כללי | תורתך לא שכחתי

דרשה לפסח מאת הרב ישראל אשר קראלי הי"ד

ג׳ בטבת ה׳תשע״ט (10/12/2018) אישים הי"ד, הגדה של פסח, כללי, פסח

אמנם כן מצינו טעם אחר לשבח על טבילה שתי פעמים. הראשון זכר לקרבן פסח, דכתיב בו (שמות י"ב) וטבלתם בדם, ולתקן חטא מכירת יוסף, שנאמר בו (בראשית ל"ז) ויטבלו את הכתונת בדם. אכן באמת ידוע מחלוקת השבטים ויוסף היתה אי קודם מתן תורה דין בני ישראל כבני נח או כישראל. ויוסף קרא תגר לאמור כי אכלו מבהמה מפרכסת, דלבני נח נאסר, ואינהו סבירא ליה דדינם כישראל ואישתרי להם מפרכסת. והנה מצינו שני טעמים להסיבה, הראשון זכר לחרות. ולפיזה לעני לא היה צריך הסיבה, וכאמרם ז"ל בש"ס (מגילה י"ד.) דאכתי עבדי אנן (ועיין בתוספות ריש ערבי פסחים דף צ"ט: בד"ה ואפי' עני שבישראל דהוה אמינא לפוטרם מטעם האמור. וע"ש). אכן באמת מצינו במדרש (שמות רבהפ"כ סי' י"ח) ויסב אלקים את העם, מכאן אמרו רבותינו, "אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב", שכך עשה להם הקב"ה שנאמר "ויסב אלקים", דכיון דמקרא ילפינן לה, לא שני לן בין עני לעשיר. ובאמת כבר כתב בספר "שמנה לחמו" הכוונה ד"ערך להם שלחן במדבר", בהיות שרצה הקב"ה להקנות להם את ארץ ישראל בתור קנין חזקה, וקיימא לן עשה חזקה באחת השדות קנה כולן, אכן תינח אי דינם כישראל וישראל קונה בחזקה, אמנם כן אי דינם לפני מתן תורה היה כבני נח, לא שייך לקנות בחזקה, דאין זה קנין בבני נח (כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות מכירה הי"ז) ושוב יצטרך לומר דלשון "ויסב", אינו מלשון "הסיבה",כי אם כפשוטו.

והשתא הכא יסתעף הקושיא הרביעית "שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין הלילה הזה כלנו מסובין", דכיון דאמרת דטעם הטבילה שתי פעמים היה לתקן חטא מכירת יוסף על כן צריך לומר דהצדק עם יוסף הצדיק, דדינם כבני נח, ובאמת "וה' עמו" כתיב (ש"א ט"ו), והלכה כמותו בכל מקום, כמבואר בש"ס (סנהדרין צ"ג:) בדוד המלך ע"ה, וביוסף נמי כתיב (בראשית ל"ט) "ויהי ה' את יוסף" ועל כורחך דהלכה כמותו. (ועיין בשו"ת מהריש ח"ה סימן פ"ט אות א' לכ"ק אדמו"ר הגז"ל מש"כ בזה ע"ד הדרוש) וכיון דדינם כבני נח אין לומר ד"ערך להם שלחן במדבר" מטעם קנין חזקה כאמור, ועל כן צריך לומר דמטעם הסיבה הוא זכר לחירות,ותיקשי הלילה הזה "כלנו מסובין", דאי משום זכר לחירות, העני לא צריך הסיבה, ואתי שפיר בעזרת ה' יתברך. וכבר אמרו כל פטפוטי דאורייתא טבין.

ובכן לך תעלה ביאור נכון להתירוץ מבעל ההגדה באמרו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וכו'", ולכאורה אי'מקום התירוץ על הקושיא למה עני צריך גם כן הסיבה, וכפי השמועה כבר נתעוררו בזה. ולהנ"ל יתכן לומר, בהקדים דבר נחמד מהגאון האדיר בעל כלי חמדה מאסטראב ז"ל שכתב ליישב תמיהה גדולה, למה בכל ספור ההגדה לא נזכר שם אדון כל הנביאים משה רבינו ע"ה אשר הוציאנו ממצרים, וכתב ז"ל, דבאמת מה לנו לשמוח עלגאולת מצרים, הלא אכתי עבדי אנן, וכמאמרם ז"ל בש"ס (מגילה י"ד.),אך מצינו שאמר ית"ש ויתעלה "אני ולא מלאך", וכמאמר בעל ההגדה "ויוציאנוה' וכו', ולא על ידי שליח וכו'". ולכאורה הלא משה רבינו ע"ה הוא שהוציאנו ממצרים. אמנם כן, שנים הם השעבודים שנשתעבדנו בהם במצרים, שיעבוד הנפש ושיעבוד הגוף. ומשעבוד הנפש גאלנו ית"ש בכבודו, ולכן באמת היא גאולה עולמית. לא כן משעבוד הגוף, נעשה החירות על ידי משה רבינו ע"ה, ודין גרמא דאכתי עבדי אנן, כמבואר בספרים. ובכן שמחתינו היא רק על גאולת הנפש, כי בנוגע לגאולת הגוף הלא ערבה שמחתינו בעוונותינו כי רבו, ולכן אין אנחנו מזכירים שם משה רבינו ע"ה. ודברי פי חכם חן. ומעתה לדברינו הנ"ל הלא כל עיקר הקושיא היתה למה יצטרך גם להעני הסיבה וכנ"ל בארוכה על זה מתרץ ואומר "עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה'", בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שליח. והכוונה, כי אנחנו מודים ומשבחים לו יתברך שמו על גאולת הנפש בלבד, ובנפש כעני כעשיר אחד הוא. ודו"ק היטב

ועל דרך הקבלה יתכן עוד יותר במה שכתבנו לרמז בקושיא הראשונה כי ליל שימורים לילה כיום יאיר, דהנה במתניתין (פסחים קט"ז.) טרם הצעת הקושיות תנן "וכאן הבן שואל אביו וכו' מה נשתנה וכו'". ושמעתי נכון מאחד הידידים מפה קהלת קדש הי"ו בשם קדוש אחד מדבר, דהנה השם "מה"מרמז לספירת תפארת, והשם "בן" לספירת מלכות כידוע ליודעי חן. וכידוע היום הוא מספירת תפארת והלילה מספירת מלכות. אמנם כן הלילה הזה אשר כיום יאיר הוא גם בספירת תפארת בהיותו גם בבחינת יום כאמור, ועל כן אמרו ז"ל בלשונם הקדושה לרמז "וכאן" הכוונה בלילה הזה, "הבן" הוא שם הקדוש בין מספירת מלכות, "שואל" מלשון השאילני כדך (בארגען בל"א), "מה" באשר ליל שימורים הוא וכיום יאיר משתמשת גם בשם הקדוש "מה" בספירת תפארת, ובזה "נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", וכמובן נעשה בלילה הזה הייחוד השלם,ולכן אין ערוך לקדושת הלילה הזה כמפורש בספרי חכמת אמת.

ועל פי הדברים האלה כתב רב מקובל אחד לתת טעם למה בלילה הזה נשים חייבות גם במצוות עשה שהזמן גרמא מה שאין כן בשאר ימים טובים, ולהנ"ל יתכן מאד דהנה כידוע הנשים בבחינת נוקבא מישך שייכי לספירת מלכות. ולכן במצוות עשה שהזמן גרמא שאינן נוהגות בלילה, שאז זמן הספירה הקדושה הזאת ביתר שאת, הנן פטורות, והבן. ולכן בלילה הזה, אשר כיום יאיר, ושולט גם ספירת תפארת, גם נשים חייבות. וזה ברור להמבין. ויש מקום אתי לתרץ על פי זה קושיית המהרי"ט (בקידושין כ"ט. בתוד"ה אותו) שהקשו למה לי קרא ד"אותו" תפק ליה בהיותו מצות עשה שהזמן גרמא. ותירצו דכיון דמילה שלא בזמנה נוהג ביום ובלילה, הרי היא מצות עשה שלא הזמן גרמא. והקשה ז"ל הלא בשבתות מיהא אינו נוהג מילה שלא בזמנה, ואם כן אכתי מצות עשה שהזמן גרמא היא. ולהנ"ל אתי שפיר, דדוקא מצוות שאינן נוהגות בלילה, חשובות בגדר שהזמן גרמא, וכאמור. אמנם כן, מצוות אשר גם בלילה נוהגות, גם אם בשבת אינן נוהגות, עם כל זה שפיר חייבות, וכידוע ליודעי חן בשבת שולטת ספירת מלכות. וקצת יצאתי בזה חוץ מגדרי, עם כל זה הבאתי את הדברים לזכרון והוא יתברך שמו יראינו נפלאות מתורתינו הקדושה ואזכה לשוב לפניו בתשובה שלמה ואמתית ולעבדו בלב שלם עד אשר ירחם עלינו וישלח לנו גואלינו במהרה דידן כן יהי רצון.

הק' ישראל אשר קאראלי

מוצאי שבת קודש במדבר תרצ"ו קאשוייצ"ו

(ספר בני ישראל, חידושים ופלפולים בסוגיות הש"ס, סוף סימן כד, דרוש לאחרון של פסח)

הרב הגאון המובהק חריף ובקי הרב ישראל אשר קראלי נולד בשנת תרע"ג (1913) בעיירה טורנו שליד קאשוי להוריו ר' צבי ומאטיל. גדל והתחנך בעיר קאשוי, למד בהתמדה בישיבת רבי שמואל שווארץ בקאשוי, בישיבת רבי שמואל דוד אונגר בנייטרא, בישיבת רבי עקיבא סופר בפרסבורג ורבי יואל טייטלבוים בסאטמר. הוא החל לכתוב פלפולי סוגיות הש"ס בחריפות ובקיאות נפלאה, והיה מבקר יחד עם בחורים מופלגים נוספים את הגאון רבי שמואל ענגיל מראדאמישלא, שהורה להם את דרכי החידוד והפלפול בסוגיות הש"ס והראשונים. כשהתבקש בידי חבריו לשאת דברים בסיום מסכת,דרש במשך שעתיים מעניין סיום המסכת בחריפות ובבקיאות, תוך שהוא קושר עניינים שונים מכמה סוגיות הש"ס ורוקם אותם לחטיבה אחת. נשא לאשה את רייזל בת רבי יעקב יוסף זינגר, מורה ומרביץ תורה בגרוסווארדיין. בשנת ת"ש נבחר לרב ואב"ד בפראונקירכן במזרח אוסטריה, למרות הזמנים הקשים באוסטריה הכבושה בידי הנאצים, החזיק ישיבה בעירו. גלה לסלובקיה ולפעסט, שם היה מרצה את שיעוריו הנודעים לפני החברה "תפארת בחורים" שקבלו אותו לרב עליהם, גורש עם רעייתו לאושוויץ, שם הם נרצחו. אחיו חיים יהודה נספה בכ"ז בתשרי תש"ה. הוריו של הרב ישראל אשר, ואחיותיו מרים ואסתר נספו בי"ג בסיון תש"ד באושוויץ.

שארית כתביו נצלו ויצאו לאור בספר "בני ישראל" (ניו יורק,תש"ן).

אחיה של הרבנית רייזל הי"ד, הרב יהודה דב זינגר היה רבה של 'גבעת שמואל'.

דרך לתשובה במדות ודעות – פרק ה / הרב דוד בודניק הי"ד

י״ג באלול ה׳תשע״ה (28/08/2015) כללי

ואהבת לרעך כמוך, רעך זה הקב"ה".

"כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת ל"א.).

על הכלל הגדול שהורה הלל הזקן עליו השלום אל הגר "כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד", כפי שנתבאר לעיל, הוא היסוד בתיקון המדות בין אדם לחברו, אבל בכל זאת אינו מובן איך הוא כלל כל התורה אף בענייני בין אדם למקום? אמנם חז"ל הורנו על הכתוב ואהבת לרעך, זה הקב"ה! שנאמר "רעך ורע אביך אל תעזב" (משלי כז). מה שהוא תמוה, למה הוציאו מפשטות הכתוב, אחר שעל אהבת ד' נצטווינו במצוה מיוחדת, "ואהבת את ד' אלהיך"? אמנם חז"ל הורנו בזה שעניני בין אדם לחברו ובין אדם למקום הן אחת היא, ואין להפריד ביניהם כלל, כי אליבא דאמת קשה להבין איך יאהב האדם את חברו כמוהו ממש, אחר שהקנאה והשנאה מפריד בין איש לרעהו? ומחיצה גדולה מפסקת בין איש לרעהו – הוא אהבת עצמו, ובפרט בתלמיד חכם דקרתיח, אוריתא דקמרתח ביה? מאין יהיה לו הבחינה שצריך לעמוד על ההטבה והחסד במקום שנדמה לו שצריך לתבוע במשפט? וידע להבין בין קנאת סופרים לרקב עצמות קנאה, אם ישקול הכל על שיקול דעתו העצמית? ועל כן אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שתדע ותבין כי כל ענייני בין אדם לחברו, תלוי בהכרתך בינך לבין המקום ברוך הוא, כי כאשר תכיר הכרה חזקה שכל ענייני חברך אינם בכחו ועוצם ידו, מה שהצליח בתחבולותיו, לרכוש לו כבוד וממון, וכדומה מן ההצלחות הזמניות, "כי הכל בידי שמים", אז יפול קנאתך עליו, כי תכיר כי לא הוא הבעל יכולת להוסיף ולגרוע מחלקך הקצוב לך בגזרת הבורא יתברך שמו. נמצא לפי זה כי הישרת המדות תלוי בהישרת הדעות וברירותן, כי מזה שהאדם איננו שלום בבין אדם לחברו יש לו בירור כי איננו שלום גם בבין אדם למקום, מפני שעצם החיוב ומהותו של בין אדם לחברו הוא הבין אדם למקום, ובלעדו לא יתקיים בשום אופן. ובפרט בשעת ניסיון של מריבה וקטטה, אז ירקד השטן להפריד בין אחים ולמצוא עלילה ואמתלא איך לעשות מצודות וחרמים לבני אדם, על כן כשאנו חפציך לעמוד על קנקנו של אדם איך הוא ביראת שמים, יש לבדוק אחריו כמו שאמרו ז"ל "בג' דברים אדם ניכר בכוסו, בכיסו, ובכעסו", המה הדברים בין אדם לחברו, אשר רק על ידן יתברר מהותו וצדקותיו. ועל כן מצינן שחכמי המוסר חדשו גדולות ונפלאות בזהירות דיני בין אדם לחברו כמו בבין אדם למקום, מפני שהן אחת הן, ולא יתכן זה בלא זה.

והוא כי ישנם שני מיני ניסיונות, הניסיון הראשון מה שהאדם בעצמו יוצר לו בדמיונו מחיצה בינו לבין חברו, כאשר בארנו לעיל. ועל ידי הכרת ג' יסודות אלו ינצל ממבוכת דמיונו:

א) הכרת והרגשת חסרון עצמו, על ידי הכרת חסרונות חברו.

ב) תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו.

ג) יסוד לתביעת שלימות זולתו על ידי שיראה שלא לעבור על שלימות עצמו; אשר מזה יהיה לו התלמדות בעניינים שונים איך שהוא יוצר מעצמו לעצמו ניסיונות שונים, ועושה עבור עצמו פתח צר אשד מיצר ומימר לו, אם רוצה להיות מהחסידים הבלתי סובלים, וצריך לבקש תתבולות איך לצאת מפתח הצר שיצר לו דמיונו לבל יסבול ממנו, לברר המציאות לעצמו, כי לא דובים ולא יער, כי חברו אין לו עליו כלל, רק דמיון הוא בתוך דמיון, ואז ירפה ממנו היצר.

אבל הניסיון השני הוא מה שנסתובב לו מצד השגחת הבורא, כמו שאמר הכתוב "את אשר יאהב ד' יוכיח", לצרף לבו בכור הניסיון, כמו שאמר הכתוב "לענותך ולנסותך לדעת את אשר בלבבך". וילמדהו ד' לעמוד בניסיון כדי להטיבו באחריתו בזה ובבא, כמו שאמר הכתוב "אני ד' אלהיך, מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך". וזה הניסיון הוא הדרך אשר נכנסו בו החסידים הסובלים, ומהפתח הזה יצאו שלמים במדותם וטהורים באמונת לבבם לאלקים יתעלה, וכל מה שנכנסו בפתח הזה יותר ויותר יצאו ממנו לאוויר ולאור עולם;

ועל שני פתחים הללו האדם טועה ובעבור הדחיקות משני הצדדין יוצר לעצמו פתח שלישי והוא "פתח־כשר" המתווך בין שני הפתחים הקודמים, כי בהגיע אל האדם פתח צר, שצריך לצאת ממנו, מראה לו דמיונו שאדרבה כל מה שיכנס בו יותר יהיה מעולה, ויהיב אחר כך חיים רחבים. ועליו אמר הכתוב "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" (משלי יט) שמתחלה מראה לו דמיונו שיהיה דרך רחבה כאן, אבל אינו יודע מהעתיד, להבין מההווה את הנולד להיות אשר ייכשל בו פתאום מבלי חשבון תחילה; ועל הפתח השני אשר הוא צריך דווקא לכנוס בו, ולדחוק עצמו אליו, דוחק לו דמיונו כי צר יהיה לו שם, ועל כן בורח הוא מלפני ד', וכל מה שהוא בורח הוא מֻרדף יותר מהמקרים אשר המה הפתח הצר באמת לחיי האדם, כי מצמצמים את מוחו ולבו עד שאין לו עצה ותחבולה איך להינצל מן ההפכה שנתגרר בה בתחילת הערב לשעתו. ונשאר לקה בכפלים מן הפתח שהוא רוצה לצאת ולברוח ממנו, ומן הפתח שהוא רוצה להגיע ולהכנס שם ואיננו יכול, עד שנשאר נבוך במבוכה גדולה מבלי דעת פתח דרך התשובה. ועל הפתח הזה קורא לו הבת קול "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", אף על פי שבתחילה יצר לך להיכנס בו, מפני שתצטרך להצטמצם אל חודו של מחט, מנפשך שהרגלת בהרחבה יתירה, אבל אפתח לך אחר כך כפתחו של אולם, פתח רחב שיאירו בו עיניך ותמצא חיים נעימים ורחבים, כמו שאמר הכתוב "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי יח).

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)