הטלית כבסה בעצמה, ולא ביחד עם הלבנים. מפני זה השפחה יודעת מתפילין.

תשאל אצלי אברהם, השפחה הלא רואה שאני אין דרכי להשתמש בתפילין בכל יום חוץ מפעם בשנה, אז אענך תירוצים אחדים. ראשית חושבת השפחה, כי הנני עוד יותר חרד מבעל הבית שלפני זה. אצלו זה היה מלבוש פשוט שמשתמשים בו בכל יום. למשל כמו כתונת שאינם עוזבים במטבח. אבל עלי חשבה, כי אצלי התפילין מאכל כה טעים שמשתמשים בו רק בחג הפסח, פעם בשנה. השפחה ידעה, כי חג הפסח, הוא חג חשוב וקדש מאד על היהודים שיש כלים מיוחדים שכל השנה שומרים אותם בעליהם והם מיודעים לחג הגדול הזה. אז היא חשבה, כי גם התפילין שייכים לחג הזה ובהם משתמשים רק בפסח. ומפני שבארון היו כלי חג הפסח ביחד עם התפילין.
אז זה היה כבר די בעדה כדי להבין, כי גם הם שייכים לחג. שניה: השפחה שהיתה בראשונה אצל האדוקי שאנו נקרא לו ינקול, היתה שבעת רצון מאד ממשרתה ולא רצתה לשאול שום שאלות. כי בהיותה אצל ינקול ואשתו לאה אז היא סכלה הרבה צרות מדינים משונים. למשל: בהיותה אצלם וכשפעם היתה שמה כף חלב בתוך קדרת בשר אז היה קם רעש ומהומה. ותיכף רצו אל הרב בשאלה. וכאשר חס וחלילה טיפת חלב נשפכה לסיר הבשר אז המהומה גדלה עד אין לשער. וביום כזה ארוחת הצהרים חסרה ולא היה מה לאכל. והצרות בשעת הכנת תרנגולת. לאה עצמה היתה מטפלת בה מוציאה גידים קטנים כאלה. ואם קרה שמצאה איזה דבר לא כפי רצונה למשל: הכבד גדול יותר מדי, המעיים אינם נקיים או מחט חס וחלילה, ובכל יום כמעט היתה לאה רצה אל הרב בשאלות שונות. ואם הרב אמר טרפה, אז התרנגולת יכלה להיות שמנה עד מאד, לאה, שנטרפה דעתה, היתה משליכה אותה ועוד נשארה שבעת רצון מפעולתה.

ואם חס וחלילה השגיחו איזה דבר בתרנגולת מבושלת, אז כבר לא אכלו והשליכו החוצה את כל הכלים. והשפחה שבראשונה היתה אצל אדם אינטליגנטי כמוני, סבלה מאד מטרופי הדעת של בעליה ינקול ולאה. ועתה כאשר השפחה שבה אלי ואינה רואה במנהגים משונים כמו שרגילה היתה לראות אצל בעליה האדוקים, שמחה מאד ולא פנתה בשאלות על דבר תפילין וכו'.

אבל אל תחשוב אברהם, כי אני אינני שולח לשחוט אצל השוחט, או לוקח בשר טרפה, לא מפני אדיקות. הנך שומע ממני ומזוגתי תחיה, כי אין אנו אדוקים כלל, יודע אתה למה מאחל אני לזוגתי בריאות, כי לה אני צריך להודות, כי נהייתי לאדם אינטליגנטי. כי כאשר אני לבין עצמי הנני גם כן מבית של אדוקים, אבל אשתי עשתה אותי לאדם. זה שאני שולח עוד לשחוט, הדגשתי שזה לא אדוקות חס וחלילה. אבל אין ברצוני, כי האדוקים ישיחו בי. לנו לא היה זה גורם צער ביותר. אלא שלפעמים עושים שמחה ומוכרחים להלוות כלים אז לא ירצו להלוות לי. וגם אלה חצי האדוקים לא ירצו לאכל. אין בחפצי, כי ירמזו עלי באצבע. אבל מה ששייך לשים כף חלב לקדרת בשר או עשיית תרנגולת, אז אנו אינם עושים מזה רעש. אם נצק טפת חלב אל סיר הבשר, אז זוגתי חס וחלילה שתיתן לשפוך את האכל או להשליך החוצה תרנגולת שנמצא בה מחט? ומפני זה השפחה שבעת רצון מאוד ואינה פונה בשאלות.

לכן אברהם הלא התחלתי לספר לך על דבר "היארצייט" וצרות התפילין שצריך אני לחפשם ואחר כך לנקותם. זה טוב כאשר יש אצלי אותה השפחה כמו שהדגשתי בראשונה, אבל כאשר קורה, שאלי באה שפחה חדשה ששרתה בבית מאקס שכני, והוריו עדיין חיים ואינו מצטרך בתפילין, אז לא ידוע לשפחה מה זאת אומרת תפילין. אז כאשר אשתי זרקה אותם למטבח, לקחה השפחה והשליכה אותם במקום שמשליכים את יתר האשפה. אז רע ומר לי. מוכרח אני ללכת להלוות תפילין. והלוואה זו אפשר רק לקבל אצל האדוקים, כי אצל האינטליגנטים לא תמצא דבר כזה ששמו תפילין. וללכת אל אינטליגנט שגם הוא מצטרך בתפילין פעם בשנה, אז גם אצלו התפילין במקום סתר כמו אצלי. אז הוא הלא לא יבטל יומיים בכדי למצוא אותם.

ממילא אברהם! ברגע כזה אין לי עצה אחרת רק לפנות אל השמש. הוא כבר מביא בעדי זוג תפילין. והוא שם כבר עלי את הכבלים כשהשל ראש על חטמי והשל יד על כתפי וממש איני יכול לזוז ממקומי. אבל זה חצי צרה. אבל כאשר הביש־מזל גורם ו"היארצייט" שלי חל ביום השבת, אז עוד רע לי יותר מיום חול כאשר אני מוכרח לטפל בתפילין. בשבת ישנם כבר יהודים שונים בבית המדרש, בשבת מתפלל כבר חצי חזן, וכולם מתפללים אחריו, מוכרחים לאמר קדיש שלם ולא טחון. ובעשותי מלאכה זו נשברים שני והעולם שונה. אחדים צוחקים, אחרים מכעס היו קורעים את בשרי ומתחילים לדבר באבי המת: "או ואבוי איזה קדיש הוא השאיר!

עיקר יסורי בעת שקוראים אותי לתורה ומכבדים אותי במפטיר. כי הגבאים רוצים לקבל ממני איזה סכום הגון, כי הלא כל השנה אינם רואים אותי בבית המדרש. וכאשר מקבלים אותי פעם בשנה ביום השבת, סובבים המחבלים אותי כמו זאבים מסביב לכבש תמה ומכבדים אותי במפטיר. האמינה לי אברהם, הייתי נותן להם כבר את הנדבה ומוחל את כל הכבוד עם המפטיר ביחד. אף על פי שאין בטבעי לפזר כסף על דברי שטות כאלה, אבל מה אעשה שנפלתי בפח? אפילו הייתי נותן את הכסף במזומנים תיכף על הבימה. רק שלא יכבדוני במפטיר. תשאל אברהם אותי, הלא זה שבת, בשבת אין נושאים כסף בכיס. אבל יודע הנך, כי אינטליגנט הנני ואיני נוהנ בשטותים אלה. בקצור מגיע אני למפטיר ושני ועצמותי נשברות וכל מלה דוקרת כמחט בבשרי. וברגע זה הייתי קורע את אבי לקרעים אלמלי היה חי לא הצטרכתי להימצא עתה בין מטורפי דעת אלה. נדמה כאשר יהודי אדוק שעתה עומד ולועג לי, כאשר הוא צריך להיכנס אל ביתי ישפשף היטיב את נעליו וידבר אלי בדרך-ארץ ובהכנעה רבה. ועתה כאשר באתי לבית המדרש צוחק ולועג הוא לי. ואני שב לביתי אכל וחפוי ראש, יגע מהמפטיר ומקלל אני את יומי שנולדתי בין חיות רעות אלה עם דיניהם המטורפים. אבל אשתי מנחמת אותי. היא אומרת לי: "מישינקא אל תדאג, בנינו כבר לא יסבלו כמוך. אנו שולחים את ילדינו אל בתי ספר הגרמנים. ואם הענריך שלנו מבקר את בית הספר היהודי, אין גם זו צרה. עתה אינם לומדים בבתי הספר דינים משונים אלה. וממילא צריך עתה להבין מישינקא, כאשר אנו נמות אז היינריך וניקאלי שלנו לא יצטרכו לאמר קדיש אחרינו.

אז כבר לא יהיו אדוקים אלה ומנינים בכל יום ויום, חוץ מראש השנה ויום הכפורים. ממש היא מחיה את נפשי פראניא שלי. ואני מתחיל לחיות מהתחלה.

לסוף רואה אני, כי אתה אברהם, אדם בעל השכלה ואינטליגנטי, עם זוגתך שרה העדינה, מתנהגים כילדים חסרי דעת. אתם מתחילים לייסד בתי־מדרש וישיבות. לשוב לישן ושבנינו יצטרכו שוב לסבול מהקדיש והיארצייט.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

מבשרך אל תתעלם

במצב כה קשה שחסר לאברהם ושרה פרוסת לחם הם אינם עוזבים את קרוביהם ומכריהם, לוקחים אותם אתם ומחלקים עמהם את הפרוסה האחרונה. עומדים אנו נדהמים ורוצים לשאול את אברהם: "מה הנך עושה? הנך בעצמך עני ואביון הולך אתה לבקש מזון בעדך ולמה לך כל הגדוד הזה?" תענה לנו, כי אלה קרוביך. אבל האם במצב כזה משגיחים על קרובים. יש עשירים ממך שאינם עוזרים לקרוביהם בצר להם. וגם יש כאלה שאת בניהם אינם תומכים. יבקש כל אחד בעד עצמו. אבל אלמלי היו בניך אז כבר לא היתה העוולה כה גדולה. אבל הנך לוקח על שכמך ממש אנשים זרים. ילכו הם את דרכם ואתה את דרכך. כל אחד מחויב לדאוג לעצמו.

והנשים תאמרנה אל שרה: "שרה איך את מרשה, כי בעלך יוביל אתו חברה שלמה של זוללים? הלא גם לכם חסר לחם. יש גבירות אדירות שאינן נותנות לקרוביהן לעבור על מפתן ביתם. ועוד למכירי בעליהם מובן, כי לא. ואת שותקת ועוד מקבלת אותם בסבר פנים יפות בזמן שדרכך כה קשה?" מובן כי שאלה זו אינו שואל כל ישראל: כי חלק ידוע מישראל כשהוא מסתכל במדות אברהם ושרה מחזק זה גם אותם להתנהג כמותם. אבל כאן אני חושב חלק ידוע שהזכרתי אותו בדרשה הקודמת הם שואלים את השאלה אצל אברהם ושרה והמפלגה הזאת מציגה עוד שאלה להם: "בהיותנו עדין תינוקות בית רבם, הרבי למד אותנו אגדה מכם. התעניינו אז מאד על הכל שלמדנו עליכם. אבל עתה כשיצאנו אל החיים והעולם הוא מתקדם ואינטליגנטי רוצים אנו לשאול אתכם ובבקשה ענו לנו על הכל בפרוטרוט, בבראשית יב כתוב: "ויקח אברהם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען".

רש"י כתב על אשר עשו בחרן: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ומעלה הכתוב באילו עשו. אבל תדעו לכם אברהם ושרה, כי זה זמן רב שלא החזקנו בידנו חומש, הכל אנו עוד זוכרים מהחדר. אולי עתה לנו יהיה קשה, זה כבר לקרוא, אבל גירסא דינקותא עוד נשאר איזה זכר. אז עתה לפי מושגנו עכשיו יוצא, אבל אל תתרעמו בעד הביטוי, כי הייתם חסרי דעה. אברהם, אדם עדין משכיל ולא פנטי ששבר את אלילי אביו. ואשה עדינה ואינטליגנטית כשרה, איך אפשר שאתם תיסעו ממקום למקום ולגייר אנשים ונשים ולעשותם לאדוקים, מדוע אינכם מתלמדים מאתנו איך אצלנו חי עתה זוג צעיר. חיים חיי תענוג, מתבדחים, מבקרים את התאטרון, עושים קובט, הולכים למושב לצים. רוקדים איש עם אשת רעהו מתרחצים באופן משפחתי, אלו נקראים חיים. אבל לא כמו אתם אברהם ושרה שהולכים הנכם לקרוא ללכת אל בית המדרש. אשה אחת טוענת: אני אף פעם לא הייתי נותנת לבעלי ללכת אל בית המדרש והטלית בידו. או שאני יחד עם הזקנות אלך והסידור בידי. לא ולא. זה היה עסק בעד סבי האדוק וזקנתי. יודעים הנכם אברהם ושרה! הורינו עתה גם כן התחילו להתלמד מאתנו וגם הם כבר מתחילים להרחיק רגלם מלכת אל בית המדרש. האמינו לנו, כי גם ביום טוב אין אנו הולכים אל בית המדרש. חוץ מראש השנה ויום כפור. אז כבר מוכרחים ללכת, כי יש ביוש בפני אומות העולם. אבל שמחים אנו כשנפטרים משני ימי החג האלו.
אחר כך פונה הגבר אל אברהם: אברהם האמן לי, כאשר מוכרח אני ללכת אל "יארצייט" אז לי קשה באמת כל העסק. ראשית כל, אין אני סובל אלה האומרים תהלים יומם ולילה, אלה הם גונבי דעת ה'. ושנית, מסתכלים עלי ברחוב כעל אדם שנטרפה דעתו. מכירי שואלים אותי: מה אתך, מה הנך עושה היום בבית המדרש. כי כל אחד יודע, כי הנני אדם אינטליגנטי מתקדם, אז מה לי ואל בית המדרש. אז לך וספר לכל אחד, כי יארצייט לי היום. כי אמי או אבי מתו והשאירו לי צרות לירושה. אברהם! אין לי ממש מלים לספר אסוני. השנה הראשונה עברה עלי בצרות ובקושי גדול. תאר לעצמך, כי לא התפללתי זה שנים רבות, זאת אומרת, מהותי תינוק בן עשר. ותפילין לא הנחתי, כבר שכחתי את הזמן, אלא ביום בר מצוה. אז תפילין להניח, איננו יודע בכלל איך מתנהגים בהם, ומלדעת להתפלל אז אין כבר מה לשאול. כי בראש השנה ויום הכיפורים כשהייתי כבר בא אל בית המדרש היה זה תמיד באמצע ולפני הסוף כבר היו רגלי מאחורי המפתן. אז תאר לך את מצבי הנורא כשהצטרכתי ללכת אל בית המדרש שלש פעמים ביום ולהתחיל להניח תפילין כתינוק. ובכל פעם היה נגש אלי אחד מאומרי התהלים והיה מרמז לי, כי השל ראש לא על מקומו, מגיע ממש לחוטמי, והשל יד תיכף ייפול. במלה אחת, מתנהג ומלמדני כחייל צעיר בצבא. ואני חושב לי בלבי. מה רוצה האדם המגוחך הזה, הייתי דוחף אותי ברגלי שישכח איפה הוא נמצא. אבל עלי להתאפק ולעצור בעד כעסי. נפלתי בפח בין אנשים גזלנים אלה. ועתה התפלות שהאדוקים בדו מלפנים, עוד נשאר מנהג ישן, כי אבל צריך להתפלל לפני העמוד, ואני צריך לעמוד ולהיות שליח צבור. האמינה לי, אברהם, אלמלי יכולתי והיה בכוחי אז הייתי שורף את העמוד עם בית המדרש ועם כל יהודיה הגנבים הקורעים שמים בקריאת התהלים. אז מבין אתה כבר את צרותיי? וכאשר אני מתחיל להוציא מפי את המלים הראשונות מהתפלה, מתחילה מחיאת כפים… ולולא אחד יהודי שמכירי שמקבל פעם בשמיטה אצלי גמילת־חסד, אלמלי הוא לא היה בעוזרי אז אללי היה לי. וכאשר אני זוכה כבר לעזוב את העמוד הארור בא אני לביתי מכוסה זיעה ובלי נשימה. ואני מתחיל לקלל את המוות, לולא המוות אז לא הצטרכתי להתפלל עתה. ובכל יום מתגדלת אצלי השנאה אל בית המדרש. כבר ספרתי לך אברהם את הצרות שסבלתי בשנה הראשונה למות אבי ממגידי התהלים. ועתה סלח נא לי אברהם ואל תפקע סבלנותך לשמוע גם מהיארצייט. כשנכנס אני עתה לבית המדרש ליארצייט מתחילות עוד הפעם צרות על ראשי. עוד הפעם תפילין וטלית. פה שמתי את התפילין לא נכון, כאן הטלית לא כמו שצריך, ועוד הצרות עם התפילות והקדיש. תשאל אצלי בוודאי אברהם, הצטרכתי כבר לזכור את התפלות והקדיש מהשנה הראשונה של אבלות. כי כפי שספרתי לך, אז כמעט שחצי מת נשארתי משנה זו. ימי זיעה נשפכו ממני בכל יום. הלוואי תשפך זיעה מאומרי התהלים כמו שנשפך ממני. אבל אענה על שאלתך, ראשית כבר זמן רב שמת אבי, כבר זמן לשכוח. שנית, אז גם כן לא ידעתי. חושב הנך אברהם, כי מוחי סתום, לא יכולתי להבין? אבל תשאל: בכל זאת בשנה שלמה אפשר להילמד, אז אענה לך בקצור. וכפי שרואה אתה הנני לך רע וידיד מסור, כי רואה אני, כי גם אתה ברחת מהאדוקים, מקווה אני, כי תאמין לי ולתשובתי על שאלתך.

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)

למרות אריכות הדברים, ראיתי לנכון להביא את מלוא דברי הרב לפרשת "חיי שרה" עם עריכה קלה, בשל היות הדברים יחידה אחת עם סגנון ספרותי ייחודי - שמציג בסדרת מונולוגים את המתח בין עולמם התרבותי של יהודים מודרניים ובין העולם המסורתי ה"מיושן" ממנו הם התרחקו. הרב קורא להם, מתוך חיבה ואכפתיות, לשוב לערכי אברהם ושרה, לבית המדרש ולתפילות, לתפילין ולשבת, לטהרת המשפחה ולנרות השבת, להפרשת החלה ולהכנסת האורחים, לשמות היהודיים ולהמשך מסורות הדורות. הוא רואה את שמי העננה העולה ומאיימת על עתיד היהודים, כמהפכת סדום ועמורה המתקרבת ומאיימת, ומנחם את אחיו כי יש תקווה בתיקון דרכיהם ובשובם לדרכי האבות.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.

רש"י כתב על זה: לכך נכתב שנח בכל כלל וכלל לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' ולא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי, שני חיי שרה כולן שוין לטובה.

(ילקוט שמעוני בראשית יב): ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו הנה־נא ידעתי כי אשה יפת מראה את: כל השנים הללו היתה עמו ועכשיו אומר לה הנה־ידעתי? אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה. דבר אחר הלכנו בארם נהרים ובארם נחר ולא מצינו אשה יפה כמותך, ועכשיו אנו נכנסין למקום כעורים ושחורים. אמרי נא אחותי את. שני בני אדם היו עיקר ועשו עצמן טפלה, אברהם וברק (שופטים ד): "ותשלח ותקרא לברק בן אבינעם ויאמר אליה ברק, אם תלכי עמי והלכת
י". רבי יהודה אומר אם תלכי עמי לקדש, אלך עמך לחצר. רבי נחמיה אומר: אם תלכי עמי לשירה, אלך עמך למלחמה. ותאמר הלך אלך עמך. אפם כי לא תהיה תפארתך. אל מה אתה סבור שתפארתה של שירה נמסרת לך לבדך ונעשה טפלה. ותשר דבורה וברק בן אבינעם. אברהם היה עיקר, "ויקח אברהם את שרי אשתו", ונעשה עצמו טפל: "אמרי נא אחותי את", ונעשה טפל לה "ולאברהם היטיב בעבורה".

כאשר אנו קוראים סדר בראשית וברצוננו ללמוד דבר העד החיים הים יומיים זה עולה לנו בקושי גדול. הדברים נשגבים מאד ורובם מעשי רוחניות, מעשי שמים. אף על פי כן, כאשר אנו מתעניינים עיון רב יכולים גם ללמוד בעד החיים המעשים. אחרת עם המקום שאנו מתוודעים בחיי שרה ואברהם, בכל מאמר שאנו קוראים נדמה לנו, כי תמונה חיה מחיינו עתה מופיעה לנגד עינינו. כל המקרים דומים כל כך אל המקרים שקורין אצלנו. אף על פי שזה קרה לפני אלפי שנים שעוד לא היה זכר מהחיים עתה.

אלקים ואדם

כשמתבוננים באברהם ובשרה הם האנשים האמתיים מבריאת אלקים. אנחנו עתה יכולים ללמוד מהם הרבה דברים טובים ומועילים. הגבר יכול ללמוד מאברהם והאשה משרה. אבל כדי ללמוד ולקחת מוסר מהזוג המבורך הזה לא די בזה לבד אם נאמר, הם מוצאים חן בעינינו. לנו לדעת, כי אברהם ושרה אין זה דרמה או ספור מהעבר אלא דבר ממשי בחיינו עתה. אברהם ושרה בדרך למצרים. עתה כשמתעניינים אנו במחזה איך אברהם ושרה עוזבים את מקום מושבם ונודדים למרחק לבקש לחם. כאן נגלה לנו ההתנהגות העדינה שאברהם נוהג באשתו שרה. אברהם האדם הגדול צריך לעבור אתה דרך קשה ולנוד בגלות כדי לבקש לחם ככתוב (בבראשית יב): "ויהי רעב כארץ וירד אברהם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ". אברהם ושרה מוכרחים לעבור את הדרך הקשה של הגלות ובמקום זה אנו מתחילים ללמוד למוד נשגב מחיינו.

(מתוך דברי מנחם, פרשת חיי שרה)

—

הרב מנחם מנדל הי"ד ב"ר משה בנדט ארליך כיהן כרב בביסטריץ שבאזור וילנה, ובקימילשוק שבאוקראינה. פעיל חרוץ ורב פעלים למען החינוך היהודי בפולין. הוא התנדב לבקר בערים שונות מחוץ למדינה כדי להתרים עבור ישיבה של ה"חפץ חיים" בראדין, שהייתה אז במצב דחוק. לשם כך בא ללטביה. בערך בתר"ץ,1930, נבחר להיות רבה של פרויאנבורג (סלדוס, בעבר קורלנד) שבלטביה. גם בלטביה המשיך בעבודה מאומצת למען ענייני החינוך התורני. היה ראש המדברים בכל אסיפה שנתכנסה לתכלית זו.

בשנת תרצ"ה הוציא לאור את ספרו "דברי מנחם, לעבר להוה ולעתיד" חלק ראשון על ספר בראשית. בפתיחת הספר כותב המחבר את על מטרת הספר בייחוד באותו פרק זמן בו רבו הגזירות על ישראל: "מראשית בריאת העולם כרת ה' עמנו ברית ברית ועדות השמים והארץ. ברית ועדות, כי נלכה בחוקותיו ואת תורתו נשמור. לכן עתה, כאשר עת קשה לישראל, נאמר שלום לרחוק ולקרוב נושיט יד ללכת בדרך התורה והמסורה. ספר 'דברי מנחם' יהיה נחמה לעמי ובו כלול שמי וינחם אותי עמי. ברכתי, כי דברי שאמרתי בלב טהור יהיו גורמי וחזוק ברית ישראל . לאחי אקרא שלום!". הספר יצא עם הסכמה מאת רבה של ריגה, הרב מנחם מנדל ז"ק הי"ד, שכותב: "והנני להגיד את ישרו כי ראיתי במחברתו זאת דברי יושר דברי טעם ודעת ברעיונות טובים מלאים חן ונאותים לחפץ הזמן משובצים במאמרי חז"ל ופסקי תורה וכשמו כן הוא, דברים נחומים, דברים כבושים, המעולים לקרב ולעורר את הלבבות לתורה ולאמונה". הרב נספה בתש"א,1941, עם בני קהילתו.

 

(רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ' 403, רבני בריה"מ עמ' 18, דברי מנחם)