על ידי שלכל אחד מישראל יש אחיזה בתורה, הם מקושרים יחד, ועל כן הם כאחד ויש לאוגדם יחד, כמרומז בארבעת המינים / הרב מרדכי קליינמן הי"ד

לסיום משניות הראשון דחברה משניות

פה אמבאד, תרצ"ב

אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא'. אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר 'ה' ע עוז לעמו יברך ה' את עמו בשלום'. סוף עוקצין. ובמתניתין דברכות לקשר דודים 'מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן' וכו', ויש לדקדק אהא ד'כל צדיק וצדיק', וכן צריך להבין התקשרות המשניות לתחילתן.

ונראה לעניות דעתי בהקדם הגמרא ברכות דף ס"ג ע"ב, ועוד פתח ר' יהודה בכבוד התורה ודרש 'הסכת ושמע ישראל' וכו', 'הסכת' עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, 'היום הזה נהיית לעם', בקרא נראה שאין כללות עם נקרא רק על ידי חבורה ואגודה. ויובנו הדברים דהנה התורה הקדושה איכא ביה תרי"ג מצוות, ואין כל אחד מישראל יוכל לקיים אותם, על כורחך על ידי שמתאחדים יוכלו לקיימם בשלימות, ואזי הם בבחינת יש"ר א"ל, ראשי תיבות 'יש ששים ריבוא אותיות לתורה'. ועל ידי שלכל אחד מישראל יש אחיזה בה הם מקושרים יחד כאחד, על כן הם כאחד.

והנה איתא במדרש רבה ענין הד' מינים שכולל: הדס, יש בו ריח בלא טעם, אתרוג, טעם וריח, לולב, טעם בלא ריח, ערבה, לא טעם ולא ריח, יבואו אלו ויאגדו עם אלו. כן הוא לגבי ישראל שצריך לאגוד הכל ביחד. והובא בקדושת יום טוב הטעם דסוכות הוא 'חג האסיף', היינו שמתאספים יחד כל הד' מינים, כי אז הוא זמן תשובה מאהבה, וכולן שווין לטובה בהתחברות יחד, שמתרבין הזכויות, כמו שפירש ה'קדושת לוי' 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עוונות, והנה בישמח משה פירש חטא נדב ואביהו, לפי שלא קיימו מצות פרו ורבו, ולא חשו לקיום העולם לישא אשה. וזה בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים במדת הדין, שיתף למדת הרחמים. והיות שלא יכלו בדין על כן הצטרכו למדת הרחמים, והם לא חשו לקיום העולם, לא היה מדת הרחמים, ומטעם זה נענשו והבן. וזה 'בראשית ברא אלקים', שהצדיקים שיוכלים לעמוד בדין, ומי שלא הגיע לזה צריך למדת הרחמים. ובזה נראה לעניות דעתי 'בראשית ברא אלקים', שה' יתברך ברא לצדיקים, אבל בעוונותינו הרבים לא כולי עלמא גמירי ואין יכולין לעמוד בדין, שיתפו למדת הרחמים, היינו לפשוטי-עם, כמו האגודה שבלולב, עם מדת הדין, המה הצדיקים שעומדין בדין, ועל ידי זה שמים וארץ נקשר יחד זה עם זה. והנה ראינו הצדיקים שאצל כל מצווה חשובה הראשית ליתן לה', והיינו ביכורים, 'ולקחת מראשית', בכור, 'קדש לי כל בכור', 'ראשית ביכורי אדמתך', 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו'.

וזה ירצה בתחילה על במחשבה, שראשית חכמה יראת ה' תהיה לברוא במדת הדין, היא התורה, וישראל שנבראו עוד קודם בריאת העולם במחשבה, והיה שעה ראשונה מוקדש לה' לתורה ולעבודה, ואחרי זה ימשך כל העיקר. ושדי נופו בתר עיקרו. וכן כשיש לנו מנהיג שינהיג אותנו, והוא שורש אילן ואנו כענפיו ועליו הדבוקים בו, שינקתינו מהשורש, וזה שיעור משניות קודם לכל דבר, כי היא מזדככת הנשמה. ואשר בן יעקב עומד בפתחו של גיהנום להציל מי שלמד משניות, וזה 'מאשר שמנה לחמו', 'שמנה' אותיות 'נשמה', זה 'לחמו', כי היא חיינו. וזה פי' הייטב לב, קבעת עתים לתורה, שצריך לגבול זמן לתורה, ואל יתלה ביטולו בגדול עול הפרנסה, אדרבה צריך להיות בביטחון ויהיה 'אתה נתן להם את אכלם בעתו' על פי הפירוש הקדוש מודיטשוב ישראל צריכים להיות צפים למעלה כשמן, 'ובגוים לא יתחשב' להיות עם לבדד בתורה וביראה. וברכת ה' אינו חל רק על פי התורה, ולא על פי דרך הטבע, כי היא למעלה מן הטבע, כי תורה וישראל הוא קודם לטבע. וזה 'בראשית' תורה [ו]ישראל שנקראו 'ראשית' ונבראו קודם הטבע שבגימטריה זו, וישראל יכולים להמשיך בדרך תורה הקדושה ויחל ברכה 'ויתן לך האלקים מטל השמים', היינו מדת אלקים שיהיה קודם מטל השמים, הוא תורה ויראה, ולחם יבא משמני הארץ. ואל תקשה הא אמרינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הובא בקדושת יום טוב פרשת נשא בשם הרמב"ם, על משנה דפאה 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כיבוד אב ואם' וכו'. מקשה, והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק ירצה כי המצוות נחלקים: חלק אחד, בין אדם לחברו, חלק אחד, בין אדם למקום, כגון ציצית ותפלין. ובין אדם לחברו כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו'. ועל בין אדם לחברו מגיע שכר בעולם הזה ועל בין אדם למקום מגיע שכר בעולם הבא. 'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', לעולם הבא. וזה קואיש את קדשיו לו יהיה' ממון הרבה שתחול הברכה. ובזה פירש הקדושת יום טוב 'וישב גבור בארץ יהיה זרעו. אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאוד' היינו שלא די שכשיש לו פרנסה בנקל ובדרך היתר אז הוא נותן צדקה וחסד ועושה רצון בוראו, רק ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, ואז ייתן ואפילו יש לו הפסד, ואדרבה, בזה השתבח יעקב אבינו עליו השלום 'ויהי לי שור וחמור' ותרי"ג מצות שמרתי, היינו אף מצות התלויים בממון, וזה 'כי שרית עם אלקים', היינו בין אדם למקום, 'ואנשים', היינו בין אדם לחברו. וזה חפץ 'מאוד', זה ממון. 'גבור בארץ יהיה זרעו', זה מראה לקיום המצות שעושים לקיום העולם, שעל ידי זה יש לו בנים טובים וגם מחזיק את האנשים על ידי רחמים 'מה הוא רחום', ונתחזק מדת הרחמים. וזה אברהם שהשיב רבים מעון ועשו תשובה, נקרא כאלו ילדו, 'ואת הנפש אשר עשו בחרן', אברהם גייר אנשים ושרה גיירה נשים, כאלו ילדו. וזה על פי גמרא שבת ל'. באחד שבא לפני שמאי ואמר 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד', דחפו בשתי ידיו. בא לפני הלל, גיירו, אמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואאידך פירושי זיל גמור'.

וכתב בבש"א דהנה כל אחד מישראל צריך לקיים כל התרי"ג, ולא כל אחד יוכל לקיימם, על כן צריך להתגלגל ולתקן את זה בגלגול שני. אבל הגר לא רצה להתגלגל, על כן יעצו להתקשר עם כל ישראל לעשות אחדות, וזה דעלך סני לחברך לא תעביד. והוסיף בספר 'סמא דחיי' דיש עוד תקנה, 'זיל גמור', ללמוד תורה, וכל העוסק בתורת עולה כאלו וכו', כדאיתא במנחות קי. וזה בכל המצות, וזה נוכל לומר 'הוכח תוכיח תוכח עמיתך', זה כלל גדול בתורה, שעל ידי תורה שמקרב שלומדים יחד 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' ', שעל ידי אהבה נעשה ה' מדת הרחמים, והוא קיום העולם.

ובזה ירצה 'אתם נצבים… כל איש ישראל', על ידי אחדות וקיום העולם. וזה פירוש המשנה עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, היינו צדיק בין אדם למקום וצדיק בין אדם לחברו, ש"י עולמות, ואף על ידי צדקה ומעשים טובים יקבל גם כן עולם הבא, אף שיש גם כן שכר בעולם הזה, כי בזה קיים גם מצות הבורא של קיום העולם. וזה 'להנחיל אוהבי יש', על ידי אספת אוהבים, על זה קאמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה השלום, היינו על ידי אחדות ושלום הוא הצדקה בין אדם לחברו בגשמיות ורוחניות, הוא מחזיק ברכה שמקבלים שכר גם בעולם הזה. ועוד כי אין חל הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין, כדאיתא בבא מציעא מ"ב. וזה כי על ידי אחדות ישראל, אין שיעור למצות ומעשים טובים של כל ישראל, 'אלא השלום', וזה 'מאימתי' יוכלו לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא, 'קורין את שמע', היינו 'הסכת ושמע ישראל', 'בערבין', על ידי ערבות, שכל ישראל ערבין זה לזה. 'משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן', שמתחילין מראשית ליתן לה', 'ויקחו לי תרומה', זה 'ראשית חכמה יראת ה", ועל [ידי] זה ישראל מתקשרין עם הכהנים ומקיימין את כל התורה כלה חד ובא לציון גואל אמן.

('מאמר מרדכי' מאת הרב מרדכי קליינמן הי"ד, 'הוד שמואל' עמו' קנט-קסב)