הבהמה בהשקפת העולם היהודית / הרב שמעון דסברג הי"ד
הבהמה בהשקפת העולם היהודית
כיצד מתייחס האדם אל הבהמה? איזה מקום תפיסת הבהמה ביקום? אלו הן שאלות שמעסיקות את האנושות מאז ומעולם ועליהן ניתנו תשובות רבות. עבור אנשים רבים הבהמה אינה יותר מאשר מנגנון. היא חיה וזזה, ותו לא. הנראה לעינינו אינו אלא רפלכסים לא מודעים. לעומתה האדם הוא יצור בעל נטיות מטפיסיות. עבור אחרים אשר משבחים את תיאורית התפתחות (הדארביניזם) המעבר מאדם לבהמה הוא רק צעד קטן. בהתחשב באופן היווצרותם, אין הבדל גדול בין שתי הצורות של בעלי חיים בעלי תכונה ואינטליגנציה מסוימים
לפי ההגיון הפשוט אדם ובהנה נבדלים זה מזו. ההוכחה לכך היא חוסר שפה. למרות שאצל חיות הבית קיים איבר הדיבור, אף על פי כן 'הם אינם מדברים מכיוון שאין להם מה לאמר'.
על השאלה כיצד היהדות תופסת את מהות החיות, לא קיימת תשובה אחת בלבד. על היחס של היהדות לבהמות, קיימים ביטויים רבים מספר בתנ"ך ובעיקר בתלמוד ובמדרשים, אשר אינם מהווים הלכה על אף יופיים וכנותם. יחד עם זאת אומצו חוקים אשר מטרתם היא להגן על הבהמה.
הדבר מאפשר במידה רבה לקבל תפיסה כוללת של הערך והכבוד אשר מקבלת הבהמה בהשקפת העולם היהודית. וולגמוט הקדיש לנושא זה חיבורים חשובים מאד בביטאון 'ישורון', אשר מתוכו נלקחו דברים אחדים במאמר זה.
מוצא משותף
סיפור הבריאה נותן לנו עיקר חשוב ביהדות: שוויון כל האנושות אשר מוצאה מאדם. תורת הבריאה ממשיכה ומעמידה את כל יצורי ה' על קו אחד. סדר הבריאה מראה את סדר החשיבות. מבלי להתייחס לתורת ההתפתחות, הרי הבהמה קרובה לאדם. סדר היצורים החיים – שרצי המים, עופות השמים, חיות הארץ והאדם – מותאם כללית למסקנות המדע היום. חיות הארץ והאדם נבראים באותו יום. הם צמודים אחד לשני. הדבר מרגיש קירבה מסוימת. הוגי הדעות היהודיים בימי הביניים הבדילו בין דומם, צומח וחי, הגם שכיוון יש לביולוגיה חלוקה יותר מפורטת. הבהמות מכונות בשם הכלל 'חי', וגם האדם משתייך להם. אולם על מנת להבדיל בין אדם לבהמה, נקרא האדם 'חי – מדבר'. בצד הכח החיוני והווגטטיבי קיימת גם המציאות אשר מבדילה אותם מבחינה נפשית וחברתית. רק האדם הוא יצור חברתי.
בתנ"ך נזכרת לעיתים נפש החיה. על איזה ערך גבוה דבר זה מעיד! גם אם לא ניכנס לתורת הקבלה או התורות החדשות יותר, נרגיש שהמושג 'נשמה' מבטא עוצמה רבה. אף שאין אנו מדברים על נשמת החיה, מכל מקום לחיות יש נפש או רוח. כך יש הרבה מן המשותף לאדם ולחיה, הגם שהאדם הוא במדרגה גבוהה יותר, ורק הוא נברא בצלם. לכן גם החיות אחראיות לדרך החיים. גם עבורך נבחנת דרך החיים בפריסמה מוסרית, לחיוב ולשלילה, ואף הן נפגעות במבול. בהתאם לאבחנה מוסרית החיות בתיבת נח נחלקות לטהורות ולטמאות.
כאשר חיה נענשת בסקילה, כגון כאשר היא הורגת אדם, אין הדבר בא רק כדי להגן על החברה האנושית, אלא גם מפני שלחיה יש ערך עצמי, ישות, דומה לזה של האדם.
גורל משותף
לא רק מוצא משותף אלא גם גורל משותף חל על אדם וחיה: במבול נספים שניהם. לאחר מכן: 'ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה" (בראשית ח,א). בספר תהלים נאמר: 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (קמה,,ט), וכן: '… אדם ובהמה תושיע ה' ' (תהלים לו,ז). ברוח זו מסתיים גם ספר יונה, בהכרה מרחיקת הראות: 'ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משנים עשרה רבו אדם… ובהמה רבה'. (יונה ד,יא). הבעיה של הצדק האלוקי למרות כל הסבל, כמו שהדבר מסופר באיוב, אינו מוצא פתרון בדו שיח ובמונולוגים של האישיות הדרמטית הזו, עד אשר מופיע הקב"ה בכבודו ובעצמו מן הסערה, לא על מנת להצדיק, אלא כדי להראות שקיים גם סבל מתוך אהבה: 'מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל' (איוב לח, מא). מתוך ראיה של אהבת ה', באים הטיפול והדאגה ךחיות. עולם החיות מופיע באפשרות האחרונה על מנת להסיר את המחשב על אי צדק השורר לכאורה בעולם. בחזון יחזקאל, מעשה המרכבה אינו רק סימן לעליונות האלוקית, אלא גם להשפעתו הקורנת על פני כדור הארץ באמצעות פני האדם, האריה, השור והנשר. גם בלי הרצון לפרש את כל זה או להמשילו, אנו מבחינים בתיאור הנביא בצד האדם גם בחיות נשגבות כנושאות את רוח האלוקים על פני כדור הארץ. רוממות החיות זהה לרוממות האדם. גם הם שותפים לפועלו של הקב"ה, בהעבירם אותו לאדמה.
את מציאותה של נפש החיה אנו רואים גם במצוות הקרבנות: 'כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם' (ויקרא יז,יא). לא עמו בעבודת האלילים, שם הקרבן מייצג את האלוהות, שבה הדם הוא החשוב ביותר, אצלנו נפש הקרבן קשורה לנפש המקריב. נפש הבהמה באה כתחליף לנפש האדם, כי הם מתאימים, הגם שאינם שווים לחלוטין. הקרבן הוא סמל הכניעה, ובאור זה יש לראות כל פעולה הנעשית בקשר לקרבן.
סבלן של החיות
הגם שהשחיטה לכשעצמה איננה בהכרח אחת מעבודות הקרבן, מכל מקום היא קיימת בכל קרבן. נשאלת השאלה: האם פעולת השחיטה, הגורמת כאב וסבל, איה עומדת בסתירה להערכה לחיות אשר, כפי שראינו, קיימת ביהדות, באופן כללי ניתן לומר שאין זה הסבל היחיד של הבהמה בחייה. אין זה הכאב היחיד ממנה תסבול החיה. סבל החיות, כפי שאנו רואים אותו לעתים, הוא נורא. מלבד מעשי שובבות של נוער כלפי חיות, קיים גם הצייד אשר בא למלא את
תאוותני, ומהווה בילוי וספורט לעשירים, ובאמת אינו אלא אכזריות וגסות. גם הניתוחים לצורך המדע גורמים על רוב סבל איום. אין הזהיר לכך פשוט כל כך, שהרי העקרונות המוסריים שעל המדע לנהוג לפיהם, עומדים בניגוד לניסויים שהם לטובת התיאוריה בלבד. אנו עדים לעתים לפעולות ולשחיטות אכזריות הנערכות בטבע לא בין שוום לבין שוום. מלחמת הקיום של עולם החי פועלת לפי הכלל 'איש את רעהו חיים בלעו' (אבות ג,ב). עתים שהגידול הרב של חיות הבית דורש צמצום, ובכך נוסף סבל רב, בלתי נמנע וללא הסבר, לחיות בעולם הזה. פירושו של דבר שאין זה המצב האידיאלי לפי היהדות. אולם כשאתה מתבונן בסבל בעולם הבלתי מושלם הזה, ואינך מבין את פעולת הצדק האלוקי, אזי אתה מופנה להביט בראשית היקום ובקץ האנושות, כפי המתואר בספר בראשית ובנביאים. שם אנו מוצאים את השלוה הנצחית, אשר חשבנו שאבדה לנו בעולם הזה.
חזון אחרית הימים מעגן בימי בראשית
בנבואות המפורסמות של ישעיהו על שלום העולם וקץ הימין, כאשר תמלא 'הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים' (ישעיהו יא,ט) כלולות גם החיות. כל תקופנות המלחמה נעלמה. בחזונו רואה ישעיהו גם את עולם החיות בשלום תמידי. גם מתוכה נעלמים הרצח והאכזריות.
בתקופת הראשית, כפי שהיה בימי בריאת העולם, הקב"ה נתן 'את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ … לכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, את כל ירק עשב לאכלה, ויהי כן … והנה טוב מאוד …' (בראשית א, כט-לא). חטאו של האדם הראשון הביא גזל ורצח, והמבול הביא את ההרס המוחלט. כוחו של העולם וכוחה של האנושות נשברו. שנות חיי האדם מתמעטים, וקומתו מתגמדת. בסופו של דבר נמצא שהצמחונות מסוכנת – לא ליחיד כי אם לעמים, ודאי לכל האנושות – לכן הותרה אכילת בשר לאנושות הנחלשת. פרק א' בספר בראשית מדבר כבר על שליטתו של האדם על עולם החי. אבל בזה גלומה יותר ברכה לחי מאשר צוויו לאדם. אחרי המבול: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמוש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו… כירק עשב נתתי לכם את כל' (בראשית ט, ב-ג). אך קיימות שתי הגבלות. בעולם הלא-שלם אשר נברא עתה, נוצרת מלחמת קיום. עד מהרה זה עלול ליהפך לאכזרי מדי. על חייו של האדם הבודד אין לזולת כל השפעה. חיי אדם הם קדושים. 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם' (בראשית ט,ה). אבל החיות בינן לבין עצמן נלחמות והורגות. עד אשר תבוא אחרית הימים. אז יבוא הקץ גם לסיבלן של החיות, ויופיעו שוב ימי הראשית. כך חזונו של ישעיהו אינו דמיוני, אלא מסורת עתיקת יומין.
הגנת החי
באופן פיזיולוגי הפך האדם להיות אוכל בהמות. מעתה גם שחיטת הבהמות לצורך מזונם של בני האדם אינה נחשבת עוד ללא-מוסרית. אמנם יש הגבלה מימי נח ברבר זה: הגילוי האלוקי הראשון בראשית התהוות עמנו, המיועד לכל האנושות כולה, כולל שלשה צווים, כלפי ה', כלפי האנושות וכלפי הבהמות. הציווי האחרון, שהוא עוד מימי נח, מסביר לנו הרבה בדבר יחסי אדם ובהמה לפי התפיסה היהודית. האיסור הוא אבר מן החי: אסורה כל פעולה של אכזריות כלפי החיה לצורך מזונו של האדם או לבושו. איסור זה סמוך לציווי על שמירת חיי אדם.
סבלן של החיות נמנע גם על ידי חוקים רבים נוספים בתורה. מחוקים אלו מסתבר שלפי ההלכה היהודית החיה מוגנת על ידי חוק.
הגנת החי, הימנעות מציעורן של החיות, הוא ציווי שנצטוינו בסיני 'כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו' (שמות כג,ד-ה). ובמקביל לכך: 'לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך, והתעלמת מהם, הקם תקים עמו' (דברים כב,ד). הציווי אוסר כאן גם סבל ורגשות שנאה ונקם של האדם (ראה בבלי פסחים קיג,ב: לכוף את יצרו עדיף). בצד הציווי להושיט עזרה לזולת, מושם הדגש בציטוט הראשון על צער בעלי חיים אשר תקף גם אם בעל הבהמה אינו מושיט עזרה, ומטיל את קיום המצווה על חברו.
רבים רואים גם במצווה הבאה עניין של צער בעלי חיים: 'ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' (ויקרא כב,כח). הרמב"ם (מורה נבוכים ג,מח) מעיר בקשר לכך: '… כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם. כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה אינו נמשך אחרי השכל הדבור, אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם'. המניע הזה מונח ביסוד המצווה 'לא תקח האם על הבנים' (דברים כב,ו).
אפשרי לראות בשתי המצות כבוד לאימהות, כלומר שהשמדת שני דורות, אם וילד, פוגעת בעולם החי. על כל פנים יש התנגדות להתנהגות אכזרית כלפי חיות חובה לרחם עליהן, להעריך את זכויותיהן ולכבד את רגשותיהן. גם הפרש הלא הלכתי המילולי של המצווה 'לא תבשל גדי בחלב אמו' מראה על מניעה זו. המשנה אמנם מתפלמסת עם תפיסה זו: "האומר על ציפור יגיע רחמיך – משתקין אותו" (ברכות ה,ג; מגילה ד,ט).
המצווה 'לא תחסום שור בדישו' (דברים כה,ד) מכוונת להגנת החי. קודם לכך הציווי בדבר המלקות – 'ארבעים יכונו לא יוסיף … ונקלה אחיך לעיניך' (שם ג) – בו נלקח בחשבון רגש הרחמנות גם על החוטא. לאחר מכן בא הציווי לא לחסום את החיה אשר רוצה לאכול בזמן עבודתה מהאוכל אשר מיועד לאדם.
לא רק לאדם מותר לאכול מהצומח בשנת השמיטה, כי אם גם 'לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל' (ויקרא כה,ז) שהרי אף הם עוזרים בעבודת השדה. הקב"ה, אשר מאכיל את האדם, מאכיל גם את החיה בפירות השדה. כאן מודגש הרעיון של שיתוף הפעולה. מכאן נובע גם העניין המיוחד של מנוחת השבת לחיה, אשר עליה אנו מצווים מהתורה: 'לא תעשה כל מלאכה אתה … ובהמתך'. זה לא מראה רק על כבוד, שהרי הדבר בא בנשמה אחת עם: 'אתה ובן ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך'. מדובר איפוא על יחס אנושי. כמו כן הצדיק, לפי התפיסה היהודית הוא זה ה'יודע […] נפש בהמתו' (משלי יב,י).
באופן מעשי יום יומי באה אמירה זו לידי ביטוי במנהג העתיק להאכיל קודם את חיות הבית בטרם ישב האדם לסעודתו, 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת' (דברים יא,טו). לפי המדרש בספרי כך חושבת התורה גם על בשר טריפה אשר 'לכלב תשליכון אותו' (שמות כב,ל).
כל זה מקבל משנה תוקף כאשר אנו קוראים על ניסיונו של עבד אברהם אצל הבאר בחרן. השקיית הגמלים מראה בבירור על התכונה אשר צריכה להיות לאשה העתידה להיכנס לאהלה של שרה (בראשית כד). גם על שמירת מערכת החיים נותנת התורה את דעתה: בהמה אשר עברה תהליך סירוס שוב אינה כשרה להקרבה. כל סירוס אסור (ויקרא כב,כד). זוהי התערבות ביצירתו של הקב"ה, כמו גם איסורי כלאים.
לאור האמור לעיל יובן שלטובת הגנת החי, אמנם לא בוטלו חוקים, אך מתחשבים בקיומם. כאשר שתי מצוות באות לידי ביצוע בעת ובעונה אחת, זוהי תמיד בעיה קשה ועדינה איזו מהן להעדיף, ואולי לקיים את שתי המצוות בעת ובעונה אחת. כך יש מקרים רבים בהם ניתן להקל בשמירת השבת והמועדים אם בכך יפחת או יבוטל כליל צער בעלי החיים (משנה ביצה ג,ד). בהתחשב בקדושת הימים האלו זוהי הוכחה ניצחת עד כמה חשובה הגנת החי.
הציד – מושג זר ליהדות
סבל מכוון של חיות נמנע עד כמה שאפשר על ידי התורה. בספרות הקלאסית היהודית לא מסופר הרבה על ציד כשעשוע או כספורט אצילי. הגברים בזמן התנ"ך והתלמוד התבלטו בשטחים אחרים. רק נמרוד ועשיו ידועים כציידים וישמעאל כרובה קשת. על מעשים אחרים שלהם אין התורה מספרת, אולם הם חיו לפני מתן תורה. אף מלכי ישראל ויהודה, אשר לא כולם מתוארים באור חיובי, מכל מקום הם מלכי חסד (מלכים א, כ,לא). ככל שנעשינו 'עם הספר' גברה ההתנגדות לציד. השווה לעומת זאת את מסעי הציד ומלחמות החיות אצל הפרסים, היונים והרומאים. המרחק מהנעשה כיום הוא גדול עוד יותר. הורדוס, בן התערבות, ידיד רומי, יורש גם הוא את המנהג הזה, והוא חובב ציד מובהק. אבל גם הוא מבחינה מוסרית אינו דמות מנחה. גם בספרות התשובות המאוחרת (ראה למשל שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סי' י) מוצג הציד באור שלילי, כלא אנושי וכלא יהודי. הציד בא מתוך תענוג, המתת החיות הינה ללא סיבה. הציד נועד לבילוי הזמן וכביטוי ספורטיבי.
המחשבה המטרידה שלטובת לבושו של האדם יש להמית חיה כדי לזכות בעורה, באה לידי ביטוי באיסור לאחל למי שלובש בגדים ונעליים העשויים מעורות של חיות 'תכלה ותחדיש' (שו"ע או"ח רכג, ו).
הציידים נחשבו נחותים מהרועים. יעקב אבינו, משה רבנו ודוד המלך כולם היו רועי צאן. הדרך בה רעו את הצאן, הייתה המבחן שלהם למנהיגות על עם ישראל. המדרש מרחיב את הדיבור על היבט זה (ראה שמות רבה ב, ב: ה' צדיק יבחן, ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן וכו' ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן וכו').
אדם ובהמה תושיע ה'
לדתות האחרות יש יחס שונה לבהמה מאשר זו של היהדות. בתורת הנצרות לועג פאולוס לציווי האלוקי 'לא תחסום שור בדישו'. וכי הקב"ה מרחם על בקר?! (קוריוטיאוב ט, ט). לעומתה הדת ההינדית בהודו מעריצה את הבהמה כאל. שתי גישות אלו זרות ליהדות. אמנם קיים קו מפריד בין האדם לבין הבהמה, אולם אין זו הפרדה גמורה כפי המתואר בתורה הנוצרית, אלא קיים קשר הדוק ביניהם, אף שלא בכתורה ההודית.
המדרש הבא על אלכסנדר הגדול מראה על הלך הרוחות היהודי בעניין זה. וכך מסופר במדרש (ויקרא רבה כז, א, בתרגום לעברית): אלכסנדרוס מוקדון הלך למלך קציא… אמר להם: לא מעשיכם באתי לראות, אלא דיניכם באתי לראות. עד שהם יושבים, באו שני אנשים לדין לפני המלך. אחד אמר: אדוני המלך, חורבה קניתי מאדם זה, וגרפתיה ומצאתי בה מטמון, ואמרתי לו: טול אוצרך, כיון שאת החורבה קניתי, ואת המטמון לא קניתי. והאחר אמר: כשמכרתי לך את החורבה, כל שיש בה מכרתי לך. קרא המלך לאחד מהם, אמר לו: האם יש לך בן. אמר לו: הן. קרא לאחר, אמר לו: יש לך בת . אמר לו: הן. אמר להם: ילכו וינשאו זו לזה, ויאכלו שניהם את המטמון. התחיל אלכסנדרוס מוקדון תמה. אמר לו המלך: מה אתה תמה, וכי לא דנתי יפה? אמר לו: הן. אמר לו: אילו היה דין זה בארצכם, מה הייתם עושים? אמר לו: חותך ראשו של זה וראשו של זה, והאוצר עולה לבית המלך. אמר: והשמש זורחת בארצכם? אמר לו: הן. וגשמים יורדים בארצכם? אמר לו: הן. שמא יש במדינתכם צאן? אמר לו: הן. אמר לו:… בזכות הצאן השמש זורחת עליכם, והגשמים יורדים עליכם. בשל הצאן אתם נושעים. הוא שנאמר (תהלים לו,ז) 'אדם ובהמה תושיע ה' ' – אדם בזכות בהמה תושיע ה'.
אולי סיפור זה הוא קיצוני, אולם הוא משקף גישה יהודית מיוחדת. ידוע הסיפור על אדישותו של רבי לסבלן של חיות, תכונה שהוא נרפא ממנה בסופו של דבר בדרך הקשה (ראה בבלי בבא מציעא פה, א).
זרע אדם וחיות בהמה
כבר ראינו את הגורל המשותף של האדם והחיה. הדבר בא לידי ביטוי במכות מצרים וגם בנבואתו של יחזקאל אנו קוראים: 'ורעשו ממני דגי הים ועוף השמים וחיות השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה' (יחזקאל לה, כ). בצורה נוגעת ללב מתאר הנביא יואל את סבלן של החיות בעת רעב אשר נגרם כתוצאה ממכת הארבה היובש: 'מה נאנחה בהמה, נבוכו עדרי בקר, כי אין מרעה להם, גם עדרי הצאן נאשמו" (יואל א, יח).
גם באחרית הימים יש חלק לחיות: 'והנה ימים באים וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה' (רמיהו לא,כ). בשפת התנ"ך יש הרבה השאלות מעולם החיות. אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו משווה למלך החיות (למשל הושע יא,י: 'אחרי ה' ילך כאריה ישאג' וכו'). חופש ביטוי זה אינו מפריע לנו לאור כל האמור לעיל. גם בני ישראל מושווים לחיות, לעתים במטרה להבליט את סבלו וחולשתו, לעתים במטרה לתאר את עקשנותו, סטיותו, וחוסר נאמנותו, אשר אינם קיימים אפילו אצל החיות (ראה ישעיהו א,ג).
החיות מתפללות: 'הכפירים שואגים לטרף לבקש מאוכלם' (תהלים קד,כא) הקב"ה 'נותן להם את אוכלם בעיתו' (תהלים קמה,טו). דבר זה מודגש שוב ושוב בספר תהלים מזמור קד. החיות מודות על כך, ומשבחות את ה'. פרק שירה אשר מכיל מדרשים עתיקים, שם בפי כל חיה מילות תודה, כל חיה ותודתה. השפעת הגלות אשר הפחיתה את הקשר בין היהודי ואדמתו השכיחה מאיתנו פרק שירה זה.
עוד הרבה ניתן לומר על הידע, האהבה וההתחשבות שגילו חכמי התלמוד בעולם החי. לבטח היה להם ידע רב בהכרת גוף החיה מבחינה ביולוגית. הכרה זו חשובה להבנת דיני איסור היתר רבים. כגון דיני טריפות.
מי שעוד מחזיק בדעה שדיני השחיטה היהודיים הינם אכזריים, מוכיח ידע מעט מאד ביהדות ובמוסרותיה, בה אדרבה ההגנה והכבוד לחיות תופסות מקום חשוב. הזמת השקרים הללו והכחשתן היא עבודה מיותרת. בספרות החדשה נכתב רבות על דיני השחיטה, ובעלי ההלכה מתנצחים עם מתנגדי השחיטה ויכולים להם!
(אשל נתן, תשמ"ח, עמ' 49)
הרב שמעון דסברג הי"ד נולד למשפחה חשובה בעיירה בדרומה של רוטרדם בשנת תרס"ג (1902). הוא למד בסמינר לרבנים באמסטרדם והוא כיהן כרב ראשי בערים בצפון הולנד: ליוורדן וחרונינגן (גרינגין), ושימש גם ברבנות בפלך פרוסלנד. הוא היה מטובי מדרכי הנוער של 'המזרחי' בהולנד.
עם התגברות האנטישמיות וגזירות שאסרו את השחיטה היהודית באירופה בלא להמם אותה קודם בחשמל, הביאה את הרב שמעון דסברג לחקור את השפעת ההימום החשמלי על הבהמה בבית מטבחים מרכזי וגדל במחוז פריסלנד, להתייעץ עם וטרינר ועם רופאים נויירולוגיים ופיסלוגים, ולחלוק את מסקנותיו ההלכתיות בנושא זה עם עמיתיו הרבנים. החל מתאריך 10.1930 החל הרב לפרסם את מאמרו בנושא 'הבהמה בהשקפת העולם היהודית' בשבועון De Vrijdagavond ('ערב שבת'). המאמר תורגם על ידי אחיינו, אלכסנדר דסברג, ויצא לאור בקובץ 'אשל נתן'. תשובתו ההלכתית המקיפה אושרה בידי הרבנים הראשיים של הולנד.
בתחילת השואה הועבר הרב לאמסטרדם. לאחר שרבני העיר גורשו למחנות ההשמדה, כיהן הרב דסברג כרב הראשי של העיר אמסטרדם מאמצע שנת תש"ב.
בתחילת כסלו תש"ב (1941) עמד הרב בראש סניף המועצה היהודית של האזור שייצגה את היהודים כלפי הגרמנים, ובלט בלט במנהיגותו הרוחנית והפוליטית. הוא דאג לפתור בעיות הלכתיות שונות ועודד את בני קהילתו. הוא פרסם מאמר על קידוש השם בשנתון היהודי "מנורה", בו כתב: "ההד של קידוש השם הוא קול הגאולה שבא אלינו ולעולם כולו מארצנו הנבנית, וזה מעודד אותנו ומחזק את אמונתו בימים הקשים". בתשרי תש"ב פרסם חוברת על החגים, וכתב: "התפילות מנחמות אותנו להמשיך קדימה אל העתיד היהודי. ממרחקים אנו דורשים בשלום ארצנו הישנה החדשה". הוא ארגן שיעורי תורה ליהודים שפוטרו מעבודתם ונשא דרשות בהן קרא לשוב בתשובה שלמה ולהיות מוכנים לסבול בעבור האמונה הדתית המקודשת.
בראש השנה תש"ד נעצרו מאות יהודים, משארית יהודי הולנד, ונכלאו במחנה ווסטרבורק בשבמזרח הולנד. מחנה זה שימש מחנה מעבר למחנות ההשמדה בפולין. לאחר הגעת הרב דסברג למחנה הוא החל להעביר שם שיעורי תורה, ואף ערך שם חופות.
באביב תש"ד (1944) הועברו הרב ומשפחתו למחנה הריכוז ברגן-בלזן. הרב חשב שהם מועברים לצורך עלייה לארץ ישראל, בתמורה לגרמנים שנאסרו בארץ. הרב כיהן בפועל כרב היהודים במחנה. הרב התבלט במחנה באישיותו החזקה והאצילית, והמשיך ללכת בלבושו הרבני. כשנשאל על ידי הגרמנים מה היה המקצוע שלו, ענה 'אני רב', למרות שידע שהדבר יגרור התעלול על ידי הגרמנים, ושילוחו לעבודות בזויות. הרב הוכרח לגלח את זקנו ולעבוד בניקוי ביב השופכין. בהתערבות ההנהלה היהודית במחנה, הועבר הרב לצריף הזקנים, וכיהן שם כמדריך רוחני. הוא השיג ספרי-קודש בדרכים שונות, ולמד משניות, גמרות וספר העיקרים.
באמצע שנת תש"ד, ערך הרב בר מצוה בצריף המחנה, לנער יהויכין יוסף. הרב הביא ספר תורה זעיר שהסתיר אצלו, העיד אותה על שולחן, ומסביב לספר התורה הודלקו נרות. הרב העניק לנער את ספר התורה במתנה, וביקש ממנו כי ישמור על הספר ולאחר שישרוד את המלחמה יספר לעולם את מה שאירע במחנה. לימים השאיל פרופ' יהויכין יוסף, פרופסור לאסטרופיזיקה ומגדולי חוקרי האקלים בעולם, את ספר תורה לאסטרונאט אילן רמון ז"ל, הספר שוגר לחלל ונשרף עם אסון שריפת מעבורת החלל.
הרב נשלח לעבודה קשה של נסירת עצים, במשך שתים עשרה שעות ביום, ללא הפסקה, תוך קבלת מכות ועונשים. הוא ניסה, ביחד עם ידידו ר' מרדכי עמנואל, להקל על סבלם של אחיו, לעזור ולהשמיע דברי עדוד ותקווה. הרב ארגן בקבוצת העבודה שלו תורנות של אמירת דבר תורה בכל בוקר. בראש חודש אב תש"ד, אמר לפני קבוצת העבודה שלו דבר תורה על מזמורי ההלל: בפרק 'מן המצר' מובאים הפסוקים שבפיו של העולה לבית המקדש, 'פתחו לי שערי צדק', 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה', 'זה היום עשה ה' ' וכו'. אך בכניסה לבית המקדש הוא מתפלל בהתרגשות 'אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא'. הלויים מקבלים את העולים בקריאת 'ברוך הבא בשם ה ברכנוכם מבית ה' ', וכן אומרים 'אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח' – תקשרו את הזבח ותכינו אותו לקרבן. הנכנסים שוב אומרים 'אלי אתה ואודך' וכו', והלויים 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'.
בליל הושענא רבה תש"ה (1944) נשא הרב שמעון דסברג דרשה באוהל גדול במחנה. הוא דיבר ברוגע ובביטחון. בראשית דבריו אמר: 'חשבתי לדרוש בשבת שובה באמשטרדם לפני ציבור קטן, אך הקב"ה רצה שנלמד במקום הזה ובצבור הגדול הזה את הסוגיה'. אחר כך דן בסוגיית 'פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר' (ראש השנה ל ע"ב). הרב הסביר את הסוגיא ואת שיטת הרמב"ם בהלכות חידוש החודש (פרק ג הלכה ד), ויישב את הסתירה בין המשנה והגמרא שציינו שהקלקול היה בשיר של הלויים ובין שיטת הרמב"ם שהקלקול היה בהבאת קרבן מוסף.
הרב היה חדור אהבת תורה עמודה, אהבת תורה ויראת שמים, ובמסירות נפש עמד בנסיון המר של ביטול תורה ומצוות באותם ימים קשים. הוא הופיע לעבודה גם בשבתות, ולא הסכים עם אלו שניסו להתחמק מהעבודה בשבת, בשל הסכנה שבדבר, וגם בשל כך שהדבר גרם לכך שהאחרים נאלצו לעבוד קשה יותר. בשבת אחת, ברגע שהעובדים לא היו תחת עינם הפקוחה של אנשי הס.ס. אמר הרב, שראוי שאחד יפסיק לעבוד, כדי שלא ישכחו חס ושלום שהיום שבת. 'יודע אני שמותר לנו לעבוד, אבל אסור לנו לשכוח שהיום שבת. לזה אין היתר, אין היתר'.
הרב נחלש מאוד במחנה, וכמעט לא היה לו כח לעמוד. אך כששמע שנפטר ר' מרדכי עמנואל, בכ"ב בשבט תש"ה, הוא הגיע למקום ממנו נלקחים המתים למשרפה והתעקש לעשות לו חסד של אמת ולערוך לו טהרה. הוא פנה לבנו של ר' מרדכי ואמר: 'דע, לקחתי מאמסטדם כמה שקיות אדמת ארץ ישראל. את כולם חלקתי. רק שקית אחת נשארה לי [אותה שמר לעצמו]. שקית זו הבאתי עכשיו לשים אותה על גופתו של אביך לפני שהגרמנים שורפים את גופתו'.
רעייתו הרבנית איזה דסברג נפטרה שם בט' באדר תש"ה. הרב חזר ואמר כי הוא מקבל את הדין באהבה. הרב נפטר כעבור יומיים בי"א באדר תש"ה (1945), וגופתו נשלחה לשריפה, בלי שזכתה לאדמת ארץ ישראל.
