מצינו ענין מוטרד ונלאה, בדבר השם "פרה אדומה" הבא לרגלי שגיאת אחד המעתיקים ג"כ בהבנת פשר דבר ראשי תיבות.
ואפרש הדברים.
בספר בית יוסף לטור או"ח סימן תרפ"ה כתב בזו הלשון: וכתבו התוס' ריש פרק הי' קורא (ברכות, י"ג א') דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, כמו פרשת זכור ופרה אדומה וכו' עכ"ל, וכן קבע להלכה בשו"ע בסימן הנזכר בסעיף ז', בשם יש אומרים, ומכוין לדברי התוס' הנזכרים. אבל כל הפוסקים האחרונים דחו זה מהלכה, משום (דלדעתם) אין כל טעם שתתחייב קריאה מדאורייתא בפרשת פרה אדומה, דכל עיקר טעם קריאתה (לפי דעתם) הוא זכר לזה שקרבן הפסח צריך לבא בטהרה, ואפר הפרה בא לטהר; ולכן משום זכר זה בלבד אין סברא שיהי' חיוב קריאתה מן התורה (כה דבריהם, וראה מה שאכתוב אני בענין זה בהערה בסוף הסימן). ובבאורי הנר"א בשו"ע כאן כתב: "בתוס' שלפנינו ליתא (להא דקריאת פרשת פרה אדומה חיובה מן התורה), ונוסחא משובשת נזדמנה לו" (להבית יוסף), עכ"ל. אך בתוס' מדפוסים ישנים וגם בגמרא שלמד בה מהרש"ל הי' מפורש נוסח זר בתוס', יען כי בהגהותיו לש"ס העתיק מתוס' דברים אלה "ופרה אדומה", ומחקם. ועל כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, כי ידוע, שכל טעות יש לו מקור ומבוע אם ישרים אם מעוותים;
ולהסבר דבר זה אקדים בטעם החיוב מדאורייתא לקרות פרשת זכור (אשר בזה הכל מודים דחיובה מן התורה), והטעם בזה הוא עפ"י המבואר בתלמוד מס' מגילה דף י"ח א' ובתורת כהנים (ספרא) פרשת בחקותי (כ"ו גי), משום דכתיב בענין הפרשה (ס"פ תצא) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח, ומכיון שצריך להזהר משכחה, לכן צריך לקרותה להפרשה בשעור הזמן שאפשר לבא לידי שכחה, והקריאה המנע השכחה. והנה שעור זמן שכחה מבואר בגמרא ברכות (נ"ח ב') שהוא זמן י"ב חודש, כלומר, שלאחר י"ב חודש עלול אדם לשכוח מה שבזכרונו, אם לא יעשה לו זכר מחדש, ויליף זה שם מקרא; ולכן החובה לקרות פרשת זכור פעם בי"ב חודש, כלומר, אחת בשנה, כדי למנוע השכחה. אך לפי זה קשה בטעם הקריאה שאנו קוראים פרשה זו בשבת שקודם פורים, ועל קריאה זו מוסב החיוב מן התורה, ולמה זה כן, כי הלא במשך השנה בסדר פרשיות (סדרי) השנה אנו קוראים פרשה זו בשעתה ובמקומה, כשעומדים בסדר הקריאה השבועית, בפרשת תצא, ולדעת כמה פוסקים יוצאים חובת קריאה זו גם כפרשת ויבא עמלק וגו', אשר בסוף פרשת בשלח (עיין במג"א סימן תרפ"ה). ואם כן, הלא כבר קראנו ענין זה במשך השנה פעמים, ולמה זה תחשב קריאתה בשבת שלפני פורים לחיוב מן התורה, בעוד שעוד לא עבר שעור זמן שכחה. אף למחצה ולשליש (מן פרשת בשלח ומן פרשת תצא)? וצריך לומר, דאמנם כן הוא, דאף שקוראים פרשה זו פעמים בשנה עד פורים, אעפ"י כן אנו קוראים אותה בשבת שלפני פורים אך ורק למנהג בלבד, מפגי יחש זכרון ימי הפורים העתידים לבא במשך השבוע הבא ומענינא דיומא, וכמו שאנו קוראים בשבת מפרשת החודש (ניסן) בפרשת הפסח. אבל החיוב מן התורה לקרוא פרשת זו הוא בודאי רק פעם אחת בשנה, כשעור זמן שכחה, י"ב חודש, כמו שבארנו. ועתה נשוב אל פתרון דברי התוס' שעמדנו עליהם בתחלת הדברים, שכתבו, דיש פרשיות בתורה שמחויבים לקרותן מדאורייתא, "כמו פרשת זכור ופרה אדומה", וכתבנו בשם הרבה מאחרונים לתמוה מאוד, שהרי אין כל טעם לחיוב קריאת פרשת פרה אדומה מן התורה, ועל כן הסכימו כולם, כי גירסא משובשת היא בתוס', וצריך למחקה; ואנחנו הערנו על זה, כי אעפ"י כן צריך לכוין מאין נובעת טעות זו, ואיזה אופן באו הדברים ("ופרה אדומה") לתוך דברי התוס', אחרי כי דבר ידוע, שלכל טעות יש מקור וסבה.
ולפי שבארנו, י"ל, דכונת התוס' מוסבת לענין זה, לומר, שחיוב הקריאה מפרשת זכור הוא רק פעם אחת בשנה. והי' כתוב בתוס' בתמונת נוסחא כזו: ופרשת זכור פ"א (פתרונו: פעם אחת). ואחד המעתיקים לא ירד לכונת פתרון הראשי תיבות, יען כי פתרונו יתיחש לדבר הגיוני במחשבה קודמת, כמו' שבארנו, וחשב, כי פתרונו היא פרה אדומה, ופירש מפורש בתוספת ו' החבור "ופרה אדומה", ותצא הטעות הזאת להטריד לב ורעיון. ואמנם כל זה כתבתי לדעת הפוסקים שדחו בדחוי גמור ומוחלט את כל דעה זו דקריאת פרשת פרה הוא חיוב מדאורייתא, יען כי לדבריהם אין כל טעם וסברא לעשות קריאתה לחיוב מן התורה, וכמו שכתבתי למעלה וערכתי כל הדברים הנזכרים אך ורק להסביר סבת קביעות הדברים (המוטעים, לדעת הפוסקים) בתוס'. אך, כשאני לעצמי, מוצא אני טעם נכון וגם יסודי, ומקוטר ומתובל בסברא יפה ומקובלת לעשות את חיוב קריאת פרשת פרה אדומה אחת בשנה לחיוב מן התורה. ואעפ"י שכבר כתבתי על זה באחד מספרי, אעפ"י כן ליקרת חדוש הדבר אקבענו גם כאן.
ואקדים מה שכתב המגן אברהם בסימן ס' ס"ק ב', שכתב לתמוה למה לא תקנו לקרוא בחיוב בכל שנה את פרשת העגל (בפ' תשא), מכיון דכתיב בה (בפ' עקב) זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר… עשו להם מסכה, וכל מקום שנאמר "זכור" מצוה להזכירה, וכמו פרשת עמלק (פרשת זכור). כך הקשה המג"א, והוא מותיב והוא מפרק, דטעם מניעת קריאת פרשה זו בחיוב, הוא משום דיש בה מגנותן של ישראל, ע"כ. ואמנם בטעם זה אין טעם, יען כי אם נניח שחיוב קריאתה הוא מן התורה, לא יוכל טעם זה להספיק לבטל מצוה חיובית מן התורה, כי הלא כמה פרשיות כאלה בתורה, ואם הי' בטעם זה בכדי נתינת טעם כל שכן שלא היו חכמים מקפידים ומצוים על קריאתן? ועל החיוב מן התורה לקרוא בפרשת העגל מבואר בתורת כהנים בתחלת פרשת בחקותי (כ"ו ג') בזו הלשון: "זכור אל תשכח וגו' עשו להם מסכה (פ' עקב), אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר, אל תשכח, הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך. ע"כ. קצרו של דבר, דברי המג"א מתקבלים ברחבה למחצה: הערתו, או קושיתו על מניעת קריאה חיובית זאת חזקה ונאמנה מאוד, וכנגד זה תירוצו על זה רפה וקלוש מאוד.
והנה בסוף פרשה ראשונה דפרשת חקת, המכילה כל ענין מעשה פרה אדומה (פסוק כ"ב) מביא רש"י בשם מדרש אגדה, דכל ענינה של מצות. פרה אדומה בא לתכלית כפרה על מעשה העגל, ובכל פרט ופרט ממצוה זו מצויר כמו מערכה מול מערכה כנגד פרטי מעשה העגל: ומתחיל לפרש בפרט, כזה:
"ויקחו אליך" (ודרשו) ויקחו משלהם – כנגד מה שפרקו מעליהם נזמי זהב למעשה העגל.
"פרה": הבא פרה (האם) ותכפר על מעשה בתה (העגל).
"אדומה" — על שם אם יאדימו כתולע (במעשה העגל) כצמר יהיו (ישעיה א'), וכלומר, ינקו מחטאתם.
"תמימה" – על שם ישראל, שעד מעשה העגל היו תמימים ברוח, ובמעשה העגל נעשו בעלי מומין ברוח, ותבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמימותם.
"אשר לא עלה עליה עול" – כנגד מה שבמעשה העגל פרקו מעליהם עול מלכות שמים.
"אל אלעזר הכהן" – כנגד זה שנקהלו על אהרן הכהן לעשות העגל (כמבואר בפרשת תשא).
"ושרף את הפרה" – כמו שנשרפה העגל;.
"עץ ארז ואזוב ושני תולעת" – ג' מינין, כנגר שלשת אלפי איש שנפלו במעשה העגל.
"למשמרת" – כמו שחטא העגל שמור לדורות, כמו שנאמר בו "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (פ' תשא). וכשם שנטהרו באפרו של העגל, כמו שכתוב (שם) "ויזר על פני המים", כך נטהרים כאפר הפרה, ע"כ.
ומעתה נאמר, כי כדי לקיים מצות זכירת פרשת העגל, כמבואר בתו"כ שהבאנו, וכמש"כ המג"א שם בשם הרבה מהראשונים, ויחד עם זה לצרף סברת המג"א וטעמו "שלא לפרסם בגנותם של ישראל" (היכי דאפשר לקיים הדבר בלא זה), לכן תקנו לקרוא במקומה פרשת פרה אדומה, אשר, כפי המבואר, כל ענינה, מטרתה ותכליתה הוא כנגד מעשה העגל ולכפר על מעשה מדחה זה. ומצינו תכונת קריאה כזו, קריאת פרשה אחת לתכלית חבירתה, כמו שאמרו במס' יומא (ס"ז ב') שקריאת פרשת עזאזל (פ' אחרי) באה לכפר על עון עריות, וזה כמו כאן, שקריאת פרשה פרה באה לכפר על עון העגל. ויוצא מזה, דקריאת פרשת פרה היא אמנם חיובית מהתורה, ואם לא למענה עצמה, אך למען תכלית ענינה כולה שעלי' באה, היא תכלית זכירת פרשת העגל.
והנה הראנו פנים יפות וטעם וחן לההלכה העלובה והנדחית הזאת (שקריאת פרשת פרה הוא חיוב מן התורה), אשר כאלמנה עלובה, ועזובה נעלבה ועזובה מכל הפוסקים, כמו שבארנו. ואשרי, כי אוכל להשתמש בענין זה בסגנון נוסחא אחת מברכות בחז"ל ־ "ברוך מציב גבול אלמנה!" (ברכות, נ"ח ב').
מקור ברוך,חלק שלישי -מאת הרב ברוך אפשטיין הי"ד
מספר הצפיות במאמר: 307
