קטגוריה: תפילה

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז"ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה' רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה' יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה', היינו שה-ה' מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו"ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה' בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ"ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה'. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ"ל ע"כ.

(שו"ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח"א עמ' 88).

---

רבי משה (שכונה בשם החיבה "ר' משה'ניו") פרידמן הי"ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר' ישראל מרוז'ין, נולד בפורים תרמ"א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו"ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו"ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס"א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ'רנוביץ, נכדת האדמו"ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו"רים רבים.  בשנת תרע"ח (1918) נפטר האדמו"ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו"ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו"ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ"ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו"ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ"ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו"ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו"ר בקרקוב ובחורף תש"א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל "שולחנות" ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש"ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א' בכסלו תש"ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב' אלול תש"ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג' באלול. וכך כתב איש ה"זונדר קומנדו" באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי"ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

"כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים."

("מגילת אושביץ" בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל"ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר' משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו"ת "דעת משה" (ירושלים, תש"ז ותשמ"ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח"א עמ' 87, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 224, "דעת משה" – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

---

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב"ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בערב יום הושענא רבה תש"ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי"ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל"צעדת המוות".

החל משנת תש"ג ועד לשנת תש"ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר"א (אריה יהודה "רגל ארוכה"). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי"ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי"ד נדפס בחוברת "בלעטער פאר גשיכטע" (וורשה, תשי"ד) עמ' 100-107, תחת הכותרת " אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר".

בסתיו תשל"א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי"ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש"ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

ב"ה "דברי שלום", סימן צ"ו.

כתוב בסמ"ג (לאוין לא תעשה סד): שהקב"ה שומע תאות ענוים, אף על פי שלא התפללו על זה, שנאמר: תאות ענוים שמעת ד' תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י,יז).

ויש להקשות: הלא מי לנו ענו ביותר ממשה רבינו עליו השלום, שהתורה העידה עליו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). ואמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לן גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה וגו' (ברכות לב ע"ב). וראה במדרש תנחומא פרשת תבא. ואין לומר דהתם דוקא במקום שיש לבטל גזר דין מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים הנותנים כח בפמליא של מעלה למדת הרחמים שתתגבר על מדת הדין, יעוין ביבמות סד ע"א, ובחולין ס ע"ב, ובאגדות מהרש"א שם, מה שאין כן הכא, דהא מסתימת דרשת בעל הסמ"ג משמע דבכל אופנים אין צריך תפלה.

ואם כן איפוא יש להקשות עוד מהא דאיתא בגמרא (תענית כה ע"ב) שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. הרי חזינן דלאו מעליותא היא. וידועה תשובת רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו על שאלתם מפני מה לא ירד לישראל מן פעם אחת בשנה (יומא עו ע"א).

ואפשר לומר לפי עניות דעתי: כי באשר יש חילוק בין מתפללים על דרך שאמר רבי אלעזר (תענית יד ע"ב) לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה וכו', ויש מתפלל על אחרים ונענה, ועל עצמו אינו נענה, דאין חבוש מתיר עצמו וכו'. יעוין בברכות ה ע"ב, ובחולין פו ע"א, ובספר חסידים סימן תשנג. וכן בעתים יש חילוק בין עת לעת. יעוין בזוהר הקדוש פרשת אחרי דף נח, ובמדרש רבה קהלת ט. כמו כן לאו כללא היא לומר על הכל באופן זה תנו לו ואל אשמע קולו, דהנה בדניאל (י,יב) כתיב: כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך, בישעיה (סה,כד) כתיב: והיה טרם יקראו ואני אענה. בגמרא ברכות כ ע"א, תענית כד ע"ב, סנהדרין קו ע"ב איתא: דכי הוה שליף רב יהודה חד מסאנא אתי מטרא.

ובכן נראה לעניות דעתי דמה שכתב בעל הסמ"ג אף על פי שלא התפללו על זה, היינו שהכינו את עצמם לתפלה ולא הספיקו להתפלל עד שנענו, וכדאיתא במדרש רבה דברים (פרשה יב) אמרי רבנן יש תפלה וכו' ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה נענה, שנאמר (ישעיה סה,כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. והכי איתא במדרש שמואל פרשה ד, יש תפלה שלא תספיק לצאת מן הפה עד שנענה.

והנה בתענית כה ע"ב גרסינן, מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה וכו' ולא נענה וירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו וכו' וירדו גשמים וכו' יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, דנראה מזה דמדת ענוה שקולה יותר מזכות אבות, אף על פי שידוע דאינה דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' (יבמות סד ע"א) כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומי שעובד ד' חוץ לדרך הטבע במסירת לב ונפש ממש בלי שום פניה יש ביכלתו לפעול גם כן למעלה מן הטבע.

ויש להעיר מהא דאיתא בזוהר הקדוש שמות דף טו ע"א בזה הענין דאמר לו עקיבא אמשול לכם משל: רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא, דרחים ליה יתיר וכו' ולא בעי למתן ליה בעותיה בבהילו וכו' אנא דמי לעבדא דמלכא וכו' דאמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להבא וכו' נחה דעתיה דרבי אליעזר. יעוין שם. ויש לומר לעניות דעתי, דרבי עקיבא אמר כן מצד ענותנותו, שחשב את עצמו כעבד שנאמר עליו הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להכא. ולא כמו שחשב רבי יוחנן בן זכאי את רבי חנינא בן דוסא כעבד לפני המלך (ברכות לד ע"ב) לפרוש רש"י שם על דרך שאמר חוני המעגל שאני כבן בית לפניך (תענית כג ע"א). והא דנחה דעתו של ר' אליעזר דגם זה אפשר להיות לפעמים שעכבת מלוא הבקשה תהיה בכדי שלא יפרד מהר המבקש האהוב.

ולענין הרבות תפלה, מבואר בברכות דף לב ע"ב דכל המאריך בתפלה אין תפלתו חוזרת ריקם ובלבד שלא יעיין בה לצפות שתעשה בקשתו. יעוין שם. ובמדרש שמואל פרשה ב איכא מאן דלמד מחנה שהרבתה להתפלל, דכל המרבה בתפלה נענה. ואיכא מאן דאמר שבשביל שהרבתה להתפלל נתקצרו ימיו של שמואל. ואולי מאן דאמר זה סבירא ליה שהיה גם כן עיון תפלה באופן המעורר דין, כדאיתא בברכות נה ע"א, ובראש השנה טז ע"ב, ובזוהר הקדוש מקץ דף רב ע"ב. אבל בלי עיון תפלה כזה יש לפעול הרבה בתפלה ובתחנונים, כדאיתא בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פרק ו, ובמדרש תנחומא פרשת וירא, ובספר חסידים סימן קל דאפילו מי שאין לו זכות, אם הנהו מרבה תפלה ותחנונים הרי זה נענה.

אמנם כאשר ידוע שהקב"ה מדקדק עם סביביו, יעוין בשקלים פרק ה הלכה א, וביבמות קכא ע"ב, ובבבא קמא נ ע"א נגזר עשר פעמים על משה רבינו עליו השלום איש האלקים מסבת אי־קדושת השם במי מריבה שלא יכנס לארץ ישראל, ולא נחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו וכו' ואמר לו גזרה היא מלפני שלא תעבור (מדרש רבה דברים יא). ובכל זאת הלא גדול כחה של תפלה אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה, והועילה תפלתו שיראה את הארץ. יעוין בברכות לב ע"ב, ובמדרש רבה דברים ח, ואולם גזרת המיתה לא היה אפשר לבטל דאמר לו הקב"ה למשה אם לא אמיתך בעולם הזה האיך אחיה אותך לעולם הבא, ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר, שכתוב בתורתי על ידיך ואין מידי מציל. וגם בדבר הזה הונח לו שהקב"ה בכבודו ובעצמו נשקו ונטל נשמתו בנשיקת פה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

שלום הכהן שיין הרב דפה רינא פלך בסרביא

(דברי שלום סימן צ"ו, התפרסם גם בבית ועד לחכמים)

---

הרב שלום ב"ר אליהו הכהן שיין הי"ד נולד בשנת תרל"ד (1874), והיה אב"ד ורב גאון מפורסם ברינה (Reiny) אשר בפלך בסרביה (רוסיה/רומניה).

הוא כתב את הספרים הבאים: שערי שלום – מאסף בדרך שו"ת חידות ופתרונות בארבעת חלקי השולחן ערוך (תר"ע-תרפ"ו), קונטרס נתיבות שלום – חידות ופתרונות בענייני מצוות פריה ורביה (תרפ"ח), נוה שלום – הערות בענייני האמת והשלום (תרפ"ט), דברי שלום – הערה בעניני נסים ושביב אור באגדה (תרפ"ט), ברית שלום – הערות להתגברות השכל ולהתרופפות היצר (תרצ"א), משפט שלום – שביבי אור בנתיבות המשפט (תרצ"ג), עצת שלום – הערות להתחזקות בקיום הטוב (תרצ"ו) ומשמיע שלום – הערות לכניסה לשערי תשובה (תרצ"ח).. מלבד זאת כתב רבות בכתבי העת הרבניים ובהם אהל יצחק בעריכת הרב יצחק קליין, שערי תורה בעריכת בניו של רבי יצחק הכהן פייגנבוים מוורשה, הפרדס בעריכת הרב שמואל אהרן פרדס, בית ועד לחכמים בעריכת הרב יוסף שמעון פולק, ואסיפת חכמים בעריכת הרב חיים אלטיר בירבראייער, "אוצר החיים" בעריכת הרב חיים יהודה אהרנרייך, "קול תורה" בעריכת הרב יהודה יודל רוזנברג, "שערי ציון" בעריכת הרב שלמה בלזר והרב אהרן זסלנסקי, ועוד.

את הרווחים ממכירת הספר "שערי שלום" הקדיש המחבר להחזקת הישיבה הגדולה בעיר סאטמר (סאטי־מארע) שברומניה, שבה למדו כארבע מאות בחורים, כפי שמופיע בדגלנו.

תשובות אליו מופיעות בסימן נ"ה ב"קונטרס באר חיים מרדכי" (תרפ"ד) ובשו"ת הרב"ז. מכתב תנחומים ממנו מופיע בספר זכרון לישראל, שירים ומכתב ממנו נמצאים בארכיון בספריה הלאומית.

ספריו זכו להסכמות נלהבות אשר תיארו את הרב שיין כאיש צעיר לימים, גאון מופלג, חריף ובקי בחדרי התורה וירא אלקים, מלא בחריפות ובקיאות בכל ענפי ההוראה, שומר משמרת הקודש ומכהן פאר בתור רב ומו"צ לעדת רינה. בין נותני ההסכמות לספריו נמנים: הדיין מסאטמר הרב יצחק קליין, הרב יהושע בריסקין מחבר ספר "תו יהושע", רבה של אלאפאליא הרב אליהו פוסק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב איסר זלמן מלצר אב"ד ור"מ סלוצק, הרב חיים מרדכי רולר אב"ד ניאמץ והרב בצלאל זאב שפרן אב"ד באקוי.

בשנת תרפ"ה יצא לאור הקובץ השני של כתב העת "אפיריון" ובו הידיעה הבאה, ממנה עולה שהרב שיין תכנן לעלות לארץ ישראל:

 עם זאת בא' דר"ח אלול תרצ"ה (1935) כתב לעורכי הירחון "שערי ציון" מכתב, שהיה באוסף שלמה אפשתין ירושלים, בו כתב כי על אף שהיה בידו רישיון עליה לארץ ישראל, עבורו ועבור רעייתו, לא עלה בידם למצוא את הכסף הנחוץ לנסיעה ולכן הם נאלצו לדחות את עלייתם.

בשנת תרפ"ח פרסם הרב שיין בכתב העת "בית ועד לחכמים" את המודעה הבאה: אל בני הישיבות! בחורי חמד חובבי תורה החפצים להשיג את ספרי "שערי שלום" ו"נתיבות השלום" ימציאו לידי מכתב מריש מתיבתא או מהרב דמתא ואשלח אי"ה בשבילם מהספרים ההם הדרושים לערך האפשרי ולפי מצב החומרי, חנם אין כסף.

הרב הצטרף ל"משמר הדת" שהוקם ע"י גדולי הרבנים ברומניה ובוקובינה בשנת תרצ"ז (1937) לתיקון ולשמירת יסודי הדת במדינתם.

בעקבות אולטימטום שהגישה ברית המועצות לרומניה נסוגה רומניה מבסרביה והיא סופחה לברית המועצות בשנת 1940. בשנת 1941 כבשו גרמניה הנאצית ובעלי בריתם הרומנים, את בסרביה. לקראת הפלישה נתן מנהיג רומניה הפשיסטית יון אנטונסקו פקודה סודית לרצוח את כל היהודים החיים בכפרים, לעצור את  היהודים החיים בערים ולרכזם בגטאות ולהוציא להורג את מי שיואשמו בשירות השלטון הסובייטי. רצח היהודים בוצע בידי יחידות הז'נדרמריה, יחידות צבאיות ויחידת "השדרה המיוחדת" בפיקודו של סגן ראש-הממשלה מיכאי אנטונסקו, ביחד עם יחידות מקבילות מהצבא הגרמני. בתאריך 15.09.1941 הורה אנטונסקו לגרש את כל יהודי בסרביה למחוז טרנסניסטריה. בדרך לגירוש נרצחו עשרות אלפי יהודים שהושלכו לקבר אחים ועשרות אלפים נוספים הוטבעו בנהר הדנייסטר. כמחצית מיהודי בסרביה נרצחו כבר בדרך לטרנסניסטריה, ובאמצע 1942 כבר לא היו יהודים בבסרביה. עוד על שואת יהודי רומניה ראה: השואה בבסרביה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – אזור הכיבוש הרומני – ויקיפדיה, ממלכת המוות – טרנסניסטריה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – גיא ההריגה של יהדות רומניה – אתר גימלאי בנק דיסקונט, סרט בyoutube: הרצאה של פרופ' קורן על יהדות בסרביה והשואה שלה.

גיסו של הרב שלום הכהן שיין כתב דף עד המופיע באתר "יד ושם" ובו ישנם פרטים נוספים אודות הרב ומשפחתו: הרב נשא לאשה את מרת לאה לבית לוי ונספה בטרנסניסטריה.

תמונת חותמת הרב שלום הכהן שיין מובאת כאן באדיבות אוסף שלמה אפשתין ירושלים.

רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו"ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ"ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש"ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ"ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש"י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ"ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ"ל.

(זכרנו לחיים)

—

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). אביו , ר' משה שמואל ב"ר נתן אליהו עהרמאן זצ"ל אב"ד אירשא, היה מיוחס "מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל"ה" (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, הגאון ר' אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר "קול אריה" אב"ד ברנסאז ומאד, הגאון ר' ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר' עמרם חסידא מחבר הספר "בית שערים". הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי"ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס"ג-תרס"ה), פאר וכבוד (תרע"א-תרע"ב) וזכרנו לחיים (תרצ"ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל"ג ע"י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב"ר יוסף מבורשה ב"ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו"ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

 

נָכוֹן לִבִּי אֱלֹקִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר (תהלים נז,ח-ט). היה אמר דוד עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר, דרך השחר להיות מעורר בני אדם, אבל אני מעורר את השחר (מדרש תנחומא בהעלתך סימן י). אעירה שחר, אנא הווינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי (ירושלמי ברכות פ"א).

אפשר לפרש הכוונה, בהקדם כוונת הכתוב: ואני תפילתי לך ד' עת רצון, אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט,יד), ופירש רש"י ז"ל תהי עת תפילתי עת רצון. אמנם לכאורה ראוי לדקדק, כי היה צריך לכתוב ואני תפילתי בעת רצון, וכנראה מפני זה פירש רש"י עת תפילתי. אמנם גם זה צריך הסבר, כי לא נכתב עת תפילתי.

אולם יש לפרש על פי מה שמובא בשם חתן סופר ז"ל על הפסוק "תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", ופירש הוא ז"ל הכוונה: התפילה הרצויה שמתפללין אותה בכוונה, מלבד שהיא מקובלת ותפילתו נשמעת, עוד זאת שהיא עושה רושם חזק על השומעים אותה. חברים מקשיבים, עד שהם מתפעלים ומתעוררים וגם הם יפארו וירוממו וישוררו ויעתירו מעומק הלב אתו עמו, וזו כוונת דוד המלך עליו השלום: תהילת ד' ידבר פי, אז, ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד. כי מכח תפילתי יתרוממו בהתרוממות הנפש לשפוך שיח לפני ד' ולעמוד ולהתחזק. עד כאן תורף דבריו. ודברי פי חכם חן יש"י.

והנה בוודאי התפילה יותר מתקבלת בעת רצון, וכמאמר הכתוב "בעת עניתיך וביום ישועה עזרתיך וגו'" (ישעיה מט, א). אמנם כשנתבונן בדרך משל במלך בשר ודם, אשר אין לבוא אצלו בכל עת, רק בעתים המזומנים לראות את פני המלך, אמנם מי שהוא חביב אצלו, אשר יוכל לכלכל דבריו במשפט, תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אופן, בשים שכל ובינה, בטוב טעם ודעת, אמריו אמרי נועם והמלך אהבו, לזה אין מן הצורך להמתין על העת הקבוע לבוא לפני המלך כי בכל עת ובכל עונה הוא חביב לפני אדונו ומלכו. והסיבה לזה, מדברו הנאוה אשר יערב על המלך להיות שומעו, וקולו הערב אשר יתן את מתקו ולמלך ינעם להטות אזנו ולהאזין אליו כי הוא יפה אף נעים, ועל ידי זה הוא עושה לעצמו אצל המלך עת רצון.

וזה הוא אפשר בכוונת הכתוב, כי כמו שהוא במשל, כן הוא אלף אלפי אלפים הבדלות כביכול אצל מלך מלכי המלכים הקב"ה מלכו של עולם, שתפילת צדיק גופא היא כמו העת רצון והיא גורמת עת רצון. וזה "ואני תפילתי לך ד' עת רצון וגו'", ואינו מוכרח לצפות ולחכות שיהיה הזמן עת רצון, כי תפילתי הזכה לא תשיב ריקם ובכל עת רצויה היא, וכנ"ל. ובודאי דוד המלך עליו השלום אשר התחנן והתפלל כה מעומק הלב, אשר היה יכול לומר תהילת ד' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (וכפירוש החתן סופר ז"ל) שגם אחרים התפעלו והתפללו עמו בהדרת קודש, הוא היה יכול נם לומר "ואני תפילתי לך ד' עת רצון", כי תפילת אדוננו דוד המלך עליו השלום היתה חביבה אצל ה' יתברך כל עת, כתפילת הצדיקים השלמים שעושים רושם. מה גם תפילת נעים זמירות ישראל משיח אלקי יעקב דוד המלך עליו השלום.

וזה אפשר בכוונת הירושלמי וכוונת מאמר חז"ל דרך השחר להיות מעורר בני אדם. כי ידוע שהשחר, דהיינו קודם אור היום, הוא עת רצון (כמובא במגן אברהם סימן תקפ"א סק"א). ועניין הזה הוא בוודאי מעורר את בני האדם. וזה דרך השחר להיות מעורר ב ני אדם, כ ירצו ויחפצו להתפלל בעת רצון, "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שדוד המלך עליו השלום היה יכול לעורר רחמים ולהפך רצון כביכול מה' יתברך בכל זמן ועידן. ו"שחר" לפי זה הוא רמז על עת רצון כמו שהביא הג"ר "והוא עת רצון" וזה "אבל אני מעורר השחר", דהיינו שאני אפעל בתפילתי, שתהיה עת רצון. וזה גם כן לשון הירושלמי "אנא הוינא מעורר שחרא, שחרא לא הוה מעורר לי".

אמנם לא מספיק במה שמתחננים לקב"ה, כי צריכים אנו להתחרט על מעשינו הרעים והעברות שגרמו להסתלקות השכינה ולהסתר פנים כדי לעורר על ידי מצוות ומעשים טובים "שעת רצון". אמנם "השחר" הוא עת רצון ובני אדם משתדלים שיתפללו בעת רצון. כי נכון הדבר. אולם האדם צריך להשתדל "לעורר ה שחר", דהיינו לעורר רחמים ולגרום על ידי פעולותינו לעת רצון, וזה "דרך השחר להיות מעורר בני אדם" אבל "אני מעורר השחר", דדך רמז, לא רק בסוף הלילה, אלא בכל עת הנני משתדל שיהיה רעווא ורצון מאת ה' יתברך.

אף שקבלה בידינו שלא לעורר חס ושלום מדת הדין על ישראל בימים הקדושים האלה, מכל מקום עלי להזכיר בקצירת האומר דברי תוכחה בראשי־פרקים. אמרו חז"ל "אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ד' שומע תפלה" (ברכות כט:) אמר רב הונא הלכה כאחרים (שם). פירש רש"י ודעתם קצרה. ואינם יודעים לפרש צרכיהם.

צרכי עמך ישראל מרובים, חלול שבת קודש גורם ח"ו חסרון הפרנסה. וכן אמרו חז"ל אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חלול שבת (שבת קיט:) וגם אמרו ז"ל העושה מלאכה בערב שבת וערב יום טוב אינו רואה סימן ברכה (פסחים דף נ:) ומכל שכן מי שעושה ח"ו מלאכה בשבת ויום טוב. וצריכים להזהר בשמירת שבת קודש כהלכתה שנפרצה בעוונותינו הרבים בזמן האחרון.

כן אמרו: גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ (אבות ה,ט). נבדוק מה יש בידינו ח"ו מעבירות אלו ומאביזרייהו:

עבודה זרה: כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה.

גילוי עריות: נדה, צניעות, כל כבודה בת מלך פנימה גדר לזה.

שפיכת דמים: המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (בבא מציעא נט:).

השמטת הארץ: עינו רעה בשל עניים, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עלך אך ד' והיה בך חטא, נתן תתן לו וגו' (דברים טו, ט־י), נבדוק היום אם באמת יצאנו ידי חובתנו בעניין צדקה כדבעי לעזור זה את זה.

אנו מתפללים בימים הקדושים הבאים עלינו לטובה על הרבה דברים "מעוררים את השחר" אבל העיקר להתפלל על דבר הכולל הכל, והוא על למוד התורה, אבל זה בידנו אנו, כפי שהתפלל דוד המלך עליו השלום "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי" (תהלים כז) הכוונה אם מבקש האדם מאת הקב"ה שיצליחוהו בקניינים גשמים, הלא ד' יוכל להשפיע לו גם בלי שיצטרך האדם הזה ליגע בשבילו, כגון שימצא אוצר טמון כסף וזהב ורב פנינים, ואין צריך לבקש אחריו. אמנם מי ששואל מאת הקב"ה יראת שמים וידיעת התורה, זהו מה שהקב"ה מבקש מן האדם עצמו שיתחזק בה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וזה אחת שאלתי מאת ד', אולם אותו הדבר הוא אינו כשאר דברים אשר אין אני מוכרח לבקש אחריהם, אמנם אותה אבקש (מלשון אם תבקשנה ככסף) והוא: שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'. שמע קולנו ד' אלקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו.

(אלה דברי שמואל, דרוש א)

—

הרב הגאון המפורסם לשבח ולתהילה והדרשן הנפלא מו"ה שמואל שמלעקא סג"ל רוזנבוים זצ"ל הי"ד אבד"ק קליינוורדן, ממלא מקום אביו הרב משה חיים סג"ל ליטש רוזנבוים זצ"ל שהיה רב, אב"ד ור"מ בקהל קליינוורדן במשך ארבעים וחמש שנה וחיבר ספרי שו"ת וחידושי תורה. הרב שמואל שמעלקא נסמך להוראה ע"י גאוני הונגריה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וויטצן, הרב מרדכי ליב ווינקלר זצ"ל אב"ד מאד והרב יוסף אלימלך כהנא זצ"ל הי"ד אב"ד אונגוואהר.

הרב נהרג באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד. כן נספו כמעט כל משפחתו וקהילתו. הי"ד.

בנו, ר' פינחס סג"ל ליטש רוזנבוים, עסק בימי הזעם בהצלת מאות יהודים בתחכום רב ובמסירות נפש. הוא נותר כמעט שריד יחיד למשפחתו העניפה, והוציא משארית כתבי אביו את הספר "אלה דברי שמואל".

בהקדמת הספר כותב ר' פינחס:

עד זיבולא בתרייתא עסק באורייתא, שם לילות כימין, מאין הפוגות טרח ויגע לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. למרות המון טרדות הכלל שהו עמוסות על שכמו; צרכי קהילה גדולה ולימוד הישיבה. ובפרט ובפרט עיניו היו פקוחות על תינוקות של בית רבן. טרח להנהיג העם על דרכי התורה ויראה טהורה במעגלי צדק בשבט מוסר שבט מלכותו, בדרשותיו הנפלאות בעמדו במקהלות בראשי עם קודש. אמת מה נהדר היה ככהן גדול העומד לשרת, שפתותיו מלאות נופת, צוף אמרותיו הנאות ירדו חדרי בטן ועשו רושם בלבבות ועוררו נפשות שומעיהן.

אך לא ארכו הימים ואתמה מאד על מאור היום אשר זרח אל כל ויחשיך אלי ואליך ובא השודד מארץ מרחקים מגרמאניא, הנצים הארורים. עלה מות בחלונינו ואבד והרס כל מחמדינו. ואין זכרון לראשונים, כי גם לא זכו קדושינו לשוב אל עפרם להקבר בארץ בבית החיים, ולא ניתן לנו להשתטח על מקום קבורתם, ואין בידינו להציב ציון על מקום קדושתם. על כן קמתי אני שנשארתי לבדי מכל בית אבי, מבין אלפי סכנות בחמלת ד' עלי נמלטתי, ועודני צעיר, כבן עשרים, כמעט מחובשי בית־המדרש יצאתי, ועמדתי גלמוד בלי משען ומשענה. שבתי במר נפשי, שבתי אל בית הורי החרב, וקבצתי קהל הנשארת, וחיבתם אל בית אבי הראו לי, קהל עדתי, והושיבו אותי על כסא אבותי, ושמשתי שנים אחדות במקום שהתפללו שם אבותי נ״ע. הגם שכתר מלכותם ראשי לא הלם. מרגוע לנפשי לא מצאתי ובגולה יצאתי והלכתי מארצי וממולדתי ומבית אבי להגיע אל מחוז חפצי. הגם שהתמהמהתי, אקוה לאל מרום, יזכני להגשים רעיוני לעלות לארץ קדושי.

ולמען יעמוד זכרון אאמו״ר זצוק״ל לנצח אמרתי אני אל לבי, אלכה נא ואלקטה כמלקט בשבלים, מהמעט הנשאר בנס מכתבי יד של אבא מארי זלל״ה מבין השרופים כאודים ניצולים, חידושי תורה על ענינים וסוגיות שונים, ומהנשאר מתשובותיו להלכה, אשר מהם יראה הקורא ידו הגדולה בתורה; ורוב בקיאותו בש"ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, כאשר צלל במי ים התלמוד האדירים, בפרט הראה כחו הגדול בתשובתו הארוכה בענין היתר עגונה, שטרח ומצא כדי גאולתו להתיר אשה מכבליה. ואזכיר פה מסירת נפשו על התורה שבזמן שפשטה הרשעה, וידי ארורים כבר הציתו את האש, וכמעט כל הגולה כבר עומדת במדורת אש, עש"ק פ' ויקהל־פקודי היה בשנת ומדד עוד לא שקטה רוחו, ולא נחה ידו ועסק בתורה וכתב תשובה גדולה בענין מצה שמורה וידיו גלולות כספר תורה, עד רמסו וחמסו אותו ואת משפחתו לגיא ההריגה ושריפה. וכן יש אתי בכתובים חידושי תורה ואגדה נאה ורשמי דרשותיו, ואבנה מהם ציון להעמיד שמו וזכרו לדור דורים ולנצח נצחים, על כן הבאתי עלים לתרופה לדפוס מהם ולהעלותם על ספר, וחובבי תושיה יהנו מנועם צוף אמרותיו וימצאו חן בעיני קוראיו והוגיו. ואעשה בזה נחת רוח לנשמתו הטהורה ושפתותיו יהיו דובבות בשמי שמיא, אשר שמה שבה רוחו לגנזי מתמים; ויקוים בזה מאמר חז״ל (יבמות צו:) "אגורה באהליך עולמים", וכי אפשר לו לאדם לגור בשתי עולמות, אלא אמר דוד יהי רצון שיאמרו הלכה בשמי ויהיו שפתותי דובבות בקבר, שנאמר, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים״.