קטגוריה: אייר כח

'לא תירא מפחד לילה גו' מדבר באפל יהלוך' (תהלים צא,ה-ו). עלה בדעתי בעת אמירתו אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת, על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק 'מי זאת עולה מן המדבר' כמה דאת אמרת (שיר השירים ד,ג) 'ומדברך נאוה', ופירוש 'מדבר', לשון דיבור. וכן פירש בזהר הקדוש על פסוק 'אבינו מת במדבר', פירוש בדיבור. והפירוש 'לא תירא… מדבר באפל', אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין באופל, חס ושלום, בלי חיות ונראין כמו באפילה, אף על פי כן תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, (כמבואר במקום אחר שאותיות התו"ת מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים) כי אפי הכי 'יהלך' פירוש יש להם הליכה. והבא ראיה אשר 'באפל' הם אתוון 'באלף'. 'באלף' הרי אשר אפילו 'באפל' גם שם אלופ"ו של עולם מסתתר.
וכן על דרך דכד הוינא טליה, כבר ד' או ה' שנים בפורים לקח כבוד קדושת אאמו"ר הרהגה"ק זי"ע את הקאזשעכיל שלו היינו הייטל לייבל והפכו השעיר לחוץ והלביש אותי ולמד אותי פורים שפיל: וויא איך פאל גיי איך ['כשאני נופל – אני הולך'], היפך מאמר העולם. ועלה בדעתי ב'אופל' נוטריקון 'וויא איך פאל', 'יהלך', פירוש 'גייא איך' כנ"ל. וכן בהצטרף אות ב' עם אות א' הרי ג', הרי יש בתיבת 'באופל' כל הראשי תיבות 'ווי איך פאל גיי איך' יסודו הוא אלופו של עולם.
וה' יתברך יאיר לנו מאור הגנוז בנרות חנוכה, כי הגם דאיתא בזהר בראשית (דף י"ט ע"ב) 'ויאמר אלקים יהי מאורות', דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. ועיין זהר ח"י בפירוש דברי זהר זה (דף ע"ב) וזה לשונו: והאור הזה מאיר מסוף עולם ועד סופו ואינו מתעבה ברדתו למטה, אלא כל כך גדלה הארתו כמו למעלה, וזהו אור שבעת ימי בראשית. עד כאן לשונו. וידוע אשר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וצדיקים אמרו שגנזו בנר חנוכה 'אל ה" ל"ו נרות, 'ויאיר לנו'. אמן כן יהי רצון.

(ענף עץ אבות, עמו' יז)

ברכת 'בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', מתחיל 'נפשות רבות', ומסיים 'נפש כל חי'. דהנה יש נפשות שאין להם חסרון. אכן 'נפשות רבות' שיש להם חסרון. והנה ידוע מס"ה תולדות הטעם אשר התלמיד חכם מוכרח להיות מקבל מן העושר, כדי שיתפרנסו זה מזה. התלמיד חכם בגשמי והעם הארץ ברוחני מן התלמיד חכם. וממילא אלו הנפשות אשר ה' יתברך השפיע להם כל טוב ואין להם חסרון, חסר להם החיות הרוחני, אשר משתלם על ידי שנותן להתלמיד חכם. פירוש על ידי חסרון של התלמיד חכם, כי אילו לא היה חסר להתלמיד חכם לא היה מקבל ממנו בגשמי, ולא היה העם הארץ מקבל מן התלמיד חכם ברוחני. ולזה 'בורא נפשות רבות וחסרונם', פירוש עם חסרון הגשמי שלהם, וזה החסרון עולה במעלה 'על כל מה שבראת' שאר הברואים, כי על ידי זה משתלם גם את אשר בראת בלי חסרון הגשמי. כי על ידי חסרון של ה'נפשות רבות' ועל ידי זה מוכרחים לקבל מן הממלאים בכל טוב בגשמי, ועל ידי זה משפיע ברוחני. וכל זה עשית כדי 'להחיות בהם', פירוש בחסרונם, 'נפש כל חי', בין התלמיד חכם בגשמי ובין העם הארץ ברוחני. ולזה מתחיל רק 'בנפשות רבות' שיש להם חסרון, ומסיים ב'נפש כל חי', אפילו אלו שאין להם חסרון בגשמי.

(ענף עץ אבות, עמו' טו)

'והרווח לנו ה' אלקינו מהרה מכל צרותינו' (מתוך ברכת המזון). נראה לי על דרך שפירש כבוד קדושת  אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זי"ע בראשית (כו,ב) 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. מבואר במקום אחר על פי משל בן מלך שחטא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ונידן [בן המלך] שילקו [אותו] מלקות בחבל השזור מפ"ו שזורים עב וקשה. ואוהב המלך, כשראה שמה מאד צר להמלך בחשבו מי יודע אם הבן מלך יישאר בחיים מן המלקות אלו, המציא בחכמתו המצאה, ואמר להסנטר שיפרד את החבל מהפ"ו שזורים לפירודים הרבה, עד מספר רצ"א, ואז יהיה רך ודק וקל כמו לשון של ארגמן, ועל ידי זה יקיים הדין [של המלך ואת] בן המלך. ושמח המלך מאד. וכמו כן שם 'אלקים' שהוא דין, כל מה שיתפרד ויתרבה מספרו, או בחילופי תיבות או מילואו, כמו כן יחלש, כי העיקר היא התשובה. וזה 'כי עתה', על ידי התשובה שנקראת 'עתה', על ידי זה 'הרחיב ה" את דיני אלקים שמספרו 'לנו', עד שיתרבה ויתפרד למילואו העולה 'ארץ', וזה 'ופרינו בארץ'. עד כאן לשונו, עיין שם.
ובזה בקשתינו 'והרווח לנו', היינו את מספר שם אלקים, ה' אלוקינו, היינו על דרך מדת הרחמים, שהם שמות הוי' ואל שהוא 'אלה נ"ו', ועל ידי זה יהיה לנו הרווחה מכל צרותינו. אמן כן יהיה רצון מהרה.

(ענף עץ אבות, עמו' יב)

האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש, אדמו"ר, רב צדיק ומקובל מפורסם בהאדאס, נולד בשנת תרמ"ה (1885, או תרמ"ח 1888, וע"פ דף עד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880), לאמו, לאה, ולאביו, מרא דרזין, אב"ד האדאס ומחבר שו"ת 'פרח מטה אהרן' וספר 'קדושת אהרן', הרב אהרן ישעיה פיש בנו של הרב צבי אביגדור מנאפקור, ומצאצאי הגביר הצדיק ר' יעקב פיש מקאלוב שהיה יד ימינו של הרב בקדוש רבי יצחק אייזיק טויב  אב"ד קאלוב.

רבי יחזקיה התחתן עם מרת רחלה פעריל בת הרב ישראל שמעון מאיר וואלדמאן מבארשא, בנו של הרב יעקב צבי וואלדמאן אב"ד בארשא וחתנו של הרב שמואל שפירא מדינוב בנו של הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מחבר הספר 'בני יששכר' ומצאצאי הרב הקדוש מזידיטשוב.

רבי יחזקיה עבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאטיסאלקה (סאלקע/ סאלקא). בשנת תרפ"ח נפטר אביו, ורבי יחזקיה החל למלא את מקומו, וחסידיו של אביו החלו נוסעים לחצרו. הרבי גם הקים ישיבה חשובה בעירו.

הוא היה מתמיד וגאון, בקי בתורת הראשונים והאחרונים. הוא התעמק בתורת הנגלה והנסתר, ונודע כאיש קבלה מעשית ועיונית, לפי דרכו של האדמו"ר רבי צבי מזידיטשוב, מחבר הספר 'עטרת צבי'. אף שסבל דחקות, צרות וייסורים, התגבר הרבי לעבודת ה' לשמה, בהתלהבות ובקדושה יתירה, הרביץ תורה ברבים, ופעל לחיזוק הדת והחסידות במסירות נפש. הרבי הכניס ללב חסידיו אהבת ה' ויראת שמים, ולא התעסק בשום דבר מלבד תורה ועבודת ה'. בדרשותיו הוא חדר עמוק ללב חסידיו, עם דברי מוסר ותוכחה, בסגנון חסידי-דרשני מובהק. דבריו כללו פשט המובן לכל אדם, עם רובד עמוק המובן ליודעי סוד, ועוררו רחמים על הכלל ועל הפרט, להמתקת הדינים ולהשפעת שפע לכלל ישראל. קהילת מאטיסאקלה, חסידיו ותלמידיו, דבקו בו, ראו בו איש מופת, ובאו לקבל את ברכותיו ולהיוושע מצרותיהם. אף פעל להסתיר את ידיעותיו המרובות בקבלה, נודעו מופתיו בקרב אלפי יהודים, עד שכמעט נשכחו בעקבות השואה.

הרבי כתב חידושי תורה רבים. הוא חיבר את הספרים 'לב יחזקיה' על התורה ומועדים ועניינים שונים (תש"פ. בהוצאת נכדו הרב אהרן ישעיה פיש), 'לב יחזקיה' על הגדה של פסח (תשמ"ט) וקונטרס 'ענף עץ אבות', על ענייני זמירות וענייני שבת וחנוכה (יצא לאור יחד עם סדר זמירות לשבת שלשה ספרים נפתחים, קרית טאהש, תשמ"ט). הוא גם העתיק חידושים של סבו, שיצאו לאור בספר 'קדושת אהרן' בקונטרס 'זכרון תפארת צבי' (מהדורת 'אהבת שלום', ירושלים, תש"ס).

מכתב שכתב רבי ברוך סאפרין מקאמארנא אל רבי יחזקיה פיש, בתשרי תרצ"ט, יצא לאור בספר 'שלשלת קאמארנא' (ירושלים, תשס"א), עמו' תק"ז. מכתבים שכתבו רבי יעקב משה סאפרין מקאמארנא והרב נטע שעהנפעלד אל רבי יחזקיה פיש, יצא לאור באותו ספר (שם, עמו' ת"ו)..

כאשר נסע רבי אהרן ראטה לגייס כספים לבניין בית מדרשו בעיר סאטמאר התארח בשבת אצל רבי יחזקיה והשתעשע אתו בענייני תורה וחכמה.

רבי יחזקיה עסק הרבה בזוהר הקדוש ובספרי תורת הנסתר. בתקופת השואה ביקש לייחד שמות משמות הקודש למפלת היטלר ימ"ש, אך חזר בו משלא קיבל את הסכמת הרבי מסאטמאר לעניין זה. בתקופת המלחמה גנז רבי יחזקיה כתבי יד, שנמצאו לאחר המלחמה ויצאו לאור.

בשנות הסבל של מלחמת העולם השניה, עורר הרבי את תלמידיו וחסידיו לביטחון בה', לאמונה, לקבלת הייסורים באהבה ולנכונות למסור את הנפש עבור קדושת שמו יתברך. רבים מתורותיו בשנות חייו האחרונות עוסקות בעניין מסירות הנפש. בשנת תש"ד,

במוצאי חג הפסח טען הרבי את כתבי ידו ואת כתבי היד של אביו ושל משפחתם בבור בקרקע עזרת הנשים בבית מדרשו. את הבור הכין מבעוד מועד, כשהתחילו הצרות באירופה. מיד לאחר חג הפסח, נכלאו רבבות יהודים ממאטיסאלקה ויהודים מהסביבה בגיטו צר ובתנאים איומים. הרבי עבר בין הכלואים, עזר ככל הניתן ועודד את רוחם. הוא היה בטוח שהגאולה קרובה וטען: 'כלום לא כדאי לסבול קצת, בטעם יבוא משיח?… אם אנו רואים השערוריה הגדולה בוודאי בא יבוא כרגעים משיח צדקנו. ואם חס ושלום לא, אלא שהגיע הרגע האחרון, בוודאי צריך להתחזק בשמחה, ולהיות באותו הרגע צלול דעת ולקיים מצות מסירת נפש בשמחה'.  

בכ"ה באייר תש"ד גורש הרבי עם יהודים רבים בצפיפות איומה ברכבת מגיטו מאטיסאלקה לאושוויץ. בהיותו בדרך היה הרבי מלא אמונה, תקווה, בטחון ונחמה, עודד את אחיו לקדש את השם, ואמר 'מחר נתראה עם אבינו'. הרבי הוסיף כי לעולם אסור למחול לרשעים הגרמנים, אך על היהודים הנשארים בחיים לנקום בהם: 'אם רצון הבורא הוא כי יהודים יקדשו את שמו, עליהם לעשות כן. אך חובה לנקום בגרמנים, המקשים להשמיד את כל היהודים, כדי שלא יישאר, חלילה, שום יהודי שיקדם פני המשיח'. בין ספריו נמצא פתק בו כתב שם וייחוד שצריך לכוון בעת מסירת הנפש על קידוש השם. הרבי נהרג על קידוש השם באושוויץ, לאחר אמירת ווידוי בהתלהבות, בכ"ח באייר תש"ד. רעייתו הרבנית נהרגה על קידוש השם בי"א בסיון תש"ד.

ילדיו של הרבי היו:

• בתו הינדא לאה הי"ד, ובעלה רבי ברוך אברהם ריזל הי"ד, ממלא מקום אבי חותנו, כאב"ד האדאס, והיה שם ראש ישיבה. נספו עם ילדיהם בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
• בתו חיה יטל הי"ד ובעלה רבי חיים אורי יעקבוביץ הי"ד, רב גאון מפורסם בפאביאנהאז, שעמד בראשות ישיבה במאטיסאלקא. נספו בשואה עם ילדיהם בכ"ח באדר תש"ד.
• הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, היה רב חסיד מפורסם באדאני, ומתלמידיו המובהקים של רבי אהרן ראטה. בשנת תרצ"ח הוציא לאור את ספרו של סבו 'קדושת אהרן'. נספה בשואה בשנת תש"ד.
• ר' יעקב, שנפטר בצעירותו, בהיותו כבן עשרים.
• בנו הרב אליעזר פיש, כיהן כאב"ד קאדשארד (בגלילות סאלקא). בתום מלחמת העולם השנייה, כשהוא השורד היחיד מכל בית אביו ומשפחתו, חזר לעיר מאטע-סאלקא שם מצא את כתבי היד שטמן אביו, ומילא את מקום אביו כאב"ד סאלקא לבקשת הקהילה האורתודוקסית שיסדו שם פליטי השואה. בשנת תש"ז היגר לארה"ב והתגורר בוויליאמסבורג. רעייתו מלכה בת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד פ' יארמוט, נהרגה עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד עם בתם הילדה טויבא צפורה.
• הרב ברוך אברהם הי"ד, שימש רבות את אביו האדמו"ר ונשא לאשה את טעמא הי"ד בת הרב משה טייטלבוים אב"ד טעטש.
• הבחור יצחק הי"ד.

ראה: אלה אזכרה ד, עמו' 75-70; אנציקלופדיה לחסידות ב, עמ' קפט-קצ; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 124-122; הקדמת 'לב יחזקיה'.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)

הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.