קטגוריה: תשובה

'ויאמר מה אתן לך ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה' וכו', הנה ידוע שעבודת ודרך רבינו ישראל בעל שם טוב הק' ותלמידיו זי"ע ועכ"י לקרב את הרחוקים תחת כנפי השכינה להדריכם בדרך החסידות להתאסף יחד באסיפת רעים אהובים חברים מקשיבים לקול ד' לשתות יחד, והשתיה כדת לכוון לשם פועלם הבורא יתברך שמו, גם ללמוד בתורה הקדושה בתמידות בשמחה ובהכנעה, ועל ידי זה מתעלה השתיה למעלת הקודש. כי בלי לימוד התורה הקדושה השתיה לבד אינה ממדת חסידות, וכמבואר כל זה בספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע. ומאוד השגיחו על תלמידיהם שלא יתחברו חס ושלום עם אנשי דלא מעלי אשר למראה עיני העולם מראית את עצמם לכשרים ואנשי מעשה, ויראת ד' לא נגע בלבבם ושרץ במוחם מקליפת עמל"ק שגימטרייה ספ"ק להטיל חס ושלום ספיקות באמונה. ועל זה אמרו חז"ל (סוטה כ"ב) להתרחק מן הצבועים, כי בהתחבר יחד עם אנשים כאלו אפשר להסתכן חס ושלום עד אבדון נפש.

וכל זה מרמזת לנו התורה הקדושה, כי יעקב אשר שמו 'ישראל' רומז על רבינו הקדוש ישראל בעל שם טוב וצדיקים אחרים אשר שמם 'ישראל', אאדמו"ר הקדוש זי"ע ועוד, אשר עבודתם להדריך צעירי צאן קדושים בדרך החסידות. 'לבן' רומז להצבועים אשר שם 'לבן' מורה על זכיות על דרך הכתוב 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינוק, ובאמת היה לבן רשע, על ען לא רצה יעקב (הוא רבי ישראל בעש"ט הקדוש זי"ע) לחבר את צאנו (הם התלמידים המתאימים ליראת ד') עם צאן לבן (הם הצבועים שאין תוכן כברן). וזהו 'ויאמר מה אתן לך', שרצה לבן שיתחברו יחד צאנו עם צאן יעקב, באומרו שרוצים להשפיע להם יראת ד'. וזהו 'מה' נוטריקון 'מלך העולם'. אבל כוונתו הייתה בזה להעבירו מדרך הישרה להשתוות לאומות העולם  כמרומז בתיבת 'מה' נוטריקון 'מכל האומות'. על זה השיב יעקב 'לא תתן לי מאומה', אינני צריך ליראת שמיים שלך, כי כוונתך רק להזיק ולא להואיל. וזהו ,לא' נוטריקון 'להטות לבבנו אליו', שאתה אומר שכוונתך להטות לבבנו אליו יתברך שמו, אבל באמת הוא 'לא' נוטריקון 'לעוות אדם' מדרכי ד', 'מאום' נוטריקון 'ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך', כי הוא אויב שעורב לנפשי ואיני רוצה להתחבר אתו כולל, רק זאת אבקש ממך אם תעשה לי הדבר הזה. 'אם' הוא לשון ציוון (כמו 'אם כסף תלווה') 'זאת תעשה לי אשובה ארעה צאנך אשמור', שתחזיר לי הצאן (התלמידים המוכשרים לקבל טהרה ויראת ד'), שארעה אותם גם הלאה, אבל 'אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא', הראשי תיבות גימטרייה 'עשו', הרומז לדעת פגום כמאמר חז"ל עשר כפר עיקר (בבא בתרא ט"ז:) והוא קליפת עמלק, אותן הסר משם שלא יתחברו יחד עם צאני […]

מכל אלה הרחיק יעקב (הוא הבעש"ט הקדוש) את צאנו (תלמידיו הצמאים לעבודת ד' יתברך בדרך החסידות). וזהו שפירש רש"י ז"ל על 'והיה שכרי' וכו' אותן שיולדו מכאן ולהבא וכו' בכבשים. 'כבשים' כימטרייה שם הוי"ה במלוי י' (ע"ב) עם שם אלקים במלוי י', היינו אותן הצאן אשר יראת ד' על פניהם יהיו שלי, כי אותן אני צריך להכשירן למדות ישרות על דרך החסידות, ואותן שישנן עכשיו, שהן אצלך, הפרש מהם, שלא יתחברו יחד עם צאני (צאן קדשים), שלא תאמר לי על הנולדים מעתה (על פי דרך הבעש"ט) אשר הן אותן שהיו אצלך, כי על ידי מדות ישרות נשרש בהם שמחה עם לב נשבר אהבת חברים ישתנו לגמרי ממה שהיו. 'ויסר ביום ההוא את התישים' וכו', שהסיר יעקב את הצאן אשר היו מוכשרים לקבל יראת ד' והשריש בלבם שמחה, אהבה  והכנעה, ועל ידי כל זה זוכין לייחוד הקדוש המרומז בתיבת 'מקל לבנה' גימטריה א-ל הוי"ה במלוי י', 'לח ולוז' גימטרייה 'אני ה' ', 'מקל לבנה לח' גימטרייה 'מנרה' (שהיא מלכות כידוע). 'ערמון' במספר גדול וקטן גימטרייה 'שמן', שהוא חכמה. 'מקל' איתא בצמח צדק שהוא הסופי תיבות של 'אברהם יצחק ישראל', והם חסד גבורה תפארת, הרי השלמת הקומה, אשר עבודת תלמידי הבעש"ט זי"ע היא רק לשם ד' לבדו לייחד א-ל הוי"ה, 'ויפצל בהן (בהתלמידים) פצלות' עם האתוון גימטרייה 'תורה', 'לבנות' גימטרייה 'חסידות', שהדריך את תלמידיו בתורה וחסידות. 'מחשף', גימטרייה תכ"ח, הסופי תיבות של 'והיית אך שמח', שהדריכם במדת שמחה, והשמחה תהיה עם לב נשבר, 'מקלות' גימטרייה תקע"ו, רומז לתקיעת שופר, המרמז לשמחה עם לב נשבר, כי תקיעה רומז לשמחה, כמאמר הכתוב 'וביום שמחתכם' וגו'. שברים עם תרועה שהיא גנוחי גנח, רומז על לב נשבר. 'הלבן אשר על המקלות', הראשי תיבות גימטרייה 'אנכי', רומז להוי"ה ב"ה, וכן הוא מספר 'כסא', שעל ידי ההדרכה בתורה וחסידות לתלמידי זוכין להשלמת השם והכסא, וזוכין להעלות את ענייני הגשמיות ולעשות מחומר צורה, וממילא נמתקין הדינים ברחמים וחסדים.

וזהו שפירש רש"י  על הפסוק 'ברהטים' וגו' במרוצת המים (התורה נמשלה למים), אשר התורה היא יסוד החסידות, בבריכות העשויות בארץ, הברכות שעושין על ענייני ארציות להעלותם לרוחניות ולהמתיק הדינין לאכללא שמאלא בימינא, 'להשקות שם' בשין ימנית, היא מורה על חסדים, כמובא בברכה"ע (על הפסוק 'שם שם לו חק' וגו', אשר 'שם' בשין ימנית מורה על חסדים ובשין שמאלית היא דינים וגבורות. ו'שם' הויה מכריע כלפי חסד). וזהו 'להשקות שם' בשין ימנית לאכללא שמאלא בימינא, 'ויחמנה בבואן לשתות', שנתחממו ונתלהבו לעבודת ד' בבואן לשתות יחד באסיפת חברים, ולא על ידי שתיה בלבד, אלא בלימוד תורה הקדושה בתמידות ובשמחה. 'ויחמו הצאן אל המקלות', ב' פעמים 'מקל', גימטרייה 'ספר', גם מספר 'שם' רומז על התורה הקדושה, שעל ידי זה הרחמים גוברים. 'ותלדנה הצאן עקדים נקדים', גמטרייה תכ"ח, הסופי תבות של 'והיית אך שמח', שהדריכם למסירות נפש בשמחה, ועל ידי זוכין להשלמת הקומה […]

'והכבשים הפריד יעקב', הצאן שנתגדלו על ברכיו ביראה וחסידות, הפריד יעקב לבדו, 'ויתן פני הצאן', און שלא נשרש עדיין בקרבם דרך החסידות, 'אל עקוד', אל הבני עקידה, הם בני העלייה העובדים ד' במסירות נפש, שגם אותן התלמידים שאין להם עדיין יד בדרך החסידות יראו את הדרך ישכון אור […]

וכל זה על ידי תורה בשמחה ולב נשבר, המרומז במקלות כנ"ל. וזהו שפירש רש"י על 'והמקושרות' וכו' אין לו עד במקרא, עד לשון תכשיט (כמו 'את עדים מהר חורב'), שאסיפת חברים יחד אין לו חשיבות אם היא על ידי 'מקרא', שצריכים להזמין ולקרוא זה את זה (על דרך שפירשנו), רק אהבה תמשוך אותן מעצמן, על דרך שפירשנו 'אין קבע לשתיה', אין חשיבות לשתייה אם היא על ידי קביעות כמצות אנשים מלומדה, רק בחיות דקדושה, ובזה מעלים העניינים הגשמיים לצורה ועובדים מאהבה, להפוך הזדונות לזכויות […]

'ובהעטיף הצאן', פירש רש"י ז"ל לשון איחור, שנתאחרו להתחמם בחמימות עבדות ד', וזהו מתעטפות בעורן ובצמרן, שכל אחד מרגיש בעצמו שהשלים את עצמו במדות ואינן מתאוות להתיחם על ידי אסיפות חברים וללכת בדרכי הבעש"ט הקדוש זי"ע, באותן השריש יעקב מדת 'לא', ענווה ושפלות הרוח, שעל ידי זה יכיר כל אחד חסרונו. 'ישים', נוטריקון 'יום שבתון יום מחמדים', שירגישו חיות דקדושה בשבת קודש. גם השריש בהם שמחה, כמרומז בתיבת 'והיה, לשון שמחה. 'המקושרים' זה עם זה באהבת חברים. 'ליעקב', ניכר עליהם שהם זרע בירך ד', ועל ידי זה זוכין להמתקת הדינים בחסדים. ועל כן נקרא 'בעל שם' בשין ימנית, כי על ידו נשפע חסדים ורחמים על ישראל ונזכה להרמת קרן ישראל בהגלות עלינו אור מלכותו בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

 ('אמרי חיים' על פרשת ויצא, מאת האדמו"ר רבי חיים מאיר הגר מויז'ניץ, ציטוט מקוצר מתוך רשימות ר' ישראל הרלינג הי"ד)

כתב השל"ה הקדוש: מצוה לשמוח בפורים אבל יהיה של מצוה, לא הוללות וסכלות וכו'. עד כאן לשונות. ואמר על זה רבינו זי"ע, הנה פורים זמן שמחה, זמן שחוק, שמשנים המלבושים ועושין כמה מיני שחוק, וחייב אדם לבסומי בפוריא אכילה ושתיה, להתענג בתענוגים, ואף על פי כן צריכין להיזהר מאד שלא לשכוח ולא להפסיק מהדביקות בה' יתברך על ידי עניינים הגשמיים, כי גם אצל השחוק צריך להיות מקושר בהקב"ה, והוא ענין חמור וקשה מאד, עבודה כבידה כמו להלוך על חוד החרב.

(מתוך כתבי ר' ישראל הרלינג הי"ד, הובא בעדות ביהוסף, מנהגי ויזניץ, חשון-אדר. בני ברק, תשס"ב, עמו' ש)

בפרשת מצורע אמר רבינו [ה'אמרי חיים'] על האי דאיתא 'לא חסה התורה אלא על כלי שאין לו טהרה במקוה', ואמר בלשונו הקדוש 'די תורה האט רחמנות גיהאט אויף די וואס גייען נישט אין מקוה' [התורה מרחמת על מי שאינו הולך למקוה].

(מתוך רשימות ר' ישראל הרלינג הי"ד, אור חיינו, ירושלים תשס"ח, עמו' קצד)

'הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמד' (משלי יב,ז), מובא בספר הקטן 'דובר שלום' בשם הרב הקדוש הרי"ם זי"ע לבלי להרבות ב'על חטא', כי מה לו להקב"ה אם מאריכים והופכין בבוץ וטי. ובזה יש לרמז כאן 'הפוך רשעים ואינם', אין מזה כלום. אלא היכן תאריך ותעבוד שלא תוכל לזוז משם, אצל שבח הבורא יתברך מלכיות זכרונות שופרות וכיוצא בזה. וזהו 'ובית צדיקים יעמד'. 'ובית' נוטריקון 'ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו', בזה 'יעמד' להאריך שמה […]  'מודה ועוזב ירוחם' (משלי כח,יג), על פי המובא לעיל שאין להעמיק ב'על חטא', רק בגדלות הבורא יתברך, עיין שם. וזהו 'ומודה ועוזב, לעזוב תיכף ומיד, לא להאריך יותר מידי בהווידוי.

(מים חיים, חידושי ה'אמרי חיים' על הנ"ך, מרשימות ר' ישראל הרלינג, עמו' יג-יד, בסוף קונטרס 'דרכי נועם', בני ברק תשל"ג )

---

הבחור המופלג בתורה ויראה, הרה"ח ר' ישראל הרלינג הי"ד מגרוסווארדיין, המשפיע וכותב הדא"ח של הרב הקדוש ה'אמרי חיים', נולד בוויזניץ להוריו, הרה"ח ר' אפרים זאב (ר' זיידא, כותב הדא"ח של ה'אהבת ישראל' והגבאי הראשי של קופת רבי מאיר בעל הנס בוויזניץ) ומרת גיטל הי"ד, בת החסיד ר' משה נאגלער.

הוא היה אחד מחשובי חסידיו של רבי חיים מאיר הגר – ה'אמרי חיים' מוויזניץ, ועוד בעודו בחור, משנת תרצ"ח, היה עומד מול שולחן האדמו"ר ורושם את דברי התורה מתחילתם עד סופם, ממש בלשונו של האדמו"ר, כבוד סוד שאינו מאבד טיפה. ר' ישראל היה דבוק בכל נפשו ל'אהבת ישראל' ו'אמרי חיים' מוויזניץ.

בשנת ת"ש ייסדו ישיבת 'אבת ישראל' וויז'ניץ בגרוסווארדיין, ובן האדמו"ר, רבי משה יהושע הגר ה'ישועות משה' מויזניץ, היה הולך בלילות, בתום שעות הלימודים, ביחד עם ר' ישראל הרלינג, לאסוף תרומות שבועיות וחודשיות, שאפשרו את החזקת הישיבה. ר' ישראל היה יד ימינו של האדמו"ר בארגון חבורות תלמידים ללימוד תורה וחסידות, והחדיר בין התלמידים את רוח החסידות ואת ההתקשרות ל'אמרי חיים'. פעמים רבות היה האדמו"ר נכנס לבית המדרש לאחר חצות ומשוחח בחסידות וביראת שמים עם ר' ישראל הרלינג, כשמסביבת תלמידי הישיבה בגרוסווארדיין. בלילי שבת היה שולחנו של האדמו"ר בגרוסווארדיין עורך כשש-שבע שעות. לפעמים בתום עריכת השולחן היה ר' ישראל הרלינג אומר לבחורים להתחיל לרקוד, והאדמו"ר היה חוזר אליהם ויושב איתם עד הבוקר.  

ר' ישראל הדפיס בסטנסיל 'קונטרס ליקוטים', מתורתו של ה'אמרי חיים' (הקונטרס שב והודפס בשנים תשכ"ח, תש"ל ותשל"ו). הוא נהג לשבת חברת בחורי הישיבה ומשוחח אתם בענייני תכלית עבודת השם. ביום הולדתו של האדמו"ר היה ר' ישראל אחראי על סידור כניסת הבחורים להתברך מהצדיק, עם הקוויטל.

ר' ישראל הרלינג היה בין עורכי הספר 'אהבת ישראל', ובו דברי תורה שהשמיע הרבי מוויז'ניץ בקהל החסידים ונרשמו על ידי השומעים. העריכה ארכה שבע שנים, והחלק הראשון יצא לאור בשנת תש"ג. בראש הספר הוזכר ר' ישראל הרלינג בברכת תודה.

רוב כתביו של ה'אמרי חיים' מהשנים הראשונות, היו ערוכים לצאת לאור, אך אבדו בשואה. משנים אלו שרדו רק המאמרים, חידושי התורה וההנהגות של ה'אמרי חיים', שנכתבו על ידי ר' ישראל הרלינג. אמרות אלו יצאו לאור בספר 'אמרי חיים' בתוספת כוכבית. בכתביו יצא לאור גם קונטרס 'מים חיים' על נ"ך (יצא לאור בתוך הספר 'דרכי נועם', בני ברק תשל"ג).

ר' ישראל כתב גם 'קונטרס עלהו לא יבול', ובו רשם שיחות קודש ששמע מהאדמו"ר מויזניץ בהזדמנות שונות. בנוסף לכך, הוא כתב חידושים ופירסם אותם בכתבי עת תורניים, ובהם 'דגל התורה' (ויזניצא, שנה ב, חוברת ט, סי' פא).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה התמסר ר' ישראל לעבוד במשרד הסמוך לבית ה'אמרי חיים' וכתב במכונת הכתיבה מסמכים ומכתבים בניסיון להציל את הבחורים מגיוס לצבא העבודה. בתקופה זו השתדך עם בתו של הרב שמואל קרויז סופר הי"ד ממישקאלץ שבהוגריה. חתונתם נקבעה לז' בניסן תש"ד, אך לא התקיימה בשל כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים והאסון שבא בעקבותיו.

כאשר הוקם גטו גרוסווארדיין הסתרו ר' ישראל וחבריו בבונקר בבית ה'אמרי חיים', אך מקום מחבואם התגלה על ידי הנאצים, והם גורשו לאושוויץ. בח' בתמוז תש"ד (1944), בסלקציה במחנה אושוויץ, נשלח ר' ישראל הרלינג הי"ד להשמדה, יחד עם ר' מנדל שארף הי"ד.

בבשנת תש"ח כתב האדמו"ר ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ על הדרישה שיכתבו בכל שבוע מאמרי שבת קודש 'לדאבון כולנו, ישראל הרלינג איננו, ועד עתה לא מצאתי מי שימלא את מקומו'. (מכתבי קודש, אמרי חיים, סי' פד). הרבי אף אמר כי יש לו געגועים עזים אחר משמשיו, ר' ישראל הרלינג ור' זיידא שכטר הי"ד. גם הרבי ה'ישועות משה' היה בוכה כשהזכיר את ידידו, החסיד הנעלה ר' ישראל הרלינג הי"ד.

בשנת תשמ"ו הודפסו בחיפה דברי תורה של בעל 'אהבת ישראל' שנרשמו על ידי ר' ישראל הרלינג, והובאו לאישורו של האדמו"ר.

אחיו, ר' אברהם חיים הרלינג, כתב עלו 'דף עד', ושם כתב כי אחיו נולד בשנת 1910 והתפרנס ממלאכת מנהל חשבונות וסופר.
שמו של ר' ישראל הרלינג הי"ד מופיע גם בלוחות ההנצחה, בתוך אוהל אדמו"רי ויזניץ בבני ברק.

חסד התשובה

…  'כן אמרתם לאמר, כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה' (יחזקאל לג,י). ופירש רש"י לפיכך אין אתם חפצים לשוב, כסבורין אתם שלא תועיל לכם תשובה.

מה היה נימוקם של בני ישראל כשאמרו 'ובם אנחנו נמקים', שאין מקום לתשובה בשבילם? הרי ידוע כי כל מה שנתערב, ניתן להפריד, אפילו אם נתערב לח בלח, ישנם אמצעים להפריד ביניהם. לדוגמא, סוכר שנמס בתוך מים, יהיה זה קשה מאוד להפריד אחר כך הסוכר מן המים, אבל הדבר אפשרי, אלא מי שאינו מומחה הרי זה אצלו מן הנמנע.

וכן הדבר בעניין החטא. חז"ל אמרו: (יומא פו:) עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ועל אחת כמה וכמה אם חוזר ועובר עשרות פעמים על עבירה זו שכבר משתרש בחטא מרוב הרגל, והוא כולו הולך ושוקע בתוך הטומאה, לבו מתמטמם והוא כולו הופך לפקעת של חטא. ראה לשונו הזהב של רש"י ז"ל (ערכין ל.) 'ובפעם השניה תני לא באת לידו, שאפילו על לבו אינו עולה שתהא עבירה'.

שאלה זו בכל חריפותה עמדה בפני בני ישראל, ששאלו לעצמם: כיצד תתכן אצלך תשובה? וזה שאמרו: כי פשעינו וחטאתינו עלינו 'ובם אנו נמקים', כלומר: אין אלה חטאים שעל פני השטח, אלא אנחנו שקועים וטבועים בהם עד כדי כך שאנחנו ממש 'נמקים' בתוכם, ואם כן, איך נחיה? ועל זה באו דברי הנביא : בשם ד' אמר אליהם, 'חי אני וגו' שובו שובו מדרכיכם הרעים' וגו'.

כי גדול מאד ענין התשובה, מלבד עצם החסד שבה במחילת העוון, הרי מציאות התשובה עצמה היא חסד בל ישוער, שאפילו מי שכבר נמק ברשע והזוהמא, אם רק יתעכב לרגע, יחשוב במצבו ויתעורר בו הרצון לחזור, כבר ברגע זה הוא יוצא מאפילה לאור גדול, וכבר מתחילה אצלו ההפרדה בין הטוב והרע. וזוכה לתשובה שלימה.

אחטא ואשוב

דומה האדם לאותו שומר לילה, היושב במקום סתר ושומר על החנויות מפני הגנבים. והנה הוא רואה כי גנב מתקרב לאחת החנויות. מחייך השומר לעצמו: הנה אני רואה ואינו נראה. עד שהוא צוחק, מתקרב הגנב לדלת החנות, מחייך שוב השומר ואומר לעצמו: מה אני מבהיל אותו עכשיו לפני שגנב, הוא יברח ולא יבוא על עונשו, אמתין עד שיגנוב ואז אתפוס אותו. בינתיים פרץ הגנב את הדלת ונכנס לחנות. מחייך שוב השומר ואומר: עכשיו אני ממתין רק עד שימלא את שקו בסחורה גנובה, ואז אתפוס אותו כשגניבתו בידו ואמסור אותו למלכות. הגנב ממשיך במלאכתו, ממלא את שקו בסחורה הגנובה ועוזב את החנות. ועדיין השומר חוכך בדעתו אם לתפס אותו, כי שמא כדאי להמתין עד שיתקרב כמה אמות אליו ואז יוכל בקל לתפוס אותו. בינתיים פסע הגנב פסיעה גדולה, ברח ונעלם מעינו של השומר המתחכם.
עכשיו הפך הצחוק של השומר לבעתה ולחרדה, והוא התחיל לרדוף אחרי הגנב לתפוס אותו, אבל הגנב כבר נעלם והחנויות נפרצה והסחורה הוצאה ממנה והשומר יתחייב בנפשו על שלא שמר כהוגן ולא מלא את תפקידו כראוי.
כך האדם החושב: אחטא ואשוב, הוא במצבו של אותו שומר לילה. כשהוא מהרהר לעצמו: עדיין יש לי זמן להמתין ולהתעלם מן הקטנות, ואשוב לאחר שאחטא איזה חטא גדול. והטעות שלו היא, כי הוא חושב שלבו ברשותו, וכל אימת שירצה להתחרט, יחזור בתשובה ללא הפרעות. אלא שלפי דעתו עדיין אינו בבחינת חוטא, שלא מצא בעצמו משהו חמור. וזוהי דרכם של מוותרים ופשרנים, המתהללים ביום מחר, וכשבא המחר אז לבו כבר אינו ברשותו.
ולכן שומא על האדם להיות חכם עיניו בראשו ולדקדק על חוט השערה הראשונה בחטא שמזדמן לו, ואז לא יגיע לחטאים חמורים ויהיה תמיד בתשובה שלימה.

(גוילי אש, עמו' רפג-רפד)

---

הרב הגאון ר' צבי דנציגר הי"ד, נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בעיר דוביינקו לאביו, ר' יעקב, שהתפרנס מתעשיית עצים, ולאימו, יענטה. הוא למד בלודמיר ואחר כך בישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק.

בסביבות שנת תרע"ח (1918) הוא התחתן עם חוה לבית איילר. הרב נודע כתלמיד חכם ולמדן גדול, הבקי בש"ס ובפוסקים, שהצטיין בזיכרון חזק, בתפיסה מהירה, בחריפות ובשכל ישר. הרב התפרסם כדרשן גדול, הנואם דרשות נלהבות בערי פולין. באחד מדרשותיו שמע אותו הרב נפתלי רפלוביץ הי"ד, ומאז הם הכירו והתיידדו. הרב נפתלי רפלוביץ התחתן עם אחותו של הרב צבי דנציגר. הרב נפתלי רפלוביץ והרב צבי דנציגר יסדו את ישיבת 'בית יוסף' בעיירה קאלושין שבאזור ורשה, והרב דנציגר כיהן בה כראש ישיבה והרב רפלוביץ היה עוזרו. הישיבה הייתה מרכז ללימוד תורה, ובקומה מתחת לישיבה שכן מרכז 'הכנסת אורחים' שהיה מעין בית מלון לאורחים. תלמידי הישיבה הגיעו מכל רחבי פולין, והקהילה תמכה בהם ואירחה את הבחורים לארוחות 'ימים' (ארוחות בימים קבועים אצל בעלי הבתים). ראש הישיבה היה מקרב את היהודים הפשוטים, ולדרשותיו האזינו בני נוער מכל החוגים.

הרב צבי דנציגר חיבר ספרים, אך הם נשרפו ואבדו. שרדו ממנו שני מאמרים שיצאו לאור בספר 'גוילי אש' (עמו' רפג-רפד).

במלחמת העולה השנייה רצחו הגרמנים, בימים הראשונים לכיבושה של קלושין, כאלף יהודים. חיילים גרמנים, ולאחר מכן אנשי גסטפו וז'נדרמריה, החלו לחטוף יהודים לעבודת כפייה, להרוג בהם לעתים קרובות ולבזוז את רכושם. למעשים אלו הצטרפו גם הפולנים בני העיירה. בסוף קיץ תש"א (1940) הוקם בקלושין גטו פתוח, ולאחר מספר חודשים הגטו נסגר והתרבו חטיפות הגברים לעבודת כפייה בחפירות ובכריתת עצים, וחלקם נרצח תוך כדי עבודה במכות או ביריות.

בתקופת מלחמת העולם השנייה התגורר הרב צבי דנציגר בקלושין ובמינסק מזובייצקי.

על פי עדות בנו הרב נרצח בערב תשעה באב תש"ב. בזמן אקציה הסתתר הרב בעליית גג ב'הכנסת אורחים', ביחד עם יהודים נוספים. אך הפולנים גילו את מקום מחבואם והסגירו אותו לגרמנים. הרב והיהודים שהיו אתו במחבוא נלקחו לבית הקברות, ושם נורו כולם למוות בקברים שנחפרו מראש.

גטו קלושין חוסל בי"ד בתשרי תש"ג (25.09.1942). אלפי יהודים רוכזו בכיכר השוק,הובלו לרכבת וגורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה. מי שלא יכלו ללכת ומי שניסו לברוח נורו במקום. הרבנית חוה דנציגר וששה מילדיה נרצחו בטרבלינקה, ביחד עם אמה, לאה איילר. הי"ד.

על פי ספר הזכרון לקהילת קאלושין עמו' 358, נרצח הרב צבי דנציגר באופן מזעזע עם חיסול גטו מינסק מזובייצקי, ביום שישי ה- 21.08.1942 (ח' באלול תש"ב). באותו יום רוכזו אלפי יהודים בכיכר השוק, שארית רכושם נשדד והם גורשו לטרבלינקה. מי שהתנגדו לגירוש, נורו במקום.

מצאצא הרב צבי דנציגר שרדו בניו: ר' משה יצחק דנציגר ור' מיכאל דנציגר – ממיאמי ושיקאגו.

והנה יש עוד קושיא בכלל כמו שכתוב בתהלים 'למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעיתות בצרה', שאתה רואה שבניך הם בצרה ואינךבא לעזרתם. 'אלי אלי למה עזבתנו רחוק מישועתי דברי שאגתי'. ובאיכה כתוב 'למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים'. וכן בתהלים 'הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד האפס לנצח חסדו… השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה'. וכן 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבודד. וכן באיכה 'איכה יעיב באפו ה' את בת ציון… בלע ה' ולא חמל… היה ה' כאויב', 'נצב ימינו כצר'.

והתירוץ על זה דהנה בירמיה 'העבד ישראל אם יליד בית מדוע היה לבז'. ותירץ 'הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלקיך ולא פחדתי עליך אמר ה' צבאות', וכך בישעיה 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא זו ה' חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך… וישפוך עליו חימה אפו… ותלהטהו מסביב… ולא ישום על לב'. וגם בתורה הקדושה העיד יתברך בני אם בחוקותי תמאסו… להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם', ופירשו המפרשים 'זאת', רצה לומר מדה כנגד מדה, שאתה תשלם לאיש כמעשהו, כמו שכתוב 'יען לא עבדת את ה' אלקיך… ועבדת את אויבך במצור ובמצוק'. וכן בפרשת כי תבא 'והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך… ובאו עליך כל הקללות' וכו'. וכן בפרשת וילך 'וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשי ידיכם', וכן כתוב 'תיסרך רעתך… ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך'. וקשה על השלון 'וראי כי רע ומר', הלא רק לידע ולהשיג אפשר זאת, אך ראה בעין שכלך, כמו שכתוב 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', שתדע ותבין כאילו אתה רואת בעינך שה' נותן הברכה והקללה, ולא במקרה היא, כמו שכתוב 'וימש חושך', שאפשר למשמש בידים שהחושך ממנו יתברך הוא. ופירש אחר כך שתדע מהו הברכה, 'את הברכת אשר תשמעו אל מצות ה' ', שהמצות בעצמם הם הברכה, כי הדבוק למצות, דבוק בהברכה, שדבוק בו יתברך, שהוא מקור הברכות והקללות. 'אם לא תשמעו', שהעבירות בעצמם המה הקללות, כי הדבוק ביצר הרע ובכח הטומאה, דבוק בהקללות. וזהו שכתוב 'ויקרא שם המקום תבערה כי בערה בם אש ה", ו'אש ה' ' דייקא, ולא במקרה. וכן כתוב 'לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף', הוא יתברך טרף ולא במקרה, רק עונש ה' יתברך הוא, 'וירפאנו יך' ה' יתברך הכה, 'ו'הוא 'יחבשנו'. וכן בסליחות, 'ותן בלבנו לעזוב דרך רשע וחיש לנו ישע', הרי שאם נעזוב דרך רשע, יחיש ה' יתברך לנו הישועה, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה.

ואלו היסורין המה לעוררנו בתשובה, ולא לכלותינו חלילה, כמו שכתוב 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך', שהאב כשמכה בנו, כוונתו להיטב לבנו, למשל אם יחלה הבן ויצטרך לרפאתו על ידי חתיכת בשר הרע וסמים מרים, ולמנעו ממאכל ומשתה, והבן אשר אינו מבין כוונת אביו צועק 'איך נהפכת עלי לאכזר', והאב אינו משגיח על צעקת בנו, שיודע שזה אופן רפואתו, כך (חמת ה') גערת אלוקינו לתכלית הטובה היא, לטהרנו מטומאות עונותינו, כמו שכתב 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח', ובעת שנשיג הטובות והישועות ממנו יתברך נכיר ונודה כי גם הרע לתכלית הטובה היה, שעל ידי זה נשיג השגות ומדריגות גדולות, כמו שכתוב 'ואמרתם ביום ההוא', ביום הישועה, 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני', ונודה לה' יתברך על הרעה מעין הטובה, שהוא יתברך מתקן הרפואה מהמכה בעצמה,

והמופת על זה שהוא יתברך מייסר אותנו כאב את בנו היא שהוא יתברך מעניש מדה כנגד מדה, שמהעונש נדע מה היה החטא, כדי שנשוב בתשובה, כמו שכתוב 'נחפשה דרכינו ונחקורה', 'על מה עשה ה' ככה' 'ונשובה עד ה' '.
המופת השני, שהיסורין הם בהדרגה, כמו שכתוב 'ואם באלה לא תוסרו לי ויספתי ליסרה אתכםד, כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, והעונש הקל הקל תחילה.
המופת השלישי, שהאב שמייסר בנו מקדים רפואה למכה, כך ה' יתברך הקדים הרפואה, בטרם בא עלינו הצרה, והבטיח לנו בנחמותיו בתורה 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים' בגלות בבל, 'ולא געלתים' בגלות מדי, 'לכלותם' בגלות יון, 'להפר בריתי אתם' בגלות אדום, 'כי אני ה' אלקיהם' בימי גוג ומגוג, שאז יוודע ויגלה כי ה' הוא אלקינו, וכן כתוב 'ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה', ועל ידי הנביאים כתוב לאמר, 'כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף', וכן כתבו 'כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם', כאשר נעתיק לשונם באריכות. והרפואה תהא רפואת עולם, כמו שכתוב 'לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כ ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך'.

וימות המשיח נקראין 'באחרית הימים', כמו שכתבו 'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים', וכתב הרמב"ן שכל מקום שכתוב 'באחרית הימים' ימות המשיח הם, והטעם כי אז יהא חידוש העולם כאילו היום נברא, וכל בני אדם ישתנו טבעיהם בדברים רבים:

א – שרוח הטומאה יבוער מן הארץ וישראל שבאותו הדור יהיו צדיקים גמורים ועובדי ה', שהוא יתברך יטהר לבם, כמו שכתוב 'ועשיתי את אשר בחוקי תלכו' וכן כתוב 'ומל ה' את לבבך' ויסורו המדות הרעות, למשל קנאה ושנאה וגאוה וכעס ומחלוקת, ובארץ ישראל יסיר ה' יתברך אף מהחיות הרעות המדות רציחה, כמו שכתוב 'וגר זאב עם כבש… ופרה ודוב תרענה יחדיו… ושעשע יונק על חור פתן… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'…', וכן כתוב בפרשת בחוקותי 'והשבתי חית רעה מן הארץ'. וכתב הרמב"ן שרצונו לומר שיוסר המדות הרעות אף מהחיות הרעות הטורפות.
ב – שיהא השלום בשלימות, כמו שכתוב 'ונתתי שלום בארץ' וכו', 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח' וכו' 'וכתתו חרבותם לעיתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. והנה על הפסוק 'ויבא יעקב שלם', כתב רש"י שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, והכל נשיג בימות המשיח, שלם בגופו, שנשאר בחיים, ששם בחיים נפשינו ולא נתן למוט רגלינו,שסומך ה' לכל הנופלים, ואנחנו קמנו ונתעודד, והמשיח ימשול בכל העולם, כמו שכתוב 'ומשלו מים ועד ים ומנהר עד אפסי ארץ', 'ולו יקהת עמים', וכן כתוב 'הוהי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו'. שלום בממונו, שכל הברכות והטובות והנחמות הנאמרים בתורה ובנביאים כולן יתקיימו בימות המשיח, כמו שניבא יעקב 'אבינו אוסרי לגפן עירה… כבס ביין לבושו', וכן בישעיה 'תחת הנחושת אביא זהב ותחת האבנים ברזל', וכן כתוב 'ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ'. ועיין ברד"ק ביחזקאל שהראו לו מעיין יוצא מבית קדשי קדשים, ובתחילה היו מים מפכים, ואחר כך נתגאו עד שלא יוכל אדם לעבור בו, שזה רמז על הצלחת בני ישראל, שילכו הלוך וגדול, עד כי גדול מאוד בעושר ובכבוד. והברכה תהא בארץ ישראל כמו קודם חטא אדם הראשון שלא היה צריך לחרישה וזריעה, והיה מתוקן הכל, כך לעתיד לבוא יהא הכל מתוקן ואין צריך לטחינת החטה ואפייתה, כי עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות יפות וכלי מילת. וכתב האלשיך שעל זה התפלל יעקב אבינו 'ונתן ל לחם לאכול ובגד ללבוש', רצונו לומר, מאותן הגלוסקאות שתוציא הארץ לחם גמור ומתוקן ומאותן הבגדים שתוציא הארץ בלי עמל ויגיעה, שעל כן נקראת 'עולם התיקון', שהכל יהא מתוקן בלי עבודת וישתנה טבע הארץ בארץ ישראל, כמו שכתוב 'ויטפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה' מרוב החלב, והפירות והתבואות יהיו רבות מאוד בארץ ישראל, שמו שכתוב 'והשיג לכם דיש את בציר ובציר… את זרע' ואילני סרק יטענו פירות, כמו שכתוב 'ועץ השדה' הם אילני סרק, כמו שכתוב במדרש, 'יתן' גם כן 'פריו'

(שומר אמונים, דף י, ב)

---

הגביר המפורסם הרב אלישע סג"ל רוזנפלד, נולד בשנת 1895 לערך באונגוואר וכיהן כמגיד מישרים בבית הכנסת 'פועלי צדק' באונגוואר (צ'כוסלובקיה).

אביו, הרב חיים מאיר אהרן הלוי רוזנפלד, הוסמך מהמהר"ם שיק ומגדולים נוספים, פרנס את משפחתו כמנהל חנת קמח וחנות קמח, כפנקסן וכסוחר, אבל הקדיש את עיקר חייו ללימוד תורה ולמלחמה על שמירתה. הוא נפטר בשנת תרצ"ח (1938), והניח אחריו כתבי יד רבים ומהם יצא לאור ספרו 'מורשת משה' (ירושלים תשכ"א) על הלכות טרפות.

אמו, מרת חיה בת הרב ישראל דוב הרטמן, נפטרה בשנת תרפ"ט (1929).

הרב אלישע התחתן עם מרת ציפרה פייגא (פאני) לבית ווייס (שנפטרה בשנת 1987), ונולדו להם ששה ילדים: משה רוזן (נפטר 1979), מלכה שטרנבך (נפטרה 2001), שרה פלדמן (נפטרה 2006), דב רוזנפלד (נפטר 1981), יששכר רוזנפלד (נפטר 2018) ולאה פיטרמן.

הרב אלישע עבד לפרנסתו כמנהל חנות סיטונאית לקמח, בסמוך לביתו.

בשנת 1938 סופחה אונגוואר להונגריה, ואימצה מייד חוקים נגד היהודים.

הרב אלישע הלוי חיבר את הספר 'שומר אמונים' (משיקאלץ, תש"א). הספר, שיצא לאור בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"א (1941), 'מיוסד על אדני האמונה והבטחון', ונועד 'לחזק ידים רפות ולאמץ ברכים כשולות שלא יתייאשו חס ושלום מהגאולה והישועה'. הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר. כתב הסכמה לספר ובו כינה את המחבר במילים: 'הרבני המופלג החריף ובקי הירא ה' מרבים'.

ב-19.03.1944 כבש הצבא הגרמני את הונגריה, והיהודים גורשו לגטאות על-פי הוראות וצווים של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. יהודי אונגוואר, ובהם אלישע, גורשו לשני גטאות בעיר, בהם הצטופפו כ-17,000 יהודים, כאשר לרובם לא נמצאה קורת גג. כחודש אחר כך גורשו היהודים משם למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב אלישע נהרג שם עקה"ש יחד עם רוב היהודים שגורשו יחד איתו.

בפרשת בשלח 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' כו', ואמר [רבי פנחס מקינצק] בזה הלשון: הן אמת שמצות צדקה חביבה לפני הקב"ה אפילו מאיש פשוט. אבל ביותר חביבה מצות צדקה מצדיק, שבזה הוא טובה עבור כלל כל ישראל. והנה ידוע שכל צדיק נקרא 'משה', כמו שאמרו חכמינו ז"ל 'משה שפיר קאמרת'. וזה פירוש הפסוק 'כאשר ירים משה ידו', שהצדיק יתן, אז 'וגבר ישראל', יש התגברות עבור כלל ישראל. 'וכאשר יניח ידו', שהצדיק אין נותן צדקה, אז חס ושלום 'וגבר עמלק'. ודברי פי חכם חן.

ולי בנו הצעיר נראה לפרש דבריו הקדושים דמה שייכות יש לעמלק למצות צדקה, על פי שפירשו הסמוכות 'בנים אתם לד'… לא תתגודדו'. וכבר האריך בזה האור החיים הקדוש על פי מה שאיתא ששאל טורנוסרופס הרשע האיך אתם נותנים צדקה לעניים, משל לעבד שרבו כועס עליו ונתנו בתפיסה ובא אחד ומאכילו ומשקהו, בוודאי רבו כועס עליו. ותירץ שאנו נקראים 'בנים למקום', ואב שנתן בנו לתפיסה ובא אחד ומאכילו ומשקהו בוודאי האב יש לו הנאה מזה. נמצא עולה מזה שאם אנו נקראים 'בנים', אזי אנו רשאים ליתן צדקה, ואם נקראים 'עבדים', אין אנו רשאים ליתן צדקה, כנמשל הנ"ל. והנה ידוע דברי ה'עשרה מאמרות' מובא ב'ישמח משה' פרשת שופטים שכל יחיד ויחיד מישראל נקרא 'עבד' אבל ציבור נקראו בבחינת 'בנים'. וידוע דרשת חכמינו ז"ל 'לא תתגודדו', לא תעשו אגודות אגודות, תהיו בהתחברות יחד. וזה פירוש הסמוכות 'בנים אתם לד' אלהיכם', אימתי, בזמן 'לא תתגודדו'. ודי לחכימא.

ועצה לזה שיהיו כל ישראל בהתחברות אחד, שלא יהיה לנו גיאות, כי מי שמתגאה אין לפי כבודו להתחבר עם מי שקטן ממנו בערכו, כמו שמובא בספרים הקדושים. והנה ידוע שעמלק בגימטרייה 'רם', שהוא גיאות. וכבר הוכחתי מי שיש לו גיאות, ממילא אין ביכולתו להתחבר עם כל ישראל, ממילא נקרא בבחינת 'עבד', ואין רשאי ליתן צדקה. ובזה יש לו שייכות מצות צדקה לעמלק. ודי לחכמיא.

ועם דבריו הקדושים נראה לי בנו הצעיר לפרש הפסוק 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ד", כי ידוע מספרים קדושים, כי כל זמן שאינו מתקן מדת יסוד אין ביכולת לבוא לשום מדרגה, ועיקר עבודה הוא זה. ומי שמתקן זה נקרא 'קדוש'. וממילא לפי דברי אאמו"ר ז"ל שאין רשאי שום אדם להיות לבדו בלי להתערב עם בני אדם עד שהמית את היצר הרע. ועיקר מיתת היצר הוא לתקן מדת יסוד, כמו שהוכחתי. וזה פירוש הפסוק 'ושחט אותו', אם תרצה לשחוט היצר הרע, עיקר 'על ירך', שהוא יסוד. ובזה צריך לשחוט אותו, ואז 'צפונה לפני ד", ואז יכול להיות בהתבודדות ביחידות, כי 'צפון' הוא לשון הטמנה, כמו 'ותצפנו'. ודי לחכימא.

ועל פי דבריו הקדושים נראה לי לפרש הזמר הנ"ל על פי דברי הבעש"ט ז"ל זי"ע שפירש 'אל נקמות ד' אל נקמות הופיע', משל למה הדבר דומה לבן כפר שמרד נגד המלך להמרות [נגד] כבודו. מה עשה המלך, קרב את האיש אליו וגדלו, והכיר על ידי כך יותר ויותר את גדולת המלך, את יקר תפארת גדולתו, את כבודו ואת גודלו, והיה לבו דווה עליו, והתמרמר בלבו מאוד: 'איך הסכלתי עשו והעזתי מצח להרים ראש נגד מלך גדול ואדיר כזה'. וזה הנקמה הגרולה. וזה הפירוש 'משוך חסדך ליודעיך', היינו שתסבבו סבות על ידי חסד, שאוכל לידע אותך ולהכיר גדולתך. והחסד יהיה בדרך קנא ונוקם, דהיינו שתתן רחבות הדעת ותגדיל אותו בכל עניינים, בגשמי וברוחני, ותחנני דעה [ו]בינה, ואז ממילא אכיר את גודלך, ובוודאי אתמרמר מאוד על מעשי הקודמים ואעשה תשובה בכל לבי כי מרדתי נגד מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמן המשל מכפרי.

והנה לפי שנתבאר לנו אשר מחסדי האל יתברך, כי גם נקמות ית'[ן] בזרע אברהם אוהבו, הוא כולו חסד, פוקח עיני עיוורים להכיר גדולתו יתברך, כי זה כל חמתו יתברך, ועל ידי זה ישים אל לבו לשוב אל ד' וירחמהו.

ובזה פירוש הפסוק 'והיה כי יבואו עליך כל הברכות וגו' ושבת עד ד' אלהיך', שהקשו בשלמא הקללות יעוררו לתשובה, אבל הברכות מה התעוררות יעשה בלב אדם. ועל פי האמור אתי שפיר, שזה חסדי האל יתברך שמגדל את האדם ונותן לו כל הברכות, ועל ידי זה יתעורר לבו בקרבו לשוב אל ד'. ודי לחכימא.
ולפי האמור פירשתי אני הצעיר החרוז שהביא אאמו"ר ז"ל 'רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה'. כי 'שבת', הוא לשון 'תשובה', כמו שנאמר 'ושבת עד ד" כביכול, והקב"ה מעורר אותנו לתשובה על ידי יסורין וגלות, על כן אנו מתפללים 'רב לך שבת בעמק הבכא', שהתשובה על ידי יסורין וגלות, ורק 'הוא יחמול עליך חמלה', היינו שה' יתברך ברוב רחמיו יתן לנו כל טוב, כנ"ל. ובזה תתעורר לנו לעשות תשובה. ודי לחכימא.

(מתוך 'זכרון פנחס')

כתב אלי הרב בנם של קדושים ר' חיים שרגא צבי שליט"א בהרב הצדיק ר' פנחס מקינצק זצללה"ה נכד היהודי הקדוש זי"ע וזה לשונו: הנה ראיתי בעצמי כתב יד קודש מהגאון הקדוש הרי"מ מגור זצ"ל שכתוב אודות ענין אחד ליתן מעות לנכדי היהודי וזה לשונו הקדוש: קבלתי ממורי ששמע מפי היהודי הקדוש בעצמו שיוצאי חלציו יזהרו לבל יתיהרו שהם נכדיו רק בעת שיהיו נצרכים לעשות שידוך עם בניהם יכולין להתפאר עמו עם שלשה דברים. אחד, מיום עומדו על דעתו שם הויה ברוך הוא לא עבר מנגד עיניו. ושנית שראוי היה לומר נביאות ב'כה אמר ה" כמו משה רבינו, אלא שאין דורו היה ראוי לכך. שלישית שהיה יכול לבטל גזר דין עם שבועה של ע' שנה רק בלמדו שיעור של. עד כאן.

גם נודע שהיה להיהודי הקדיש תלמיד מובהק הרב הצדיק ר' פרץ ז"ל, ואיזה שבועות קודם פטירת היהודי הקדוש נפטר הוא ז"ל. והיהודי הקדוש הלך לבקרו. ואמר אליו היהודי הקדוש ז"ל: פרץ עוד לא הגיע זמנך לפטור מן העולם. והשיב הרב ר' פרץ: רבי אני יודע, רק אבקש מכבוד אדומו"ר להרשני לומר לפניו דבר אחד. ואמר אליו רבו היהודי הקדוש: דבר. ואז פתח הרב ר' פרץ ואמר: הנה ראיתי שאדומו"ר יפטור מקרוב מזה העולם, על כן אינני רוצה גם כן להיות בזה העולם.

ובזה אני פרשתי הפסוק 'ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן'. ולכאורה קשה שהתורה הקדושה יספר שהיה להם מקנה רב, מאי נפקא מינה בזה. אלא הפירוש הוא כך: 'ומקנה רב', פירוש שבני גד ובני ראובן קנה הרבה מרב שלהם, היינו ממשה רבינו עליו השלום. ודי לחכימא.

הנה בעת שהיה אבי זקני היהודי הקדוש ז"ל בשנה אחרונה בלובלין אצל רבינו הקדוש מלובלין זצ"ל קודם ראש השנה, בעת אשר הלך היהודי הקדוש ז"ל לקבל פרידת שלום מאת הרבי מלובלין, אז אמר היהודי הקדוש אל הרבי ז"ל שיש לו לדבר עמו דבר סתר, ואז הלכו כל אנשים אשר היו שם רק נשאר בנו של הרבי הוא הרב הקדוש ר' יוסף ז"ל. ואז אמר היהודי שגם הוא ילך משם. ואז אמר הרבי ז"ל 'פאר אינזער ר' יוסף איז קיין סוד נישט' [עבור ר' יוסף שלנו אין שום סוד].
וסיפר היהודי הקדוש ז"ל לפני הרבי ז"ל שמצא כתוב בעת לומדו ספר רזיאל המלאך אשר צריך להסתלק מזה העולם תיכף אחר ראש השנה. ואז אמר הרבי ז"ל אל היהודי הקדוש ז"ל בלשון אשכנז, 'בלייבט בייא אינץ ראש השנה וועט מען אייך דער האלטין' [הישארו אצלנו לראש השנה ויחזיקו אתכם (כלומר, נגרום לכם להישאר בחיים)]. והיהודי הקדוש לא השגיח על זה, רק לקח פרידת שלום מהרבי ז"ל ונסע לביתו.
באמצע הדרך סיפר היהודי ז"ל לפני תלמידיו את כל המעשה, ואמר בזה הלשון: 'אפשר מיינט עטץ דער רבי האט חס ושלום גיזאגט ליגינט ער וואלט מיך טאקי גיקענט דער האלטין נאר ער האט מיר גיוואלט ציא נעמין דיא מדריגות איידער אזוי א לעבין וויל איך נישט' [אולי אתם חושבים שהרבי אמר חס ושלום שקר? הוא באמת היה יכול להחזיק אותי (בחיים), אלא שהוא רצה לקחת ממני את המדרגות שלי, ולחיות חיים כאלו אינני רוצה].
וגם קבלתי שבראש השנה בלילה בשנה אחרונה אמר אבי זקני היהודי הקדוש ז"ל שמעתי כרוז בשמים שאחד מן שנינו, היינו או אני או הרבי מלובלין צריך להסתלק מזה העולם תיכף, ונתנו לי בשמים ברירה לברור או אני רוצה להסתלק מן העולם או הרבי ז"ל. ועוד יותר שבאם אני הייתי נשאר בחיים, אזי בשום אופן וואלט איך נישט גילאסט דעם רבי'ן אווטק גיין פין דטר וועלט [לא הייתי מניח לרבי ללכת (להסתלק) מן העולם]. נאר ניט מער איך האב מיך גישעמט פאר דיא מלאכים זייא וואלטין דעך נישט גיווען גיוויסט דאס איך האב אזוי א כח איך זאל נישט לאזין דעם רבי'ן אווטק גיין פין דער וועלט וואלטין זייא גיוועזין גיזאגט זעהט עטץ דעם תלמיד דעם רבי'ן הייסט ער אווטק גיין פין דער וועלט אין ער וויל בלייבין לעבין איבעק דעהם האב איך מיר אויס גיבאטין אויף מיר אליין [אלא שפשוט התביישתי בפני המלאכים; הם הרי לא היו יודעים שיש לי כוח כזה שלא להניח לרבי ללכת מן העולם, והם היו אומרים: "ראו את התלמיד הזה, לרבי אומרים ללכת מן העולם והוא (התלמיד) רוצה להישאר בחיים". לכן ביקשתי (התפללתי) על עצמי (שאני אסתלק במקומו)]. ודי חכמיא. עד כאן מהרב הנ"ל.

(נפלאות היהודי, עמ' פו-פז)

---

הרב חיים שרגא צבי רבינוביץ הי"ד מוואנחאצק, בנו של הצדיק רבי פנחס מקינצק, היה החתן אחיו רבי יוסף אליעזר הי"ד, ונודע לצדיק וקדוש עליון.  לאחר אחיו עבר לכהן ברב בווירז'בניק, מילא הרב חיים שרגא צבי את מקומו ברבנות וונחוצק (וואנחצק, שבין קילץ לראדום).

הרב חיים שרגא צבי כתב בשנת תרס"ח (1908) הסכמה לספר 'נפלאות היהודי' בעריכת הרב יועץ קים קדיש ראקאץ הי"ד. בספר הנ"ל הובאו גם מכתבים שכתב. בסוף ספר 'תפארת היהודי' הובא קונטרס 'זכרון פנחס' מאת הרב חיים שרגא צבי, על תולדות אביו הקדוש, רבי פנחס מקינצק.

הרב חיים שרגא צבי רבינוביץ נהרג עקה"ש במחנה טרבלינקה, בשנת 1942.
קהילת וונחוצק חוסלה בי"ג בחשון תש"ג (24.10.1942).

יחזור בתשובה כל אחד ואחד לפי מדרגתו, ירבה במעשים טובים, בפרט כלפי פליטי החרב אשר נקבצו בעיירה … נעשה מעשים טובים למעלה מכוחותינו, ניתן צדקה למעלה מן האמצעים שעומדים לרשותינו, והקב"ה יעשה עמנו חסד לפנים משורת הדין ויקרע את רוע הגזירה.

(הדרשה האחרונה של הרב מנחם בנימין פומרנץ, לבני קהילתו, עם שרידי חרב עמ' כ)

יד רכה נודעת בכתפי. התעוררתי בבהלה. עיניו הטובות של אבי מביטות בי באהבה. בוקרו של ערב יום הכיפורים [ת"ש] עלה, וקמתי בזריזות לעבודת הבורא. מועקה כבידה ממלאה את לבי, פחד טמיר מפני ימים קשים. אבא בבגדי השבת, פניו לוהטות בזיו של קדושה, ניכר כי עסוק הוא בחשבון נפשו ונפש עדתו. עמוד ליד החלון, מביט בחללו של עולם וניגון דביקות עילאית על שפתיו. ישבתי לצידו מביט בו, חש את געגועיו, דביקותו ושברון לבבו. אחריות רובצת על שכמו אולי הוא מאלה שבכוחם לעורר ולהציל את ספינתו הטובעת ברגע האחרון? ברגעים אלה הצליח אבא להחדיר בלבבי את יסודות אמונה ובטחון, שלא ימושו ממני לעולם. קבלתי על עצמי להשאר נאמן לו יתברך אפילו בנסיונות הקשים ביותר… אחר מנחה וסעודה מפסקת, הניח אבא ידו על ראשי וברכני, מעולם לא הצלחתי לשמוע את תפילתו ברגעים אלה, אך ידעתי כי כל מבוקשו שאהיה יהודי ירא שמים.

(ישראל יצחק פומרנץ, עם שרידי חרב, עמ' כג-כד)

אל דאגה, ה' יתברך יעזור. לו היינו בידיו של בשר ודם – היה מקום ליאוש ולדאגה. אך גורלנו מופקד בידיו של הכל יכול, וכי יבצר ממנו להושעינו?… רק בקשה אחת לי אליו יתברך: שילדי לא יפסיקו מלשקוד על התורה הקדושה גם במצבינו החדש. תמיד הייתה מחשבתי נתונה רק לדבר אחד – לחנך את ילדי לתורה וליראת שמים. אף על נסיעה לארץ-ישראל ויתרתי, כאשר נודע לי כי ייטב לחינוכם באן, בפולין. יהי רצון שגם להבא לא ייגרע, חלילה, דבר מחנוכם החסידי הצרוף.

(דברי הרב מנחם בנימין פומרץ לילדיו בהגיעם כפליטים חסרי כל לביאליסטוק, עם שרידי חרב, עמ' לה)

לגשמיות ולחמריות אין הוא [הגאון רבי בנימין מנחם] מועיד מקום. אינו מייחד להם אפילו מחשבה אחת קלילה. תדירות הוא נראה בשמחתו – וזאת בעת שלרוב ביתו ריקם ואין בו מאום. עובדה מעניינת עודנה זכורה: היו תלמידיו בני קהילתו שהיגרו לארה"ב דואגים לשגר אליו מידי שנה לקראת חג הפסח מעות לחלקן לעניי העיר. שנה אחת צירפו לאותו סכום מעות גם סכום בן מאה דולר, הון רב בימים ההם, וזאת בעבור הרב. אלא שלתדהמת הכל אין הוא משגיח במחסור הכבד השורר בבית והוא פוסק: 'לא אשתמש בכסף! אפשר וקיבלוהו מיהודי שאינו שומר שבת'.

(ספר 'פני לוי', מהדורת תשמ"ג, בתולדות שבסוף הספר, עמו' 20)

---

הרב הגאון, הצדיק והחסיד ר' מנחם בנימין פומרנץ (פאמעראנץ \ פאמעראניעץ) הי"ד, נולד בסביבות שנת 1887 לאביו הרב מרדכי גבריאל. בצעירותו למד בהתמדה בכשרון רב בחברותא עם גאוני ורשה, ובהם הרב רפאל זאב סוקולוב (תלמידו של האדמו"ר ה'אבני נזר' מסוכטשוב) והרב פתחיה הארענבלאס מחבר הספר 'פתחי משפט', שהכשירו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת יוכבד אלטע בת הרב נפתלי יוסף פריינד אב"ד בקאדני וברוזאן (פולין) מחבר שו"ת 'פני לוי'. לאחר נישואיו היה הרב מנחם בנימין סמוך על שולחן חותנו במשך עשר שנים, והמשיך ללמוד תורה בהתמדה, ולהתעלות בדרכי החסידות. בספר 'אהלי שם' (תרע"ב) עמ' 195 נכתב כי 'חתנו השני (של הרב נפתלי יוסף) הר' מנחם בנימין פאמעראנץ ה"י מווארשא הוא חריף ובקי ושוקד על התורה בבית חותנו הרה"ג הנ"ל. יש לו להרב הנ"ל תעודת צענז של רבני פולין'.

בתום תקופה זו כיהן כרב קהילת הערניקוב, ואחר כך כיהן כאב"ד בעיירת הקייט דלוגה-שידלה (דלוגשדלה, פולין). הרב נהג את רבנותו ברמה ובעוז, ביצר את חומות הדת בעיירה וביסס את מערכת החינוך. למרות העוני והמחסור של רוב בני העיירה והרב, הצליח הרב לייסד שם את 'בית יעקב'. מידי יום העביר שיעורים קבועים לנערים בתלמוד ובמפרשיו, ולימד את ה'דף היומי' לבעלי הבתים.

בהתמדה עצומה, ניצל הרב מנחם בנימין את זמנו עד תום. גם כששכב לישון לא פסק מלהגות בחידושי תורה ולחדש בה חידושים, בדרך חסידות סוכטשוב, הדורשת השקעת מאמץ רב ללמוד בעיון מעמיק. הרב מנחם בנימין חידש חידושים רבים, ורשם אותם בכתב יד קודשו, אך מרוב ענוותנותו סירב להדפיסם , בטענה כי 'אפשר ראיתי פעם חידושים אלו בספרים ושכחתי, ועתה איך אתפאר לאומרם כאילו בשמי…'. על פי עדות בנו, באלול תרצ"ט, במלחמה הקריבה ובאה, הורה הרב לבניו אברהם וישראל יצחק לקבור את ספרי הקודש ואת כתבי היד שלו בארגז בבור בחצר שכנם, על מנת לשמור עליהם. יחד עם כתביו הוטמן כתב יד שכתב אחד מאבות אבותיו על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין, ועליהם נכתבו הערות מאת 'היהודי הקדוש'. הכתבים אלו אבדו. נותרה רק תשובה הלכתית אחת שכתב לשו"ב ממקוב-מאז, הרב אלתר בן ציון ריבקא, שפורסמה בספרו 'זבח תודה ושם דרך' עמ' 49-48.

הרב חתום על קול קורא התומך בהקמת 'אגודת ישראל' ובקול קורא המוחה נגד 'ה. שאפאטשניק מלונדון הבא לפרוץ גדרן של חכמינו'.

חתנים נוספים של הרב נפתלי יוסף פריינד זצ"ל היו: הרב זאב וואלף ברגזין הי"ד אב"ד וולומין (שם רעייתו: רחל), הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד רב בעיר ראדום (שם רעייתו, חנה), הרב שלמה פלטקביץ זצ"ל ממלא מקום חותנו ברבנות רוזא'ן שנפטר כחודש לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה (שם רעייתו: נחמה). הרב חיים בנימין וירניק זצ"ל מחשובי חסידי גור ומזכיר מועצת גדולי התורה (שם רעייתו: איטה), והרב אברהם ליב רוזמרין (שהיה חתנו בזיווג ראשון, ושם רעייתו: גיטל הינדה). בנו של הרב נפתלי יוסף פריינד, הרב יצחק מאיר פריינד הי"ד, היה מנהל בית הספר 'בית יעקב' בוורשה ונודע כנואם מעולה.

הרב היה חסיד נלהב, ודבק ברבותיו האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור ובנו אדמו"ר ה'אמרי אמת'. הוא הקדיש את עצמו לעבודת ה' יתברך, ללימוד תורתו הקדושה ולהכרת הבורא יתברך בכל הנוצר והמתהווה בעולם. הוא לימד תורה בכל ערב ב'שטיבל' האמשינובי, אף שלא נמנה על חסידי אמשינוב. כשהגיע האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב לבקר בדלוגה-שידלה, נסע הרב לקראתו בעגלה, כי חולשתו מנעה ממנו להצרף לשיירה שצעדה רגלית.

גם בימים הקשים של ראשית שנת ת"ש, תחת הכיבוש הנאצי, המשיך הרב לדאוג לבני קהילתו ודאג גם לפליטים שהגיעו לעיירתו. הרב חלק עם הפליטים את ביתו ואת חפציו האישיים, ויצא בליל ראש השנה בעצמו לבתי האופים, שיפתחו את המאפיות ויתרמו לחמים עבור הפליטים הרעבים.

מיד לאחר תפילת הושענא רבה ת"ש, פרצו חיילי הגסטפו לבית הכנסת והזהירו את הרב שעליו להורות על סילוקם של כל הפליטים מהעיירה. הרב נמנע מלעשות כן, ולמחרת ריכזו הגרמנים אלפי היהודים וגירשו אותם לאזור שנכבש על ידי הרוסים.

הרב יצא מהעיירה עם שני בניו ובתו, הם נדדו כפליטים והגיעו לביאליסטוק בחוסר כל, בעוד אשתו הרבנית ואחותה נשארו בעיירה עם אימן הזקנה, מחכות עד שניתן יהיה לשכור עגלה ולהצטרף למשפחה שיצאה.

על מנת שבניו ילמדו בישיבות וילנה, נדד הרב עם משפחתו לכיוון ליטא והגיע לאושמינה. כשניסע בנו ישראל יצחק לעבור את הגבול לליטא הוא נלכד על ידי הליטאים, הוסגר לרוסים וגורש לסיביר. משפחתו התגוררה בסלונים, ושלחה לו מספר חבילות ומכתבים. בהמשך נשלח ישראל יצחק, לקולחוז ולמוסקבה, וגויס כחייל בצבא האדום. הוא לחם בהצטיינות במשך שנה וחצי על אדמות פולין וגרמניה.

הרב מנחם בנימין, רעייתו יוכבד אלטע וילדיהם אברהם יעקב ויוטע חיה הי"ד, נספו בטבח בעיר סלונים (שבבלארוס), יחד עם אלף ושבע מאות יהודים שהושלכו לבורות ונורו על ידי הנאצים ביום י"ב בכסלו תש"ב. לפני שנרצחו, עוד הספיק הרב לומר ליהודים שבבור דברי התעוררות לתשובה.

בנם הרב החסיד ר' ישראל יצחק, עורך ספרי 'אסיפת זקנים' וקונטרס 'נוצר הברית', היה השורד היחיד מכל משפחתו, ועלה לארץ ישראל. הוא חיבר את הספר 'עם שרידי חרב' (ירושלים, תש"ן), תחת שם העט 'איציק הדר'.

בעזרת ה' יתברך לאדז

כבוד אנשי שלומינו שיחיו אשר בכל מקומות מושבותיהם

כאשר ימי החג הקדוש שהמה ימי רצון ורחמים ממשמשים ובאים עלינו לטובה הנני להגיד לכם את אשר עם לבבי. הימים האלה המה מסוגלים להתעורר שיפשפש אדם במעשיו ולשוב בתשובה שלמה לתקן כל הפגמים אשר פגם בנפשו, ולקבל עול מלכות שמים באמת כדאיתא במשנה בפסחים 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ', כלומר הזמן גורם שיתעורר אדם לפשפש במעשיו אם לא נלכד ברשת היצר שהוא בחינת 'חמץ'. 'לאור הנר' בגימטריא 'לשוב לה' בכל לב' בכולל אותיות, ואחר כך להתעורר להאמין בהשגחה העליונה מכח סגולת המצה, שנקראת בזוהר הקדוש 'מיכלא דמהימניתא'. ואל יאמר אדם, אף אמנם כי חטאתי אבל על כל פנים טוב אנכי יותר מן האומות, וגם אל יעלה על הלב לפטור את עצמו מעשות מצות ה' יתברך מכח הצרות שהוא סובל והוא נרדף מכל צד והעם הישראלי המה ללעג וקלס בין העמים שפלים ונבזים, די השפלות והצרות להתכפר שלא יוכל המקטרג לקטרג על שום אחד מישראל. אלא צריך האדם לדעת ולהאמין כי כל הצרות והרדיפות והשפלות החטא גרם ורק בתשובה יכלו כל הרודפים. ואל יאמר האדם 'אם כח החטא קשיא כל כך איך אזכה להתקבל בתשובה', אלא יאמין שאין דבר שעומד בפני התשובה, וכל שכן השב בלב נשבר ושפל רוח, שלבו יבין שנתרחק מאת ה' מחמת מעשיו לא טובים, אין ספק שיתקבל בתשובה מכח את דכא ושפל רוח אני אשכון – והן הן דברי חכמינו ז"ל 'אין בודקין לא לאור החמה', כלומר בשעת פשפוש המעשה אל יספיק לאדם במה שהוא טוב מן האומות על כל פנים, שהמה נמשלו לחמה, שעכו"ם מונים לחמה, ולא יוכל מדת הדין לקטרג עלי. 'ולא לאור הלבנה', כלומר שאל יפטור את עצמו מעשות מצות ה' מכח הצרות, שפלים ונבזים בעיני העמים, שאנחנו המעט מהם, שהוא בחינת לבנה שנתמעטה, כמאמרם ז"ל 'לכי ומעטי את עצמך', והיא קטנה מן השמש ולית לה מגרמה כלום. אלא יאמין כי כל הצרות החטא גורם ולולי המעשים לא טובים לא שלטה בנו שום אומה ולשון, ובתשובה יכלו כל הצרות והרדיפות. 'ולא לאור האבוקה', כלומר אל יתייאש אדם מתשובה מלהתקבל, אף כשיגדיל החטא, ואל יאמר כי מצד מעשיו הוא בטל ומבוטל מפני אור השכינה הקדושה להיות נדחה מאת ה', חס ושלום, כנר שהוא בטל לפני האבוקה.
ואם יעברו ימי החג הקדוש בסגולת שלשה אלה: א', שלא יספיק לאדם במה שהאומות גרועות ממנו. ב', שלא יחפוץ אדם לפטור את עצמו מעשיית מצות ה' מכח צרות, ולא עוד אלא יאמין שהחטא גורם כל אלה, ובתשובה יכלו כל הצרות. ג', וישוב לפני ה' באמונה, כי ה' יתברך מקבל השבים, אף את המרבה לפשוע, אז היצר הרע ייאסר באזיקים שלא לגשת אליו להחמיאו להניאהו מתא(ב)[ו]ותיו, ולא יוכל למנוע ממנו טובות בצורך הגוף.
והיא כוונת המשנה: 'חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה', כלומר אם יעבור ימי הפסח בסגולות שלשה אלה, שלא יספיק במה שיש גרועים ממנו, ולא יחפוץ לפטור את עצמו מעשות מצות ה' מכח הצרות שאנו סובלים, ויאמין כי החטא גורם כל הצרות, ויאמין כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, אף להמרבה לפשוע, אז היצר הרע יהי אס[ו]ר באזיקים שלא יוכל להניאהו מתאוותיו ולמנוע טובתו בצורך הגוף, שנאמר 'לא יראה לך שאור', כלומר, אם כן תעשה שיעברו ימי הפסח בסגולות שלשה אלה, אז היצר הרע שנקרא 'שאור שבעיסה' יהי אסר באזיקים שלא יוכל להתראות לפניך ולהחטיאך ולמנוע ממך טובתך בצורך הגוף. ואם בשלש אלה יבחר אדם, שלא יספיק במה שהוא טוב יותר מן האומות, ולא יחפוץ לפטור את עצמו מעבודות ה' יתברך מחמת הצרות והשפלות, ויאמין כי החטא גורם ויאמין כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, אז תעשה המצה פעולתה לעורר סגולתה בשתיים כשמה, שנקראת בזוהר הקדוש 'מיכלא דמהימנותא', ומכח אמונה תעורר רפואות וישועות כשמה בזוהר הקדוש 'מיכלא דאסוותא'.
ועל זה כוונה הגמרא, 'אמר רבה בר רב הונא אמר רב פת שעיפשה כיון שרבה עליה מצה מותרת', כלומר אם הפרנסה של אדם שהיא בחינת פת נתקלקלה, חס ושלום, אם ירבה להתחזק באמונה שהיא בחינת מצה, כדברי הזוהר הקדוש, יצא מצרה לרווחה והיא לשון 'מותרת', שיהיה שרי מכל מצר, לשון 'שרי ואסר'.
לכן ידידי שימו לבבכם לדברי הנאמרים באמת ויוצאים מעומק הלב, שתשובו לפני ה' יתברך בימים האלה, שהזמן גורם לפשפש במעשינו, ולא תספיקו לכם במה שיש גרוע מכם, ושלא תחפצו לפטור את עצמכם מעשות מצות ה' מחמת הצרות והדוחק, ותאמינו כי ימין ה' פשוטה לקבל שבים, אז אקווה כי המצה תעשה לכם פעולתה לעורר עליכם ישועה ורחמים, ותשמחו יחד בימי החג הקדוש הבא עלינו לטובה כי שמחה תעורר ישועה, כנאמר 'שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך', בגמטריא "בכח שמחה של מצוה כל אדם זוכה לעורר ישועות ה' אחד" בכולל המילות. ואברך אתכם בחג שמח, וה' יתברך ישמור אתכם ממשהו חמץ, וה'מיכלא דאסוותא' יהה' לכם מרפא בגוף ונפש, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות.

מאת הדורש שלומכם באהבה ומעתיר בעד טובתכם תמיד
ומצפה לישועות ישראל בכלל ובפרט.

חנוך סעדי' בן הרב הצדיק זצלל"ה מזיכלין זי"ע

(נחלת צבי, כח, עמו' צא-צג)

לארץ ישראל הקדושה תובב"א היה שולח [האדמו"ר הזקן מזיכלין] הרבה אלפים רו"כ לשנה עבור עניי ארץ ישראל, ובייחוד שלח גם כסף חוק בפני עצמו בכל רבע שנה לבני הרב הקדוש והטהור הרבי ר' משהלי מלעלוב זצללה"ה זיע"א, שהיו בניו הקדושים חביבים מאוד אצל רבינו הר' זצללה"ה.

שמעתי מפי כ"ק אבא מארי אדמו"ר הגה"ק שליט"א [רבי חנוך סעדיה הי"ד] שפעם אחת בא איש אחד מחסידי זיכלין שהיה בארץ ישראל והביא אתו מכתב כתוב בידי הרב הגאון המפורסם ר' מאיר אורבאך זצ"ל (אבד"ק קאליש בעל שו"ת 'אמרי בינה', ואז היה אבד"ק ירושלים עה"ק תובב"א) לכ"ק רבינו הק' זצ"ל, בתלונה על מה ששולח כל כך הרבה מעות לבני הרה"ק ר' משהלי ז"ל הנ"ל, וכתב 'שהלא המה רק כאחד עניי ארץ ישראל ומהו היתרון להם משאר אנשים הלא המה מבלים הזמנים בלי שום דבר'. ורבינו ז"ל בקוראו המכתב הזה ענה ואמר 'כי לימים יתברר להגאון ר' מאיר הנ"ל האמת'.

ויהי אחר זמן קצר נסע הגביר החסיד ר' ליב קושמערק ע"ה לארץ הקודש תובב"א, והיה גם כן אצל הגאון רבי מאיר ז"ל הנ"ל, וכאשר ידע הגאון ז"ל את ר' ליב הנ"ל והכיר בו שהוא מחסידי זיכלין בקש מאתו שבנסיעתו חזרה לחוץ לארץ יודיעהו ויתן לו מכתב לרבינו ז"ל. ובעת קבלו המכתב מאת הגאון ז"ל הנ"ל, אמר לו שתוכן מכתבו הוא מכתב חרטה, באשר כי כתב בזמן מוקדם לרבינו מזיכלין מדוע שולח כל כך הרבה כסף לבני הרה"ק מלעלוב ז"ל, לכן מתחרט עתה ומבקש מהרבי מזיכלין סליחה על זה, כי באמת טוב עושה בזה ששולח מעות הרבה לבני הרה"ק מלעלוב הנ"ל.

ושאלו הר' ליב קושמערק ילמדנו כבוד גאונו בתחילה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, והשיב לו הגאון זצ"ל כי אשר איזה שבועות אחר שכתב המכתב הראשון ראה בחלום זקן אחד שאמר לו 'היתכן, איך מלאך לבך לכתוב מכתבים לצדיקים ובו דברת סרה על בניו הקדושים של הרבי ר' משהלי מלעלוב זצ"ל'. והשיב הגאון הנ"ל בחלום 'הלא רואה אני בהם כמה חסרונות'. ואמר לו הזקן 'זאת הוא בעבור שאין בך מדת ענוה, ואם תבוא למדת ענוה אז תראה בהם כל מיני מעלות, כי על ארץ ישראל כתיב "והנה טובה הארץ מאוד מאוד", ורצונו לומר בעת שהאדם הוא בעצמו בבחינת "מאוד מאוד הוי שפל רוח" אז רואה הכל הטוב בארץ ואינו רואה שם שום רע ח"ו'. וייקץ הגאון והנה חלום, ונזכר עצמו על המכתב שכתב לפני רבינו ז"ל, ואז הבין תיכף כי בעבור זה בא לו החלום ההוא, ואז השריש בלבו מדת ענוה, ומני אז והלאה רואה בהם כל מיני מעלות, ולכן מתחרט על המכתב הראשון, ולזאת הוא כותב עתה שנית ומתחרט על הראשונות. ור' ליב הנ"ל לקח המכתב ממנו, ובבוא לפני רבינו ז"ל עם המכתב, וכאשר קראו רבינו ז"ל ענה ואמר להר' ליב הנ"ל 'הלא מאז כבר אמרתי שלימים יתברר האמת להרב ר' מאיר', וכן הוה.

(להב אש, עמו' 130, מאת הרב אפרים מאיר גד זיכלינסקי הי"ד)

---

האדמו"ר רבי חנוך סעדיה זיכלינסקי הי"ד נולד בשנת תרל"ה (1875) לאימו הרבנית שרה חינקא בת אב"ד זוויעוויסט הרב חיים צבי אשכנזי, ולאביו האדמו"ר רבי משה נתנאל בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי שמואל אבא, הרבי הזקן מזיכלין.

רבי חנוך סעדיה נודע כלמדן מופלג, מתמיד ובקי להפליא בנגלה ובנסתר.

בשנת תרנ"ג התחתן רבי חנוך סעדיה עם הרבנית רבקה, בת הרב דוב בעריש אוירבך, בן דודו. נולדו להם שלשה ילדים: הרב אפרים מאיר גד זיכלינסקי הי"ד (שהוציא לאור את הספר 'להב אש', בו הובאו גם מספר מאמרים בשם אביו הי"ד), רבי משה נתנאל זיכלינסקי הי"ד (שכיהן כאדמו"ר בלודז' בחיי אביו והיה חתנו של האדמו"ר רבי אריה לייביש רובין מטומשוב-לודז', בן בתו של ה'דברי חיים(', והרבנית צפורה הי"ד אשת הרב ראובן חיים אלכסנדר טשארניחא הי"ד, שהוציא לאור את 'נפלאות הסבא קדישא'.

בשנת תרע"ב (1911) נפטר אביו, ורבי חנוך סעדיה, ואחיו רבי מנחם ידידיה, מילאו את מקומו באדמו"רות. עד לשנת תרע"ז (1917) היה רבי חנוך סעדיה אדמו"ר בסטריקוב, ובמשך עבר ללודז'.

דרכו בחסידות הייתה מלווה בעשיית מופתים. רבי חנוך סעדיה ניהל תכתובת עם גדולי דורו, ובהם האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור והאדמו"ר מאוסטרובצה. תלמידי חכמים ועילויים רבים למדו מפיו. בסעודה שלישית היה האדמו"ר מזיכלין משלב בדברי תורתו ציטוטים ארוכים בעל פה מספר הזוהר ומכתבי האר"י ותלמידיו. לפני תקיעת השופר בראש השנה היה הרבי אומר לפני הקהל בעל פה מאמר מספר 'פרי עץ חיים' מאת רבי חיים וויטאל. הרב משה אוקונובסקי, מראשי ישיבת חכמי לובלין, אמר כי העולם יודע רק מקצת מן המקצת מגדלותו של רבי חנוך סעדיה בתורה.

הרבי הפליג במתן צדקה, ואירח על שולחנו בני ישיבה. הרבי פעל בדרשותיו ובנאומיו לחזק את היהדות בפולין, וארגן את חברת 'שמירת שבת' בלודז', שעודדה סוחרים לסגור את עסקיהם בשבת קודש. הרבי ונאם בוועידות הארציות של 'אגודת ישראל' בפולין וסייע בייסוד עיתון האגודה.

לאחר כיבוש לודז' על ידי הגרמנים בכ"ד באלול תרצ"ט, עבר הרבי מזיכלין, עם משפחתו, לעיר ורשה, שם האריך יותר בתפילותיו והמשיך ללמוד בהתמדה ולערוך שולחנות. הרבי התגורר בדירה קטנה בגטו ורשה, ליד בנין הקהילה. בח' באב תש"ב (1942) גורשו הרבי ושני בניו למחנה ההשמדה טרבליקה, במשלוח הראשון מגיטו ורשה, כחלק מ'האקציה הגדולה'. בהמשך גורשו למחנה השמדה גם הרבנית רבקה, וכן בתה צפורה עם בעלה ובתם הקטנה. אחיו הצעיר של הרבי, ר' יהושע, שהיה עסקן ונדיב ידוע, נשלח להשמדה מגטו לודז'. הי"ד.

רבה של נייטרא, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד, התלבט האם נכון להרחיק מקהל ישראל אנשים שבניסיון להינצל מהסכנות, המירו את דתם, הם או נשותיהם או בניהם. הוא הפנה את השאלה לרב שמחה נתן גרינברג, מחותנו, וקיבל את התשובה הבאה:

חודש הרחמים תש"ב

הנני בתשובה מאהבה על מכ"ק בדבר ענוותנותו תרבנו לשמוע חוות דעתי העניה כדת מה לעשות עם האנשים כאלו אשר יצאו ממש מהדת או ע"י כתבים או נשיהם או בניהם יצאו כדי לחסות את אבותיהם, מה דינם של האבות, אם יש להחזיקם מכל דבר שבקדושה או לא, וגם אם ראויים ורשאים המה לאיזה התמנות בקהל, וגם אם להתחתן עמהם. עד כאן תורף השאלה.

הנה ראשונה צריכים אנו לדון אם אלו היוצאים דינם כאנוסים או ככופרים גמורים. והנה ידוע בעוונותינו הרבים מצב אחינו בית ישראל וממש שחה נפשנו מרוב סלהמ להמ לה [כאן רומז הרב לגזירות] המתחדשות בכל יום, וכמעט לא קמה רוח באיש, ונותרנו מעט מהרבה, והנשארים זוחלים ורועדים לקול עלה נידף מאימת הטלטול, שלא יצטרכו לילך בגולה כרובם של אחינו בית ישראל ממדינתנו, אשר מצבם איום ונורא, ברעב ובצמא ובחוסר כל, רחמנא ליצלן. וגם ההכרח לחלל שבת קודש וכדומה. ומחמת יראה כמה מאחינו בית ישראל כצאן טעו בסברם שהיציאה מן הדת יהיה להם להצלה ולמחסה לפטור מעול הגלות. מהם יצאו ממש בפועל, ומהם אשר המציאו להם כתבי שמד, רחמנא ליצלן, ומתנהגים בדת יהודית כמקדם בצנעה ונזהרין מלעשות עבירות, ואין לרחקם מצד הדין… בנוגע להאבות אשר בניהם יצאו מהדת כדי לחסות אותם… יש חשש שאם נשתוק לאבות יתרבה הפרצה, חס ושלום,  ויאמרו האבות לבניהם שישתמדו כדי להציל אותן כמובן, ועל כן  בוודאי החיוב מוטל על בית הדין  למען כבוד תורה הקדושה… לתקן תקנות ולגדור גדר. וכדי לאיים פרסמתי בקהילתי לפני איזה שבועות שאלו היוצאים המה מפורשים ומובדלים מעדת ישראל בכל עניינים. ובאמת עשה זאת רושם גדול. אבל אני כשלעצמי במסתרים תבכה נפשי על שבר בת עמי, וכלפי שמים יש לימוד זכות גדול על אחינו בית ישראל, וצריכין אנו להשתדל במה דאפשר לבל יידח ממנו נידח… ולא לעורר קטרוג חס ושלום על אחינו בית ישראל…

ועל כן לפי עניות דעתי יפרסם כהדר"ג מחותני שליט"א קול קורא בלשון אשכנז ובלשון המדינה בשם הרבנים שיחיו, היות שימים הקדושים ממשמשים ובאים עלינו לטובה לשנת גאולה וישועה להרמת קרן ישראל, החיוב על כל אחד ואחד מאחינו בית ישראל לפשפש במעשיו, ובפרט אלו היוצאים רחמנא ליצלן, לתקן את אשר חללו שם שמים. וכדי שלא יהיו מובדלים ומופרשים מעדת ישראל בכל עניינים יתוודו ויפרסמו בבית הכנסת ברבים שמתחרטים בחרטה גמורה על יציאתם, ומקבלים עליהם תשובה כפי שיורו הבית דין. אז בוודאי הקב"ה ישמרם ויהיו בכלל חבר אני לכל אשר יראוך ויזכו לחזות בנועם ה'…

(שו"ת מקדשי השם, תשט"ו, א, סי' צ"ב)

---

הרב שמחה נתן גרינברג, מרבני סלובקיה בדור שלפני השואה, נולד במישקולץ בד' באלול תרמ"ד (1884) (ב'אלה אזכרה' כתב שנולד בשנת תרל"ו), לאביו הרב אברהם גרינברג ראש ישיבה ואב"ד בקזמארוק (קעזמרק) שבצ'כוסלובקיה, ולאימו מרת רבקה לבית וויס. הרב שמחה נתן היתה תלמידו של אביו. הוא למד בישיבת ה'שבט סופר' בפרשבורג ונכנס לחבורת החריפים בישיבה. בהמשך למד בישיבת הרב משה צבי פוקס בגרוסווארדיין. הרב שמחה נתן הוסמך על רבותיו להוראה. יש מי שכתב שהרב שמחה נתן למד גם בישיבתו של הרב בן ציון וועזעל אב"ד טורדא.

הוא התחתן עם הינדה, בת הרב שרגא פייבל הרטמן מבערגסז. לאחר פטירת הרב אברהם גרינברג, בי"ח בטבת תרע"ט (1918), מונה בנו, הרב שמחה נתן, למלא את מקומו כראש ישיבה ואב"ד בקז'מארוק. הרב השקיע זמן רב בניהול הישיבה ולימד בישיבה מידי יום, שיעור פשוט ושיעור עיון, תוך שהוא מדגיש את הסברא של ההלכה ולומד בעיון מעמיק לאמיתה של תורה, בלא פלפולים. בשיעוריו חדר הרב לתוך הסוגייה ביגיעה רבה, חידוש חידושים, תוך שהוא מנחיל לתלמידיו את דרכי הלימוד. מרוב יגיעה היה הרב מזיע, כשהוא נתון כל כלו בלימוד הגמרא.

הישיבה בקמזארק הייתה אחת מהגדולות שבישיבות סלובקיה. הרב התעניין אישית שלומו של כל אחד מתלמידיו, במשפחתו, במצבו הכלכלי ובהתקדמותו בלימודיו. הרב היה דורש בבית הכנסת, לפני בני קהילתו, באידיש-דויטש, כי רוב בני הקהילה הגיעו מאזורים דוברי גרמנית. הרב הצליח להסביר תמיד את אגדות חז"ל בביאור מופלא ופשוט המושך את הלב. הרב התפרסם כדרשן ונואם בחסד עליון. מי שהקשיב פעם אחת לשיעוריו, היה מגיע ממרחק לשמוע שיעור נוסף.

הנהיג את כל ענייני הקהל בקהילתו, ייסוד שיעור תורה עבור תושבי העיר, הקים בעיר את חברת 'תפארת בחורים', פקח בעצמו על כל עניי הכשרות וחיי הדת, דאג לבסס מוסדות חסד ועודד את התושבים לתמוך בבני ישיבתו. הרב השתתף באסיפות הרבנים הארציות בסלובקיה, והיה מראשי המדברים באסיפות אלו.

הרב נהג כמנהגי אשכנז, אך הייתה לו נטייה חזקה לחסידות מונקאטש. הוא היה מקורב לרבי ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא, ובחודש אייר תרפ"ג התלווה הרב שמחה נתן לרבי ממונקאטש בביקורו בוורשה לבדיקת ה'מתיבתא' שם, ובביקור אצל הרבי מגור.

את הפסוק 'ולא תונו איש את עמיתו' (ויקרא כה,יז) היה הרב שמחה נתן דורש ואומר שיש לקרוא 'אמיתו' באל"ף ולא בעי"ן, כלומר אין להונות את האמת. אסור שאדם ילך שולל אחר הברקה מיידית ומסנוורת, אלא יש לחתור ולהגיע לאמיתה של תורה. ולשם כך צריך להתייגע בלימוד התורה. הרב המשיל את היגיעה בתורה לאדם שמשפשף שני עצים להדליק אש והניצוץ אינו מופיע מיד בהתחלה, כי אם אחר שפשוף רב.

בנאום הפתיחה בראשית שנת הלימודים בישיבה, היה הרב שמחה נתן דורש מתלמידיו להקפיד על הופעה חיצונית נאה, כי הופעה מרושלת פוגעת בכבוד התורה ובלומדיה. הוא דרש מהבחורים לנהוג בדרך ארץ כלפי בעלי הבתים וכלפי כל אדם, ולהתמיד בלימודם. לפעמים אמר לתלמידו: 'תישן כמה שאתה רוצה, אבל כשאתה ער תלמד בהתמדה'.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך כמעט כולם אבדו בשואה.

בימי השואה אמר: ההבחנה בין 'גולה' ל'גאולה' היא רק באות אחת, א', שבמלה 'גאולה', כאשר האות היחידה א', היינו הבורא האחד, נשמטת מעולמם של היהודים, אז נשארת הגולה. ולזה רמז הפסוק: 'ויצא האחד מאתי, ואמר אך טרוף טורף'.

הרב נשאל האם יש היתר 'בצוק העתים הללו רחמנא ליצלן' לסמוך על סתם קמח למצת מצוה, וענה כי כבר נשאל על כך בשנה הקודמת ע"י רבה של נייטרא, 'ובאמת אין דעתי נוחה לפסוק בעניין זה, עם כל זה ההכרח לא יגונה לסמוך על עיקר הדין כמבואר בראשונים… ואם הייתה שעת הדחק שאי אפשר למצוא חטים לשומרם מעת טחינה ואילך, מעמידים על עיקר הדין ומותר ליקח קמח מן השוק אפילו למצת מצוה' (שו"ת מקדשי השם, אף סי' סד).

לאחר שהנאצים השתלטו על צ'כוסלובקיה, נסגרו ישיבות רבות, אך ישיבתו של הרב שמחה נתן הוסיפה להתקיים במסירות נפש עוד זמן מה, עד שהגזירות הלכו והתגברו ואילצו את הרב לסגור את הישיבה ולצאת מעירו קזמארק, יחד עם בני קהילתו.

יש מספר גרסאות על נסיבות נפילתו של הרב:

על פי הספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, עמו' 64) בשנת 1944, בתקופת מרד הפולנים, גורש הרב לפולין ונורה שם למוות.
בדף עד שכתב אחיינו בשנת 1955, נכתב שהרב נספה בשנת 1942 בקזמרק. ויש מי שכתב בדף עד שהרב נספה במחנה פלאשוב  בה' בתשרי תש"ה, יחד עם שלשה מילדיו של הרב שמחה נתן: דוד, שמואל ואברהם. הי"ד.
במאמר בספר 'אלה אזכרה' נכתב כי הרב גורש עם קהילתו ברכבות למחנה המוות אושוויץ, ושם נספה.

בתו חנה, אשת הרב אהרן הלוי יונגרייז אב"ד זשעליז (נהרג עקה"ש בכ"ו בסיון תש"ד), ובתו שרה, אשת הרב שלום משה הלוי אונגר (בנו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד), נספו באושוויץ. הי"ד.
בנו אברהם נפטר בסוף המלחמה והובא לקבר ישראל.

בנו, הרב מאיר 'הרב מקייזמארק', שרד והיגר לארה"ב.

ב"ה לחנוכה תרע"ז

תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו וכו', והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה וכו' חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין (שבת כ"א:). ותמוה כפשוטו מה טעמו של דבר כנגד הימים הנכנסין או היוצאין, סוף סוף אינו מובן טעמם.

ונראה לעניות דעתי בפירוש הגמרא על פי מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א [זצ"ל] שאמר שחנוכה הוא הכנה על לעתיד, שכתיב 'ערכתי נר למשיחי', והנה איתא במכילתא, כתיב 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', שבמתן תורה היו ישראל מוכנים להיות כהנים ולאכול קדשי קדשים, לעתיד יהיו גם כן כן, שכל אחד יהיה כהן, דכתיב 'אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק', שיהיו ממלכת כהנים (ובחנוכה גם כן כולם בבחינת כהן, שכולן מדליקים נרות חנוכה).

והנה עוד ראיתי בכתב יד, בשם אדמו"ר הרי"מ זצ"ל מגור, שאמר שבחנוכה הוא זמן תשובה, שתשובה היא קדמה לעולם, וזה שהוא מבחוץ בעולם קשה לעורר אותו בתשובה, ובעת הארת הנס שהוא גבורות מהטבע, יוכל לבוא לתשובה שקדמה לעולם, עד כאן דבריו הקדושים דברי פי חכם חן, והנה איתא בספרים הקדושים שבית שמאי היו בחינת גבוהים במדרגה מבית הלל, שאיתא בית שמאי מחדדי טפי, שהיו מעין לעתיד לבוא, לכך לעתיד לבוא תהיה הלכה כמותם. והיום כלל העולם אי אפשר להתנהג בבחינתם ומדריגתם, לכך אין הלכה היום כמותם, כידוע הענין מספרים הקדושים. ולכך בית שמאי לא מקבלים גרים, כמו לעתיד לבוא, מה שאין כן בית הלל שהיו בבחינת כלל העולם ודרך שמתנהג היום, כמו שכתוב 'רצה הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים'. וזה בחינת בית שמאי ובית הלל, כידוע, ואין להאריך יותר בזה.

והנה בספר הקדוש 'עבודת ישראל' כתב על מה שאמרו בגמרא 'בכ"ה בכסלו יומי חנוכה תמניא אינון', וכתב שכל הארות של חנוכה מתגלים ביום ראשון של חנוכה. עיין שם היטב על פי דרכו בקודש, ואין אני יודע עד מה. ואם כן באמת שני דברים ועניינים הנ"ל שחנוכה הוא מעין לעתיד לבוא וגם הוא זמן תשובה כנ"ל, שניהם אמת, שלצדיקים הגדולים הם ההארות של לעתיד לבוא בחנוכה כנ"ל, מה שאין כן כלל העולם על כל פנים צריכים להתעורר לתשובה ולתקן העבר כנ"ל. אם כן על פי זה שפיר מובן פלוגתת בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, כנגד ימים הנכנסים, היינו שהם סוברין שעיקר חנוכה הוא מעין לעתיד לבוא, וזה 'ימים הנכנסים'. ופירש רש"י 'העתידים לבוא', לכך ביום הראשון, שאז מתעורר כל הארות כנ"ל, צריכין להדליק שמונה ומכאן ואילך פוחת והולך. והפירוש על דרך דאיתא 'מצוות בטלות לעתיד לבוא', שלעתיד לבוא לא יהיו צריכים למצוות המעשיות וגשמיות לעורר הפנימיות, שממילא יתעורר בלי הפעולות, כידוע העניין מספרים הקדושים, ולכך מליל ראשון ולהלאה שבא הזמן של לעתיד לבוא, פוחת והולך, שאינו צריך להתעורר כל כך לפעולות הגשמיות כנ"ל. ובית הלל סבירא ליה ליל ראשון מדליק אחד ואחר כך מוסיף והולך, כנגד ימים היוצאין, היינו שבית הלל מענוותנותם היו מתנהגים בכלל דרך כל העולם שמתנהג עכשיו כנ"ל, לכך הם סבירא ליה שחנוכה הוא זמן לתקן הימים היוצאין עד עתה בתשובה, לכך הם סבירא ליה שבליל ראשון מדליק אחד, כמו דרך בעל תשובה שאינו יכול לבוא לכל השלימות בפעם אחת, רק מעט מעט, ולכן בליל ראשון אחד מדליק אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך, כנ"ל, ודו"ק היטב כי קצרתי.

ויש לומר על פי זה שהני תרי אמוראי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, שזה בעצמו הפירוש טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל מעלין בקודש ולא מורידין, דהנה בשפת אמת (סוכות תרנ"ז) כתב בענין סוכות שהוא 'זמן שמחתינו', והוא מעין עולם הבא, כי בעולם הזה אין השמחה בשלימות, כדכתיב 'ישמח ה' במעשיו' לעתיד לבוא כמו שביארו ז"ל, 'שמח' לא כתיב, אלא 'ישמח'. לכן יש בסוכות שבעים פרים, לתקן כל העולם על ידם. ועל שם זה נקראו 'שולמית'. ושלשה שמות של 'יעקב' 'ישראל' 'ישורון'. 'ישורון', הוא כנגד חג הסוכות, כמו שכתוב 'לישרי לב שמחה', שרומז לעתיד, שיתיישר כל העקמומיות על ידי בני ישראל, עיין שם היטב קצת בשינוי לשון. לכן זהו שאיתא טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, שכמו בסוכות שהוא רומז על לעתיד לבוא, הפרים מתמעטין והולכין, כמו כן חנוכה שהוא רומז גם כן לעתיד לבוא, פוחת והולך.

והענין על פי מה דאיתא בגמרא (שבת כ"ב:), 'מחוץ לפרוכת העדות יערוך', וכי לאורה הוא צריך, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות היא לבאי העולם שהשכינה שורה בישראל. ואינו מובן. ויש לומר הענין על פי מה שכתב בספר הקדוש 'שפת אמת' פרשת בהעלותך (תרכ"א) על מה שכתוב 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה' וכו', דכתיב 'נר מצוה ותורה אור', הענין הוא כי התורה היא נעלמה מעיני כל חי, וכמו שאין להשיג מהות האור רק על ידי הנר ושמן שנאחז האור בהפתילה ועץ, ובלי זה אין לנו אחיזה בהאור, כן אינו יכול להשיג אור התורה רק על ידי המצוות במעשים יכולין להתדבק באור התורה, והוא מצד חסרון שלנו שמתלבשים בגשמיות, לכן אין יכולים להשיג דבר רוחני, וכמו כן נשמת האדם אין יכולים להשיגה רק על ידי שמתלבשת בתנועת איברי הגוף. לכן יש תרי"ג מצוות, מכוונים לאיברי הגוף. אבל האור תורה, הוא בחינת נשמה וכו', ולעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת, שיהיה לנו אחיזה בעצם האור בלי התלבשות, עיין שם היטב.

והענין על פי מה שכתבנו במקום אחר, כי באמת בני ישראל מצדם היו מוכנים להיות כמו שהיו במתן תורה, ברוחניות בלבד בלי התלבשות הגשמיות, ואז זכו באמת לאחוז בהאור בלי התלבשות, כמו שכתוב 'וכל העם רואים את הקולות', רק מחמת שבני ישראל נבראו לתקן את כל העולם כולו ולהעלות כל האומות על ידיהם, נסתבב משמים שיפלו בני ישראל מבחינה זו ויטטרכו למצוות בהתלבשות הגשמיות, כדי שעל ידי זה יהיהי תיקון לכל העולם, ודו"ק היטב ותמצא.

ואם כן זה הפירוש בגמרא 'וכי לאורה הוא צריך', היינו בוודאי אין כוונת הגמרא על הקב"ה בעצמו יתברך וישתבח שמו, רק הכוונה שלהאיר לבני ישראל אין צריך לאור הנר, שבני ישראל מוכנים בעצם לאחוז בהאור בלי התלבשות הגשמיות כנ"ל, והלא כל הארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו, לאורו המיוחד דייקא. ומיושב בזה קושיית התוספות (שם ד"ה וכי לאורה), עיין שם. אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, היינו שלכך המצוה להעריך הנרות ושיקבלו בני ישראל האור על ידי התלבשות הגשמיות, שיהיה עדות לבאי עולם על ידי זה שהשכינה שורה בישראל, כנ"ל.

ודו"ק היטב ותמצא שמצות הדלקת הנרות (במקדש) וכן מצות נר חנוכה, שהוא על הנס שהיה במנורה, הוא גם כן בבחינת שבעים פרים, כלומר להעלות אומות העולם כנ"ל. לכן כאן סבירא ליה לבית שמאי שכמו פרי החג, פוחת והולך, להורות כשיהיה התיקון השלם, לא נצטרך לזה, לכך פוחת והולך עד שמיני עצרת, שהוא רומז על התיקון השלם, כידוע מספרים הקדושים. כמו כן נרות חנוכה, פוחת והולך, לרמז זה שבאמת בני ישראל בעצמם אחן צריכים לזה, רק לתקן העולם האומות כנ"ל, לכך גם כן פוחת והולך, על פי מה שאיתא במדרש תנחומא על הפסוק 'ביום השמיני עצרת תהיה לכם', זהו שאמר הכתוב 'תחת אהבתי ישטנוני ואני תפילה', את מוצא בחג שישראל מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם, הרי אנו מקריבין שבעים פרים לשבעים אומות, לפיכך היו צריכים אף הם להיות אוהבין אותנו, ולא דיים שאינם אוהבים אותנו, אלא שונאין אותנו, שנאמר 'תחת אהבתי ישטנוני', לפיכך אמר הקב"ה כל שבעת ימי החג שהייתם מקריבים לפני קרבנות על אומות העולם, הייתם מקריבים שבעים פרים, אבל עכשיו הקריבו על עצמם, ש'ביום השמיני עצרת תהיה לכם' וכו', ב'פר אחד ואיל אחד', עיין שם היטב.

וכן ממש העניין כאן בנרות חנוכה אליבא דבית שמאי, שבאמת בני ישראל מצדם לא היו צריכים לבחינת 'נר מצוה', שהם בעצם היו יכולים להיות בבחינת 'אור תורה', שיוכלו לאחוז באור בלי התלבשות נר שלמטה כנ"ל, רק שעושים זה לתקן את האומות עולם כנ"ל, ואף על פי כן 'תחת אהבתי ישטנוני'. לכן פוחת והולך, עד שביום השמיני של חנוכה מדליקין רק נר אחד. ואיתא שנקרא 'זאת חנוכה'. ועיין מה שכתב בספרים הקדושים שהטעם שביום השמיני אז עיקר חנוכה, עיין שם. והטעם שהוא כמו בשמיני עצרת, שמיוחד רק לישראל, לכן הוא בשמיני למעלה מן הטבע, לכן מקריבין רק פר אחד ואיל אחד, כמו כן ב'זאת חנוכה', רק נר אחד, לרמז על ישראל בלבד, כנ"ל. והבן מאד. כי באמת האומות על זה שבני ישראל עושים לטובתם, אדרבא על ידי זה הם מתחזקים ביותר לבטלו, ולכן אז כשהיוונים רצו לבטל הדלקת המנורה, אף על פי כן, אחר כך כשגברו בני ישראל עליהם היו משתוקקין למצות הדלקת המנורה עד שזכו לנס. והעניין ממש כמו שכתבו בספרים הקדושים על שבעים פרים שאף שבראש השנה ויום הכיפורים ישראל הם נלחמים עם האומות והסטרא אחרא כנ"ל, אף על פי כן בסוכות מקריבין עליהם שבעים פרים, לתקנם ולהעלותם. עיין שם. וכן ממש היה בהדלקת המנורה כנ"ל.

ויש לומר שזה העניין שנר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול, והמצוה לכתחילה שיהיה למטה מעשרה. והטעם כדי שיאירו לכל המקומות החשוכים, כדאיתא בספרים הקדושים שלמטה מעשרה, שם התגברות הסטרא אחרא, אף על פי כן צריכין להאיר שם, להעלות את כולם כנ"ל. אבל למעלה מעשרים פסולה, היינו שמדליקין למעלה מעשרים מראין בזה שמסתלקין מכלל העולם ומדליקין רק לצרכם בלבד, כמו שכתוב בספרים הקדושים שעניין למעלה מעשרים רומז על עולם הבא, עיין שם, לכן פסולה, רק שצריכין להדליק למטה, כדי שיאירו ויתקנו את כל באי עולם, כנ"ל. ויש לומר בזה ההמשך מה שאמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסול כסוכה וכו', ואמר רבי תנחם מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים', מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. דהנה יש לומר שזה שאמר 'כסוכה' דהנה גם בסוכה דפסולה למעלה מעשרים, הוי גם כן מזה הטעם, משום דעי ידי מצות סוכה, גם כן צריכין להעלות ולתקן בענייני סוכות, עיין שם. וזהו שאמר 'כסוכה' כנ"ל.

והנה יש לומר שזה היה פלוגתת יוסף עם השבטים, דהנה איתא שיוסף הוא בחינת שבת, בחינת עולם הבא, והשבטים הם בחינת עבודת ששת ימי המעשה. והחילוק כי יוסף היה נזיר אחיו, שהיה מופרש מעולם הזה לגמרי, וממילא לא הייתה עבודתו לתקן את אומות העולם, ועבודת השבטים הייתה שישפילו את עצמם ממדריגתם כדי שיתקנו את כל העולם כולו, אף אומות העולם, ולכן איתא במדרש 'עבירתן של השבטים תקוה הם לעולם', היינו שעל ידי זה היו מתקנים את כל העולם, אף אומות העולם כנ"ל. ולכן היה זה עצתם שהשליכו אותו לבור של נחשים ועקרבים, שרומז על הסטרא אחרא כידוע, והיינו מדה כנגד מדה כנ"ל, ומחמת זה באמת דרש רבי תנחום נר חנוכה שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה פסולה, רק המצוה למטה מעשרה, מקום שליטתם, כדי לתקן הכל כנ"ל. ודו"ק היטב כי קצרתי בזה.

ובאמת מזה הטעם מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ לרשות הרבים כדי שעל ידי זה יעלה כולם להאיר במקומות החשכים, אף לרשות הרבים, שמכונה למקום שליטת החיצונים, ולהאיר לכל האומות, וזה הפרסומי ניסא בכל מקום. ויש לומר שזה הפירוש בגמרא (שבת כא:) ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. ותמוה, מאי 'ודיו', ועל פי מה שפירשנו מובן כי כל מה שצריך להדליק בחוץ הוא לעשות טובה גם לאומות העולם ולכל העולם כנ"ל. אבל מצד המצוה היה די שמדליק בפנים, אם כן בשעת הסכנה, שעכו"ם אינם מניחים להדליק הנר חנוכה, ממילא אין צריך להדליק בחוץ כיון שאינם מניחים להדליק, ממילא אין צריך לעשות להם טובה בזה, לכך אמרו 'מניחו על שולחנו ודיו', שלנו בלבד די שמדליק בפנים כנ"ל, ודו"ק.

(עלי עין, חנוכה, עמו' כו-ל)

---

הרב הגאון החסיד רבי אפרים פישל רבינוביץ הי"ד נולד בשנת תר"נ (1890) (או בערך בשנת 1895, ע"פ 'דף עד' שכתב בנו).  משנת תר"פ כיהן הרב כדיין בלודז' והיה מגודלי מורי הצדק בעיר לודז' וחבר וועד רבני העיר, הרב נודע כגאון עצום, כפוסק מומחה וכחסיד מופלא. אביו, הרב שמואל, היה חסיד מובהק, מחשובי חסידי גור בסקרנביץ, ואחר כך בלודז'. הרב אפרים פישל התחתן עם מרת שרה וצ'יארז' ונולדו להם שמונה ילדים.

מילדותו היה הרב אפרים פישל דבור בתורה, ביראה ובחסידות, והיה מקושר לאדמו"ר ה'שפת אמת' ולבנו האדמו"ר ה'אמרי אמת', שהיה רבו המובהק. בנוסף, היה הרב אפרים פישל גם תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצה. הרב אפרים פישל נהג ליסוע להסתופף במועדים אצל האדמו"ר ה'אמרי אמת' בגור, כחסיד בין חסידים, בלא כל גינוני רבנות, ולקח עמו את ילדיו. הרבי מגור העריך אותו מאוד וכבדו בזימון על הכוס, במעמד המוני החסידים ובהם גאונים וצדיקים מפורסמים.

ביום בו מונה הרב אפרים פישל לרב ודיין בלודז' הגיע לביתו האדמו"ר מאוסטרובצה לברכו, וכשיצא מהבית אמר כי 'הוא מהיחידים שבדור, אלא שלודז' אינה יודעת להעריך את האור הגדול שזרח עליה עם התמנותו לרב בתוכה'. הרב אפרים פישל כיהן כרב בלודז' במשך כעשרים שנה, בה התגלה כמומחה בכל מקצועות ההוראה, ובייחוד כחריף ובקי בחושן משפט, בעל הבנה מעמיקה בענייני ממונות, הסכמים וחוזים. מכל רחבי פולין נהרו אליו סוחרים ובעלי דינים לשאלות בוררות סבוכות. לצד עבודת הרבנות, המשיך הרב להקדיש את רוב זמנו ללימוד בעיון ובחריפות.

הרב היה ירא אלקים מופלג, ופעם באחד מימי הפסח ראה חתיכת גיר על רצפת חדרו, חשב שזה חתיכת חמץ והתעלף.

כשגורשו הרב ומשפחתו, עם יהודי לודז' לגטו, דאג הרב להביא אתו את כל ספרי הלימוד שלו, במאמצים רבים שלו ושל בניו, למרות הסכנה .

בשלהי שנת תש"ב היה הרב אחד מאחרוני הרבנים שנותרו בגטו לודז'. גם בהיותו בגטו לודז', בימי אימה וחשיכה, רעב, צרה וצוקה, המשיך הרב לעמול בתורה, כתב חידושי תורה וחסידות ואמר כי 'רק בכוח התורה נוכל לסבול את הצרות שבאו עלינו. רק בכוח התורה!'. בנו אברהם כתב בזכרונותיו: 'הרעב היה איום ונורא. כולם היו עסוקים וטרודים ברעב ובפחד, שאפפו את הגטו. ואבא הי"ד בשלו, בספריו הקדושים, מתענג על דבריהם, ומחדש חידושים נוספים. כשאני מתבונן באותם ימים, אינני זוכר מתי היה אבא אוכל את פרוסת הלחם הבודדה שהוקצבה לו. ובכל זאת, לא ראינו אצלו רעב או חולשת הדעת, למרות שהיה בטבעו אדם חזק, ובימים כתיקונם, לא היה רגיל באכילה מועטה. לאמי ע"ה ולילדים היה הדבר מעיק מאוד. דאגנו לגורלו. הרבה פעמים אמרנו שלא נסכים לאכול עד שאבא יאכל את פרוסת הלחם שלו. ואולם אבא הקדוש היה אומר לנו "ילדים הניחו לי להמשיך בלימוד. מזה אני חי". יום ולילה היה יושב ולומד, דומה כמי שנדבק לגמרא. לא הרגיש לא ברעב ולא בקור, כמו לא חש בפחד הנורא שאפף את כולנו. באותם ימים, היינו מצפים "מי יתן ערב", מצפים לשנת הלילה, שתשכיח מעמנו את הרעב שכל כך הציק לנו, לכל הפחות בשינה לא הרגשנו את הרעב. ואולם אבא כמו לא חש בעייפות, שוקד היה על תלמודו גם בשעות הקטנות שלפנות בוקר. גם אנו לא הצלחנו להירדם. למרות שאבא כיבה את כל האורות והשאיר לו רק מנורת שולחן קטנה, שתסייע לו ללמוד בספריו. כשהתחננו בפניו שיניח מעט את ראשו, ויתן תנומה לעיני היגעות, היה משיב לעומתנו ברגש: "קינדרעלאך, בני היקרים, הניחו לי. אין לנו עצה אחרת. לא נותר לנו נקודה להתחזק בה, מלבד תורתנו הקדושה!", ומיד היה ממשיך ללמוד. כשהיה מרגיש בעייפות היה קם ממקומו וממשיך ללמוד בעמידה. כשגם העמידה לא הועילה, ושוב היה חש שעומד הוא להירדם, היה מתיישב על השולחן ומניח את רגליו במשענת הכיסא, וכך כשכאב המשענת מעוררו, המשיך ללמוד וללמוד, עד כלות הנפש, ועד בכלל'.

שנים מילדיו הצעירים, משה שמחה ואברהם דוד, נתפסו ועמדו להיות מגורשים למחנה השמדה. בחירוף נפש יצא הרב לפגוש את בניו ולהיפרד מהם, וצעק לעברם 'בני היקרים, שימו לב והשגיחו אחד על השני. ובכל צרה שלא תבוא, תעלו דמותי בעיניכם – ראו אותי אביכם אוהבכם. והעיקר אל תשכחו את תואר פניו של הרבי'. משה שמחה נהרג עם עוד 16 יהודים על יד אינוורצלאב. אברהם דוד שרד ועלה לארץ ישראל.

דבריו האחרונים של בנו, שמואל, לפני שנהרג עקה"ש היו 'אני נהרג על היותי יהודי. אבא ציווה לצייר את צורתו של הרבי'.

בנו מנחם מנדל, סירב לאכול מאכלי טריפות בגיטו. וכאשר ראו זאת הנאצים, הם ניסו להכריח אותו לאכול זאת. משהתמיד בסירובו, עינו אותו בעינויים נוראיים עד שנהרג בידם.

בדרך נס ניצל קובץ דפים מחידושיו. בזמן 'אקצית הילדים' רשם הרב הראש הדף הקדמה קצרה בה כתב: "ב"ה יום א' דסליחות פ' האזינו שנת תש"ב. זמן הגזירה על הילדים השי"ת ירחם ויהפך לטובה במהרה אמן בזכות התורה ובזכות תשב"ר'. הייתה זו האקציה המזעזעת בה גורשו להשמדה רוב הילדים, עם הזקנים והחולים. כעבור זמן קצר, בערב ראש השנה, נתפס גם הרב וגורש למחנה ההשמדה. ההשמדה חלמנו, ונהרג עקה"ש בשנת תש"ג (1942). גם ילדיו אסתר ויעקב אהרן גורשו למחנה ההשמדה. הי"ד. (על פי המובא (ביידיש) בפנקס לודז' עמו' 144, הרב נספה במחנה ההשמדה לאחר שעבר עינויים קשים).

בתו, יוכבד רבקה (רגינה), בנו יוסף ליב, רעייתו דינה, וילדיהם רבקה ומנחם מנדיל, גורשו מגטו לודז' בשנת תש"ד (1944).

בנו הרה"ח ר' אברהם (דוד) גילה שכתבים של אביו התגלו בידי גוי בלודז', ופדה ממנו את הכתבים הללו.

הרב אפרים פישל העתיק לעצמו עותק מתוך כתב ידו של מרן ה'שפת אמת' את חידושיו על הש"ס. במלחמת העולם השנייה אבד כתב היד המקורי, ופירושי ה'שפת אמת' למסכתות נזיר וסוטה ומעט מהלכות נדה, השתמרו מתוך כתב ידו של הרב אפרים פישל, והובאו לדפוס. בתוך כתביו נמצאו גם מספר מכתבי תורה שנשלחו אל הרב אפרים פישל מאת הרב נחמיה אלתר הי"ד, בן מרן ה'שפת אמת'. במכתבים אלו מבקש הרב נחמיה (בעת ששהה בירושלים וכיהן כרש ישיבת 'שפת אמת') לשמוע את דעתו של הרב אפרים פישל בעניינים שונים בתארים כגון: 'אהובי, ידיד נפשי, הרב החריף ובקי, החסיד' ומאחל 'שכמותך ירבו בישראל'.

מכתביו יצאו לאור הספרים הספר 'עלי עין' על התורה ו'עלי עין' על חנוכה. כתביו גדושים בדברי חכמה וחסידות, עם ציטוטים מחכמי הנגלה והנסתר, שמועות בשם ה'שפת אמת' והאדמו"ר מאוסטרובצה, ועם חידושי המחבר.

ראש השנה תרצ"ד

'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.

והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.

ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.

ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.

לשבת שובה

'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.

ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.

עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.

אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.

ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.

***

'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על  פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.

והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי  תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.

ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.

ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.

והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום

והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.

לסוכות

'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.

עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.

ויש לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.

גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.

ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.

ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.

וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.

ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.

וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.

לפרשת בראשית

'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.

אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.

לפרשת וירא

'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.

וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.

(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)

---

הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').

הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.

עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.

הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.

לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.

לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.

הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.

הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.

במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.

לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.

לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).

לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.

בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.  

הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.

הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.

בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ  סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.

הלילה הזה כלנו מסובין המדרש מביא על הפסוק ויסב אלקים' וכו', מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא תמוה. ואולי יש לומר בסייעתא דשמיא כי איתא בספר 'כלי יקר' פרשת זו שהאריך שם לפרש שמפני זה הסיבם ה' דרך ים סוף, כדי שיבואו ויגיעו למעלת האמונה, וכמו שהיה באמת שעל ידי זה זכו לאמונה, כדכתיב 'ויאמינו בה' ' וכו', עיין שם. וזהו שאמר 'מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל על שיסב', וישוב ויסב את לנו בהסיבה זו, כי אף שהוא לעת עתה עני מכל מקום ישים בטחונו בה' יתברך ויבטח שבוודאי יעזרהו ה' ויצלח ויעלה מעלה מעלה. ולכן הביא פסוק זה, שכאן אנו רואים שבצאת ישראל ממצרים עשה הקב"ה עילות וסבות לבוא למדת האמונה, על כן צריך להראות בלילה הזה גודל האמונה ובטחון באלקינו יתברך שמו.

(הגדה של פסח נאות דשא,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף לד)

כתיב 'נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך'. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בעזרת ה' יתברך כי באמת מעין מכת חשך היה כבר במכת ארבה, כי כתוב שם 'וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ'. ועוד כתוב שם לאמר 'ויכס את עין הארץ ותחשך הארץ'. ובמכת חשך אמר ה' למשה 'ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך', ויאמש ויאפיל עוד יותר, שיהיה חושך יותר גדול מאשר היה עד עתה.
ולפי זה יש ליישב מה שהקשו המפרשים למה במכת חושך לא שמשה המכה שבעה ימים, רק ששה ימים, כי יום אחד נחשב החושך במכת ארבה, כי שם היה מעורב מכת חשך מעין זה החשך, ונחשב זה המעט בכל שבעה ימים לחשך גדול ולאפלה גדולה שהיה במכת חושך,
ואפשר יש גם בזה ליישב מה שהקשו, שהאיך ידע משה רבינו עליו השלום שכוונת ה' יתברך שי"ת באמרו בתחילת פרשת בא 'למען שיתי' וכו', על מכת ארבה. אבל לפי הנ"ל יש לומר שכיוון שאמר ה' יתברך 'למען שיתי אותותי' בלשון רבים, משמע שיהיה מכה אחת, שהן שתים, שיהיה נכלל במכה זו כעין שני הכאות וזה היה במכת ארבה, וכמו שכתוב 'וכסה את עין הארץ' וכו', כנ"ל.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף ס)

'פסח שאנו אוכלים על שום מה', כתוב בתורה לגבי מצות קרבן פסח במצרים 'משכו וקחו לכם צאן', וכתב רש"י ז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. אפשר לפרש כי כבר כתבו טעם למצוה שציווה ה' יתברך ליקח לקרבן פסח דווקא צאן, כי טלה היה עבודה זרה של מצרים, וגם זה היה בחדש ניסן ובו שימש מזל טלה והמצריים עבדו לזה המזל. ולמען הראות שאנו אין אנו מסורים למזל, רק ביד הקב"ה, ולכן ציווה ה' שיתברך לשחוט צאן.
ואפשר יש עוד לומר כי הובא בשם הקדושת לוי זי"ע על מה שכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עוונות, כי העושה תשובה מיראה, זדונות נעשו כשגגות. והעושה מאהבה, נעשו לו הזדונות זכיות. על כן בראש השנה וביום הכיפורים עשו תשובה מיראה, מיראת הדין, ונעשו עוונותיהם כשגגות. ועל כל פנים הם שגגות. ובסוכות עושים תשובה מאהבה, נעשו זדונות כזכיות. על כן עתה חפצים למפרע בעונותיהם, כי על ידי זה רבו גם זכיותיהם. וזהו שאמר ראשון לחשבון עוונות, שאז מתחילין לחשוב עוונותיהם ולספרם, כי על ידי זה רבו זכיותיהם. עד כאן תורף דבריו.
ונמצא שעתה שמשכו ישראל ידיהם מעבודה זרה ועשו תשובה בוודאי עשו מאהבה בראותם נסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמם, וראו חביבותם בעיני ה' יתברך והם חטאו בעבדם לעבודה זרה לצאן שהיה עבודה זרה של מצריים. ואם כן מזה גופא נעשה מצוה בשובם מאהבה. ולזה הקריבו שה טלה, לרמז שבמה שחטאו נעשה מצוה. וזהו שאמרו 'משכו ידיכם מעבודה זרה', ועל ידי זה 'וקחו לכם צאן' של מצוה, כי מזה עצמו יהיה נעשה מצוה.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף סח-סט)

ב'על הנסים' יש שינוי בלשונות בין חנוכה לפורים, דבחנוכה אמר 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', ובפורים אמר 'כשעמד עליהם המן הרשע'. ודקדק בספר הקדוש 'בני יששכר' על שינוי נוסחאות אלו בין חנוכה לפורים.
וכתב אחי הצדיק הקדוש מוה"ר חיים ידידיה זצ"ל הי"ד בכתב יד שלו על חנוכה שקראו 'אור תורה', כי ידוע דכוונת המן צורר היהודים היה לאבד הגופים, כי היה שונא היהודים בעצם ולא רק על דת התורה הקדושה שם פניו, כי אם על כל ישראל להומם ולאבדם, חס ושלום. מה שאין כן בימי מתתיהו לא היה כוונת היוונים על הגופות, כי אם רק על התורה הקדושה אשר בה נהגה לעולם ועד. ולכן אומרים בהודאתינו על נס חנוכה 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', דהיה כוונת הרשעים הללו לאבדם רק מפני שהם 'עמך ישראל' ואילו היו עוזבים דת התורה הקדושה, חס ושלום, היו מניחים אותם. מה שאין כן בהמן אמר כשעמד 'עליהם' דייקא, שהיה שנאתו על עם ישראל בעצם, ושילם להם הקב"ה גמולם בראשם. 'כן יאבדו כל אויבך ה' '. עד כאן לשונו.

(משאת משה א, עמו' תיב, חנוכה, טו)

'לא קם בישראל כמשה עוד וכו' תורת אמת נתן לעמו אל'. יש לפרש הסמיכות דלכאורה קשה איך אמר ד'לא קם בישראל כמשה', הלא הבחירה ניתנת להאדם, וזה תלוי רק בדעת וברצון האדם, אם רוצה להתעלות כמו משה רבינו, וגם הרמב"ם פסק דכל אדם יכול להגיע למעלת משה רבינו. וחכמינו ז"ל אמרו שקול שמואל כמשה, ואיך אמר ד'לא קם כמשה'. אלא העניין הוא דאמרינן דהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואם כן הלא משה רבינו רבן של כל ישראל הוא הוריד ולימד אותנו את התורה, אם כן אם לומדים תורה ומקיימים מצוותיה אז נתווסף זכות למשה רבינו, כי הוא זיכה אותנו בזה,  ואם כן שפיר קאמר ד'לא קם כמשה', כי בכל פעם נתווסף זכותא דמשה רעיא מהימנא, וזה שאמר 'לא קם בישראל כמשה עוד'. ועל זה קשה כנ"ל, הלא קם, ואמר על זה 'תורת אמת נתן לעמו וכו' על יד נביאו נאמן ביתו', ואם כן על ידי זה נתווסף זכותו בכל פעם כנ"ל.

(נאות דשא, ג, חדושי אגדה דברי מוסר ודרשות, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' יב)

'והסר שטן מלפנינו', אפשר לומר בס"ד, כי אמרו חכמינו ז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המוות, שבתחילה בא אל האדם להסיתו ולהדיחו מדרך הישר לילך באורחות עקלקלות, ואחר כך הוא עולה ומשטינו לפני הקב"ה ומקטרג עליו ומבקש רשות להרגו וליטול נשמתו. וזהו שאומרים 'והסר שטן מלפנינו', היינו בעת שבא אלינו להסיתנו לעשות עבירות, 'ומלאחרינו' אחר שנתפתונו ממנו ובא לשמים לקטרג, בכל אלו יסור ה' ברחמיו מעלינו ויסעיינו לעבדו באמת ובלב שלם.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' כה)

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וכו' והיה כעץ שתול וכו' לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח וכו' (תהלים א). אפשר לומר בעזרת ה יתברך על פי המובא בספרים, כי נסיון העושר גדול מאוד, שיש לו מחשבות על עסקים הרבים, כמו שכתו ברע"ב במסכתב אבות בפרק ב משנה ז 'מרבה נכסים מרבה דאגה', שחסיד אמר והתפלל הצילני מפיזור וכו'. עיין שם. אבל האדם צריך להיות כל כך חזק באמונתו וצריך לעמוד בנסיון, כי האיך יאמר אין לי פנאי לעבוד את ה', הלא הכל ברא לכבודו. אמנם הרשעים אין יכולים לעמוד בנסיון, רק אם ידבקם הרעה חלילה, אז מתעוררים לשוב אל ה' ולהחזיק בדרך הטובה והישרה. ושהו שכתוב 'אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' תפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול', אף אם יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים וכו' וכל אשר יעשה יצליח', מכל מקום עומד בצדקו ובתומו, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. אמנם 'לא כן הרשעים', כי הם רק אז הולכים  בדרך הישר, 'אם כמוץ אשר תדפנו רוח', אם אין להם רק רעה, אז מתעוררים לשוב לה' יתברך. ודו"ק.
ועל פי הנ"ל יש לומר גם הפירוש לקמן קי"ז, 'הללו ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה', רצה לומר אתם הגוים והאומים על כל פנים שבחוהו והללוהו אם 'גבר עלינו חסדו', והיינו בהגיע אתכם הרעה, כי ידוע שהא בהא תליא, שאם גבר חסד ה' עלינו, אז העוני והצרה עם האומות, וכמו שכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' 'ואת אחיך תעבוד'. אמנם 'ואמת', רצה לומר, האמת היא ש'ה' לעולם הללויה', שצריכים להלל ולשבח לה' לעולם, בין על הרעה ובין על הטובה.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לב)

'למה רגשו גוים וכו' ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו' (תהלים ב). יש לדקדק הלשון 'אז ידבר' וכו', כי נראה לכאורה כמיותר. ואפשר יש לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת נח בפרשת דור הפלגה על הפסוק 'ומשם הפיצם', וכי איזו הוא קשה של דור המבול או דור הפלגה, הלא של דור הפלגה היא קשה, שאלו פשטו יד בעיקר ואלו לא, ולמה נתחייבו במבול כליה ובהפלגה נתפלגו, אלא משום שבדור המבול הייתה מריבה ביניהם בגזל, ולא כן בדור הפלגה ששם כתיב 'ודברים אחדים'. עד כאן. (והיינו דאמרו דלא נחתם דינם של דור המבול אלא על הגזל, והבן). ואם כן כאן שיתקבצו כל העכו"ם בלב אחד ובעצה אחת, כמו שנאמר 'ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', מה יעשה ה' יתברך ובית דינו, יפיצם תחלה וינתק מוסרותימו, כי ראה שנתחייבו כליה, ואם כן כבר לא יהיה אחדות ושלום בינם, ואז ה' יבהלם ויכלם.
וזהו שנאמר 'למה רגשו וכו' נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', אומר ה' יתברך 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו', כי ידוע שאם רוצה ה' יתברך לדון את בני אדם, אז נמלך כביכול בענוותנותו עם בי"ד של מעלה, וכמו שנאמר 'נעשה אדם' כמו שכתוב במדרש, והיינו 'ננתקה את מוסרותימו', שלא יהיה אחדות ביניהם, 'ונשליכה ממנו עבותימו', שיתפרדו זה מזה. 'יושב בשמים ישחק וכו' אז', רצה לומר כשיהיה פירוד ביניהם, ותזנח משלום נפשם, 'ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלימו', והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לה)

'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג,ו). כתב בסידור 'דרך החיים', 'בדבר' נוטריקון 'במדת דין במדת רחמים'. 'שמים נעשו', וכמו שכתוב 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'. ואפשר להוסיף נופך כי 'בדבר' הוא דברי קשות, כמו שפירש רש"י ז"ל על 'אלה הדברים', וה' הוא מדת הרחמים, והיינו במידת הדין והרחמים.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נ)

'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' (תהלים לג,טו). הנה זה קאי על ראש השנה, כמו דאיתא בריש מסכת ראש השנה במשנה. ויש לומר בסייעתא דשמיא גם סוף הפסוק בענין ראש השנה, על פי מה דאיתא בשולחן ערוך דבראש השנה ילבש בגדים נקיים ויאכל וישתה לכבוד יום טוב ויבטח בה', כי הוא יוציא לאור דיננו, על כן אמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' זהו ראש השנה. ואז 'אין המלך נושע ברב חיל', הכוונה פשוטה כי לא ינצל בדין על ידי רוב חיל או כוח או שאר מיני שוחד, רק עיקר הכוח להינצל מאימת הדין 'הנה עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו', ועל ידי זה יזכה ביום הדין 'להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב', כי על אלו הדברים האדם נידון בראש השנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל. ועיקר הוא הבטחון.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נא)

'נצור לשונך מרע' (תהלים לד,יד), דהנה איתא בספרים הקדושים שחס ושלום בעוון מז"ל נבראים משחיתים, והם צרת נפשו. וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום 'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור. ויש לרמז זה במלת 'אות', שהוא אות ברית קדש, וגם אות הוא מלשון אותיות, והיינו דבור פה, כי הם תלויים בהדדי. זה שרמז הפסוק 'נצור לשונך מרע', דידוע ד'רע' נקרא מי שמוציא ז"ל חלילה, רחמנא ליצלן, כמו שמצינו בער ואונן. ועל ידי שמירת הלשון נצולין מזה. וזהו שכתוב 'נצור לשונך מרע'. ואפשר בזה לפרש מדרש הידוע בפרשת מצורע בעזרת ה' יתברך, האי רוכלא דהוי מחזר על הפתחים ומכריז 'מאן בעי למיזבן סמא דחיי' וכו', אמר ליה ר' ינאי 'תא סליק הכא'. אמר ליה 'לא אנת צריכית, ולא דכוותיך', אטרח עליה והוציא לו ספר תהלים, והראה לו הפסוק 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע' וכו'. 'סמא דחיי', רצה לומר להישמר עצמו שלא יחטא חס ושלום בחטא הנ"ל, וכלפי שאמרו חז"ל על עוון הנ"ל חייב מיתה, ושהוא שופך דמים. ואמרו חז"ל 'על דאטפת אטפוך', לכן קראו 'סמא דחיי'. ועל זה אמר ליה כנ"ל 'נצור לשונך מרע', כי הוא הסמא דחיי לעוון הנ"ל.
ויש לרמז עוד כי 'הפה' או 'פי' בגמטריה 'צדיק', רמז גדול יש כאן שמי ששומר פיו ולשונו נקרא 'צדיק יסוד עולם', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, וכן 'מילה' בגמטריה 'פה' לרמז דבר הנ"ל, וכן 'יסוד' בגמטריה פ' והוא 'פה', ויסוד עם הכולל אותיות התיבה בגמטריה 'פה', לרמז להנ"ל ד'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו'

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נב)

'לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה' (תהלים קא,א). נראה לי לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שראיתי בספר הקדוש 'קדושת יום טוב' בפרשת בשלח על הפסוק 'אז ישיר משה ובני ישראל' וכו' (אות ב) ודקדק שתיבת 'לאמר' מיותר, וגם קשה ברש"י ז"ל שם שכתב אז כשראה הנם עלה בליבו לומר שירה. וקשה, כיון שעלה בליבם מדוע לא אמרו תיכף ומיד דברי השירה לה'. וגם איתא במדרש על זה הפסוק הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. (ואעתיק דבריו ז"ל מקצתו ולא כולו, עיין שם). וזה לשונו הקדוש: ונראה לי דהנה ישראל אז בעת שעלה על דעתם לומר שירה ותשבחה להקב"ה התחילו לחשוב בעצמם, מי אנכי שאזכה לומר שירה לפני מלך מלכי המלכים יתברך, ואיך יזכה איש בשר ודם עפר ואפר להזכיר ולשבח שמו הגדול ויתעלה, והאיך יעוז לעמוד ולפתוח פיו לדבר דברי השירה הזאת, על כן עלה על דעתם דבר חכמה, היינו לקבל עליהם בפיהם לומר שירה, וקבלו עליהם ואמרו הנני מוכן ומזומן להלל ולשבח ולפאר לשמו יתברך. ולאחר שקבלו עליהם במו פיהם, אם כן היו מצווים לקיים מצות עשה של 'מוצא שפתיך תשמור', ואצל קיום מצות תורה הקדושה לא יוכל לחשוב בדעתו ולמנוע מעשיית המצוה מחמת שאינו כדאי לזה, כי המצות לכל אחד ואחד נתנו, ולא יוכל למנוע מעשייתם. והיא שעמדה להם אשר על ידי זה היו מחויבים לפתוח פיהם ולשיר ולקיים המצוה של 'מוצא שפתיך תשמור'. וזהו שאמר הכתוב 'אז ישיר משה ובני ישראל' עלה בליבם לומר שירה, וכדי שלא יתרשלו מאמירת השירה בחשבם בדעתם שאינם כדאי וראוי לומר שירה לפני הבורא יתברך, על כן פצו פה ויאמרו 'לאמר אשירה לה' ', שיאמרו שמכינים המה לומר שירה וקבלו עליהם במו פיהם, וכיוון שכן מחויבים אנחנו מדין תורה הקדושה לומר שירה לקיים מצות 'מוצא שפתיך' כנ"ל, וזה שעמדה להם לומר שירה. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה', שבני ישראל פתחו פיהם בחכמה לומר שירת הים, ומה הייתה חכמתם, 'ותורת חסד על לשונה', שקבלו עליהם במו פיהם לאמרו ולקיים תורת ה' שמצווים לקיים מצות 'מוצא שפתיך', ואף שזה היה רק חסד שלא היו מחויבים בדבר, אכן על ידי הקבלה בפיהם נעשה תורת ה' מצות הקב"ה שהיו מצווים לקיים מצות של קיום דבורם. וזהו 'ותורת חסד על לשונה', והבן. עד כאן לשונו.

ובזה אתי שפיר מאוד בעזרת ה' יתברך פסוק הנ"ל 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה', כי דוד המלך עליו השלום חשב גם כן כמחשבת דור דעה הנ"ל, והאיך יהין בנפשו לגשת לזמר לבורא יתברך. ועשה גם כן כאשר עשו הם ודבר במו פיו לומר שירה ושבחה לבורא יתברך, ועל ידי זה היה מחויב לשיר ולזמר לבורא יתברך. וזהו 'חסד ומשפט אשירה', כמו שכתב בספר הקדוש הנ"ל על 'תורת חסד', ומזה נעשה אחר כך משפט, שהיה מחויב בדבר, ועל כן 'לך ה' אזמרה', אוכל לזמר לך ה'. והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' סט)

'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ' (תהלים קכא, א-ב), אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך על פי מה שאמרה הגמרא במסכת שבת פרק רבי עקיבא דף פ"ט: דרש רבא מאי דכתיב 'לכו נא ונוכחה' וכו', לעתיד לבא אמר להם הקב"ה לישראל וכו' אצל מי נלך אצל אברהם, שאמרת לו 'ידוע תדע', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו 'והיה כאשר תריד', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יעקב שאמרת לו 'אנכי ארד עמך מצרימה', ולא בקש רחמים. אצל מי נלך וכו', אמר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' עיין שם. וזהו שכתוב 'אשא עיני אל ההרים', הם האבות הקדושים כידוע, אבל 'מאין יבא עזרי', כמאמר הגמרא הנ"ל, 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' עט)

'כי כל פה לך יודה וכו' וכל הלבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך'. יש לדקדק מה שאמר 'כל פה' בלשון יחיד, וכן כולם, ורק בלבבות ובכליות אמר לשון רבים. ויש לומר בפשטות, כי דיבר אל כל יחיד ויחיד, 'כי כל פה', רצה לומר, שכולו ולא חציו יתמלא מהשבח והודאה להבורא יתברך שמו, כמו שכתוב 'ימלא פי תהלתך', וכן כולם. אבל בלבבות, יש לו שני לבבות, כמו שכתב רש"י על 'וסעדו לבכם', וכמו שידוע מפי ספרים הקדושים. וכן כליות, על כורחך אמר בלשון רבים, כי כל האיברים כולם יתמלאו מנתינת שבח והודיה לבוראנו יתברך שמו

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קב)

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך', אלא 'בוניך. אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך הכוונה שהתלמידי חכמים צריכים לעשות שלום ולהיות באחדות עם יושבי תבל, כי לא די לצדיקים מה שעושים מצות ומעשים טובים בעצמם ועוסקים בתורה, כי צריכים גם כן לזכות את הרבים ולהוציא הרבים ידי חובתם, ללמד להם דרך ה' ולהורות להם את הדרך ילכו בה את המעשה אשר יעשון ולעורר בליבם מחשבות קדושות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה. וזה אי אפשר להיות רק אם יהיה שלום ושלווה ואחדות עם בני דורו כמובן. וזהו שאמרו 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', רצה לומר החיוב מוטל עליהם לעשות שלום, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ', הכוונה 'שכל בניך' (היינו כל ישראל) צריכים להיות למודי ה', וזה יהיה על ידי 'ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך', הכוונה ש'בניך' השני קאי על תלמידי חכמים שהם הבוניך, ועל ידי ש'רב שלום בניך', על ידי זה יהיו 'כל בניך למודי ה' ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קנב)

---

הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, בנו של הרב שמואל דוד אונגר ומרת מרים לאה אונגר הי"ד, למד תורה בהתמדה יום ולילה, בחריפות ובקיאות נפלאים, בקדושה ובטהרה. עוד בהיותו בן ארבע, הפסיק לשחק עם שאר הילידם והקדיש את עצמו ללימוד התורה והיה דבק בה' בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. בגיל שבע התחיל לכתוב בחשאי חיבור בהלכה, חיבור באגדה ופיוטים לכל מועדי השנה ולשבתות.
במשך כשנה למד בישיבת הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים, שהעיד עליו כי לא ראה בחור כזה גדול בתורה וביראה. הרב חיים ידידיה היה תלמידו של אביו,  ממנו למד ללמוד את השולחן ערוך, ולחיות במסירות נפש כל סעיף בשולחן ערוך.

הוא התחתן עם בתו של הגאון הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, מהכפר טשירטש.

בסביבות פסח תש"ב, נרצחו כחמישים נפשות מצאצאי הרב ליכטנשטיין. הרב חיים ידידיה הצליח לברוח לנייטרא ביחד עם חותנו, הרב ליכטנשטיין, שם הסתתרו בבית מדרשו של אביו, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד. הרב ליכטנשטיין נתפס, גורש לאושוויץ ונהרג על קידוש השם בחול המועד סוכות תש"ה.

הרב חיים ידידיה העתיק חלק מחידושי סבו, ושלח אותם לאביו בשם 'אמירה נעימה' – ראשי תיבות 'רבנו יוסף משה הלוי אונגר'. חידושים אלו נצלו עם כתבי הקודש של אביו, על ידי אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר הי"ד אב"ד פישטיאן. חידושים משמו יצאו לאור בספרי 'נאות דשא' (כגון בספר 'נאות דשא' על הש"ס, א, דף נא).
בנוסף חיבר כרכים רבים וגדולים של חידושי תורה, בהלכה ובאגדה, ובינהם חיבור שלם על מסכת נדרים ופירוש על הפרי מגדים. רוב חידושים אלו אבדו, ושרדו רק מספר דפים שכתב בגיל שש עשרה, ונצלו יחד עם כתבי אביו.
מכתבים שכתב לרבו, מוהר"ץ דושינסקי, הובאו באתר בית המכירות RARITY ובאתר בית המכירות KESHER.

בסוכות תש"ה (1944) היה הרב חיים ידידיה במחנה הריכוז סרד שם בנה סוכה, יחד עם האברך ר' גרשון משה שטרן הי"ד, על ידי הנחת סכך על גבי בור שחפרו.

בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ, אמר כי מצוות השעה היא לעשות חשבון נפש כפי שבן ישראל צריך לעשות לפני יציאת נשמתו, והתפלל ערבית במשך כשעתיים, ברוגע ובכוונה, כפי שהיה בהיותו רגיל להתפלל בימים טובים. בכ"ה בתשרי תש"ה, בהיותו בן עשרים ושמונה, נהרג באושוויץ על קידוש ה'.

בשואה נספו גם הוריו, הרב שמואל דוד (ט' באדר תש"ה) והרבנית מרים לאה (כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר אב"ד פישטיאן (הוא נורה ונרצח בז' בתשרי תש"ה, לאחר שניסו להוציא ממנו היכן נמצא גיסו ר' מיכאל דוב ווייסמנדל, והובא לקבר ישראל בבית העלמין בסרד על ידי אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד ועל ידי ר' גרשון משה שטרן, הנ"ל, גיסו של ר' מיכאל דוב. אשתו של הרב בן ציון יוסף, הרבנית פיגלא, וילדיהם סרח יהודית וקלמן משה, נספו בט"ו בתשרי תש"ה), אחותו מרת ברכה רחל ווייסמאנדל (וילדיה: יהודית בילא, מרגלית נחמה, יוסף יעקב, רבקה שולמית ואסתר הינדל. כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הבחור אברהם יהושע הלוי, אחיו הבחור ישראל אהרן הלוי (לא נודע יום מיתתם), אחיו הבחור יששכר מרדכי הלוי (י' בשבט תש"ה) ואחותו רבקה חנה (ט"ו בתשרי תש"ה). וכן גיסתו שרה (אשת אחיו הרב שלמה אונגר) וילדיה  אברהם יוסף, יהודית רבקה ותינוקת בת ימים אחדים שלא נודע שמה (כ"ה בתשרי תש"ה). הי"ד.