קטגוריה: פרשת השבוע

פלך ההודיה

לאה תפסה פלך הודיה, יצאו ממנה בעלי הודיה: יהודה: 'צדקה ממני', דוד" 'הודו לד' כי טוב', דניאל: 'לך אלוקי אבאתי מהודא ומשבחא אנא' (בראשית רבה פרשה ע"א פ"ח).

מרגלא בפומא דאינשי, להסביר יראת שמים ושלמות במלים פשוטות, במשהו רגיל וחיצוני בלבד. האמת היא כי השלמות ויראת שמים הם עניינים עמוקים ביותר ויש צורך לעמול הרבה וללא הפסק כדי להשיג ולו קצת מהשלמות הרצויה. המאמר הנ"ל שהובא מהמדרש, יסביר לנו מהות של עבודה זו.

המאמר מדבר על 'פלר הודיה' של לאה. ולמה נקטו חז"ל במלה זו של "פלך" אם רוצים להדגיש את הודאתה של לאה? התורה העידה על לאה אמנו שהגיעה לשיא של יראת שמים ויראת חטא, וכמו שכתב ה'מסלת ישרים'. שאמר הכתוב (בראשית כט,יז) 'ועיני לאה רכות', ופירש רש"י שהיו אומרים הגדולה לגדול, ומחמת זה בכתה לאה הרבה עד שנשרו ריסי עיניה. יש להניח כי הבעיה של לאה לא התייחסה למראהו החיצוני של עשו, משום שניתן לשער כי עשו היה בוודאי יותר מסודר מבחינה גשמית מאשר יעקב, והתורה מספרת גם על מעלותיו כבן, שכיבד מאד את אביו וגם יצחק אבינו הסכים לכך שהוא אדם בעל מעלה, ומעשו יצאו מלכים שמלכו עוד לפני מלוך מלך בישראל, והיה משופע בעושר ובכבוד גדול, כידוע. אין ספק כי הבכיה של לאה התייחסה לצד הרוחני של עשו, כי היא ידעה שאין בו יראת שמים. וזוהו מופת חותך לדרגתה הנעלה, כי לא החשיבה שום גורם אחר מלבד יראת שמים, בהיותה בטוחה כי ללא יראת שמים ושלמות אין החיים שווים מאומה.

מידה נוספת של צדקות נדירה, היא הסכמתה לבוא ליעקב במקום רחל. דבר נדיר מאד וכמעט בלתי מצוי, שאשה תסכים לבעל שלפי כל הסימנים הוא יתנגד לה ולא ירצה אותה, איזו אשה מסכימה לחיים כאלה. אבל לאה הסכימה אף לכך, ובלבד שלא להיתפס ברשתו של עשו הרשע.

יתר על כן, לאחר בכיתה המרובה, ולאחר ויתורה מרחיק הלכת כשנכנסה ליעקב במקום רחל, פעולות המנוגדות לכל מה שידוע ומקובל בעולם, לאחר כל זה אומר הכתוב: 'וירא ד' כי שנואה לאה', ואמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ע"א פ"ב) כי יעקב נתן דעתו לגרשה. ובעל הטורים פירוש כוונתו של יעקב, כי הוא חשב שזהו טבעה של לאה, שהיא בכיינית וטרנית, מבהילים הניסיונות בהם עמדה לאה אמנו. כל ימיה בכתה והתפללה להינשא ליעקב, וויתרה ויתורים רבים שלא כל אדם מוכן לכך, יעקב אבינו לא התחשב בבכיותיה, כל הסבל הזה למה? לשם מטרה אחת בלבד: לקדש שם שמים, להגיע לשלמות רוחנית וליראת שמים טהורה. כל חייה הם עדות חותכת לכך.

ויתכן שרצונו של יעקב לגרשה לא נבע משום שלא רצה בה, אלא, אולי, משום שביקש לנסותה האם הבכי הזה הוא לשם שמים ואם לא תעמוד בניסיון זה, הוכיחה סופה על תחילתה שכוונתה לא הייתה לשם שמים.

וכאשר ראה הקב"ה, כביכול, שהיא מקבלת את היסורין באהבה, ואינה דנה לכל חובה את יעקב אבינו, משום שהיא מבינה שכך היא דרכם של הצדיקים השלמים שאינם מסתכלים על החיצוניות אלא על הפנימיות בלבד, כתוב: 'וירא ד' כי שנואה לאה ויפתחה את רחמה'. ראה הקב"ה כי יעקב העמיד במבחן של שנאה את לאה, והיא עמדה בניסיון קשה זה ולא הרהרה אחרי מידותיו. זיכה אותה הקב"ה להקים דורות של צדיקים שבטי ד'. וזה שאמרה לאה: 'הפעם אודה את ד". אין הכוונה בדברי לאה שעד עכשיו לא נתנה שבח והודיה לד', אלא עד עכשיו הייתה עובדת ד' אצלה בגדר של ניסיון, להתחזק ולא ליפול מדרגתה, ואילו עכשיו עובדת ד' אצלה היא בחינת עליה מעלה מעלה ביראת שמים ויראת חטא, על חוט השערה ממש, כלומר: 'הפעם', עכשיו, 'אודה את ד", אין לי שום עניין אחר בחיי אלא לעסוק בהודיה ללא הפסק. ולכן המשילו חז"ל את הודיית לאה, לאשה התופסת בפלך, עסק נשי במיוחד. וכשם שכל הנשים עוסקות בפלך, כך עסקה לאה בהודיה, זה היה כל העיסוק שלה, כל עבודתה בחייה, לפיכך יצאו ממנה צדיקים שכל אומנתם הייתה ההודיה לד', כיהודה, דוד ודניאל.

למדים אנו מכאן, כי עבודת השלמות מתבטאת בארבעה דברים :

• להצטער ולבכות במקום או ספק מכשול, שמא ייפול במצודה רעה.
• לדחוק עצמו ולהיכנס במקום כינוס של תלמידי חכמים, אף שהם מרחקים אותו, ואל ישית את לבו שאין הם מרוצים לעת עתה מנוכחותו ביניהם.
• לדעת לעמוד בניסיון של מי שחושדין אותו ואין בו.
• להימנות על אלה שעבודת ד' אצלם היא אומנות, ולעסוק בה בלי הפסק. ועל זה אמרו חז"ל (מגילה ו:) יגעת ומצאת – תאמין

המחלה והרפואה

לכל מחלה, הרפואה שלה, ולא יתכן להחליף את התרופות, שכן תרופה שבשביל אחד היא סם חיים, עלולה להיות בשביל השני – סם מות חס ושלום. אדם מקבל עליו ביום הכפורים גדרים וסייגים והרחקות שונות, אבל אין זה מספיק, כיון שביום הכפורים אדם מרוחק מן הקנאה והמידות הרעות האחרות, ואין תימה אם ביום קדוש זה הוא מסכים לקבל על עצמו גדרים וסייגים, אבל לאחר מיכן, כאשר מגיע הזמן של 'שובו לכם לאהליכם', ונכנסים שוב ל'שוק של קנאה' ושל מידות רעות, ואז רואה האדם הזה שאותם הדברים שהוא התרחק מהם, רבו הקופצים עליהם, וארס זה מתחיל לפעפע בו עד שהוא מעין תוהה על הראשונות.

וכבר כתב הגר"א ז"ל, שעל כל אדם להכיר את המידה הראשות שלו. ומהי המידה או המידות העלולות להוציא אותו מדעתו ומדעת קונו. וכשיכיר האדם את מידותיו ולא יסיח דעתו מהן אפילו לשעה קלה, לא יקנא באחרים. ויידע כי לא הכל שווים באותה מידה הראשית, ודבר שמותר לאחרים, אסור לו. וכשם שמי שנכנס לבית מרקחת להכין עבורו תרופה, לא יקבל בשביל עצמו את התרופה שהוכנה בשביל חברו, כך האדם חייב לרפאֹות קודם כל את מחלת נפשו, ולא לחפש תרופות של חברו, וכל שכן שאם רואה את חברו משתמש בסם ממית, שלא יקנא בו ולא יבקש לעשות כמוהו.

וזה העיקר שעל האדם לדעת: כשם שאין הכל שווים במחלותיהם, כך אין הכל שווים בתרופותיהם.

הרב ברוך אשר נאה הי"ד נולד בשנת תרס"ד (1907) בעיר שקלוב. הוא למד בישיבת 'בית יוסף' בעיר מוהילוב (מוגילב) ועשה חיל בלימוד התורה, היראה, המוסר ותיקון המידות. הוא נודע כדרשן מוכשר והיה קשור במיוחד למורו הרב דוד בודניק הי"ד. הרב אשר ברוך התלווה אל הרב בודניק כשעבר למוהילוב ולזיטומיר שברוסיה, ומשם לוורשה ודווינסק, שבפולין ולטביה. הרב ברוך אשר היה לסגנו של הרב בודניק וסייע לו בכל פעולותיו למען הישיבות שהקים. אף שסבל מקשיי נדודים, מחסור בתקציבים להחזקת הישיבות ומעוני, קיבל הרב ברוך אשר את הכל באהבה ובשמחה. מכיוון שסירב להיפרד מרבו, דחה הרב ברוך אשר הצעות למשרות רבנות חשובות ולמשרות של ראש ישיבה בכמה ישיבות, והמשיך ללמוד תורה וללמדה מתוך עוני ומחסור, וכיהן כראש ישיבת 'בית יוסף' בדווינסק. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל הרב נמרצות להשיג סרטיפיקט, על מנת שיוכל לעלות לארץ ישראל. אבל עוד לפני שהצליח לקבל סרטיפיקט, דווינסק נכבשה בידי הנאצים בחודש 07.1941, ויהודי העיר נשלחו לגטו, לחיות בצפיפות וללא הספקת מזון סדירה. גם הרב ומשפחתו נשלחו לגטו, ושם נספו. הי"ד.
מאמר מאת הרב ברוך אשר נאה התפרסם בכתב העת 'אור המוסר', א (אוסטרובצה תרצ"ו), והודפס בספר 'גוילי אש'.

על פי הרב אברהם אפרים רוזינג (ימי שנותי או מטבע של אברהם, עמו' 44) הרב ברוך אשר נאה היה קרוב משפחתו של הגאון הרב אברהם חיים נאה מירושלים.

לסיום משניות הראשון דחברה משניות

פה אמבאד, תרצ"ב

אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא'. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר 'ה' ע עוז לעמו יברך ה' את עמו בשלום'. סוף עוקצין. ובמתניתין דברכות לקשר דודים 'מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן' וכו', ויש לדקדק אהא ד'כל צדיק וצדיק', וכן צריך להבין התקשרות המשניות לתחילתן.

ונראה לעניות דעתי בהקדם הגמרא ברכות דף ס"ג ע"ב, ועוד פתח ר' יהודה בכבוד התורה ודרש 'הסכת ושמע ישראל' וכו', 'הסכת' עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, 'היום הזה נהיית לעם', בקרא נראה שאין כללות עם נקרא רק על ידי חבורה ואגודה. ויובנו הדברים דהנה התורה הקדושה איכא ביה תרי"ג מצוות, ואין כל אחד מישראל יוכל לקיים אותם, על כורחך על ידי שמתאחדים יוכלו לקיימם בשלימות, ואזי הם בבחינת יש"ר א"ל, ראשי תיבות 'יש ששים ריבוא אותיות לתורה'. ועל ידי שלכל אחד מישראל יש אחיזה בה הם מקושרים יחד כאחד, על כן הם כאחד.

והנה איתא במדרש רבה ענין הד' מינים שכולל: הדס, יש בו ריח בלא טעם, אתרוג, טעם וריח, לולב, טעם בלא ריח, ערבה, לא טעם ולא ריח, יבואו אלו ויאגדו עם אלו. כן הוא לגבי ישראל שצריך לאגוד הכל ביחד. והובא בקדושת יום טוב הטעם דסוכות הוא 'חג האסיף', היינו שמתאספים יחד כל הד' מינים, כי אז הוא זמן תשובה מאהבה, וכולן שווין לטובה בהתחברות יחד, שמתרבין הזכויות, כמו שפירש ה'קדושת לוי' 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עוונות, והנה בישמח משה פירש חטא נדב ואביהו, לפי שלא קיימו מצות פרו ורבו, ולא חשו לקיום העולם לישא אשה. וזה בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין, שיתף למדת הרחמים. והיות שלא יכלו בדין על כן הצטרכו למדת הרחמים, והם לא חשו לקיום העולם, לא היה מדת הרחמים, ומטעם זה נענשו והבן. וזה 'בראשית ברא אלקים', שהצדיקים שיוכלים לעמוד בדין, ומי שלא הגיע לזה צריך למדת הרחמים. ובזה נראה לעניות דעתי 'בראשית ברא אלקים', שה' יתברך ברא לצדיקים, אבל בעוונותינו הרבים לא כולי עלמא גמירי ואין יכולין לעמוד בדין, שיתפו למדת הרחמים, היינו לפשוטי-עם, כמו האגודה שבלולב, עם מדת הדין, המה הצדיקים שעומדין בדין, ועל ידי זה שמים וארץ נקשר יחד זה עם זה. והנה ראינו הצדיקים שאצל כל מצווה חשובה הראשית ליתן לה', והיינו ביכורים, 'ולקחת מראשית', בכור, 'קדש לי כל בכור', 'ראשית ביכורי אדמתך', 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'.

וזה ירצה בתחילה על במחשבה, שראשית חכמה יראת ה' תהיה לברוא במדת הדין, היא התורה, וישראל שנבראו עוד קודם בריאת העולם במחשבה, והיה שעה ראשונה מוקדש לה' לתורה ולעבודה, ואחרי זה ימשך כל העיקר. ושדי נופו בתר עיקרו. וכן כשיש לנו מנהיג שינהיג אותנו, והוא שורש אילן ואנו כענפיו ועליו הדבוקים בו, שינקתינו מהשורש, וזה שיעור משניות קודם לכל דבר, כי היא מזדככת הנשמה. ואשר בן יעקב עומד בפתחו של גיהנום להציל מי שלמד משניות, וזה 'מאשר שמנה לחמו', 'שמנה' אותיות 'נשמה', זה 'לחמו', כי היא חיינו. וזה פי' הייטב לב, קבעת עתים לתורה, שצריך לגבול זמן לתורה, ואל יתלה ביטולו בגדול עול הפרנסה, אדרבה צריך להיות בביטחון ויהיה 'אתה נתן להם את אכלם בעתו' על פי הפירוש הקדוש מודיטשוב ישראל צריכים להיות צפים למעלה כשמן, 'ובגוים לא יתחשב' להיות עם לבדד בתורה וביראה. וברכת ה' אינו חל רק על פי התורה, ולא על פי דרך הטבע, כי היא למעלה מן הטבע, כי תורה וישראל הוא קודם לטבע. וזה 'בראשית' תורה [ו]ישראל שנקראו 'ראשית' ונבראו קודם הטבע שבגימטריה זו, וישראל יכולים להמשיך בדרך תורה הקדושה ויחל ברכה 'ויתן לך האלקים מטל השמים', היינו מדת אלקים שיהיה קודם מטל השמים, הוא תורה ויראה, ולחם יבא משמני הארץ. ואל תקשה הא אמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הובא בקדושת יום טוב פרשת נשא בשם הרמב"ם, על משנה דפאה 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם' וכו'. מקשה, והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק ירצה כי המצוות נחלקים: חלק אחד, בין אדם לחברו, חלק אחד, בין אדם למקום, כגון ציצית ותפלין. ובין אדם לחברו כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו'. ועל בין אדם לחברו מגיע שכר בעולם הזה ועל בין אדם למקום מגיע שכר בעולם הבא. 'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', לעולם הבא. וזה קואיש את קדשיו לו יהיה' ממון הרבה שתחול הברכה. ובזה פירש הקדושת יום טוב 'וישב גבור בארץ יהיה זרעו. אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאוד' היינו שלא די שכשיש לו פרנסה בנקל ובדרך היתר אז הוא נותן צדקה וחסד ועושה רצון בוראו, רק ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, ואז ייתן ואפילו יש לו הפסד, ואדרבה, בזה השתבח יעקב אבינו עליו השלום 'ויהי לי שור וחמור' ותרי"ג מצות שמרתי, היינו אף מצות התלויים בממון, וזה 'כי שרית עם אלקים', היינו בין אדם למקום, 'ואנשים', היינו בין אדם לחברו. וזה חפץ 'מאוד', זה ממון. 'גבור בארץ יהיה זרעו', זה מראה לקיום המצות שעושים לקיום העולם, שעל ידי זה יש לו בנים טובים וגם מחזיק את האנשים על ידי רחמים 'מה הוא רחום', ונתחזק מדת הרחמים. וזה אברהם שהשיב רבים מעון ועשו תשובה, נקרא כאלו ילדו, 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', אברהם גייר אנשים ושרה גיירה נשים, כאלו ילדו. וזה על פי גמרא שבת ל'. באחד שבא לפני שמאי ואמר 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד', דחפו בשתי ידיו. בא לפני הלל, גיירו, אמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואאידך פירושי זיל גמור'.

וכתב בבש"א דהנה כל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג, ולא כל אחד יוכל לקיימם, על כן צריך להתגלגל ולתקן את זה בגלגול שני. אבל הגר לא רצה להתגלגל, על כן יעצו להתקשר עם כל ישראל לעשות אחדות, וזה דעלך סני לחברך לא תעביד. והוסיף בספר 'סמא דחיי' דיש עוד תקנה, 'זיל גמור', ללמוד תורה, וכל העוסק בתורת עולה כאלו וכו', כדאיתא במנחות קי. וזה בכל המצות, וזה נוכל לומר 'הוכח תוכיח תוכח עמיתך', זה כלל גדול בתורה, שעל ידי תורה שמקרב שלומדים יחד 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' ', שעל ידי אהבה נעשה ה' מדת הרחמים, והוא קיום העולם.

ובזה ירצה 'אתם נצבים… כל איש ישראל', על ידי אחדות וקיום העולם. וזה פירוש המשנה עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, היינו צדיק בין אדם למקום וצדיק בין אדם לחברו, ש"י עולמות, ואף על ידי צדקה ומעשים טובים יקבל גם כן עולם הבא, אף שיש גם כן שכר בעולם הזה, כי בזה קיים גם מצות הבורא של קיום העולם. וזה 'להנחיל אוהבי יש', על ידי אספת אוהבים, על זה קאמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה השלום, היינו על ידי אחדות ושלום הוא הצדקה בין אדם לחברו בגשמיות ורוחניות, הוא מחזיק ברכה שמקבלים שכר גם בעולם הזה. ועוד כי אין חל הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, כדאיתא בבא מציעא מ"ב. וזה כי על ידי אחדות ישראל, אין שיעור למצות ומעשים טובים של כל ישראל, 'אלא השלום', וזה 'מאימתי' יוכלו לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, 'קורין את שמע', היינו 'הסכת ושמע ישראל', 'בערבין', על ידי ערבות, שכל ישראל ערבין זה לזה. 'משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן', שמתחילין מראשית ליתן לה', 'ויקחו לי תרומה', זה 'ראשית חכמה יראת ה", ועל [ידי] זה ישראל מתקשרין עם הכהנים ומקיימין את כל התורה כלה חד ובא לציון גואל אמן.

('מאמר מרדכי' מאת הרב מרדכי קליינמן הי"ד, 'הוד שמואל' עמו' קנט-קסב)

ישמחו החברים ויגילו החסידים אשר יצא לאור חמדה גנוזה אמרות טהורות אשר יצאו מלהבות אש מכ"ק מרן עיר וקדיש מן שמיא כחד מן קמייא נחל נובע מקור חכמה כ"ק דודי וחותני זצוקלל"ה אשר יצאו מפיו הקדוש בעת התקבצו עדרים עדרי צאן קדשים בצלו הקדוש להורות להם הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון רוח אלקים דיבר בו ובנועם אמרותיו משך לבם לאביהם שבשמים וכל דבריו ברוח הקודש נאמרו כאשר שמענו ונדעם מאדוני אבי זקני הרב הקדוש איש אלקים משידלאווצע זצוקלל"ה כאשר הסתופף בצל קודש איש אלקים מהר"מ מפרימשלאן זצוקלל"ה והגיש אליו פתקא ובהגיע אל שם כבוד קדושת מרן דודי וחותני זצוקלל"ה אמר עליו שהוא בעל רוח הקודש ודרכו בקודש להיות הצנע לכת מאוד ודבר דברים פשוטים, ומי שהיה מבין היה יודע שאז רוח אלקים דיבר בו והיא מדריגה גדולה כאשר פירשו המפורשים 'ויברך דוד את ד" אבל 'לעיני הקהל היה נראה 'ויאמר דוד' אמריה בעלמא כמאמר חז"ל בסוכה כ"א אמר רב מניין שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, שנאמר 'ועלהו לא יבול'.

בדרך זה פירשתי הפסוקים 'וישארו שני אנשים במחנה' וגו' 'ותנח עליהם הרוח' וגו', ['ויתנבאו במחנה וירץ הנער ויגד למשה ויאמר] אלדד ומידד מתנבאים במחנה [ויען יהושע'] וגו' 'ויאמר אדני משה כלאם'. ויש לדקדק מה שאמר 'במחנה' כמה פעמים, מה נפקא מינא אם היה במחנה או בשאר מקומות. וגם יש לדקדק איזה חטא חטאו ליתן אותם בבית הכלא, כפירוש רש"י ז"ל. אמנם הרמב"ם ז"ל בהלכות יסודי התורה פרק ז' מבאר ההפרש שבין משה רבינו עליו השלום לשאר הנביאים, שכל הנביאים לא התנבאו בכל עת אלא כשמכוונים דעתם ומתבודדים בינם לבין קונם, ומשה רבינו עליו השלום בכל עת שיחפוץ אפילו בין אנשים היתה הנבואה שורה עליו, שנאמר 'עמדו ואשמעה מה יצוה ד", הרי מבואר דשאר הנביאים היו צריכין להיות להם התבודדות לקבל נבואה, לא כן משה רבינו עליו השלום, גם בדברו עם בני אדם היה דבוק בה' יתברך [והיה מוכן לקבל נבואה]. וזה שאמר 'וישארו שני אנשים במחנה', רצה לומר שלא פרשו עצמם מהמחנה להיות להם התבודדות [בינם לבין עצמם, ועם כל זה 'ותנח עליהם הרוח' וגו', ולכן] 'וירץ הנער ויגד אלדד ומידד מתנבאים במחנה', דייקא, גם בהיותם עם בני אדם ודברו דברים פשוטים, ועל זה היה מתקנא, שמדריגה זו היא מדריגת משה רבינו עליו השלום לבדו, 'ויען יהושע' וגו' 'אדני משה כלאם', רצה לומר   מנעם, מלשון 'ויכלא הגשם', רצה לומר שלא יהיו בבחינה זו לקבל הנבואה גם בעת שהם במחנה, רצה לומר בהתערבם עם בני אדם, כי אם בהיותם מתבודדים. וזה תנם אל בית הכלא, [אומר] דרך חידה ומשל, רצה לומר שיהיו פורשים מהעולם בעת שמתנבאים, כדרך שאר הנביאים. ובוודאי אתפשטותיה דמשה בכל דרא, ובכל דור ודור יש צדיקים שהמה בבחינה זאת [שאף בהיותם מעורבים בין הבריות ומדברים עמהם דברים פשוטים לא סרים מדביקותם בה' יתברך].

וכן איתא בספר 'תורת משה' מהגאון הקדוש בעל החתם סופר ז"ל בפרשת קרח על פסוק 'בארצם לא תנחל' וגו' 'אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל', וזה לשונו: ידוע שקשה מאוד להיות דבוק בד' בשעה שהוא מעורב עם הבריות ונושא ונותן עמהם, והתבודדות טוב לדבקות ד', אבל אהרן הכהן היה בזה המעלה הגם שתמיד היה עוסק עם בני אדם לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, והובא ברש"י ז"ל על פסוק 'ויבכו אותו כל בית ישראל', בכל זאת לא סר מדביקותו בה' יתברך. וזה אשר אמר לו הקב"ה 'אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל', גם אם תהיה בתוכם וביניהם תמיד גם אז אני חלקך, תהיה דבוק בי. עד כאן לשונו.

ויען אנכי חתנו ותלמידו אשר יצקתי מים על ידו ונטה עלי עוז ידידות אהבתו כאומן את היונק נשאני באברתו וינקתי דבש חכמתו וגילה עיני במאור תורתו וידעתי היטב גודל מדרגתו, חוב קודש עלי להוציא לאור חידושי תורתו, אמרות טהרתו, ותקוותי תאמצני כי ישמחו החכמים ויגילו הנבונים לקראתו וברוך יאמרו לעומתו. וכאשר חיבורו הקדוש 'ארן עדת' על התורה נתקבל באהבה וברצון וכמעשהו בראשון כן מעשהו בשני על מועדים. ואם ירצה ה' כאשר נברך על המוגמר כל אחד בעודו בכפו יבלענו ובכסף מלא יקחנה. ונכון לבי בטוח אשר דבריו הקדושים יעוררו לבות ישראל, בפרט לבות אנ"ש אשר הסתופפו בצילו וזכו לשמוע דא"ח מפיו הקדוש, בטח גם עתה יתעורר לבבם לשוב בתשובה שלימה לה' יתברך. שמו וזכות אדמו"ר חותני זצוקל"ה בעל המחבר הקדוש יגן עלינו כאשר היה דרכו בקודש להיות לו מסירת נפש על כלל ישראל ועד רגע האחרונה התפלל בעד כלל ופרט ישראל, וכשמו הקדוש שרגא יאיר, כן האיר עיני ישראל בתורתו ונוושע בברכה משולשת בברכת בני חיי ומזוני רויחא.

כעתירת ידידם דורש שלומם ומעתיר בעד ישועתכם יוסף אליעזר בהק' אור עולם פנחס זצוקלל"ה וחתנא דבי נשיאה הרה"ק אור עולם שרגא יאיר זצוקלל"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

(ארן עדות, על מועדים, הקדמה מחתן המחבר)

רבי יוסף אליעזר רבינוביץ (ר' יאסעלע ראבינאוויטץ) הי"ד, נולד בשנת תרכ"ב (1862) להוריו, הרבנית רייצא זלדא והרה"ק רבי פנחס רבינוביץ מקינצק, אוהב ישראל מפורסם, שרבים מצדיקי דורו נסעו אליו. רבי פנחס היה בן הרה"ק רבי נתן דוד משידלובצא, בן הרה"ק רבי ירחמיאל מפרשיסחא, בן הרה"ק רבי יעקב יצחק 'היהודי הקדוש' מפרשיסחא.

רבי יוסף אליעזר היה גדול בתורה והוסמך להוראה על ידי רבי יואב יהושע וינגרטן מקינצק, בעל 'חלקת יואב'.

בשנת תרצ"ג כתב הרב יוסף אליעזר הסכמה לספר 'אבות ישראל' ובו פירוש המגיד מקאזניץ על פרקי אבות, ובשנת תרצ"ו כתב הסכמה לספר 'דרכי משה' מאת רבי משה הלוי בעראנט.

הוא התחתן עם הרבנית חיה חיישא בת דודו, אחי אביו, רבי שרגא יאיר רבינוביץ 'שר התורה' מביאליבזיג, מחבר הספר 'ארן עדת' על התורה והמועדים, שעבר לראדום בשנת תרס"ד לאחר השריפה בביאלברזיג.

לרבי יוסף אליעזר נולדו שלשה בנים ובת אחת.

הרב יוסף אליעזר כיהן כרב בערים וואחנצאק (שבין קילץ לראדום) ובווירז'בניק, וכאדמו"ר בעיר המחוז ראדום, שם בנה בית מדרש מרווח. הרבי התפרסם כ'בעל מופת'.

מכתב ממנו הודפס בספר 'כתבי הקודש הנקרא גם מלחמת מצוה החדש' (מונקאטש, תרפ"ח), עמ' ל-לא. מכתב נוסף, שכתב רבי יוסף אליעזר לדודו, רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא, בעל 'דברי בינה', הודפס בקובץ 'נחלת צבי', יב, עמ' קמה. רבי יוסף אליעזר גם כתב הקדמה לספר 'ארון עדות' (על מועדים ).

אחותו הרבנית יוכבד הייתה אשת רבי שלמה זלמן וולטפרייד הי"ד מטאמשוב, בנו של רבי אברהם משה האדמו"ר מראספשע- פשעדבורז.

אחותו הרבנית מלכה פייגא הייתה אשת רבי יהושע השל שטרנפלד הי"ד האדמו"ר מאלקוש, בנו של הרבי מחנצ'ין.

אחותו הרבנית חיה אלטא הי"ד הייתה אשת רבי חיים ירחמיאל טויב מזוואלין הי"ד.

רבי יוסף אליעזר היה חותנו של אביו, רבי חיים שרגא צבי רבינוביץ מוואנחצק, שהוציא לאור דברי תורה מאת אביו בקונטרס 'זכרון פנחס' שבסוף ספר 'תפארת היהודי' ליהודי הקדוש מפשיסחה.

רבי יוסף אליעזר נרצח בבית מדרשו בראדום בערב יום כפור תש"ג (1942).

כל צאצאיו נספו בשואה: ר' ידידיה מראדום, ר' בן ציון שמילא את מקום אביו בווירז'בניק, ור' אלתר מוורשה.

ב"ה יום ה' לס' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, תרצ"ט פרעמישלאן יצ"ו.

כבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי מובא מוהר"ר דוד שפערבער שליט"א אבדק"ק בראשאוו יצ"ו במדינת רומעניען שלח לי עלים לתרופה ממחברתו הנחמד שו"ת "אפרקסתא דעניא" שמוציא לאור כעת, ומידי עיוני בו היה לי לעונג לראות רב חילו בפלפול ובקיאות נפלא טוב טעם ודעת, והוא אשר יתן לדעת בספרו זה כלו ממתקים ומחמדים וילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וישר חילו ויפוצו מעינותיו להגדיל ולהאדירה הבא על החתום,
שמעי' הלוי שטיינבערג אבד"ק הנ"ל.

לכבודו וכבוד לומדים ארשום מה שמצאתי להעיר בהחפזי בספרו היקר, […]

ואגב אומר במה שראיתי בלקוטי שו"ת 'חתם סופר' סי' נ"ו שנשאל, במה שכתב רש"י בחומש, והוא גמרא פרק יש נוחלין דבנות צלפחד לפי שעה דברו, 'אם אין אנו חשובים כבן תתיבם אמנו', דלמאן דאמר במרדכי דמומר אינו זוקק את אשתו ליבום, משום דאינו בהקמת שם בישראל, וקיימא לן דהמחלל שבת בפרהסיא הרי הוא מומר לכל התורה, אם כן אשת מקושש לא הייתה זקוקה כלל ליבום, דמקושש חילל שבת בפני עשרה, כמו שכתב בילקוט שהיה בא וחבילתו על כתפו לפני משה ואהרן וכל העדה.

ובפשוט יש לומר לפי מה שכתב בתשובת 'יד אליהו' ובספר 'מגן אבות' להגאון מהר"ם בנעט בחולין י"ד דמחלל שבת בפרהסיא דדינו כמומר לכל התורה, הוי דרבנן, […] ואם כן לא קשיא מידי. וגם לדעת העיטור. הובא בבית יוסף אבן העזר סי' מ"ד ובתשב"ץ ח"ג בשם הגאונים דהא דמחלל שבת כמומר הוא דווקא בעבודת קרקע, עיין שם.

ובחתם סופר שם כתב לישב דמדמנה ליה קרא בהדי צדיקים, אם כן דהתוודה ועשה תשובה ומת מתוך וידוי ותשובה, ממילא כל עונותיו לא תזכרנה עוד, וכמו שכתב הש"ך יו"ד סי' שמ"ה סק"ה. ומיושב הקושיא הנ"ל עיין שם. ובאמת מבואר כן ברי"ף פרק הזורק וזה לשונו: ועוד יש להקשות לרבי עקיבא דאמר מקושש זה צלפחד ובחטאו מת שחילל שבת, אם כן קשה מה שאמר כל מקום שאתה מוצא מעשיו סתומים ומעשה אבותיו סתומים והכתוב מיחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק, וללמדך שהיו בנות צלפחד זכאות בנות זכאי. ואם היה צלפחד, היכן צדקתו שחילל שבת, וכתב ושמא כיון שכל המומתין מתוודין ועשה תשובה, עיין שם.

ובתרומת הדשן סי' רכ"ג כתב בשם אור זרוע, ותורף דבריו שאם נפלה לפני יבם משומד, אינו זוקק ליבם, דהתורה אמרה 'כי ישבו אחים יחדיו', מקיש ישיבת אחים להדדי, דצריך שיהיו שניהם ביהדות כו', אבל אם חוזר בתשובה קודם מיתת אחיו, כיון שהייתה להם ישיבה אחת בשעת מיתה, קרינן ביה 'כי ישבו אחים יחדיו'. עד כאן לשונו, ואתי שפיר תירוץ החתם סופר.

ועל פי זה יובן קרא דפרשת פנחס 'ותקרבנה בנות צלפחד כו' אבינו מת במדבר כו' כי בחטאו מת', ויש לדקדק למה להן לומר 'כי בחטאו מת', ומה מקרא חסר באמרם סתם 'אבינו מת במדבר'. ועוד יש לדקדק במה שכתב רש"י שם, והוא מספרי, 'בחטאו מת' ולא החטיא את הרבים. ולהנ"ל אתי שפיר, דבגמרא פרק יש נוחלין איתא בנות צלפחד חכמניות היו שלא דברו אלא לפי שעה, דאמר רבי שמעון בן יוחאי מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמות, שנאמר 'כי ישבו אחים יחדיו'. אמרו לו: אם כבן אנו חשובים תנו לנו אחוזת נחלה כבן, ואם לאו תתיבם אמנו. לכן התחכמו, כי היאך יאמרו 'אבינו מת במדבר', ואמר להם הלא אביכם היה מומר לחלל שבת ואשתו אינו מתיבמת. לכן דקדקו ואמרו 'בחטאו מת', היינו דבשביל חטאו נהרג, וכל המומתין מתוודים, ועשה תשובה, וכמו שכתב הש"ך הנ"ל, ואשת מומר שעשה תשובה אשתו זקוקה ליבם. אך עדיין שמא החטיא הרבים, ואין מספיקין בידו לעשות תשובה, לכן אמרו 'בחטאו מת', ולא החטיא הרבים. ואתי שפיר, והבן.

(הסכמה לספרו של הרב דוד שפרבר, שו"ת 'אפרקסתא דעניא')

הגאון רבי שמעיה הלוי שטיינברג, נולד בשנת תרכ"ה(1865) בעיר סרט (בוקובינה, רומניה), והיה בנו הבכור ותלמידו של הגאון רבי אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג אב"ד סניאטן וברודי. שקד על התורה מילדתו בהתמדה נפלאה והיה חריף ובקי בכל מקצועות התורה. עוד לפני בר המצווה החליף מכתבי תורה עם גדולי דורו. נסמך מאת הרב יצחק אהרן איטינגא אב"ד לבוב ומאת המהרש"ם, הרב שלום מרדכי הכהן אב"ד ברז'אן.
נשא לאשה את שרה בת הגביר ר' משה וכסלר מטרנוב, ונולדו להם ארבעה ילדים. לאחר שנפטרה התחתן בזיווג שני עם אחותה הנדל, ונולדו להם חמישה ילדים.
משנת תרמ"ז אב"ד ז'אביה שבהרי הקרפטים, ומשנת תר"ן אב"ד פרימישלן, למשך חמישים שנה. הרב נשאר עם קהילתו במלחמת העולם השנייה וסבל תחת הכיבוש הסובייטי, אף שיכול היה לברוח. עם הכיבוש הנאצי, הוזהר הרב על ידי האדמו"ר מבאלץ שעליו לברוח. בדרכו, התהפכה בעגלה והרב נפצע. במסע מטלטל הובא לעיירה פומורן סמוכה לפרמישלן, שם נפל למשכב ונפטר בכ"ג בתמוז תש"א.

השיב תשובות רבות בהלכה. כתבי היד של חיבוריו הרבים, אבדו ברובם שואה.
תשובתו בעניין 'תיקון' על ספר תורה שנפל, הודפסה במחזה אברהם, ח"ב סי' ו. מאמרו בביאור 'אם משה רבינו אוהב ישראל היה למה איחרן במדבר מ' שנה' הודפס בקובץ רבותינו שבגולה, א, תרע"ה.

ראה תולדותיו ב'אלה אזכרה', ב, עמו' 309.

בנו יצחק, רבה של ירוסלב, גלה עם משפחתו לסיביר, ואחר כך היה רבה של בריסל בבלגיה, עלה לארץ ישראל וכיהו כאב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב, וכרב בית הכנסת 'ישורון' בעיר.
בנו, הרב מאיר, אב"ד טשארטקוב, שרד את השואה, עלה לארץ ישראל, ואחר כך היגר לאנגליה והיה חבר הרבנות המקומית בלונדון.

ב"ה יאזלאוויץ

בפרשת פנחס ברש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו 'ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה', לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ולכאורה משמע דלולא שיחסו הכתוב אחר אהרן לא היה לו לקנאות קנאת ה' צבאות להרוג את זמרי. היכן יש מקום לזה.
ונראה לי לפרשו דהנה ידוע דיש כמה דיעות הראשונים דהאבות היה להם קודם מתן תורה דין ישראל. וכמו שהאריך בפרקי דרבי אליעזר, והנה לפי זה נמצא דאלעזר בן אהרן דלקח לו מבנות פוטיאל וממנה נולד פנחס, אם כן היה לפנחס דין בנך הבא מן העובדת כוכבים דאין קרון 'בנך' רק 'בנה', וכדאיתא סוף פרק קמא דיבמות דצריך גירות והיה לפנחס דין גר, וגר אסור לדון ישראל, וכדאיתא ריש פרק החולץ, ודיני נפשות אסור לדון אפילו גר חברו. והנה בועל ארמית קנאים פוגעין בו ואין דנין בסנהדרין, אם כן בזה שהורגים אותו דנים דיני נפשות, לכן ביזו אותו 'ראיתם בן פוטי זה', רצו לומר שהוא מיוחס אחר אמו, אף על פי כן הרג נשיא בישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, להגיד שנגיירה אמו של פנחס, ואם כן יש לפנחס דין ישראל גמור שהורתו ולידתו בקדושה ולא דין גר.
ואפשר שלכן לא נמשך פנחס בתחילה לכהונה, כיוון דאמו הייתה גיורת, וכהן הבא על הגיורת הוולד חלל, ולשיטת התוספות ביבמות דף ס"ח אפילו לא נבעלה לעכו"ם, וכן פסק הרמב"ם פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה ובאבן העזר סי' י' סעיף ח', רק אחר כך נמשך על פי הדיבור.

אברהם ווינער אבדפ"ק

(אהל תורה, קראקא, שנה ג, קונטרס ג-ד, ניסן-אייר תר"ץ, סי' קכז)

הרב אברהם וינר הי"ד, שהיה נקרא 'אברהמ'טשע ווינער', היה רב גדול בתורה, חריף ובקי. הוא נולד בשנת 1903 בלאנצוט להוריו ר' חיים ויהודית, והעביר שם שיעורים בקלויז דזיקוב מטעם 'חברת לומדים'.

הרב אברהם התחתן עם מרת פריידא רייזל (ב'דף עד' נרשם: פיגה) (נולדה בשנת 1899) בת ר' שמעון שיינער. נולדו להם תשעה ילדים.

משנת תרפ"ט היה אב"ד יזלוביץ (יאזלוביץ \ יאזלאוויץ \ יאזלאוויטץ). משנת תרצ"ו (1936) אב"ד בצ'ורטקוב,

תשובה אליו בספר 'מנחת סולת', חלק ב, סי' ח. וכן בשו"ת 'אמרי דוד' סי' י. הוזכר בשו"ת 'חבצלת השרון' או"ח סי' כד. הוא מוזכר גם בספר 'ברכת שלום' (מאת הרב שלום יצחק הכהן שטרנברג, עמו' יד).

חידושים ממנו הובאו ב'אהל תורה' קראקא, שנה ג, תר"ץ, בסי' קטו – הערה לסי' קו, בסי' קכז (עמ' קצג) בבביאור דברי רש"י בפרשת פנחס, ובסימן קצח (עמ' רנג) בדבר אזהרת גדולים על הקטנים, וכן בכתב העת 'אור תורה' (סטאניבלאב, חוברת א, ניסן תר"ץ, סי' ג) בעניין שליחות בקדשים, ובכתב העת 'הירדן' (רישא, חוברת א, אדר-ניסן תר"צ, סי' ה) בתירוץ קושית הרשב"א והר"ן על הרמב"ם בעניין ספק דאורייתא מהתורה לקולא.

הרב אברהם וינר הצטרף אל קריאתם של בד"צ קהילת בוטשאטש, מסיון תרצ"ה, האוסרים את שחיטתו של השוחט בעיירה סמוכה המסייע לבנו לקבל שם את הרבנות. המכתב עלה למכירה בבית המכירות 'יודאיקה ירושלים', קיץ תש"ן, פריט 781.

הרב אברהם וינר נספה בשואה בשנת תש"א. ב'דף עד' כתבה שכנתו על שמו, הוזכרו חלק מילדיו: חנה (בת 17), השה (16), ישעיהו (14), יטה (12), מניס (10), יתמר (5) ואסתר (3). הי"ד.

בישעיה ס,כט, 'לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשי ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו'. ויש לדקדק טובא, ונראה לעניות דעתי דאמרו חז"ל שדומה האדם בשלשה דברים למלאכים ובשלשה דברים לבהמה, אוכלים ושותים פרים ורבים כבהמה. והנה מצד השכל היה צריך האדם לעשות דבריו שבהם נמשל לבהמה בצנעה, שהרי חרפה הוא זאת לו, וכל זה הוא אם הוא אוכל רק כבהמה. אמנם אם אוכל ושותה וישן כדי שיהיה לו כח לעבודת הבורא ברוך הוא, אז גם זאת לעבודה יחשב .ובזה פירש בהגדת הגאון מדעשש הפסוק 'ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם' וכו', שאם האכילה הוא בזאת הכוונה שיוכל להלל שם ד', אז 'ולא יבושו עמי לעולם'. ודברי פי חכם חן.
והנה המצות שהם תענוגי הגוף, כגון אכול ושתה, כל עדת ישראל יעשו אותו, אפילו אותם שהם בבחינת 'יעקב'. אמנם אם כוונתו גם מה שנותן בקרביים לעבוד ד', אז גם שולחן ערוך כשברך והלל אחריו נרצה, לפי שצפון בקרבו כוונתו לשמים. וזה שאמר הכתוב 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו', במה אוכל ושותה, ופירש 'כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו'. ועיין מה שכתבנו דבר נכון תודה לה' יתברך בפרשת וישלח בבחינה זו על הפסוק 'מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלקים את עבדך'. [ועיין מה שכתב על דברי רז"ל במסכת סנהדרין].

עוד יאמר דבספרים הקדושים כתבו לתקן בימי השובבי"ם חטאת נעורים ולעורר בתשובה על זה, אמנם לכאורה יבושו לדבר ברבים על זה, אמנם [יש להתחזק] דגם מי שלא חטא צריך לו לשוב על מה שחטא בגלגול הראשון, ואין אדם צדיק בארץ וגו', גם מטעם ערבות, ומה שיעקב פדה את אברהם בעל כורחך מוכח ערבות, וממילא, 'לא עתה יבוש יעקב' לעורר על זה.

עוד יאמר בפירוש המקרא הנ"ל 'כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו' וגו'. ויש לדקדק טובא מה שאמר 'אל בית יעקב', ולא אמר 'אל יעקב'. גם מה שאמר 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה' וגו', מהו הלשון 'לא עתה', דמשמע שבזמן אחר יבוש. גם מה שאמר אחר כך צריך ביאור. ונראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא דידוע לכל שזמן הזה הוא עקבתא דמשיחא והצרות שאנו סובלים בעוונותנו הרבים הם חבלי משיח – חבלי לידה – אמנם באו בנים עד משבר וכח ללידה אין. ומצינו במתן תורה שהקב"ה אמר למשה רבינו 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל', הרי שקודם כל צריך לאמור 'לבית יעקב', אלו הנשים, וגאולת מצרים היה גם כן בזכות נשים צדקניות, על כן נחוץ להזהיר מאד מאד את בית יעקב גם עתה שיקיימו מצותיהם, שאמרו חז"ל שמדקדקים בה ונאמנים עליהם, כמו שכתוב 'וספרה לה' לעצמה – אמנם האמת אגיד שאני בוש לדבר בעניינים כזה בפרהסיא – אמנם היות שבזה תלוי גאולתנו, כי זהו יסוד קדושת ישראל, בעל כורחנו צריך לדבר מזה. ויש לומר שזהו שאמר הכתוב הנ"ל, 'כה תאמר אל בית יעקב' – אלו הנשים – 'אשר פדה את אברהם', שגם במצרים נפדו זרע אברהם בזכות נשים, על כן גם עתה תאמר אל בית יעקב. אמנם אל יעלה דעתך איך אפשר לדבר מזה בפרהסיא, לזה אמר 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו', כי הן אמת שצריך להיות ביישן שהוא אחד משלש מדות שיש בבני ישראל, אמנם 'לא עתה יבוש יעקב' וגו', כי עת לחשות ועת לדבר.

ויש לומר עוד בהקדם מה שכתוב בפרשת שמות 'ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים'. ופירש ר"שי מספקות להם מים ומזון (ובל"א ערנעהרט), 'ותאמרן המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה בטרם יבא אליהן המילדת וילדו'. והקשו המפרשים אם כן למה היה צריך להם מילדת, ואנו רואים כי קיבל פרעה תשובתם, כמו שכתב באור החיים הקדוש, וגם מה מענה בפיהם על מה שאמר 'ותחיין את הילדים'. על כן נראה לעניות דעתי כי פרעה חשב, הנה עם בני ישראל מעונים בעבודת הפרך, והאמהות יולדות ששה בכרס אחד גם טרודים על המחיה וכלכלה לפרנס בעליהם ולחזק אותם על השדה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'תחת התפוח עוררתיך', ואיך אפשר שעם כל זה בני ישראל נאמנים לד' ולעמם, ובעל כורחך שאלו שתי המיילדות הם נותנים להם מזון הרוחני וחיות הנפש, וזהו שאמר פרעה מלך מצרים 'מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים', שעל ידי דיבור שלכם אתם מחזקים ונותנים חיות בבני ישראל, שעל כן נקרא שמה 'פועה' שהוגה ומדברת ומחזקים את בני ישראל באמונה ובטחון, שאם לא כן איך חיים עוד הילדים באמונתם – אחרי שרואים איך אבותיהם מעונים. על זה אמרו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כי אצל בני ישראל אינו כבשאר אומות שמתחלה הגידול בנים כשהן ה' ו' שנים, ואצלנו הוא לא כן, כמו שמצינו ברבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו (אבות פרק ב, י) שעוד קודם שנולד הלכה אמה לבית המדרש שהוולד היולד יהיה מאיר בתורה, וכל אשה חכמת לב הרוצה לזכות לבנים כשרים צריכה מקודם לשמור כל מצות הנוהגת בנשים, ואחרי הכנות דקדושה ממילא בנקל הוא לגדל בנים כשרים בדרכי התורה והיראה. וזהו שאמרו 'כי לא כנשים המצריות העבריות' כי 'בטרם תבוא אליהן המילדת וילדו', אז כבר התחילה הגידול בנים, (ויילדו פירוש מלשון גידול, כמו שכתוב 'אלה תולדות אהרן ומשה') שהכל הולך אחר התנהגות האדם ואחרי הכוונה עוד מקודם.

אמנם יש איזהו נשים שבאמת הם צנועות ומקיימים כל המצות, רק עושים זאת בבושה שחברותיהם ילעגו להם, ומצניעים את מעשיהם הטובים, והנה האמת הוא שאמרו חז"ל שצריך להיות בצניעות בדבר זה, עם כל זה חס ושלום אל יתעכבו מלילך מחשש זה שחברותיהם או קרובותיהם יצחקו מהם, כי את זה אסור לעשות מחמת בושה, כמו שפירשו המפרשים הפסוק 'למען תהיה יראתו על פניכם', זו הבושה, אמנם הבושה תהיה 'רק לבלתי תחטאו', שיבוש מלחטוא, ולא להפוך חס ושלום. עד כאן דברי פי חכמים חן.

ולפי זה יש לומר הפירוש 'כה אמר ד' אל בית יעקב', שהנביא אומר בשם ד' אל 'בית יעקב', אלו הנשים, 'אשר פדה את אברהם', שהגאולה הוא בזכותם, 'לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו', שחס ושלום אל יקלו בשם דבר מחמת הבושה, כי עתה גם כן תלוי הגאולה בנשים, 'כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי – והקדישו את קדוש יעקב' שעל יד זה נזכה שיתקדש שמו הגדול, ועוד 'בקרבו', קודם שיצא מכח אל הפועל מתחיל הקדושה, ובנים שהוראתם ולידתם בקדושה 'את אלקי ישראל יעריצו'.

ובדרך צחות אמרתי שבעוונותינו הרבים פשתה המספחת שאינם רוצים שיהיה להם הרבה בנים, ואדרבה מי שיש לו בנים הרבה ישחקו ממנו, אמנם כשיושיע ד' אותנו ובית יעקב יפדה את אברהם לא יבוש יעקב 'בראותו ילדיו וכו' ואת אלקי ישראל יעריצו', ונכון מאד, תודה לה' יתברך.

(אבני עוזר, להפטרת פרשת שמות, בתוך ספר ילקוט פני מבין)

(בפזמון ליום א') 'את ימין עוז עוררה לעשות חיל, בצדק נעקד ונשחט תמורו איל, גנון נא גזעו בזועקם בעוד ליל, לשמוע אל הרנה ואל התפלה'. וצריך ביאור מה שאמר 'את ימין עוז', גם מה שאמר 'בצדק נעקד ונשחט תמורו איל', מה זכות הוא שנשחט האיל תמורו וכו'.

ונראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא דקשה גם כן למה לוקחים השופר זכר לאילו של יצחק, ולמה אין לוקחים מאכלת שרצה לשחוט את יצחק.
אמנם דבר גדול וטוב עשה לנו הקב"ה בזה, כי באמת גם זה צריך ביאור שאילו של יצחק היה מוכן מששת ימי בראשית, ומה היה הצורך בזה. אמנם נראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא שהקב"ה רצה לנו בזה לעשות סימן לבנים, שאפילו אם חס ושלום ישראל בסכנה, ואפילו אם המלאך אמר לשחטו, יש לבטל הגזירה זו על ידי תמורה. כמו שאמר הכתבו 'ואתן אדם תחתיך', ודרשו רז"ל 'ואתן אדום תחתיך'. והרב הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן זצ"ל פירש בזה מה שאמרו ברבי חנינא בן דוסא [שהיה מתפלל על החולים] שאמר 'זה חי וזה מת', ולכאורה היה די באמרו 'זה חי' ולא היה צריך לומר 'זה מת', למה לו להוציא דיבה, רק הכוונה הוא שפעל שזה יהיה חי, אפילו אם נגזר עליו חס ושלום להיפך, 'ואתן אדום תחתיך', וזה מת, על ידי כן יוכל זה להשאר בחיים. ודברי פי חכם חן.

ועל זה למדנו הקב"ה בזה שהיה מוכן האיל של יצחק, על ידי כך יומתק המדת הדין על ידי התמורה, ועל כן לוקחים דווקא השופר זכר לאילו של יצחק, שהקב"ה גם עתה יעשה לנו כן כמו שלקח האיל תמורת יצחק, כן יגאלנו גם עתה.

והנה כתיב 'ימינך ד' נאדרי בכח', ומפרש הכתוב על ידי מה, על ידי ש'ימינך ד' תרעץ אויב', לזה אנו מתפללים דווקא את ימין עוז עוררה לעשות חיל, ואפילו אם נגזרה גזירה על בני ישראל חס ושלום (כי יש גזירה לפעמים שהוא על יותר משנה אחד, שנמשך משנה העברה חס ושלום) תבטל אותם, כמו שהיה אצל יצחק שנעקד ומלאך אלקים אמר להעלותו לעולה, עם כל זה נשאר חי וקיים, על ידי שנשחט תמורתו איל, כמו כן 'גנון נא גזעו בזועקם בעוד ליל לשמוע אל הרנה ואל התפלה', ואש"ה.

(אבני עוזר, ענייני שופר וסליחות, בתוך ספר ילקוט פני מבין)

מה שמביא (בסי' י"ב) מחכמת שלמה ומתא דירושלים, לענ"ד זה אינו ענין לגילוח הזקן דזה בודאי אינו גנאי אם יש לאיש חתימת זקן וצלם אלקים זה הוא הדר לכל חסידיו, אדרבא די בזיון וקצף ובקישוי המירו להסירו מעל פניו, ואותם שחושבין שזה הוא הדר, עליהם נאמר 'אל תתהדר לפני מלר מלכי המלכים הקב"ה. עוזר הכהן פריעד אב"ד ב. אויוואיאש

(הערה על דברי הרב ישראל וועלץ דומ"ץ בודאפעסט, הנשר יב, כנף ג, סי' כו)

'ומאן דגרע סעודתא מינהו אתחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי (זוהר הקדוש ליל שבת). יש לפרש דהנה אם אינו שומר שבת כהלכתו 'אתחזי פגימותא לעילא', פירוש בכל מעשה בראשית, דהלא באמת אמרו 'נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא' מפני שיש הרבה איסורי לא תעשה יותר ממצות עשה, כפירוש המהרש"א שם, רק שעכשיו שנברא יפשפש במעשיו שלא יעבור על שום איסור, אבל אם הוא פוגם ואינו שומר שבת כהלכתו הרי שוב נוח לו שלא נברא.
זהו שנאמר כאן 'אתחזי פגימותא לעילא', פירוש בכל מעשה בראשית, שנוח היה לו שלא נברא, ולמה, מפני ד'עונשיה דההוא בר נש סגי', היינו כדברי המהרש"א, דהלא תעשה, דהיינו העונשים, רבו על מספר המצות עשה וקרוב להפסד יותר מלשכר.

(לב ים, בשם הרב עוזר הכהן פריד)

הרב עוזר הכהן פריד (פריעד) הי"ד נולד בשנת תרנ"ט. אביו, הרב יחיאל מיכל הכהן פריד, אב"ד אויוואראש ומחבר הספר 'תורה יפה', היה בנו של הרב נתנאל הכהן פריד ואחיו של הרב עזרא הכהן פריד הי"ד. הרב עוזר היה תלמידו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא זצ"ל הי"ד בעיר טירנוי וקיבל ממנו היתר הוראה, ובכך קיבל את אחד מחמשה היתרי הוראות שנתן רבו משך כל ימי חייו.

בשנת תרע"א, הסתתר מפחד הצבא בדירת מסתור ביחד עם הרב זאב וואלף גינצער לימים מחבר הספר 'תולדות ישראל' ואב"ד דיארמוט.

הרב התחתן עם מרת פריידא בת ר' משה יערמיאש, ראש הקהל בקהילת האלמין.

בשנת תרצ"ח נסגרה ישיבתו של אביו, בשל התגברות האנטישמיות, עלילות והלשנות. הדבר גרם לרב יחיאל מיכל ולתלמידו צער רב, ולאחר מספר חודשים נפטר הרב יחיאל מיכל מרוב צער, בהיותו בן 58. לאחר פטירת אביו,  בשנת ת"ש (1939), מילא הרב עוזר את מקומו ברבנות העיר אויוואראש, עד לחורבן קהילתו בשנת תש"ד.

הרב הוזכר ברשימת הקדושים ב'ירושת פליטה'. קיימים מספר גרסאות ביחס לתאריך פטירתו:

בקובץ 'אהל יוסף' נכתב שהרב נפטר באמצע בריחתו בשנת תש"ד, בהיותו בן 45 שנים, ונטמן שם בעיר פטירתו, ולאחר המלחמה פינוהו לעיר וינה.
בבטאון העדה החרדית, 'העדה', גליון תשיא, ד' ניסן תשנ"ג, עמ' ו, כתב 'שנפטר בטרגדיה בוויען' בשנות המלחמה.
ב'דף עד' שכתבה בתו – היא דיווח שאביה נפטר במלחמה בדרך ווינה.
ב'פני מבין' על התורה (מהדורת ירושלים תשע"ג), וכן בסוף שו"ת 'אריה דבי עילאי', ד, מהדורה חדשה כתבו שנספה בכ"ו בניסן תש"ד.
ב'פני מבין' על התורה (מהדורת תשנ"ב), בספר 'סייעתא דשמיא' (ירושלים, תשמ"ד) וב'ילקוט פני מבין' (בני ברק תשנ"ב) כתבו שהרב נהרג עקה"ש בכ"ו בניסן תש"ה.
בספר 'קהילות הונגריה' עמ' 57 נכתב שהרב עוזר הובל למחנה ריכוז באוסטריה, ונספה שם לאחר המלחמה בו' בניסן תש"ה (1945).

מחידושיו הובאו בלקט שושנה, שנה ג גליון ט, סי' קט, והוא הוזכר בספר 'מראה ראה' (סי' כח, וסוף סי' קכ),

מכתבו לרב שלמה צבי שיק ותשובתו אליו, הובאו בשו"ת ראב"ן על אורח חיים, ס' רצ"ז,
הערות מגיליונות שולחן ערוך שלו, על דיני נקיבת הושט, הובאו בקובץ 'אהל יוסף', ג, עמ' מח.

לקט מחידושיו יצאו לאור בספר בילקוט 'פני מבין' (ב"ב תשנ"ב), בפרק 'אבני עוזר'.

תולדותיו הובאו בספר 'תולדות אבני עוזר' (המוזכר ב'משיב דברים', בף סי' כג).

ביום כיפור תש"ד נולד לו בן, והרב עוזר קרא לו שמו בישראל 'יעקב שלום', כאשר את השם 'שלום' נתן מתוך תפילה שישרה שלום ושלוה בעולם ותשקוט המלחמה.

בנו, הבחור אהרן ישע הכהן פריד הי"ד נהרג עקה"ש בכ"ד בניסן תש"ד. אלמנתו ושאר ילדיו הצליחו להנצל ולהגר לארה"ב.

אלמנתו, הרבנית פריידא, נפטרה בשנת תשמ"ו (1986).

במספר מקורות התבלבלו בין הרב עוזר הי"ד ב"ר יחיאל מיכל הכהן פריד, ובין הדוד שלו, הרב עוזר ב"ר נתנאל הכהן פריד. 

אלו הפרטים שהצלחנו למצוא על דודו של הרב עוזר הכהן פריד אב"ד אויוואראש:

הרב עוזר הכהן פריד הי"ד, ממונקאטש, בנו של הרב נתנאל הכהן פריד אב"ד אויוואראש ומחבר 'פני מבין' על התורה ושו"ת, וספר 'כלי גמא'.
הרב עוזר היה חתן של הרב שמואל זאנוויל כהנא דומ"ץ מונקאטש, יחד עם חותנו ניהל בית דפוס בעיר מונקאטש בשם 'שמואל זאנוויל כהנא וחתנו עוזר הכהן פריעד'. לאחר שקנו את בית הדפוס של קאהן ושותפו (היה זה בית הדפוס העברי הראשון במונקאטש, שנוסד בשנת תרל"א על ידי ר' פנחס בלייער), המשיכו הרב עוזר וחותנו להפעיל את בית הדפוס גם בשם 'קאהן עט פריעד'.
הרב עוזר כיהן גם כראש החברה קדישא בעיר מונקאטש. בבית המכירות TAJ ART נמכר מכתב בחתימתו מתאריך ט"ז באלול תש"א (08.09.1941), כנציג וועד החברה קדישא במונקאטש, לצד מכתב בכתב ידו וחתימתו של הדיין ממונקאטש, הרב נטע שלמה שליסל הי"ד, אל ראב"ד בודפסט הרב פישל סופר זוסמן,
הרב עוזר פרסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים, ובהם: מאמרו בענין סיכה שלא כדרך הנאה – הודפס ב'הנשר' ו, כנף א, סי נה. מאמרו בענין חיוב מזוזה בבית נשים ובית השותפים – הודפס ב'הנשר' י, כנף י [ב], סי' קיח. מכתב ממנו פורסם ב'הדרת קודש' (מאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד) סי' כח. גלויה ממנו משנת 1911, ושלש גלויות משנת 1938 נמצאות בארכיון הספרייה הלאומית.
הרב נזכר בספר 'אגרות שפירין' הערה לסימן רנ, בשו"ת 'מנחת אלעזר' (ב, סי' עח), בשו"ת לבושי מרדכי, בשו"ת 'תפארת שלמה' מאת הרב שלמה צוקער (ניו יורק, תשמ"ט), 'פרי השדה' (ד, סי' ב), ועוד.
אביו השיב לו בשו"ת 'פני מבין' או"ח סי' סט, פב, קנה, קג, קעג, רב, ריג ורמד (והוזכר שם קד וקפד), יו"ד סי' יח, כו, קיט, קלב, קצא, רמו, רנ, רנב, רנד, רעד ורפו (והוזכרו שם חידושיו בסי' קעט). וכן הזכירו ב'פני מבין' על התורה בפרשת חיי שרה ובפרשת יצא (עמ' מז-א, נט-ב).
דברי תורתו הובאו במאספים רבים ונלקטו בילקוט 'פני מבין' (ב"ב תשנ"ב), ושם הוצג לקט מחידושיו, שיצאו לאור בכתבי העת התורניים: חידושים על הש"ס, עניינים שונים בש"ס ועניינים שונים בהלכה.
תולדות אביו ומשפחתו יצאו לאור בספר 'תולדות פני מבין' (ברוקלין 2008),
בתיעוד של בני משפחתו הרב עוזר ב"ר נתנאל הכהן פריד לא מוזכר כמי שנספה בשואה, ונראה שהוא נפטר בשנות מלחמת העולם השנייה, לפני חורבן קהילתו בשואה.

הרב עוזר הכהן פריד ממונקאטש הדפיס את דרשתו מברית המילה של נכדו שמואל זנוויל ב"ר אלכסנדר זושא ראזנבליטא, בספרו של אביו 'פני מבין', ובה כתב:

כדי שלא להוציא הנייר חלק, בסיום וגמר הספר [פני מבין על התורה] שזכינו והחיינו וקיימנו והגיענו לזה יתברך שמו ברחמיו, ואחרי שרבת שבעה לה נפשי עמל וטורח הרבה בהדפסת הספר, והוא יתברך שמו יודע ועד, הרהבתי בנפשי עוז ולא יכולתי להתאפק להציג כאן מה שאמרתי (עשרת ימי תשובה תרפ"ז לפ"ק) בסעודת ברית מילה של נכדי שמואל זנוויל שיחיה בן חתני היקר הרבני המו"מ ירא ושלם מו"ה אלכסנדר זושא שיחיה (בן הגביר המפורסם ותיק ועושה חסד וכו', מו"ה חיים לוי ראזענבליטה שיחיה מהומנא).
בפרשת ברכה, 'תומיך ואוריך לאיש חסידיך וגו' כי שמרו אמרתיך ובריתך ינצורו' (דברים לג,ח-ט). מבלי להאריך בדקדוקים והמשך הכתוב, ואמרתי על פי מה שכתב כבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי הגאון המחבר זצ"ל בפרשת תולדות על הפסוק (בראשית כה,כז) 'ויעקב איש תם יושב אהלים', פירש רש"י ז"ל מי שאינו חריף לרמות נקרא תם, וכתב בכוונת רש"י דמדרך העולם איש יושב אוהלים באהלו של תורה יחזיקוהו לבטלן, אבל יעקב אבינו עליו השלום אף שהיה עוסק בתורה ויושב אוהלים באהלו של תורה, עם כל זה היה בקי בטיב משא ומתן כדרך כל הארץ. וזה שאמר רש"י ז"ל 'ויעקב איש תם', וקשה לרש"י למה כתב 'איש', היה לומר רק 'ויעקב תם', על זה כתב רש"י מי שאינו חריף לרמות נקרא תם, בלי איש, אבל יעקב אבינו עליו השלום היה 'איש תם', שהיה איש ואדון על התמימות, שהיה יודע איך ומתי להתנהג בתמימות. עיין שם ודברי פי חכם חן.
וכן ראיתי בספר רב פנינים על המבחר הפנינים (שער הצדק אות א) שהביא מרמתים צופים (תנא דבי אליהו רבה צז, ב) בשם הגאון הקדוש ר' בונם מפרשיסחא זצ"ל שפעם אחת בא לפניו אחד מהתלמידים רך בשנים, והבין בו שהוא וותרן גדול למאוד עד שנותן מלבושיו מעליו לעניים. ואמר לו שלא זהו הדרך. ואמר לו בשם הגאון הקדוש מלובלין זי"ע פירוש הכתוב 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', ופירש רש"י תם שאינו חריף לרמות נקרא תם. והקשה הא כתוב (מגילה יג,ב) אחיו הוא ברמאות, ותירץ שצריך האדם שיהיה אדון ואיש על המדות, ולא שיהיה בעצמו המדה, כמו שכתוב בילקוט שמואל א' ט"ו (רמז קכא) ובקהלת רבה (פ"ז פסוק טז) כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף נעשה אכזרי במקום רחמן, שצריך שיהיה המדה טובה בידו, פעם להתנהג במדה זו לשם שמים, ואם צריך להתנהג בהיפוכו לשם שמים, כן יעשה. וזה שאמר 'איש' יהיה על המדות תמימות גם כן, מתי להיות תם. והמרגלים אמרו על אנשי ארץ ישראל שהם 'אנשי מדות' (במדבר יג,לב). וסיים דבריו, כן אתה הגם שמדה טובה הוא הנדיבות, אבל צריך האדם להיות בעל המדה מתי להתנהג בו. עד כאן דבריו הקדושים.
והנה בסנהדרין י"א ע"א אמרינן הי חסיד הי עניו, עיין מסכת עבודה זרה כ' ע"ב חסידות גדולה מכולן, שעל ידה זוכה לענוה. ובשבט לוי מצאנו וראינו והעיד הכתוב שגבה לבו בדרכי ה' וחרבו שלופה בידו, ואמר 'לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע', ואם כן שפיר אמר הכתוב 'תומיך ואוריך לאיש חסידיך', שהיו איש ואדון על החסידות (דהוא ענוה), איך ומתי להתנהג במדת ענוה וחסידות. והראיה שאמר הכתוב 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו' וכו', לנקום נקמת ה' אזר כגבור חלציו ויגבה לבו בדרכי ה' ולא נסוג אחור וגאות לבש, כמו שאמרו חכמינו ז"ל בש"ס סוטה (ה, א) תלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית, וכבר הקשו המפרשים איך מותר להתגאות אף קצת, הלא הגאות לבושו של הקב"ה הוא שנאמר (תהלים צג,א) 'ה' מלך גאות לבש', ואיך משתמשין בשרביטו של מלך.והתירוץ ידוע דאנן בנים למקום, ובן מותר להשתמש בשרביטו של אביו. ועוד הא דמותר לתלמיד חכם להתגאות, דכתיב (משלי ח,טו) 'בי מלכים ימלוכו', ומאן מלכי רבנן (גיטין סב, א), וכיון דהתלמידי חכמים נקראים 'מלכים', מותר להם להשתמש בשרביטו של הקב"ה, דמלך משתמש בשרביטו של חברו מלך (עיין שמנה לחמו דרוש לר"ה פרק א ד"ה ואגב נ"ל).
וראיה דנקראים 'בנים' למקום, יש לומר ממצוה ראשונה שבתורה הקדושה שניתנה לישראל, מצות מילה, כמו דאומרים (בברכת המילה) 'וצאצאיו חתם באות ברית קודש', מילה הוא אות לבני ישראל, וזהו שאמר הכתוב אחרי שאמר מדת שבט לוי שהיה אדון על החסידות, וידע מתי להשתמש בענוה וחסידות, וגם עת לעשות לה' ויגבה לבו בדרכי ה', מאין היה לו זאת דמותר ללבוש גאות, הלא 'ה' מלך גאות לבש', ואין משתמשין בשרביטו של מלך, לזה אמר כשני התירוצים הנ"ל 'כי שמרו אמרתיך', ששומרין ולומדין התורה ונקראים 'מלכים', ומלך מותר להשתמש בשרביטו של מלך. וגם כתירוץ האידך, שבנים למקום אנחנו 'ובריתך ינצורו', דהוא מצות מילה שהוא אות לבני ישראל שנקראים 'בנים' למקום, ואתי שפיר.
ואני תפילה ליוצר הרים, שיקבץ הנפזרים, ושמע במחנה העברים, קול מדלג על ההרים, עת יעמוד הכהן לאורים, ולוים לשירים, ויזרח אור לישרים. וכאשר זכינו לסדר זה החיבור, כן נזכה לעשות ולסדר, בסדר יותר נכון בדעת צלולה וברחבה יתר החידושים כתבי יד קודש מאדוני אבי מורי ורבי הגאון מאור הגולה ז"ל זי"ע ועל כל יוצאי חלציו.
מונקאטש, פרשת במדבר תרפ"ז לפ"ק.
עוזר הכהן פריעד בהגאון המחבר פני מבין זצלל"ה

'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' וגו'. פירש רש"י: 'המשכן משכן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (שמות לח,כא).

יש לפרש על פי מה שפירש ב'ישמח משה' פרשת תצוה על הפסוק (שמות טו,יז) 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך' וגו'. על פי מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה לומר כן. אמנם הענין יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה הכל היה בחכמה ובהשכל, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם השנייה, ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז.

והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקודש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ו'בית עולמים' יקרא.

וזהו הכתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך', וקראו 'הר' על שם חורבנו, כדכתיב (ירמיה כו,יח) 'הר ציון לבמות יער', ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא 'מכון לשבתך פעלת ה' ' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. עד כאן דבריו בקיצור, עיין עוד שם.

ובכן נמצא ששני בתי מקדשים היו הכנה לבנין הבית השלישי, והיו צריכים להיבנות וגם להיחרב גם לולי החטאים, רק כדי שיוכל להיבנות הבית השלישי.

וזה יש לפרש הפסוק 'אלה פקודי המשכן', 'פקודי' מלשון 'ולא נפקד ממנו איש' (במדבר לא,מט) שהוא לשון חסרון — 'אלה פקודי המשכן', מה שנחסר המשכן, 'משכן העדות' שנחסרו פעמיים, 'אשר פוקד על פי משה', אלה נחסרו על פי משה, שמשה רבינו ידע שיחרבו, והם היו הכנה לבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.

(מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף שלמה רייניץ, ירושלים – ששמע מפה קדשו פרשת פקודי תש"ד, כאשר היה בסוף הזמן בדרכו מהישיבה בבאלשא יארמוט לביתו בטארנאליא, ועבר דרך פולעק, עלי זכרון 13 עמ' מח-מט)

סיפר בנו, הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, שאביו הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פולעק סיפר שכאשר היה משובתי שבת קודש אצל האדמו"ר בעל 'דברי יחזקאל' משינאווא, ראה שמנהגו לחתוך הביצים עם הבצלים בשעה שניגן הזמר 'חי ה", והיה מנגן בהתלהבות גדולה, וכשהגיע לחרוז 'צמאה נפשי אל השם' היה נדמה לו שיוצאת נפשו הטהורה של האדמו"ר משינאווא מגודל ההתלהבות

(עלי זכרון, יג, עמו' מג).

הרב הגאון המפורסם ר' שמואל בנימין הלוי יונגרייז הי"ד, אב"ד ור"מ ק"ק פילעק, היה בנו של הגאון הרב משה הלוי יונגרייז מייסד קהל היראים בקשוי ורב ואב"ד הקהילה ושל הרבנית פיגא בת הגביר הצדיק ר' נח יעקב לעווי מקהילת הארטיאן. הוא נולד כנראה בקהילת באלאשא יאמרט בשנת תרל"ב לערך.

בילדותו היה הרב שמואל בנימין ככל הנראה תלמידו של אביו בישיבת קאשוי, אחר כך היה תלמיד בישיבת הרב שמחה בונם סופר, ה'שבט סופר', אב"ד ור"מ פרעשבורג.

הרב שמואל בנימין התחתן בסביבות שנת תרנ"ג (1893) עם מרת רבקה בתם של הרב מאיר טננבוים אב"ד פילעק, טארנא ואב"ד ור"מ פוטנאק מחבר הספרים 'לוית אור' ו'אמרי מאיר' (אחיו של הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד אב"ד פילעק וטארנא. אביהם היה  הרב יעקב טננבוים אב"ד פוטנאק מחבר ספר 'נהרי אפרסמון' שו"ת וחידושי סוגיות וספר 'שמן אפרסמון' על התורה, אחיו של הרב צבי שרגא טננבוים אב"ד ור"מ קהילת מעזאי טשאטה מחבר ספרי 'נטע שורק' על התורה, סוגיות ושו"ת. אביהם של הרב יעקב והרב צבי שרגא, היה הרב זאב וואלף טננבוים אב"ד ווערפעלט מחסר הספרים 'פלגי מים', 'קריה נאמנה' ו'רחובות הנהר') והרבנית הינדל בת הרב אהרן אברהם רייכמן מאימאלע.

בשנת תרנ"ז נפטר הרב יעקב טננבוים, ובנו הרב מאיר מילא מקומם בקהלת פוטנאק. אחיו של הרב מאיר, הרב מנחם מנדל, מילא את מקומו בקהילת טארנא, ואת מקומו של הרב מנחם מנדל בקהילת פילעק מילא חתן אחיו הרב שמואל בנימין יונגרייז. לרבנות קהילת פילעק השתייכו יותר משלושים ישובים באזור.

לאחר נישואיו היה הרב שמואל בנימין תלמיד של אבי חותנו, הרב יעקב טננבוים, והיה סמוך על שולחנו במשך שלוש שנים. לאחר הלידה הראשונה נותרה הרבנית עם שיתוק חלקי ועם חולשה.

הרב שמואל בנימין הוסמך להוראה על ידי הרב שמואל רוזנברג, מחבר ספר 'באר שמואל', אב"ד ור"מ קהילת אונסדארף. לאחר פטירת אבי חותנו, מונה הרב שמואל בנימין לאב"ד פילעק, שבמחוז נוגראד (כיום סלובקיה).

בכל ערב יום כיפור קודם 'כל נדרי' הנהיג שכל אחד יפייס את חברו לפני התפילה. בכל פורים היו אנשים הקהילה באים לשמחת פורים בביו, ואם היה סכסוך בין הבאים, היה מפשר ועושה ביניהם שלום. הנהיג ישיבה בפילעק, והעמיד שם תלמידי חכמים הגונים.  בבית הרב נהגו בהכנסת אורחים מופלגת, והלינו שם את מקבצי הנדבות שבאו לעיר. בכל יום היה הרב הולך לבית הכנסת האורחים לברר האם האורחים אכלו, ובליל שבת עיקב את התפילה בבית המדרש עד שהיה לכל האורחים מקום לאכול. הרב היה גם מוהל, וכאשר נקרא לברית בתחילת חג הפסח בכפר, ארז את צורכי הפסח ונסע עם רעייתו לכפר, שם שהה בימים הראשונים של פסח. מידי חודש היה הרב שולח כספים שאסף לטובת כולל שומרי החומות בירושלים. כשהתבקש להתפלל לרפואה או לישועה, היה אומר תהלים בדמעות עד שהרגיש שהגיעה הישועה.

הרב היה מקורב לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, ה'דברי יחזקאל', אב"ד שינאווא. בזקנותו תכנן הרב לעלות לארץ ישראל, אך הרבנית לא הייתה מסוגלת לעמוד בטלטול המסע.

הרב נהרג עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד. רעייתו הרבנית נפטרה בז' באדר תש", זמן קצר לפני הגירוש, והובאה לקבורה בפילעק.

ילדיו היו:

1. הרב חיים הלוי יונגרייז הי"ד, נולד בשנת תרנ"ה, והיה דומ"ץ ורב חברה משניות בקהילת מעריש אוסטרוי. נספה בשואה עם רעייתו וילדיהם.
2. הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, נולד בשנת תרנ"ט, והיה אב"ד פילעק-ברוקלין. במהלך מלחמת העולם השנייה עבר לקהילת בודפשט, כיהן שם כמשגיח כשרות, ושרד.
3. הרבנית הינדל רחל הי"ד, נולדה בשנת תרנ"ו, אשת הרב משה הולנדר הי"ד, דומ"ץ פוטנאק ואב"ד סעניטץ. הרבנית נרצחה באושוויץ במשלוח מיום כ"ח באייר תש"ב. נספו גם ילדיהם לאה צביה, יהושע אשר ויונה. הי"ד. שרדה בתם שסטר פיגא, אשת הרב יחזקאל שרגא ליסוער.
4. הרב דוד יחזקאל הלוי יונגרייז הי"ד נולד בתרס"ג והיה אב"ד וראש ישיבה קטנה בזאגראב ודומ"ץ בקזמארק. הוא גורש למחנות העבודה 'קיש טארצא' ו'פעליקסדורף', רגליו קפאו בחורף הקשה תוך כדי עבודת פרך, הוא חלה בטיפוס ונפטר. היארצייט נקבע לז' באדר.
5. הרבנית מרים סלאווא הי"ד, אשת הרב שמואל דוד רייניץ הי"ד מורה הוראה ומגיד מישרים בקהילת טארנאליא, שנהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד, עם בתם הילדה פיגא אסתר. לבנם משה נתן פייטל הי"ד נקבע יארצייט בכ"ז בשבט, ולבנם חיים יצחק מרדכי הי"ד נקבע יארצייט בכ"ה בתשרי.
6. הרבנית חנה יוטל הי"ד, נולדה בסביבות שנת תרס"ו, אשת הרב יהושע גינז הי"ד, אב"ד אפץ ומחבר הספר 'גאולה וישועה' (שיצא לאור עם הסכמת חותנו). הם נספו באושוויץ עם חמישה מילדיהם – יעקב יוסף, משה אהרן, אברהם אלטר חיים, פרומט ודבורה סלאווא, בכ"ד (או כ"ו) בסיון תש"ד. שרדה בתם פיגא יהודית.
7. הרבנית לאה הי"ד, אשת הרב חנניה יו"ט ליפא פרידריך הי"ד. נהרגו עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד.
8. הרבנית שרה הי"ד (נפטרה בניסן תש"ד), אשת הרב חיים יעקב קטינא הי"ד, אב"ד ניר באגאד, נהרג עקה"ש במחנה מאוטהאוזן בד' בסיון תש"ה. ארבעת ילדיהם נהקגו עקה"ש בכ"ב באייר תש"ד.

אחיו היו: הרב יצחק צבי הלוי יונגרייז ממלא מקום אביהם בקשוי, הרב ברוך ראובן שלמה הלוי יונגרייז שעלה לירושלים והיה מקברניטי היהדות החרדית בעיר, הרב יעקב שרגא יונגרייז הי"ד אב"ד בערצעל. גיסיו היו הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר, בן דודו הרב אברהם בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פעהער-דיארמאט, הרב יהודה הלוי רוזנר הי"ד אב"ד סעקעלהיד מחבר הספר 'אמרי יהודה', ובן דודו הרב אשר אנשיל (ב"ר יהושע פאלק  אב"ד סאנטא) הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד מעזא-קאושעד.

הרב הוזכר בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' קלו, קסט, קצג, קצד, קצה, רנו, ח"ג סי' עח, ריד ורכ), מאת הרב אברהם יצחק גליק, בשו"ת מי יהודה (או"ח סי' ס), בשו"ת אבני שוהם (גרינוואלד, סי' מז) ובשו"ת וחידושי מהר"י שטייף (סי' רכו).

חידושים ממנו הודפסו בתל לתלפיות תרנ"ו, ד, עמ' 115.  מכתב ממנו בעניין כשרות השמרים פורסם במחזיקי הדת, ט' אדר א תר"ע, ושם, כ"ח באדר ב' תר"ע.

כמו כן חיבר הסכמות לספרים: 'חדושי בני אהרן' ו'חדושי מהר"ם' (תרס"ז), 'סמיכת נפולים' (תרע"ב) ו'גאולה וישועה' (תש"ג).