החגים והמועדים כשהם לעצמם היו בכל הזמנים ענין שנאמרו פירושים וטעמים וסברות הן באגדה והן בפשטיות או בדרך מוסר וכדומה, וספרים לאלפים יש לנו על החגים והמועדים.
האיש הישראלי יתרומם כל אחד לפי מדריגתו בימי מקראי קדש, ומרגיש בנפשו שגם ה"לכם" של הימים האלה יש לו דבר רוחני, ולכן סמכו כל בעלי אגדה וגם מפרשי התורה על פי הפשט את דבריהם על החגים ומועדים.
כבר דברו ופירשו המפורשים המועדים בכלל, וכל מועד וחג בפרט, אך על כל זה אדמה ואחשוב שלא יהיה למותר דברי אלה שהנני אומר בכאן, לבאר ולפרש איזה דברים בענין המועדים שצריכים ביאור ופירוש, ודברי אינם רק בדרך ע' פנים לתורה.
כמה דברים וענינים אנו מוצאים בהמועדים שצריכין ביאור וסברא, כמו ענין מלכות בראש השנה ויום הכיפורים, מאיזה טעם יש בפסח ובסכות מצות פרטיות, כמו מצה, וד' מינים וסוכה, ובשבועות ושמיני עצרת אין לנו שום מצוה פרטית, למה דוקא בחג הסוכות מביאין ע' פרים בשביל אומות העולם, וגם מצות ספירת העומר צריך טעם וסברא, ועוד דברים רבים.
בתחלה נדבר מן דבר המלכות שאנו מזכירין בימים הנוראים בראש השנה ויום הכיפורים, כי הוא לפי דעתי היסוד שעליו נבנה היהדות והתורה הקדושה עם מצותיה.
הנה השם ב"ה בא אלינו משני צדדים ומשני אופנים. האחד שברא אותנו כי הוא בורא עולם. והשני שקבלנו תורתו, וקבלנו עלינו עולו, עול תורה ועול מצות.
הצד הראשון הוא כמו מלכות, שברא אותנו ומושל בנו, ונותן לנו לחם לאכול, ובגד ללבוש, כמו מלך שכבש מדינה שכל בני המדינה מחוייבים בכבודו, ומחויבים לשמוע בקול דברו. הצד השני הוא מצד אלקות, שקבלנו עלינו מרצונינו הטוב תורתו, וקבלנו אותו לאלקים.
חילוק והבדל גדול יש בין שני הטעמים ובין שני הבחינות. מטעם בריאה ומלכות אינו מוטל החיוב דוקא על עם בני ישראל בעצמו, דאותו החוב יש לו על כל העולם, שכולם ברא, ולכולם נותן פרנסתם וחייהם, ועל כולם מושל, וממילא מוטל החוב על כל האומות ועל כל האנשים לשמוע לו ולהכיר אותו למלך. אך מצד השני, היינו מצד אלוקותו, אינו מוטל החיוב רק עלינו ועל זרעינו, שרק אנחנו קבלנו תורתו הקדושה.
עוד חילוק יש, דמטעם מלכות כל העולם נקראו "עבדים" לו, דמלך שכבש מדינה כל היושבים והנמצאים בתוכה הם עבדים לו כמובן, ומכל שכן למלך מלכי המלכים הקב"ה שנותן גם החיים והפרנסה בוודאי נקראו "עבדים". אבל מטעם א' שנקראו בני ישראל "בנים" למקום, מתוך שמרצוננו הטוב קבלנו עלינו עול תורה ולכן נקראו "בנים" למקיום.
עוד יש טעם על מה שבני ישראל נקראו "בנים" למקום מתוך יציאת מצרים, כמו שאמר הכתוב "בני בכורי ישראל", והוא בחינת "כרחם אב על בנים". כמו שאמר הכתוב "בנים אתם לד' אלקכם". גם העונשין שהשם ב"ה שולח, הם כם כן מבחינת "בנים", כמו שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך". ולכן יציאת מצרים וקבלת התורה הם אחת, כמו שאומר הכתוב "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעברון את האלקים על ההר הזה", ששניהם הם מבחינת "בנים", מבחינה אחת.
ולכן הדברות מתחילין "אנכי ד' אלקך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", משום שיציאת מצרים וקבלת התורה הם אחד, ששניהם הם מבחינת "בנים" ושניהם תלויים זה בה, שאם לא הייתה יציאת מצרים לא הייתה קבלת התורה, ואי לאו קבלת התורה לא הייתה יציאת מצרים. ומיושב קושית המפורשים למה לא אמר "אשר בראתיך", שענין בריאת העולם הוא לגמרי דבר אחר, ואי אפשר להיות טעם על קבלת התורה.
וכעין זה אומר הכוזרי במאמר ראשון כ"ז וזה לשונו, ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שוה בה הלבן והשחור, כי הבל בריאותיו. אך אנו חייבים בה מפני שהוציאנו ממצרים. עד כאן לשונו. וכן אומר הרמב"ן ז"ל ויקרא כ"ז ל"ב וזה לשונו, ןזה ועם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", שהוא טעם יכלול כל המצות. עד כאן לשונו.
וזה הוא הטעם שבכל התורה כולה אין תיבת "מלך" על השם ב"ה רק שלוש פעמים, וגם הם אינם רק בשירת הים ובפרשת האזינו ובנבואת בלעם, שכולם אינם עניני מצות, מתוך שבעת קבלת התורה ועול מצות קבלנו אותו בתור אלקים, לכן אין שם מקום לבחינת "מלכות".
ולכן רוב המצות הם זכר ליציאת מצרים, ואין שום מצוה שתהיה זכר למעשה בראשית, חוץ ממצות שבת, וגם במצוה הלזו שאומר בדברות הראשונות שהוא זכר למעשה בראשית, אומר בדברות אחרונות שהוא זכר ליציאת מצרים.
דבר זה שהוא יוצא מכלל כל התורה ,היינו מצות שבת שיש בה שני טעמים: א )יציאת מצרים, ב) מעשה בראשית. צריך ביאור וטעם למה ועל מה מצוה זו יוצא מן הכלל של כל התורה, שאין בה רק זכר ליציאת מצרים. אבל הדבר יובן, דידוע שמתוך קבלת התורה והמצות נתעלה עם בני ישראל לעם קדוש, כמו שאומר הכתוב קודם קבלת התורה שמות י"ט,ו': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". והשבת הוא גם כן יום קדוש, שיש בו קדושה יתירה משאר הימים. והקדושה שיש ביום השבת הוא רק מתוך יציאת מצרים וקבלת התורה, אבל האיסור מלאכה שיש ביום השבת, הוא זכר למעשה בראשית. ומחמת זה יש בשבת שני הטעמים, בריאת העולם של איסור מלאכה, ויציאת מצרים של קדושת היום.
ולכן אמרו חז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שאיסור מלאכה הוא זכר למעשה בראשית, מכל מקום קדושתו בא רק מתוך יציאת מצרים, ומתוך זה – היינו מתוך הקדושה שיש ביום השבת – לא שייך רק לעם בני ישראל שהוא עם קדוש, כמו שתרומה וקדשים אסורים לזרים ומותרים רק להכהנים מכוח קדושתם, כמו כן יום קדוש, היינו שבת, לא שייך רק לעם קדוש, היינו עם בני ישראל.
ובזה נוכל להבין מדוע בא מצות שבת בפרשת ויקהל שמדבר מן המקדש ואומר שם: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'", דשניהם, היינו המקדש והשבת, הם באמת ענין אחד, דכמו שהמקדש ניתן רק לישראל מתוך קדושת היום, כן גם השבת ניתן לו גם כן מכח קדושתו. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כמובן.
ויובן לפי זה נוסח התפלה: "ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ונם במנוחתו לא ישכנו ערלים" וכו', דהיה סברא שמצות שבת יהיה שייך גם לעכו"ם מפני שהוא זכר למעשה בראשית, שדבר זה כולל גם שאר העמים, לכן מדייק ואומר במצווה זו, שגם מצות שבת לא נתן להם, כי גם שבת הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן הנוסח "ולא נתתו" הוא אחר "ושמרו", דב"ושמרו" יש בו מעשה בראשית והיה סברא שמצות שבת יהיה גם לאומות העולם, לכן אומרים תיכף לאחריו "ולא נתתו".
וזה הוא הטעם שבנוסח הברכה של הקידוש יש בו שני הטעמים: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, שעיקר מצות שבת הוא רק זכר ליציאת מצרים, שמה שהוא זכר למעשה בראשית הוא רק זה שיום זה מובדל משאר הימים בהבריאה, אך מה שהוא ממקראי קודש הוא זכר ליציאת מצרים.
במסכת פסחים קי"ז ע"ב איתא: אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא "למען תזכור", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו". עד כאן. ולפי דעתי הפירוש של הגמרא כך הוא, דבדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", ודרשו רבותינו ז"ל זכריהו על היין. ובדברות אחרונות כתיב "שמור את יום השבת". ו"שמור" ו"פן" הוא לא תעשה, וממילא לפי הנחה זו הדברות ראשונות מורין על קידוש היום, והדברות אחרונות מורין על השביתה ממלאכה על הלא תעשה. ומתוך זה, מתוך שבדברות ראשונות נאמר מעשה בראשית והם מורין על קידוש היום, ממילא יציאת מצרים שנאמר רק בדברות האחרונות שהם מורין על השביתה, לא שייך להזכירו בקידוש היום כמובן, שקידוש היום הוא רק מתיבת "זכור" שנאמר בדברות ראשונות, שבו כתיב הטעם של מעשה בראשית, דיציאת מצרים נאמר רק בדברות אחרונות ושם נאמר "שמור", שהוא לא תעשה.
גם הלשון של הדברות לכאורה משמע כן, שבדברות הראשונות גם אחר שאמר הטעם של מעשה בראשית אומר הכתוב "על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו", מסיים בתיבת "ויקדשהו". אבל בדברות אחרונות אומר רק בתחלה לשון "קדושה": "שמור את יום השבת לקדשו". ואחר שהזכיר יציאת מצרים אינו מזכיר לשון קדושה, והיה סברא שיציאת מצרים לא שייך לקידוש היום, לכן מביא הגמרא גזירה שווה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. והטעם הוא כמו שכתבתי, שהקדושה של יום השבת הוא מתוך יציאת מצרים, שגם הקדושה של עם ישראל בא גם כן מיציאת מצרים.
ולא רק זאת שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, רק שרבותינו כפלו פעמים הרבה הן בנוסח הקידוש והן בנוסח התפלה שכל מה ששבת הוא ממקראי קודש, שכל הקדושה שיש להשבת הוא בא רק מתוך יציאת מצרים, כמו שהבאתי למעלה.
הרמב"ן ז"ל על התורה פרשת ואתחנן על הפסוק "שמור את יום השבת", נותן טעם למה בדברות הראשונות מזכיר מעשה בראשית ובדברות השניות מזכיר יציאת מצרים. ולדעתי כוונתו שלכן נותן הכתוב שני טעמים, דמעשה בראשית מורה על בריאת העולם, היינו אחדות, אך אין אנו יודעין עוד מזה אם ה' יתברך משניח גם עתה על התחתונים, או שמסר הנהגת העולם לצבא השמים, כמו שטעו עמי הקדם שעבדו לצבא השמים, אבל יציאת מצרים שהייתה בדרך נס מורה על השגחת הבורא ב"ה על העולם. ודי לחכימא.
עיין ביערות דבש ח"ש דרוש ג' בסופו פירוש על הגמרא כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין, עיין שם שכתב כעין זה.
וכל הענין שיציאת מצרים, וקבלת התורה, ובחינת בנים, והשגחה פרטיות, הם תלויים זה בזה, וכולם הם ענין אחד מפורש בפסוק, שבעת יציאת מצרים אמר השם ב"ה "בני בכורי ישראל". ולכן כתיב "ויוציאנו ד' ממצרים", ומפרש בעל הגדה, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ואחר מעשה העגל, שבני ישראל שבו לתועבת מצרים, אמר השם ב"ה (שמות ל"ב,ל"ד) "לך נחה את העם אל המקום אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך" (הנה מלאכי ולא אני, רש"י). "ושלחתי לפניך מלאך" (שם ל"ג,ב'). וכשמוע ישראל את הדבר הזה נאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם, רש"י) ויתאבלו". ואחר תפלת משה רבינו ע"ה אמר לו הקב"ה "פני ילכו (כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך. רש"י) והניחותי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה (בזה אני חפץ, כי ע"י מלאך אל תעלינו מזה. רש"י) ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, רש"י). הרי כל הענין מפורש בתורה.
והוא גם גמרא בבא בתרא ט' ע"א בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים "בנים" למקום, בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים "עבדים". וכן הוא דעת רבי יהודה קידושין ל"ו בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים "בנים", ואם אין אתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים "עבדים". ועיין בספר "תפארת בנים" על הגדה של פסח מכבוד קדושת רבינו הרב הגאון הקדוש ר' צבי הערש שפירא אב"ד דק"ק מונקאטש זצ"ל על הפסקא "ממצרים גאלתנו", עיין שם. והוא גם פסוק מפורש בפרשת האזינו: "שחת לו לא בניו מומם", ואומר שם הרמב"ן ז"ל: וקראם "לא בניו", כאשר יקראם "בניו" בעת רצון.
וזה ההבדל שיש בין בני ישראל שנקראו "בנים", שהשם ב"ה משרה שכינתו בתוכם ומשגיח עליהם בפרטות, מה שאין כן לאומות העולם שהם בחינת "עבדים" והשם ב"ה שולח להם השפע ע"י אמצעי. נוכל להבין גם כן ע"י סברא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. כן הוא גם כן להיפוך מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכמו שהמלך שולח הפרס והשכר של עבדיו בכלל לכל מדרגה ומדרגה ע"י שליח, אבל לבניו ולבני ביתו נותן לכל אחד ואחד בפרט ובעצמו את מה שמגיע להם, כן השם ב"ה מתנהג עם העולם, שלכל האומות שהם בחינת "עבדים" שולח השפע ע"י אמצעי בכלל. וידוע פירוש ה"מורה: על הפסוק "אשר חלק אלקים אותם לכל העמים", אבל לבני ישראל, שנקראים "בנים" למקום, יש לו השגחה פרטיות.
ואפשר שזה הוא הטעם שבני נח אינם מוזהרים על השותף. עיין תורת נביאים, מאמר תורת אבות, דף כ"ה ע"ב הערה א'. עיין רמב"ם פרק א' הלכות מלכים ושלחם ערוך יו"ד סי' קנ"ו. ואפשר שגם זה הוא הפשט של הפסוק פרשת ראה "בנים אתם לד' אלקכם לא תתגודדו".
חוץ ממה שכתבתי למעלה שיש חילוק בין בחינת "בנים" לבחינת "עבדים", ובין יציאת מצרים למעשה בראשית, יש עוד חילוקים בין זה לזה, שאם אומרים שהוא אלקים מתוך שקבלנו תורתו, זה אינו מורה עוד שהוא יחיד ומיוחד, שהעמים הקדמונים שעבדו לאלילים רבים היו מאמינים בשתי רשויות, זה עובד לזה וזה עובד לזה, ושניהם מודים בשניהם, רק זה קיבל עליו לעבוד את זה וזה קיבל עליו לעבוד את השני. זה עובד למי שברא אור, וזה למי שברא חושך. ופעמים היו עוברים לכמה אלילים ביחד. אבל אם אנו אומרים שהוא מלכינו בשביל שברא אותנו, זה מורה כבר על אחדות הבורא, שאם לא היה יחיד ומיוחד לא היה בכוחו לברוא את העולם בעצמו כמובן.
וזה הוא לפי דעתי הטעם של הגמרא ברכות ז' ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה "אדון" עד שבא אברהם וקראו "אדון", שנאמר "ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה". וצריך טעם למה באמת קרא אברהם להשם ב"ה בשם אל"ף דל"ת, ולא היה די בשם "אלקים". וגם מה טיבותא דאברהם בזה. ושם ל"א ע"ב איתא, "ותדר נדר ותאמר ד' צבאות", אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה "צבאות", עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות". וגם כאן צריך ביאור וסברא. אבל לפי הנחתי שכתבתי יובן הדבר, דשם "אלקים" בעצמו אינו מורה על האחדות, ואברהם, שכל ענינו היה להודיע לכל באי עולם שאין בורא רק אחד, לכן הוסיף תיבת "אדני", שהוא מוכיח על האחדות, שהוא אדון כל העולם. וכן חנה הוסיפה תיבת "צבאות", שמורה גם כן על האחדות.
ובזה יובנו דברי התוס' שם ד"ה "לא היה אדם שקראו": ואם תאמר והא כתיב "ברוך ד' אלקי שם (בראשית ט'), ויש לומר דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. עד כאן. ולכאורה אינו מובן מה הוא החילוק. אבל לפי דברי הוא פשוט, דלשון "אדון" מורה על האחדות, מה שאין כן שאר השמות. ואפשר שגם זה הוא הטעם שמלכי צוק אמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", שגם הוא רצה להודיע אחדותו, והודיע על אופן זה.
וזה הוא לפי דעתי הטעם דרבי יוחנן במסכת ברכית מ' ע"ב שאומר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, משום דהשם בעצמו אינו מורה על האחדות, ואנו צריכים בכל ברכותינו לפרש ולהודיע שהוא יחיד, לכן צריכים להזכיר מלכות, שרק זה מורה על האחדות. וזה בעצמו הוא הטעם של השלחן ערוך אורח חיים סימן רי"ד שפסק שאפילו לא דילג רק תיבת "העולם" לבד, צריך לחזור ולברך. ד"מלך" לבד אינו מלכות, דמלך לבד אינו מורה עוד על האחדות הגמור, דעובדי אלילים לפנים וגם כהיום מאמינים שזה ברא מים וזה ברא אש, זה ברא עליונים וזה ברא תחתונים, וכדומה, כמו שאיתא בגמרא גיטין נ"ו ע"ב, שטיטוס הרשע אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים וכו', אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. עד כאן. וכן כאן בהארץ אין מלך אחד מושל על כל העולם. זה מושל במדינה זו, וזה באחרת. לכן כדי להוציא מדעות כאלו, צריך לומר "מלך העולם", שלשון זה כבר מורה על האחדות הגמור.
ובזה יובן ההבדל והחילוק בין שם בן ד' להשם אלקים, דידוע דשם בן ד' הוא רחמים ולא שייך רק אם מחזיקים עצמינו בבחינת "בנים" – "כרחם אב על בנים". והשם אלקים הוא דין, דלכן נקרא בשם אלקים מתוך שהוא דיין, ולכן נקראו הדיינים "אלהים", כמו שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כ"ב) ושם אלקים או דיין לא שייך רק מטעם מלכות, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", ובמקום שיש דין אין רחמים, שאין רחום בדין. ולכן לא מועיל תשובה לבני נח, שמה שמועיל תשובה הוא רק מטעם רחמים, וכיון שהם רק בבחינת "עבדים", שהוא מלכות, שהוא דין, אין שם רחמים. אבל בני ישראל, שהם בחינת "בנים" ומטעם א' [=אחדות] שהוא שם בן ד' להם מועיל תשובה. ויכול להיות שהוא הטעם של הכתוב (שמות ו') "ושמי ד' לא נודעתי להם", דקודם קבלת התורה היה השם ב"ה בבחינת מלכות, ואין שם מקום לרחמים. אבל עתה כשבא ליתן התורה הקדושה לישראל, הודיע להם השם המיוחד, מתוך שמעתה יהיו עם בני ישראל בבחינת "בנים" ויש מקום לרחמים, שהוא שם בן ד', כרחם אב על בנים.
ובזה מתורץ קושית התוספות יום טוב שהקשה למה בברכת התורה אנו אומרים שם בן ד" ובברכת המזון שם אלקים, דשם אלקים מורה על מלכות, ומטעם מלכות הוא נותן מזון לכל. לא מבחינת אלהות, דגם המלך נותן לעבדיו פרנסתיהם והשם ב"ה מפרנס לכל העולם, אף שלא קבלו את התורה, ולכן מזכירין בברכת המזון שם אלקות, אבל בברכת התורה, כבר הוא מבחינת א' [=אחדות], ולכן צריך להזכיר שם בן ד'.
במס' ר"ה דף יא, פליני רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סובר בניסן נברא העולם. וכבר כתבו הספרים שאף לרבי יהושע שסובר בניסן נברא העולם, מכל מקום סובר גם כן דעיקר הבריאה, היינו המחשבה שעלה לפניו יתברך לברוא את העולם, היה בתשרי. ותפלות ראש השנה הולכים אחרי שיטה זו, שנאמר בו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ובמשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות. גם היוסיפין בקדמוניות I-3-3 כותב שהשנה מתחלת בתשרי והמבול היה במרחשון.
ומתוך שבתשרי נברא העולם וזה מורה על מלכותו, לכן הוזמן והוקבע מאת השם ב"ה יום האחד בתשרי לדון בו את כל העולם באין הבדל בין עם ישראל ובין האומות, כמו שאיתא במשנה (ראש השנה ט"ז ע"א) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. וכמו שיסד הפייטן, "היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים".
ובזה מתורץ הסתירה שיש בהגמרא שאמרינן אדם נידון בכל יום, ובמשנה אמרינן שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו. אך זה הוא הדבר שבראש השנה שופט בבחינת "מלך" לכל העולם, אף לעכו"ם. וזה שאמרינן אדם נידון בכל יום, הוא מבחינת "אלוקים", וזה הוא דוקא לישראל, ולא לשאר האומות. ולכן מדייק הגמרא ואומר "אדם נידון בכל יום", וכבר אמרו רבותינו ז"ל שתיבת "אדם" אינו כולל עכו"ם. אבל "האדם" כולל אף עכו"ם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באהל", ועכו"ם אינו מטמא באוהל. וכן אמרו אתם קרוים "אדם" ואין אומות העולם קרוין "אדם". וכן כתב הזוהר הקדוש פרשת יתרו מי שעוסק בתורה נקרא "אדם", מי שנימול נקרא "אדם".
וזה הוא הטעם שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים במקום "אל", "מלך", לפי שאז הוא בבחינת "מלך" ששופט לכל באי עולם, ולא שייך בחינת "אל". וגם הוא הטעם שתוקעין בשופר בראש השנה כדי להודיע שהוא עתה בבחינת מלך מלכי המלכים, כמו שתוקעין לפני מלך.
ויובן לפי דברי אלה הפיוט "היום הרת עולם" – שבראש השנה נברא העולם, לכן "היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים – לא לבד ישראל אלא גם שאר העמים, אבל אנחנו גם כהיום בשתי בחינות, בחינת "בנים" מטעם התורה ובחינת "עבדים" מטעם הבריאה. לכן מתפללים "אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם בעבדים" וכו' "עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו".
ומה מאוד יובנו דברי הגמרא ראש השנה ל"ב ע"ב על פי מה שאמרי,ת דאיתא שם: בשלמא זכרונות ושופרות איכא טיבא, אלא מלכות תלת הוא דהוויין, "ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", "ויהי בישרו מלך", "ד' ימלוך לעולם", ואנן בעינן עשר וליכא. אמר רב הונא תא שמע "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד" מלכות, דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו מלכות. "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות.
והדבר תמוה לכאורה, הלא בכל השלשה פסוקים לא נזכר מלכות, ומאי טעמא דרבי יוסי שאומר שהג' פסוקים הם מלכות. אך לפי דברינו הוא פשוט, מתוך שכל ענין מלכות הוא רק להראות ולהודיע על יחודו ואחדותו של השם ב"ה, וג' פסוקים אלו שכתוב בהם בפירוש שהוא אל אחד יחיד באחדות גמור, הוא כמו מלכות, זאת היא דעת רבי יוסי. אבל רבי יהודה, אף שבעיקר הדבר מודה לרבי יוסי שעל זה אי אפשר לחלוק שמלכות אינו רק להורות על האחדות, מכל מקום דעתו שצריך להזכיר תיבת "מלך", משום לא פלוג ומשום לאו כולא עלמא דינא גמירי שידעו שזה הוא כמו מלכות.
וכן איתא בתוספות ברכות מ' ע"ב בד"ה אמר אביי, דמה שאומרים בברכת מעין שבע "האל הקדוש שאין כמוהו" הוא כמו מלכות, דשני תיבות "שאין כמוהו" מורים על אחדותו.
(מאמרי מדע וחקירה: בדברי ימי ישראל ובתורתו: חגים ומועדים)
הרב החסיד ר' שמואל דוד הלוי וויינפלד הי"ד, נולד גורליץ (גליציה) בסביבות שנת תר"מ (1880) כבן זקוניו של אביו, הרב אשר ישעיה ב"ר יוסף חיים הלוי. משפחתו החזיקה כתב יחוס עד למהרש"א. היה מחסידי צאנז שינאווא וגורליץ. בסביבות שנת תר"ס (1900) התחתן עם מרת מרים בת ר' יוסף רובין מקירעמא שליד ברטפלד בצ'כיה. לאחר נישואיו גר ליד חמיו. עבר לשאלגא-טאריאן שבהונגריה, למד בהתמדה רבה ופתח שם לפרנסתו מכולת, שנוהלה על ידי אשתו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשל רדיפות נגד בעלי אזרחות פולנית, ברח לקאשוי בה גר גיסו הדיין הרב חנוך הניך פאק הי"ד. הוא נמנה על ראשי הקלוי החסידי בעיר ולפרנסתו פתח בית מלאכה לצורפות זהב. הוא נסע לאדמו"ר רבי ברוך מגורליץ ודבק באדמו"רי מוקאטש.
בשנת תרצ"ג (1933) יצא לאור ספרו "מאמרי מדע וחקירה" במונקאטש. מחקריו נועדו לסתור את דעת החוקרים המשכילים, שהציגו את תולדות ישראל בצורה מסולפת.
בשנת תרצ"ג (1933) החליט לעלות לארץ ישראל והאדמו"ר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש, שהעריך אותו מאוד, סייע בהשגת הסרטיפיקט עבורו. הרב משה גולדשטיין, מזכירו של האדמו"ר ממונקאטש, כתב עליו "אחד המיוחד מאנ"ש של מרן […] איש אמונים גדול דעה רב פעלים בתורה ובחסידות […] איש מצוין ובעל כשרונות מועילות וטובות, ופה אביר ואמיץ כח להמשיך אליו אנשי שם בחכמה ובתבונה ודעת של תורה ויר"ש, ועל נוסח מונקאטש". בשנת תרצ"ו חזר לקאשוי
הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים למן מה ואחר כך חזר לחו"ל והתגורר בקאשוי (כיום קושיצה, סלובקיה) (יש מי שכתב ששהה בארץ ישראל בשנים תרצ"ג-תרצ"ו, ויש מי שכתב ששהה בארץ משנת תרצ"ז לזמן מה).
אחרי פלישת הגרמנים לצ'כיה, גורש הרב לפולין, שפ נספה בד' בחשון תש"ג (1942).
בנותיו ניחא ומלכה, בעלה של ניחא הרב אברהם יהודה הכהן מאנדל-וויינפלד ואחיו הרב ישעיה יקותיאל הסתתרו במהלך השואה בעליית גג של גוי מחסידי-אומות העולם בקאשוי במשך חודשים רבים, ובניסים מרובים שרדו את השואה וניצלו. חתנו של הגוי הזה השתייך לחבורת מרצחים שארבו לדם יהודים, ואף שהיה מצוי בבית חותנו, מעולם לא התגלה לו שיש יהודים המתחבאים שם. בתו של הגוי התחננה לאביו שלא יסכן את עצמו עבור הצלת יהודים, אך הוא סירב לשמוע לה. לאחר המלחמה דאגה האחות הגדולה ניחא ובעלה לאחותה הקטנה של ניחא, מלכה, והיו לה כאב ואם.
הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד חיבר גם מאמרים נוספים, ובהם פירושים על ספרי דניאל ועזרא ומגילת תענית שנותרו בירושלים, וכן חידושים על תורה ועל סוגיות הש"ס, ועוד.
