הקב”ה דיבר מתוך גרונו של משה / הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי”ד
ב”ה פיעטרקוב
“ושמעו לקולך” וכו (שמות ג,יח), “ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי” וכו’ (שם ד,א). התמיה מפורשת אחר שהבטיחו הקב”ה שישמעו בקולו, למה אמר אחר כך “ולא ישמעו בקולי”. וכל המפרשים עמדו בזה, וכן דקדקו כפל הלשון. “לא איש דברים אנכי” וכו (שם י), “ויאמר ד’ מי שם פה” וכו’ (שם יא), “ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך” וכו’ (שם יב), “ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח” (שם יג), התמיה גם בזה מפורש, אחרי שנתן לו האותות והבטיחו להיות עם פיו, שוב אמר “שלח” וכו’.
כן יש לדקדק. א) אחר שהבטיחו להיות עם פיו, מדוע ספח לו את אהרן. ב) מדוע לא נתן לו מיד את אהרן. ג) כיוון שמשה לא רצה לילך כלל מדוע התרצה לילך עם אהרן. וכן “וידבר אהרן” וכו’ (שם ל), מדוע לא אמר גם משה אחר שהקב”ה היה עם פיו, ועוד יש הרבה לדקדק.
ונראה לפי עניות דעתי לתרץ כל זה בעזרת ה’ יתברך, ולהשוות המשא ומתן בין הקב”ה ומשה וישראל בסגנון אחד. הנה באמת היתה גזירת הקב”ה “ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה”, ועל יציאתם קודם הזמן רק בעבדם רד”ו שנה יש בזה שלשה תירוצים: א) שהגלות התחיל מימי יצחק. ב) שעל ידי שליח היה יכול לגואלם קודם הזמן, רק הקב”ה בעצמו הוכרח לקיים מאמרו. ג) קושי השעבוד השלים.
והסגנון הוא כך, הקב”ה אל רחום וחנון בשמעו את צעקת בניו וביודעו מכאובי עמו, רצה לגאלם קודם הזמן, ובחר במשה עבדו שהוא יהיה שליח, בכדי שיוכל לגאלם מיד. משה עבד ד’ רצה שהקב”ה בעצמו יגאלם, לא על ידי שליח, רק שהזמן יתחיל מיצחק. ישראל עם קדוש רצו להיגאל באחד משני הדרכים, רק לא חס ושלום על ידי קושי השעבוד. והנה משה ידע שישראל לא ישמעו לו, ביודעם שזמן הגאולה עוד לא בא, כי הארבע מאות שנה עוד לא אפסו. ולזה אמר לו השם, “ושמעו לקולך”, אם אתה תלך ישמעו לך שתאמר להם שעל ידי שליח יגאלו קודם הזמן.
אז אמר משה “והן לא יאמינו” שאתה שלחתני, וממילא “לא ישמעו בקולי”. אמר לו השם שיראה להם האותות. אחרי זה שוב טען משה שהקב”ה בעצמו יגאלם, דהזמן מתחיל מיצחק. ועל תשובת הקב”ה שאינו מתחיל מיצחק, כי אמר “בארץ לא להם”, וארץ ישראל היתה מוחזקת לאברהם, כמו שאמרו חז”ל (בבא בתרא ק ע”א) על הכתוב (בראשית יג,יז) “קום התהלך” וכו’, שקנה ארץ ישראל בחזקה, ואם כן היתה ארץ שלהם, טען משה “כבד פה אנכי”, ומשה מוכח שארץ ישראל לא היתה מוחזקת, דהנה איתה בזוהר הקדוש, דמשה נענש בכבד פה, מפני שהרג את המצרי בדבור שם המפורש. וחזינן מזה דישראל לא היה להם עוד דין בן נח, דאם לא כן מאי טעמא נעמש משה בהריגת המצרי, דהא בדין הרגו, כדין בן נח המכה לישראל שחייב מיתה (סנהדרין נח ע”ב), וכאן ראה איש מצרי מכה איש עברי, אלא על כרחך דהיה להם עוד דין בן נח, ובן נח שהכה לבן נח פטור ממיתה. ומפני זה נענש. ואם כן מוכח דלא יצאו עוד מכלל בן נח. (עיין פרשת דרכים דרוש א’ פ’), ואם כן לא קנה אברהם את ארץ ישראל, דבן נח אינו קונה בחזקה, ושפיר חשוב “ארץ לא להם”, ואם כן יכול הקב”ה בעצמו לגאלם, וזה היה טענת משה באמרו “כבד פה”.
ועל זה השיב לו הקב”ה “מי שם פה”, עיין רש”י שם שכתב מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי, והיינו שאמר לו דמה שהוא כבד פה אינו עבור עונש המצרי, כי בזה לא חטא כלל, כי היה להם דין ישראלים, רק כבד פה הוא עוד מילדותו, כמו שאמרו חז”ל בעת שנטל הכתר מעל ראש פרעה, ומה שלא הרגשת עד עכשיו, הוא מפני שאני דברתי מתוך גרונך, כידוע שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזה הפירוש באומרו “מי שם פה”, מי למדך לדבר וכו’ הלא “אני השם”, ותמיד אני מדבר מתוך גרונך, וממילא “ועתה לך”, כי אני אינני יכול לגאלם כנ”ל, שארץ ישראל היתה מוחזקת מפני שיצאו מכלל בן נח, “ואנכי אהיה עם פיך”, שאני אדבר מתוך גרונך.
אז אמר משה “שלח נא ביד תשלח”, היינו כיוון שבין כה אתה תדבר עבורי, אם כן אני אינני שליח רק חשוב כמו שאתה בעצמך גאלתם (כמו שכתבו המפרשים), אלא שלח נא ביד אהרן שהוא שליח ממש, שלא תדבר מתוך גרונו, ויוכל לגאלם קודם הזמן. ועל זה אמר הכתוב (שמות ד,יד) “ויחר אף ד’ במשה”, והחרון אף היה על מה שלא התפלל משה להקב”ה שירפא אותו ממומו ויוכל לדבר בעצמו, ומפני שלא התפלל לא רצה הקב”ה לרפאותו (ועיין רמב”ן שם פסוק י), והוכרח לספח לו את אהרן שהוא שליח ממש. והבן. ומשום זה דיבר אחר כך רק אהרן, כי באם משה היה מדבר, לא היו רוצים לשמוע, בסברם שמשה אינו שליח שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ועל כרחך דקושי שעבוד ישלים, והם לא רצו זאת (כמו שכתב הגאון הקדוש מאסטראווצי זצ”ל בפרשת וארא), ומשם הכי דיבר רק אהרן שהוא השליח ממש, ומשום הכי “ויאמן העם וישמעו כי פקד ד'” וגו’ (שם לא) ויגאלם קודם הזמן על ידי שליח.
ואולי יש לומר דזה היה טענת משה רבינו באומרו “למה הרעותה” (שם כב,כב), היינו שהתלונן על שהוא היה השליח, דלא היה לו לשלוח רק את אהרן, וכיוון דהוא היה השליח והשכינה דברה מתוך גרונו, שוב לא היו יכולין ליגאל על ידו, ועל כרחך דקושי שעבוד השלים, וזה גרם שפרעה הפקיד על נוגשיו ושופטיו להכביד העבודה על האנשים (והיינו קושי השעבוד).
וזה שאמר משה עבד ד’ “למה הרעותך לעם הזה” ו”למה זה שלחתני“. מדוע שלחת גם כן אותי כי “מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (היינו אתה דברת מתוך גרוני) הרע לעם הזה”, היינו קושי השעבוד, “והצל לא הצלת את עמך”, ע”י אהרן לבד שהוא שליח ויפטרו מקושי השעבוד, אז “ויאמר ד’ אל משה אתה תראה אשר אעשה לפרעה”, היינו אני בעצמי אגאלם מיד פרעה ולא ע”י שליח, כטענתך הראשונה, וזה כוונתי בשלחי אותך, וכדאי הוא שיסבלו מעט קושי השעבוד ודו”ק.
ובז יובן דברי בעל ההגדה “אני ולא השליח”, דבאמת הוא משולל ההבנה, דכל הזמן היה משה השליח, וגם כתיב (במדבר כ,טז) “וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים”. ועל פי הנ”ל ניחא, דהא בשליחות משה הקב”ה דיבר מתוך גרונו כידוע, וממילא היה הקב”ה בעצמו, וקושי השעבוד השלים ונגאלו בעבדם רק רד”ו שנה. כן יתעורר עתה הגאולה שלימה, שהוא כעין גאולה דמצרים, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, וכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות במהרה בימינו אמן. קצרתי בהנ”ל במקום הראוי להאריך, ועוד אטייל אם ירצה ה’ בעניין זה באריכות ב”כרם” ד’ צבאות.
חיים ישראל יצחק ווינאכט
(כוכבי אור, א, עמו’ רלט-רמא).
הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי”ד, בן מנדל ולאה הינדה, חסיד אלכסנדר שהיה תלמיד ישיבת “בית ישראל” בפיוטרקוב, תלמיד ומנהל הספרייה הגדולה ב”ישיבת חכמי לובלין” ועורך “כרם בית שמואל: ירחון לכל מקצועות התורה, להרמת קרן התורה והדת, להתעוררות ולכל עניני היהדות החרדית ולתנועת התאגדות בחורים החברים במוסד ‘הרמת וחזוק התורה'”. ירחון זה נוסד בלודז בשם “בית ישראל” על שם האדמו”ר בעל “ישמח ישראל” מאלכסנדר. בשנת תרצ”א הוחלף שם הירחון ל”בית שמואל” על שם האדמו”ר בעל “תפארת שמואל”, בשנת תרצ”ב הוחלף שמו ל”כרם בית שמואל” ובשנת תרצ”ג הוחלף שמו ל”כרמנו”.
הרב ווינאכט הי”ד היה עילוי מיוחד, מצויין בתורה ויראה, סופר ואיש אשכולות, שעוד בצעירותו היה ביבליוגרף בקי עצום בענייני הספרים התורניים ומחבריהם. גדולי ישראל הפליגו בשבח הירחונים שערך. הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב”ד קולומבוס אוהיו כתב על העורך “מו”ה חיים ישראל יצחק ווינאכט הי”ו, איש אשר לגדולות נוצר, ולו לב מבין לערוך הדברים בטוב טעם ודעת”. הרב זלמן בורר כתב עליו “איש תרומות, בעל רגש כביר, יודע בינה לעתים, להשתדל ברוח דעת ויראת ד’ טהורה, לארג ולאחד את כל יראי ד’ אוהבי התורה ותושיה להעיר על כל דבר הנחוץ והמועיל ממרנן ורבנן די בכל אתר ואתר, באש דת ודעת קדושים, להאיר לבני ישורון דרכי ה’ והמעשה אשר יעשון”.
לקט ממאמריו של הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הובאו בספר “כוכבי אור”, א, עמ’ רלד-רמד.
ע”פ דף עד שכתב בן אחותו, הרב נשא לאשה את רחל לבית רוזנברג. ונספה בטרבלינקה בשנת 1942.
על הספרייה הענקית בישיבת חכמי לובלין ראה “ישיבת חכמי לובלין”, א, עמ’ רפו-ש.
מספר הצפיות במאמר: 69
