הזוכה לעבוד את ה' יתברך לשמה במסירות נפש, יכול לשנות את הטבע ונעשים לו נסים למעלה מהטבע / הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

תמונת הרב ישעיה קלונימוס טננבוים הי"ד

ב"ה גארוואלין.

מה שאמרתי בזה בעזרת ה' יתברך בחידושי ליישב סמיכת המאמרים במסכת ברכות (י"ז.) וזה לשונם: מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו וכו'. לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מרגלא בפומיה דרב לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה וכו' אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וכו'. גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים וכו'. אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכו'.

והנה המאמרים הנ"ל אין להם שייכות זה לזה. גם מה ששאל רב 'נשים במאי זכיין', אינו מובן, והרי הרבה מצות יש להם שלא הזמן גרמן ובלא תעשה שהם מחוייבין. גם רבא שמסיק וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, קשה קושיית התוספות דהכא ד"ה העושה, הא (בפסחים נ:) אמר רבי יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלש בא לשמה. וגם הר"ן שם הקשה מרבא דהכא ארבא דשם דקאמר בקרא 'עד שמים חסדך', קאי על שלא לשמה. דרבא רמי, כתיב (תהלים נז) 'כי גדול עד שמים חסדך', וכתיב (שם קח) 'כי גדול מעל שמים חסדך'. הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים) וכאן בעושין שלא לשמה (עד שמים, רש"י ז"ל). ותירץ דהכא איירי רבא על מנת לקנתר, ולכך נוח לו שלא נברא, אבל אם כוונתו כדי להתכבד, יש לו שכר. אבל עדיין קשה הלשון 'וכל העושה שלא לשמה', דמשמע אפילו שלא לקנתר. וגם על לקנתר כבר אמר 'בועט ברבו ובמי שגדול ממנו', משמע דהא דקאמר 'וכל העושה' בא לרבות אפילו שלא לקנתר.

ונראה על פי מה שתירץ בספר בית שמואל אחרון בפרשת  בהעלותך קושיית התוספות ז"ל מהא דלעולם יעסוק אדם וכו', והוא על פי מה דקשה דלמה לא הקשו התוספות מרבא ארבא דקאמר בפסחים דשלא לשמה שכרו עד שמים, כמו שהקשה הר"ן ז"ל. ותירץ על פי מה שתירץ הנזר הקודש קושית הר"ן הנ"ל, ופירש האי 'כי גדול עד שמים', ו'כי גדול מעל שמים', הוא על פי מה שכתוב 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד', ואורך ימים הוא לעולם שכולו ארוך, היינו עולם הבא, והטעם משום דהעוסקים לשמה עושים בשביל דבר שאין לו תכלית, לכך שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית ולכך 'מעל שמים חסדך'. 'ובשמאלה', היינו שלא לשמה, שהוא משום דבר שיש לו תכלית, לכך שכרו עד שמים, היינו שכר עולם הזה שיש לו תכלית. וכיון שכן שפיר אמר רבא 'נוח לו שלא נברא', כיון דעל שלא לשמה יש לו רק שכר עולם הזה, ואימתי צריך לשכר עולם הזה, הוא רק כשנברא, אבל אם לא היה נברא לא היה נצרך לשכר עולם הזה כלל. ומשום הכי הקשו תוספות מרב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אם כן יהיה לו שוב שכר עולם הבא, ואמאי אמר רבא שנוח לו שלא נברא. ואמנם גם קושיית התוספות ניחא דוודאי לאו כללא הוא שמתוך שלא לשמה יבא לשמה, דלפעמים אדם לומד כל ימיו שלא לשמה. אלא כוונת רב יהודה אמר רב דנהי אם אפילו הוא ילמוד כל ימיו שלא לשמה, מכל מקום קנאת סופרים תרבה חכמה, וחברו ילמד ממנו ויעסוק לשמה. וזה פירוש 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שיזכה את אחרים על כל פנים בלימודו. והנה שכר של מזכה אחרים הוא שאין חטא בא על ידו (אבות פ"ה משנה י"ח). והנה תכלית הבריאה לא הייתה שלא יעבור עבירה, דאם לא נברא בוודאי לא היה עובר. ורק הבריאה הייתה שיהגה בתורה ומצות, ואם כן שפיר קאמר דלזכות את הרבים לחוד, שמשמרו מחטא שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי לא היה חוטא. עד כאן תוכן דברי הבית שמואל אחרון ז"ל בקצרה, ודברי פי חכם חן.

ובזה נבין סמיכות כל המימרות הנ"ל בצירוף במה שאמרו לעיל דלהמחזיקים יש לה מעלה בזה מהתלמיד חכם עצמו, דלהתלמיד חכם יכול להיות לפעמים פניה מן שלא לשמה, אכן המחזיקים שכרם תמיד כלשמה. והיינו דמתחילה בא רבא לומר שלא יהא בועט וכו' ובגדול ממנו, היינו לקנתר, ואינו עוסק בתורה כדי לקיים לא מאהבה ולא מיראה אלא עוד מוסיף פשע על חטאתו ושגגות נעשו לו זדונות. וכמו שפירשו כן התוספות ז"ל בסוטה (דף כב: בד"ה לעולם) הך מימרא דרבא, וכמו שאמר רבא גופיא בשבת (דף פח:) ובתענית (דף ז.) דבכה"אי גוונא הוי ליה סמא דמותא. ואחר כך מוסיף רבא 'וכל העושה שלא לשמה', היינו גם אם עושה שלא לקנתר, וכנ"ל, ורק אפילו להנאת עולם הזה או להתכבד, הגם שיש לו שכר בזה העולם כנ"ל, והיינו 'עד שמים', אף על פי כן 'נוח לו שלא נברא', דאם לא היה נברא לא היה צריך לשכר בעולם הזה, ואף שיבא לשמה לאחרים מזה, מכל מקום שכרו רק שלא יבוא חטא על ידו, אם כן שוב נוח לו שלא נברא ובוודאי אז לא היה בא חטא על ידו, וכנזר הקודש ובית שמואל אחרון הנ"ל, ועל כן מסיק רבא דלא יעשה רק לשמה, דאז יעשה בשביל דבר שאין לו תכלית ויהיה שכרו בעולם הבא שאין לו תכלית. ולכך שפיר מייתי הא דמרגלא בפומיא דרב, דעולם הבא אין בו לא אכילה וכו' ורק צדיקים נהנים מזיו השכינה, שהוא דבר שאין לו תכלית. ואחרי זה עוד מייתי דלהמחזיקים יש מעלה עוד על התלמידי-חכמים עצמם. ומייתי 'גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים', שקורא אותן 'שאננות' ו'בוטחות'. ועל זה שאל רב לרבי חייא 'נשים במאי זכיין', פירוש מהיכן זכותן עוד יותר מן האנשים. ועל זה משיב לו, משום שהם המחזיקין את התורה, והיינו דקאמר באקרויי לבנייהו וכו' ובאתנויי לגברייהו וכו' ונטרן לגברייהו וכו'. לכך הם בטוחים יותר מהאנשים הלומדים בעצמם, שלהאנשים יכול להיות פניה שלא לשמה, אבל המה, שהם מחזיקי התורה, שכרם הוא תמיד כלשמה וכנ"ל, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך הסמיכות הנ"ל, להוכיח דלהמחזיקים יש להם עוד מעלה הנ"ל.

מה שעלה ברעיוני בעזרת ה'  יתברך בענינא בפרשת השבוע הזאת בסדר מטות פרק ל"א פסוק ו' בפירוש רש"י ז"ל, וזה לשונו: שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם, הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים. עד כאן לשונו. ענין הציץ לבטל הכשפים, אולי יש לומר על פי מה דאיתא (בסנהדרין דף ס"ז) אמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. 'אין עוד מלבדו' (דברים ד) אמר רבי חנינא אפילו לדבר כשפים. ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעא דרבי חנינא אמר לה אי מסתייעת זיל עביד, 'אין עוד מלבדו כתיב'. איני האמר רבי יוחנן למה נקרא שמן 'כשפים', שמכחישין פמליא של מעלה. שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה. עד כאן. נראה מזה שמי שהוא בבחינת הכרה הזאת, אין כשפים שולטים בו. ולכך כשהראה להם הציץ עם השם המיוחד, בעזרת ה' נתבטלו הכשפים ונפלו על הארץ.

ובחידושי ביארתי בעזרת ה'  יתברך הבנת הגמרא שאני רבי חנינא דנפיש זכותיה, בהקדם דברי התוספות ז"ל שבת (קנ"ו ד"ה אין מזל) וביבמות (נ. ד"ה מוסיפין) דבזכות גדול יכול המזל להשתנות. יעויין שם. וביאור דבריהם והטעם בזה נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי דברי הגמרא ברכות (דף כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא אתרחיש לן ניסא. אמר ליה ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. ופירש דבריהם בספר בית שמואל אחרון פרשת נח על פי דברי הזוהר הקדוש על הא דאמר פרעה למשה 'מי ה" וכו', וכי פרעה לא ידע שמא דה', הא כתיב 'הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו'. ותירץ  הזוהר הקדוש דשם 'אלקים', הוא אלקים על הטבע. וכן 'אלקים' בגימטרייה 'הטבע', ובשעת בריאת העולם נתן הקב"ה בצבא השמים להנהיג העולם על פי הטבע, ואלקים הוא מושל על הטבע ואין משנה הטבע. והשם הוי'ה ברוך-הוא הוא משנה הטבע ומשדד המערכות. ושם 'אלקים' ידע שיש מושל עד הטבע, אבל לא ידע פרעה שיש שם הוי'ה שהוא משדד המערכות, לכך לא רצה לשלח את ישראל, כי בדרך הטבע על פי מזלות אין עבד יוצא ממצרים. וזה פירוש המדרש (בראשית רבה פרשה ל"ג) גדולים הצדיקים שמהפכין מדת הדין לרחמים. רצה לומר, 'אלקים' שהוא דין, שהוא מנהיג העולם על פי הטבע ואין מרחם, והצדיקים מהפכין הטבע לרחמים. וזה פירוש ראשונים שמסרו נפשם אקדושת השם, דמי שעובד את ה' יתברך על פי הטבע, שכן הטבע שעבד יעבוד אדוניו, ואין מוסר נפשו אקדושת ה' יתברך, הקב"ה מנהיג עמו על פי טבע. לכך הראשונים שמסרו נפשם ועבדו את ה' יתברך למעלה מן הטבע, עשה גם ה' יתברך עמהם נסים שלא כדרך הטבע. אבל אנן דלא מסרינן נפשין אקדושת השם, לכך אין הקב"ה עושה לנו נסים שלא כדרך הטבע. וכעין זה כתב בעיון יעקב, ועיין שם משמואל פרשת מקץ.

ובזה יש לומר הטעם שכתבו דזכות גדול יכול לשנות המזל, היינו מי שעובד את ה' יתברך למעלה מהטבע ויש לו זכות גדול יכול לשנות את הטבע אשר צריכה להיות על פי המזל, כי הוא מעורר על ידי עבודתו שהשם הוי'ה ברוך הוא יעשה עמו שלא כדרך הטבע. ועיין בשם משמואל שם שאיש כזה יכול לסמוך על הנס. יעויין שם. וכן מצינו באלישע בעל כנפים (שבת מ"ט.) שמסר נפשו, ונעשה לו נס. ובזה יובן גם כן מה דאיתא שם בסנהדרין. ועיין מה שנדפס משמי בהאי ענינא בספר קובץ דרושים חלק ב' כרך שני בדרוש מ"ה אות ז' דמים מבטלין את הכשפים, על פי מה דאיתא בירושלמי עבודה זרה (פרק ג' סוף הלכה א').

אמר רבי יונה אלכסנדרוס מוקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סליק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה. בגין כן ציירין ליה בכדורא בידה (פירוש שהעבודה זרה תופס בידו כדור עגולה. פ"מ) ויצייריניה קערה בידה אינו שליט בים (הם עצמם לפי טעותם מודים שהעבודה זרה אין לה שליטה בים), אבל הקב"ה שליט בים וביבשה, ומציל בים וביבשה. יעויין שם. והיינו במים אפילו האומות העולם מודים שאין עוד מלבדו. ולכך אין כשפים שולטים בים כלל. ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך.

ישעיה קלונימוס במוהר"א ז"ל טענענבוים דומו"צ דפק"ק הנ"ל.

('הבאר', כרך א-ד, שנה יד, 'מעין חיים', סי' יא)


הרב ישעיה קלונימוס טננבוים דומ"צ גארוואלין, בנו של הרב אלחנן טננבוים, היה מגדולי חסידיו של הרבי בעל 'ישמח ישראל' מאלסנדר, חסיד ראדזין וקרוב משפחתו של הרבי שישב בעיר ורשה.

הוא התחתן עם מרת איטע בת ר' אשר פדרמן, ונולדו להם ארבעה בנים וארבע בנות.

לאחר שהרבי מקאלושין עזב את רבנות העיר גרבולין, פרצה מחלוקת לגבי זהות ממלא מקום הרב במשרה חשובה זו. תלמידי החכמים בעיר, ובהם חסידי גור, אלכזנדר וורקה, הסכימו להזמין את הרב טננבוים להיות הרב בעיר שלהם. הרב טננבוים הסכנים להתמנות שם כדיין וכמורה צדק. הוא מילא את תפקידו במסירות ובנאמנות, ונשאר בעיר בכל שבת וחג. בשעות הבוקר המוקדמות היה הולך ברגל אל בית המטבחים שמחוץ לעיר, על מנת להשגיח על כשרות השחיטה ולבדוק את סכיני השוחטים. הוא השגיח גם על כשרות המקווה, ובכל שבוע בדק את כשרות העירוב. הוא השיב לשואליו תשובות בהלכה ומסר שיעורים לתלמידי בית המדרש המקומי ובפני החברים ב'צעירי אגודת ישראל'. מידי שבת בחן את תלמידי ה'תלמוד תורה' על הגמרא שנלמדה באותו השבוע.

מאמרים ממנו פורסמו בקובץ דרושים, חלק א כרך ב, תרפ"ד, סי' מה אות ז'; בכתבי העת 'בית מאיר' (שנה א חוברת ב, תמוז-אב תרצ"א, סי' כג); במאסף וקובץ 'רשפי אש' (בעריכת הרב שמחה אבי עזרי אלעזר שפירא הי"ד בנו של הרב שלום שפירא הי"ד) לאדז, כסלו תרפ"ז, סי' יז; בכתב העת 'כרמנו' – כרם בית שמואל, (בעריכת הרב ישראל יצחק ווינאכט מפיוטרקוב),  שנה ב חוברת ו, אדר תרצ"ג, סי' כז; דרשה ממנו הובאה בכתב העת 'הבאר' (כרך א-ד, שנה יד) סי' יא.
בנוסף כתב חיבור עם חידושים, אותם הזכיר במאמריו, אך ככל הנראה חיבור זה אבד בשואה.

הרב חתום ברשימת הרבנים בשו"ת אבני נזר, שקראו לחרם על כל השותפים למינוי רבנים למשרות רבנות קהילתיות תמורת תשלום כסף. שמו מופיע גם ברשימת נותני דמי קדימה למספר ספרי קודש.

בנו הבכור, מרדכי בונם, היה מייסדי 'צעירי מזרחי' בגרבולין, היגר לבלגיה, אך חזר להיות עם משפחתו בזמן המלחמה.

משפחת הרב נכלאה בגטו פוריסוב. ביום א' של חול המועד סוכות תש"ג (1942), ישב הרב עם רב נוסף בבית רבה של פוריסוב. הגרמנים פרצו לבית ודרשו מהרבנים לצאת. הרב טננבוים סירב להישמע להוראתם כי ידע שממילא עומדים לרצוח אותם, והגרמנים ירו ורצחו את הרבנים בתוך הבית. הרבנים הובאו לקבר ישראל בהלוויה בהשתתפות יהודי הגטו.

כן נספו אשתו הרבנית איטה וילדיהם: צילה, דבורה, שפרה, נחמה, ישראל, מרדכי בונים וחנוך הניך. דבורה שפרה ונחמה נספו באושוויץ. כן נספתה רעייתו של ישראל, מרת ביילצ'ה בת ר' אהרן פייגנבוים עם שני ילדיהם. הי"ד.

מכל משפחת הרב טננבוים שדרה רק בתו חנה'לה, שעלתה לארץ ישראל, נישאה ליחיאל רובין והתגוררה ברמת גן.

מאמר קצר על תולדות הרב טננבוים הי"ד נכתב על ידי חתנו (מאיר) יחיאל רובין, והובא בספר הזכרון לקהילת גארוואלין, עמו' 4.

אל יניח האדם לדמיונו של היצר הרע לרמות אותו, ויכיר להבדיל האמת מהשקר / הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד

תמונת הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד

שמעתי מפי ידיד נפשי הרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן שליט"א נכד הגאון הצדיק בעל "ליקוטי מהרי"ח" ז"ל, דיין דקהילת קודש מארגארעטן שהיה פה במרחץ, שהיה אומר בפסוק (במדבר יד,מא) "למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח". דהנה בשנים שלפנינו ש'דאקטאר' ו'אדוואקאט' [=רופא ועורך דין] עוד היה חידוש, והיו נמצאים רבים מבני עמנו בעוונותינו הרבים שפנו עורף לתורה ולא גידלו בניהם על דרכי התורה והיראה, מפני שהצלחה זמנית היתה מטרת חייהם, ולא השגיחו כלל על שנפלו מכלל היהדות ונעשו רשעים גמורים, עם כל זה יש קצת התנצלות על דרכם הרע, שהוכו בסנוורים והקדימו הצלחה זמנית מפני הצלחה אמיתית, והחליפו עולם קיים מפני עולם עובר, אבל על כל פנים עולם הזה בידם.

אם כי באמת אין בזה שום התנצלות, כי באמת כדאי לסבול כל הצרות בעולם הזה מפני חיי עולם הבא ומפני קדושת התורה ומצוותיה, ושלא לנתק חבל הכסף של קדושת עם אלקי אברהם והשתלשלות של אבותינו הקדושים דור אחר דור עד דורו של משיח, עד שיוחזר לנו ארץ הקדושה ותחיית המתים. ועיין רש"י קדושים [ויקרא יט,לא] על פסוק "אני ה אלקיכם", דעו מה אתם מחליפים במי. ודברי רבינו רש"י הללו הוא כלל על כל מפעלי אדם הישראל שרוצה לעשות בחייו, צריך לשקול בפלס שלא להחליף דברי אלקים חיים עם דברי העולם שהם קטני השיווי נגד שיווי התורה ומצוותיה.

אבל על כל פנים אם אדם מקטני ההשגחה מחליף הצלחה זמנית בהצלחה עולמית, יש לו קצת התנצלות שאין לו הכרה והשגחה מלהשיג ערך אמיתי מהצלחה הרוחנית, והוא הוכה בסנוורים לעזור עיניו עם הצלחות המדומים. כאשר דרכי לפרש פסוקי תהלים (קטו,יז) "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה, דדוד המלך עליו השלום אמר דהצדיק רואה בכל ענייני העולם את פלאות השם וגדולתו, ובכל מקום ומקום שנותן עיניו רואה נפלאות תמים דעים והשגחתו, ומהלל ומשבח את הקב"ה עבור חסדיו וטובו שמטיב עם העולם. אבל רק מי שהוא מבחינת חי, שחי נפשו בקרבו ורואה נפלאות ועזר השם בכל דבר ודבר, זה הסיבה שבכל רגע ורגע יהלל יה. אבל מי שהוא בבחינת "רשעים בחייהם קרויים מתים" (ברכות יח א), שמת הרוחניות בקרבו וחייו רק הוא חיי בהמיות, זה לא יכול להלל ה' יתברך ואינו יודע כלל להלל ולשבח את הבורא כל העולמים. וזה שאמר "לא המתים יהללו יה", מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת.

ואמר עוד "ולא כל יורדי דומה", הכוונה בזה שעיקר כוחו של היצר הרע הוא לתאר את העולם בעיני האדם לדבר גדול וערך רב מאד, כמו שאמר הכתוב גבי חוה (בראשית ג,ו) "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", הרי דכל עיקר כוחו להדמות העולם לדבר ערך גדול ושיווי גדול. אבל באמת מי שהוא יבין לא יניח עצמו מלרמות בדמיונו של היצר הרע, ויכיר להבדיל האמת מהשקר ויבחון האמת. וזה שאמר דוד "ולא כל יורדי דומה", היינו מי שירדו ברשת היצר הרע לילך אחר דמיונו הכוזבים. ובזה אפשר לפרש גם כן מאמר חז"ל (סנהדרין צד, א) מלאך הממונה על בית הקברות "דומה" שמו, דידוע שמה שאמרו חז"ל (ברכות לג, א) אין הערוד ממית אלא החטא ממית, דהיינו על ידי שהלכו אחר הדמיון שלו והחטיאו נפשם, על ידי כך מתו, וזה עיקר כוח הממית שלהם, דומה, וקל להבין. אבל אנחנו שיודעים להבהיל דמיונו של היצר הרע ולהכיר האמת ואנו רואים גדולת השם ונפלאות בכל דבר ודבר מהעולם הזה, ועל כן "נברך יה מעתה ועד עולם הללויה". והבן.

ונחזור להנ"ל, דעל כל פנים מי שאינו יכול להגביר שכלו ולהכיר האמת, שאין בדמיונות של היצר הרע כלום ונופל ברשתו, יש לו על כל פנים קצת התנצלות שראה הצלחת העולם והלך אחריו, אבל בזמנינו שאנו רואין שאין בה'שטודירען' [=בהשכלה] שום ממש, והרבה רופאים ו'אדוואקאטן' [=עורכי דין] שאין להם מזונות ואין להם שום הצלחה בזה, ואף על פי כן עודם נותנים בניהם ל'גימנאזיום' [=גימנסיה], ואין בזה רק לעבור פי ה'. וזה שאמר הכתוב "למה זה אתה עוברים את פי ה' והיא לא תצלח", ואינכם מוצאים בו שום הצלחה אפילו הצלחה זמנית, ולא הוי בו כי אם לעבור פי ה', והוא רחום יכפר עון. ודו"ק.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' צב-צד)

"הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה" (אבות פרק א, משנה א). שמעתי מהרב הגאון רבי יעקב צבי קויפמאן נ"י ביאור במשנת חסידים "הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", ואמר דהכוונה כך, דהנה חוב קדוש מוטל על כל אב הישראלי לגדל בניו על ברכי התורה, לתנו למלמד ואחר כך לשלחו בישיבה. אבל רבים אומרים אילו ידעתי כי יש בו כל הכישרונות הראוי להיות נעשה תלמיד חכם אז באמת הייתי משלחו בישיבה והייתי מגדלו בתורה, אבל אם אין בו הכישרונות לזה למה אגע לריק לאבד ימיו ועתו בכדי, טוב יהיה שאגדלו לסוחר ולבעל מלאכה שיהיה לו איזה אומנות, שלא יהיה קרח מכאן וקרח מכאן. ועל כן יושבים לדין על בניהם אם ראוי לתורה או לאומנות, אם ראוי לתורה נותנים לתורה ואם אינו ראוי לתורה נותנים אותו לאומנות. אבל הרבה פעמים הטו את הדין בזה, כי כמה ילדים שהיו מוכנים להיות בני תורה ותלמידי חכמים גדולים, אבל מפאת שאביהם הטו את הדין בזה ודנו את בניהם לבלי סגולה להיות בן תורה, גזלו אותו מן התורה שלא כדין. וגם הניסיון הראה כמה פעמים בילד שלא ידעו ולא חשבו עליו שיהיה תלמיד חכם ונעשה תלמיד חכם גדול. ועל כן מורה לנו התנא הקדוש ו"הוו מתונים בדין", היינו בדין זה אם ראוי הוא להיות תלמיד חכם או לא, הוו מתונים ואל תפסקו מהר שאינו ראוי להיות נעשה תלמיד חכם, רק "והעמידו תלמידים הרבה", שלחו בניכם לישיבה והחזיקו אותו אצל לימוד התורה. ותראה שאף שעלה לך במחשבה שאינו מסוגל לתורה, תראה שעד כמה הצליח בתורה ונעשה תלמיד חכם.

ואמר עוד "ועשו סייג לתורה", הכוונה בזה שאף אם הצדק אתך שאינו מסוגל להיות נעשה תלמיד חכם, עם כל זה לא תנתק אותו מהתורה ולא תמנע מלשלוח אותו בישיבה. כי אף אם בעצמו לא יעלה בידו שיהיה נעשה תלמיד חכם, כי באמת חסרים אצלו הכישרונות הנדרשים אצל תלמיד חכם, עם כל זה אם יתגדל בסביבת התורה יתמלא באהבת התורה ולומדיה ויאסוף יראת שמים, עד שבעת שיתגדל ויהיה לאיש אז יחזק במעוז התורה. מה שאין כן אם תתנו לבעל מלאכה אז ילך לאיבוד לגמרי כאשר מעשים בכל יום יוכיחו, וזה שאמר התנא "ועשו סייג לתורה", רצה לומר אף אם לא יוכשר להיות בעצמו תלמיד חכם מכל מקום תעשה אותו סייג לתורה, להיות מהמחזיקים את התורה. עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

(מכת"י הגאון הגדול ר' ישכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בעמח"ס שו"ת משנה שכיר)

(קונטרס זכרון מנחם, עמו' תצא-תצב)


הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד דומ"ץ במרגרטין (מרגיטה, נולד בי"א בשבט תרס"א (1901) בעיר ברברשט, לאביו רבי מנחם מנדל ולאמו מרת מלכה בראנה, בתו של רבי ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב מחבר הספר 'ליקוטי מהרי"ח". בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו, וגדל אצל סבו. הרב יעקב צבי למד בישיבת הרב אליעזר דוד גרינוולד, אב"ד אויבר-וישווה ומחבר הספר 'קרן לדוד'. תקופה קצרה למד אצל אב"ד אורשיווא, רבי יואל טייטלבוים, הרבי מסאטמר. אחר כך למד אצל רבי עקיבא סופר בישיבת פרסבורג, והיה מבחירי התלמידים שם. בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב יעקב צבי לאשה את הרבנית בריינדיל, בתו של רבי שמואל זלמן ויינברגר אב"ד מרגרטין מחבר "שארית מהרש"ז"..כעבור שנה נבחר הרב יעקב צבי לדיין ומורה הוראה במרגרטין והסביבה. הוא התפרסם כתלמיד חכם גדול ומומחה בענייני חושן המשפט, וניהל דיני תורה בסוגיות מורכבות. הוא היה מעורה בענייני הציבור והקהילה ותמך בעניים, באלמנות ויתומים. הוא הקים ישיבה של עשרות תלמידים ומידי יום מסר שם שיעורים והדריך את תלמידיו בדרכי התורה והיראה. הוא הסתופף בצילם של האדמו"רים מבעלז, ממונקאטש ומסאטמר. בשם מחלה הוא נאלץ ליסוע למרחצאות בפישטיאן שבסלוקיה, שם היה משוחח בדברי תורה עם הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, אב בית הדין שם.

בשנת תרצ"ב (1932) הוא הוציא לאור בסאטמר את המהדורה השנייה של החלק הראשון מספרו של סבו "ליקוטי מהרי"ח", והוסיף לספר הערות רבות, להם קרא "זכרון מנחם" על שם אביו. הספר זכה להסכמות חדשות מאת הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" והרב יוסף חיים זוננפלד. שניהם כתבו דברי שבח על המביא לדפוס, ובעל "לבושי מרדכי" אף שלח לו היתר הוראה.

על אף שקיבל הצעות מכמה קהילות לכהן כרבם, הוא דבר בקהילתו ונשאר לכהן בה כדומ"ץ.

חידושיו של הרב יעקב צבי קויפמן יצאו לאור בקונטרס "זכרון מנחם", ולקונטרס צורפו דברי תורת שנמסרו בשמו ונכתבו בכתב ידו של הרב טייכטל.

עם התגברות הצרות נשאל הרב על ידי גיסו מדוע אינו מנסה להגר לאמריקה, והשיב שאינו רוצה לעזוב מחשש לחינוך בנותיו, "שהרי איך תראה שבת קודש שם".

הרב והרבנית, ובנותיהם מאטיל לאה ומריה חנה, גורשו לאושוויץ. הרבנית והבנות נרצחו עקה"ש בג' בסיון תש"ד (1944). הרב הועבר למחנה מגדנבורג, ואחר כך גורש שוב להשמדה באושוויץ, שם נרצח עקה"ש בי"ז בתשרי, א' דחול המועד סוכות, תש"ה. הי"ד.

מכל צאצאיהם שרדה רק בתם יוטא, שנשאה לאחר תום מלחמת העולם לרב יצחק שמואל מארטאן. בתום המלחמה היא שבה לעיר מרגרטין ומצאה את הספר "ליקוטי מהרי"ח" עם הערות המחבר ועם הערות אביה, יחד עם מחברת הערות שהכין אביה לדפוס. כתבים אלו החלו לצאת לאור לאחר כשבעים שנה.


המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא רשע / הרב אברהם דירנפלד הי"ד

הנצחת קהילת פאפא

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)


הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

הרב אברהם דירנפלד ומשפחתו הי"ד

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.