שאלה שהייתי רוצה לשאול את הרבי שלימד אותי בחדר על 'ואהבת לרעך כמוך' / הרב יוסף גולדין הי"ד
כשהייתי עדיין ילד ולמדתי ב"חדר", למד איתי הרבי את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט): עליך לאהוב את חברך כמו את עצמך! הדבר מצא חן בעיניי מאוד, והוא עורר בי מצב רוח מרומם; מכיוון שהיו לי חברים, היה לי חבר אחד חזק ואחר עשיר. הרגשתי שאני מקורב אל האחד בשל כוחו ואל השני בשל עושרו.
לאדם יש נטייה למחלות שונות, המגיעות במפתיע. ואז שכלו והונו לפעמים אינם בכוחם להצילו לאורך זמן. בזמנים עברו, כשאנשים היו חולים במחלות קלות, היו נוהגים להחביא אדם כזה מפני חולה אחר, שלא יוכל לקום ממיטתו. היום השתנה המושג הזה. אנו יודעים שישנם אנשים המסתובבים ברחוב והם יכולים להיות חולים מסוכנים, משום שיש להם פגמים אורגניים. אנשים אלו אינם מחכים עד שהמחלה תפיל אותם למשכב; הם ממלאים את מרפאות הרופאים ונוסעים לחפש מרפא באתרי מרחצאות שונים.
אף על פי כן, כשמדובר בתמיכה בעניים חולים, נוהגים לפי המערכת הישנה: כל עוד החולה העני אינו מסתובב ברחובות, מוקדם מדי לתמוך בו, וכאשר הוא כבר שוכב במיטתו – זה כבר מאוחר מדי.
יום קיץ חם. אנשים מחפשים להתגונן מפני קרני השמש הלוהטות.
בימים אלו מכינים עצים לחורף, כדי להצטייד ולהגן מפני הקור והכפור הבאים. אגב, בעונת הקיץ העצים זולים יותר. ובקשר לכך עולה במוחי השאלה: מדוע שהציבור בכללותו לא יבצע פעולת מגבית הצלה עבור אנשים עניים אז, כשהם מכינים עצים עבור עצמם, כלומר בעונת הקיץ? ומיד אני עונה לעצמי על השאלה הזו: לא, זה מוקדם מדי! הרי הכפור הגדול עוד צריך לבוא, צריכים להפיל כמה קורבנות, ורק אז תתעורר זעקה מרה: 'יהודים, רחמנים בני רחמנים! אנשים עניים אבודים!'.
אצל זוג צעיר נולד בת ראשונה, והשמחה גדולה. בשבוע השני כבר מגיע סוכן לאב הצעיר ומחתים אותו על מסמכים, כדי שבתו תוכל, בהגיעה לגיל 17, להוציא מהבנק סכום כסף נכבד המופקד על שמה שלה כנדוניה.
לאחר שהסוכן הולך לדרכו, מגיעות שתי נשים לבקש נדבת "הכנסת כלה" עבור נערה ענייה בת 25.
הנשים הללו יוצאות ממנו בידיים ריקות. כמה גדולה הייתה תדהמתן כשנודע להן שלבתו שלו הוא דאג לנדוניה מיד כשנולדה.
בין אירועים אלו מפרידות עשרים וחמש שנה.
אני מחפש את הרבי שהיה לי בילדותי, ואני רוצה לשאול אותו: רבי יקר! היכן הם התלמידים הנאמנים, שלקחו איתם מה"חדר" את המסר היפה: "ואהבת לרעך כמוך"?
שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם, מתים. ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא סב).
"שנים שהיו מהלכין בדרך" – שניים הלכו בדרך, רחוק מאוד מביתם המוכר. לפתע, באמצע השממה, ברגל… האם אין להם שום אמצעי תחבורה? כיצד קוראים להם? לצערנו, אין להם שמות מוגדרים. לפני חמש שנים קראו להם בשם… לפני שנה קראו להם בשם… והיום כיצד קוראים להם… וכיצד יקראו להם מחר? זהו הפחד, החרדה, שאופפת אנשים שלווים רבים, שעלולים מדי יום להיות מוכתרים בשם המפחיד הזה ['פליטים' ו'נזקקים'].
"וביד אחד מהן קיתון של מים" —
שני אנשים באותו מצב ובאותה דרך ארוכה, אך בכל זאת אחד עשיר והשני עני; אחד בריא והשני חולני. גם כאן, במסע, אין כולם שווים. מהשפע הגדול של אוכל ושתייה, נותר רק כד קטן עם טיפות ספורות, אשר יכולות רק לזמן קצר מאוד להחזיק את החיים.
זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת (בראשית מט).
פעם הייתה אצל היהודים מגמה, שחלק מהם צריכים להתיישב ליד חופי הימים; כשיפליגו משם באוניות, הוא "ישכון" – הוא יתבסס ויהיו לו חיים שלווים. ואכן, נוצרה, התפתחה והתעוררה כלכלה מקומית, והומצאו ענפי מסחר חדשים, אשר הזינו את האוכלוסייה; העיר שגשגה כלכלית — ולפתע עזבו את העיר ההיא, עיניהם נשואות לחוף האוניות, הן מחפשות לקבל ספינה כדי לחצות את הים ולהגיע אל היבשה.
"אם שותין שניהם מתים" –
הנה המצב הטרגי הזה של חוסר ברירה: אם הוא ייתן לצמא עוד לגימה אחת, הוא ייפרד מקיומו שלו. "ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב" — ואם אחד מהם יחזיק וייהנה מהמעט של חברו הקרוב, הוא יצליח להגיע אל החוף.
וכאן עומדת השאלה: מצד אחד הדחף לחיות עוד, ומהצד השני הצער של חברו. וכך נאבק הרעיון עם הרגש, נאבק השכל – עם המוח, ואדם מיוסר ובודד נותר עומד בדרך וממתין לתשובה הגיונית.
"דרש בן פטורא" –
ה"דרשה" הזו היא התיאוריה של החיים לפי ההנחיות של גדולי ישראל שלמדו לפני אלפי שנים. ואז, ברגע הרציני ביותר, התעלה "בן פטורא" למדרגה הגבוהה ביותר של האנושות, והוא הציע את פתרונו המפורסם:
"מוטב שישתו שניהם וימותו" –
עדיף בהרבה ששניהם יתחלקו בטיפות האחרונות ויתעטפו יחד בנשמותיהם, וגופותיהם יישארו עבור חיות השדה, מאשר שאחר כך יחיה חבר כזה עם החרטה של עשיית עוול לשני, תוך שהוא עובר את כל שערי הרחמים; ובכך תבוא העזרה.
"ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו" –
עדיף באותה מידה לסיים את מאזן החיים, ובלבד שלא לראות כיצד החבר מוציא את נשמתו האחרונה, ולא לקחת שום חלק אכזרי במוות הזה. כך הסביר בן פטורא בדרשתו, שבה הוא דגל. זו הדרך שבה הוא נקט במקרה שבו שני בני אדם מוצאים את עצמם במצב כזה.
"עד שבא ר' עקיבא ולימד" –
אז הגיע רבי עקיבא והכריז: האם אנו צריכים לדרוש דרשות המבוססות על מחשבות כה גבוהות ומנותקות? מעטים האנשים שיבינו מערכת כזו! אי אפשר לדרוש שההמון יוכל להתעלות למדרגה כה גבוהה. אני, רבי עקיבא, יכול להבין את חייהם היטב; אני הרי התגלגלתי בין עשירים, עוד כשהייתי רועה צאן ואספתי את פירורי הלחם משולחנותיהם. ורבי עקיבא לא הסתמך על דרשות, אלא לימד "הלכה", שלפי דעתו, כך צריך אדם לנהוג:
"חייך קודמים לחיי חברך" –
קיומך שלך ואנושיותך קודמים, אך רק כאשר יש לך רק קיום מינימלי עבור עצמך. אם יש לך מעבר לכך, אינך פטור ממחויבותך, ואוי לך אם תעלים עין מחברך הסובל.
רבי עקיבא התייצב כנגד הרגשות האגואיסטיים של בשר ודם, והדבר העניק להם הקלה גדולה. אך לצערנו, אנשים מרשים לעצמם לנצל לרעה הקלה זו ואינם רוצים להעמיק ברעיון העיקרי. תמיד מוצאים תירוץ – שאם עדיין אין לאדם קיום משל עצמו, לכן הוא אינו יכול לעזור לשני.
(נעכטן היינט און מארגן, קובנה תרצ"ט, בתרגום חופשי מיידיש לעברית, עמ' 17)
הרב יוסף גולדין הי"ד, נולד בשנת תרנ"ט (1899) לאביו, הגאון הרב ישראל גולדין (שהיה רב בעיר לאפי ורב ואב"ד בעיר סערהייא, ובשנת תרצ"ט היגר לארה"ב וכיהן ברב בעיר רצ'סטר ניו-יורק) ולאמו (בת הגאון הרב צבי הירש דירקטור אב"ד סוקולקה, פולין, מחבר הספר 'בנין שלום').
אחיו הקטנים, הרב חיים והרב אהרן למדו בישיבות טלז וסלבודקה ואחר כך בישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, וכיהנו אחר כך כרבנים בקהילות בארה"ב.
הגאון הנודע הרב יחזקאל אברמסקי אב"ד סלוצק וראב"ד לונדון ומחבר ספרי 'חזון יחזקאל' היה בן דודו של הרב יוסף גולדין.
הרב יוסף היה תלמיד בישיבת טלז. בתחילה כיהן כרב בווישי (ווייסיאי) שבליטא. בשנת תרפ"ד (1924) נשרף בית הכנסת בעירו, והרב יוסף ביקש מיוצאי העיר באמריקה שיושיטו עזרה להקמתו מחדש. בערך משנת תרצ"ד (1934) כיהן כרב בעיר המחוז שאקי, יחד עם הרב יוסף אנחוביץ. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא הרב יוסף גולדין לאור את ספרו 'נעכטן היינט און מארגן'.
ע"פ המובא ברשימת שמות הרבנים ממדינת ליטא שנהגו על קידוש ה' (בספר 'ממעמקים', חלק ה, ובתשובות רבי אליעזר, מהדורה חדשה, חלק ב): הרב יוסף גולדין נולד בתרנ"ט בסאקאלקי. וכיהן כרב בוויסי (Vishay) ובשאקי (Shaki). הרב נהרג עקה"ש בחודש אב תש"א, בגיל 42.
פרטים על שואת יהודי שאקי ראה באתר האנציקלופדיה של הגיטאות.
ע"פ דף עד שכתב מכרו של הרב יוסף: הרב יוסף גולדין, רבה של ווישי שעל יד לזדיי (ליטא), נולד בסעריי (ליטא) ונהרג ב 03.11.1941 (י"ג בחשוון תש"ב), בהיותו כבן 40, בקטקישקש (Katkiskes) שעל יד העיירה לזדיי (Lozdzee).
פרטים על שואת יהודי לזדיי והסביבה ראה באתר האנציקלופדיה של הגיטאות.
באוצר הרבנים (8201) נכתב כי הרב יוסף גולדין נספה בשואה בשנת תש"ג.