קטגוריה: אלול יד

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד"ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי"ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה "וישלח אברהם את ידו" (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: "אל תשלח ידך". אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך "אל תשלח ידך", כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש"י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: "אחרי רבים להטות" צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא "כי מראש צורים אראנו", החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה' יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית "ומגבעות אשורנו". בזמן מתן תורה סיבב הקב"ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ"ל היה מלבד אדמו"ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב"ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ' 285-286, הרב ד"ר יצחק אלפסי, תשס"ז)

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד, נולד בתרל"א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו"ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו"ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ"ל האדמו"ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו"ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז'לוצ'יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב"ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב"סמיכה" גם מהגאון רבי חיים סולבייצ'יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו "סמיכה". חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע"ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב"ד למשך שלושים שנה. מתרפ"ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר"ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי"ד אלול תש"ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י"ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו"ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו"ר, ודבריו האחרונים היו "הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!". הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו"רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו"ר אמרה ליד הקבר הפתוח: "כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה עמ'  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ' 3, הצפה 10.09.1957 עמ' 2, תולדות האדמו"ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו "מטה אהרן" ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש"מ) ובמאמרו "אבי מורי זצ"ל, הי"ד" בתוך "שנה בשנה"  עמ' 497 (תשכ"ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי"ג.