אדם מישראל שהדליק את נר התורה והמצוה בעולם הזה, נרו ממשיך לדלוק ואינו פוסק, גם לאחר פטירתו / הרב אפרים מאיר היימן הי"ד
אפרים מאיר היימאן, קאליש
ויאמר ללמד לבני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר (שמואל ב, א).
בהאסון הנורא שקרה לכל בית ישראל אז, בהלקח מאתם אב ובנו – שאול ויהונתן – ביום אחד, בנופל לפני אויב מנהיגה ולוחמה של האומה, היה לו לדוד מלך ישראל להרגיז ולהניע את לבם של ישראל, בהקוננו על מיתתם של גיבורי ישראל אלו, לעורר ולאחים בהספדא ולהעביר קול נהי ויללה במחנה ישראל על השבר הגדול – שבר על שבר – במיתת שאול ויהונתן בנו.
והקינה הזאת של דוד המלך – לפי פשוטן – לא מצינו בהם די אותו הרגש החם שיתפרץ מלבו – לב רחמן – שיקרע לבן של ישראל לרסיסים. ואם מטרתו בדרכים הללו היה לחזק לבבם, אז נפלו מלכם ומנהיגם בחרב לפני אויב על החזית, לבל התייאשו ולעודדם שאל ייפול ואל ירך לבבו. הלא במבטא של הדברים האלו אין אנו מוצאים דברי ניחום וחיזוק הנדרש, וקשת הזה מה מלמדנו?
הלכה פסוקה הוא אשו משום חציו, ומה שכתב רבינו הנמוקי יוסף (בבא קמא דף כ"ב) דאם כן היכי שריין עם חשיכה להדליק את הנרות והדליקה הולכת וגמרת בשבת, ולפי זה הרי הוא כאילו הפעילה הוא בעצמו בשבת, וכל שכן הוא, דאילו הכא לא נתכוון להבעיר גדישו של חברו כלל, והכא עיקר כוונתו הוא שתדלק ותלך בשבת, ועם כל זה חזינן בשבת (י"ט:) משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ומעשים בכל יום וכדאמרן, כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן, שהרי חיוב משום חציו כזורק חץ, שבשעה שיצא החץ מתחת ידו, באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן, הוי לן למיפטריה, דאנוס שאין בידו להחזירו, והכי נמי אילו מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש, ודאי נזק משלם מאחריות נכסים דידיה, דהא קרי דהא קרא כאן 'כי תצא אש… שלם ישלם', ואמאי מחייב, הרי מת, ומת לאו בר חיובא, אלא לאו שמע מינה דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן, אלא כמאן דאדליק מעיקרא, משעת פשיעה, חשבינן ליה. וכן הדין לעניין שבת, דאי אתחיל מערב שבת אתחיל, וכמאן דאגמרי בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשוב. עד כאן לשונו.
הגע בעצמך אם אדם מישראל הדליק נרו בערב שבת, ונרו הולך ודולק בשבת, חשבינן אותה ההדלקה כמאן דאגמריה בידים בערב שבת. ואם המבעיר גדישו של חברו ומת קודם שהספיק לשרוף גדישו, חייב המבעיר ומשתלם מנכסיו שהשאיר אחריו, אף שהוא כבר אינו בעולם, חשיב ליה מעשיו.
אם כן, קל וחומר הדברים באדם מישראל שהדליק נר התורה והמצוה בערב שבת – העולם הזה – ושבק לן חיים ונסתלק מן העולם ונרו, נר התורה והמצוה, עדיין דולק ואיננו פוסק, כל ההדלקה מהתורה והמצות, מעשיו של אותו הנפטר חשוב, וההוא 'נהור שרגא' שהאיר לנו בעבודתו החמה ובהתמסרותו להפיץ אור התורה ואור החסידות, ופעל וקיבץ ואיחד את נערי בני ישראל וקרבן לה' יתברך, והלהיב לבם לאביהם שבשמים, כל אותן הפעלות מעשיו המה, וזכות המצוות התלויות בהן, שלו המה.
ואכן מה נענין אבתריה? עלינו להתאמץ בכל עז לחגור כל כוחותינו להמשיך פעולותיו שהיו משאת נפשו ולבו תמיד, מי כמוני יודע גודל געגועיו ותשוקת לבו הטהור לראות את הדור הצעיר שבנינו הולכים בדרך אבותינו, בדרך התורה והיראה, ותמיד הביע על צערו הכואב מזה ודאג באיזה אופן להשיב לב בנים על אבותם.
'אז' באותה שעה שידי האויב גבר על ידינו וחרבו השלופה הקטיעה חיים אב ובנו – שאול ויהונתן – ביום אחד, ראה דוד המלך ישראל כי נשברה רוחם הכביר של ישראל, והמה מעוטפים באבל וייאוש רב, ביראם ובדאגתם מי ילחם להם, מי יפיל שונאיהם לפניהם, מי יוציאם, ומי יכניסם, עמד דוד ויאמר, דללמד לבני יהודה קשת!ד, עלינו להמשיך הלאה את המלחמה שהתחילו המה, ואל תיראו ואל תערצו מפניהם כי מלחמתנו מלחמתם וניצחוננו ניצחונם של שאול ויהונתן, המה הגיבורים שנפלו על שדה המלחמה ביום קרב ודמם נשפך כמים, קול דמיהם צועק אלינו מן האדמה לאמור, לכו הלאה בכוחנו שמסרנו עליכם. התייצבו כולכם אל החזית נגד פני האויב, ואז רוחם ומעשיהם של מנהיגי ישראל אלו נשאר איתנו, וסמל הקשת הזה למד את בני יהודה.
ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על האסון הטרגי שאירע לנו באחד המיוחד מבני החבורה שמת, שעל כל החבורה לדאוג דאגה רצינית שתשלים שאיפותינו ומשאת נפשו של הנמסר הגדול הזה ולעשות נחת רוח לנשמתו האצילה והטהורה. ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.
(
(מתוך קונטרס 'שם עולם' לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס שרגא בן זקוניו של האדמו"ר רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר מאלכסנדר, בסוף קובץ 'נהור שרגא', בעריכת הרב אלתר יוסף יאקובאוויץ, עמ' צו).
)
הרב אפרים מאיר ברש"א היימן (היימאן) הי"ד, מקאליש, נכד הגאון רבי אליהו זינגר ראב"ד קאליש (אביו של אב"ד אלכסנדר הרב יצחק מאיר זינגר הי"ד). היה מהתלמידים המצטיינים בישיבת חכמי לובלין,
התכתבות שלו עם הגאון הרוגצ'ובר הובא בשו"ת 'צפנת פענח' ס'י קצ"ח, וצילום מכתב בכתב ידו אל הרוגוצ'ובר הובא בספר 'כוכבי אור', ב, עמ' רמה. לקט דברי תורה שפרסם בכתבי עת תורניים ובהתכתבות עם הרוגוצ'ובר יצא לאור ב'כוכבי אור', א, עמ' ריג-רכב. מאמרו 'בענין לצער ולחבול בעצמו', יצא לאור באור המאיר, ב, עמ' 145. בספר 'בית המלך' על הרמב"ם, א, מאת הרב יוסף אריה ליב בוים מאיזביצה, הובא חידש מאת ידיד המחבר 'המופלג החו"ב כש"ת מ' אפרים מאיר היימן שיחי' מק' קאליש'.
בקובץ 'בית ישראל', שנה א חוברת א, ניסן תרצ"ז, בעריכת הרב אלתר יוסף יאקאבאוויץ, פרסם הרב אפרים מאיר היימן על ההוצאה הקרובה של ספרו 'גדולים דברי חכמים', חלק א, ובו מאה עמודים, ובהם חידושים בפלפול ובסברא על הספר 'ישמח ישראל'. ככל הנראה לא הצליח המחבר להוציא את ספרו לאור.
הרב אפרים מאיר היה בעל כושר רטורי מעולה, ויחד עם חבריו ל'ארגון הבחורים דאלכסנדר', ובהם הרב אלתר יוסף יעקובוביץ, הרה"ג ר' יצחק אלימלך שפירא אב"ד גלובנא והרב מרדכי יואל וישינסקי מקוטנא, היה עורך מסעות בערי השדה להשפיע על הנוער להצטרף לישיבות, ולארגן לצעירים העובדים שיעורי ערב.
הרב אפרים מאיר היה חתנו של הרב הגאון יצחק מאיר קאנאל הי"ד חבר ועד הרבנים בעדת ורשה וסגן יו"ר אגודת הרבנים בפולין.
לאחר הכיבוש הגרמני היה הרב אפרים מאיר היימן כלוא בגיטו ורשה (ראה יומן גיטו ורשה עמ' 323), עד שנהרג עקה"ש. .