דברי זכרון לר' משה בצלאל זצוק"ל הי"ד (בנו של השפת אמת זיע"א)^[1]

עריכת מאמרי הפרשה נעשית ביום ההלולא של השפת אמת זיע"א ה' בשבט. [אזכור לטובה את מו"ר הרב בנימין שמואל הרלינג^[2] זצ"ל הי"ד שהכיר לי את השפת אמת בימי נעורי בכפר הרא"ה] מכיוון שהגליון מוקדש לקדושי ושרידי השואה, אביא מדבריו של בנו של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב אלטר) הרב משה בצלאל זצוק"ל הי"ד שנספה בשואה עם רוב משפחתו. היה קדוש עליון ולא נותרו ממנו דברי תורה בכתב למעט אגרות קצרות ודברים מעטים. וודאי שמחה גדולה לאב להביא מדברי בנו שממשיך דרך עבודתו בקודש. מן הענין לציין כי שבת פרשת בא, היתה שבת ה'שבע ברכות' של הרב משה בצלאל. ראה דברי אביו בימי שבע ברכות שלו, נדפסו בשפת אמת ליקוטים לנשואין (מהדורת אור עציון ח"ב עמ' 309). בין דבריו: …בברכת שמח תשמח שוש תשיש…שעיקר השמחה כדי לעורר לפניו יתברך שמחה במעונו [כשאדם מישראל בצער ח"ו, השכינה משתתפת בצערו (סנהדרין מ"ו ע"א), ק"ו מדה טובה כשאדם מישראל בשמחה הקב"ה שמח בשמחתו]…ויתכן לפרש במעונו, על בית המקדש שהוא משוש כל הארץ, ומשם השמחה יוצא לכל העולם…עכ"ל השפת אמת.

באחת מאגרותיו כתב וזלה"ק:

…יש לאו מפורש 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ומצות עשה 'ואהבת לרעך כמוך' ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחברו, אז הזמן לקיים 'ואהבת' וממילא כַּ֭מַּיִם הַפָּנִ֣ים [לַפָּנִ֑ים כֵּ֤ן לֵֽב־הָ֝אָדָ֗ם לָאָדָֽם (משלי כ"ז י"ט)] ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים. ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לאל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רח"ל.

ואם כי יש לך עוולת ממי [כלומר ממישהו], הלא כמה גדול המעביר על מדותיו (עיין ר"ה י"ז ע"א) וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על ליבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אח"כ יערב ויבושם לך…אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר (שמות כ"ג ה') עזוב תעזוב, עזוב מה דבלבך (אונקלוס) וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום…עכ"ל הרב משה בצלאל אלטר מגור^[3] זצוק"ל הי"ד.

משה ואהרן קיימו מצוה לשמוע לדברי חכמים

וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (י"ב כ"ח)

הרב אברהם חיים ריינמאן[4] זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות (פרק ו' משנה ו' גדולה תורה) ויצא פרח כתב וזלה"ק:

…שמעתי בשם הרה"ק מרן ישכר דב מבעלז ז"ל לפרש הפסוק…וילכו ויעשו…כן עשו, ופירש רש"י: להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו 'כן עשו', אף משה ואהרן כן עשו [ע"כ עפ"י רש"י]. לכאורה וכי ס"ד [סלקא דעתך] שמשה ואהרן לא יעשו הקרבן פסח?!

אך יתיישב עפ"י מעשה שאירע שהרבי רבי אלימלך ז"ל היה פעם אחת באיזה מקום, וכשנסע משם חלקו לו כל העם כבוד גדול ולווהו מרחק רב ברגליהם, והוא נסע לפניהם על העגלה. התיישב בעצמו, והלא זה הכבוד למי נותנים כל העם הזה, הלא רק לפני ה' יתברך ככתוב (ירמיהו י"ג ט"ז) תנו כבוד לה'. על כן ירד מהעגלה והשתתף עצמו עם כל הקהל המקיימים המצוה הגדולה הלז שנותנים כבוד לתורה, על כן הלך ביניהם. [ע"כ המעשה]

עד"ז [על דרך זה] יתבאר כי משה ואהרן שמעו מהקב"ה לעשות הקרבן פסח, וכשדרשו כן לפני העם והאמינו לדבריהם ועשו כן, קיימו שתי מצוות, האחת מצות קרבן פסח, ושנית הלא לא שמעו בעצמם מפי הקב"ה רק מפי משה ואהרן, אם כן קיימו בזה מצוה 'לשמוע לדברי חכמים' שהאמינו שכן ציוום ה' יתברך. משה ואהרן ששמעו מפי הקב"ה בעצמם, אצלם לא היה זה המצוה, על כן כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים המצוה כמוהם גם במצוה של 'לשמוע לדברי חכמים', כנ"ל מהרבי אלימלך.

זה שפירש רש"י להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ר"ל שהאמינו שכן ציוום ה', וקיימו מצוה לשמוע וגו', ומהו 'כן עשו' אף משה ואהרן כן עשו, היינו שגם המה כללו עצמם עם הכלל ישראל לקיים גם זאת המצוה. [ע"כ עפ"י דברי האדמו"ר מבעלז].

טעם שמזכירין קירוב הגאולה בקידוש החודש

החודש הזה לכם (י"ב ב') וברש"י הראהו לבנה בחידושה ואמר לו, כשהירח מתחדש, יהיה לך ראש חודש.

מבאר בספר ארץ צבי (עה"ת) לרב אריה צבי פרומר[5] הגאון מקוז'יגלוב זצ"ל הי"ד (פרשתנו) וזלה"ק:

הנה כשמברכים החודש אומרים: הוא יגאל אותנו בקרוב. ומה שייכות זה לקידוש החודש?

וי"ל דכמו שע"י לשון הרע נגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל, כבש"ס (ערכין ט"ו ע"א) וכן ע"י לשון הרע נחרב בית שני ( יומא ט' ע"ב) כמו כן הדובר טוב גורם הגאולה, מתוך ידיעת ההפכים, דידיעת ההפכים אחת (וכעין זה בזה"ק (מצורע מ"ו ע"ב) דכמו שהנגעים באים על לשון הרע, כמו כן מי שצריך לדבר ואינו מדבר) וע"כ קידוש החודש שהוא מצוה שבדיבור מסוגל לגאולה. וזה עדיף משאר מצוות שבדיבור, דכל מקום הדיבור הוא רק לגלות על מחשבות הלב, כמ"ש הר"ן פרק קמא דקידושין, ע"כ עיקרו המחשבה, והלשון רק קולמוס הלב [עפ"י חובות הלבבות שער ב' פ"ה]. אמנם הקידוש החודש דרשינן (ר"ה כ"ה ע"א) אתם אפילו שוגגין וכו' אתם אפילו מוטעין, וא"כ א"א לומר דעיקרו הלב, והדיבור לגלות על מחשבת הלב, אדרבא הלב אינו מספיק לזה דהוא מוטעה ולא חשיב פיו וליבו שווין, וע"כ דכאן עצם הדיבור לבד הוא הגורם. ע"כ לו יתרון הכשר לענין זה שגורם גאולה, לא שאר הדברים, היפוך לשון הרע, וע"כ אומרים זה קודם שמברכים החודש שהוא כעין ענין קידוש החודש. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

 ממצות קידוש החודש למדים על כבוד תלמידי חכמים

בספר ויגד משה על פרקי אבות לרב משה יהודה כ"ץ^[6] זצ"ל הי"ד (פרק ו' על משנת במ"ח דברים התורה נקנית…באמונת חכמים, עמ' תקצ"ח) וזלה"ק:

שמעתי מאאמו"ר (שליט"א) [הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד] בשם הרב הקדוש רבי מנדל מרימינוב זי"ע, דמה שהראה ה' יתברך למשה את מולד הלבנה, ואמר לו 'כזה ראה וקדש' (ראה ראש השנה כ' ע"א). הכוונה הוא עפ"י הידוע, דהלבנה אין לה אור עצמי, רק מה שמקבלת מהחמה, והטבע הוא דכל מה שמתרחקת טפי מהשמש, היא מקבלת יותר אור. וכך היא מסובבת מתחילת החודש עד אמצע החודש שאז היא מתרחקת ביותר, ולכן הלבנה במלואה. ואח"כ בהמשך החודש מתקרבת יותר אל המשפיע, לכן יכהה מאורה מעט מעט ויחסר, עד שהיא סמוכה לגמרי אל החמה, אז נחשך אורה לגמרי וזהו 'מולד הלבנה'.

וכן הוא בדמיון קבלת התלמיד מהרב, אשר רבו משפיע לו אור התורה והחכמה, וכל מה שתלמיד מתנהג עצמו בהתרחקות מרבו בבחינת יראה, ומחזיק את רבו לגדול מאוד, והרב דומה למלאך ה' צבאות בעיני תלמידו, אז יוכל להשפיע לו יותר תורה ויראה. ועל כן אמר לו ה' יתברך למשה שהיה רבן של ישראל בעת שהראה לו את מולד הלבנה, כזה ראה וקדש, שכך צריך להיות הנהגת התלמיד עם רבו, עד כאן דבריו הקדושים (עיין דרך פקודיך סוף מצות עשה ד', אגרא דפרקא אות ח' [לרב צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר]). וזהו באמונת חכמים – שצריך להאמין בחכמים שהם גדולים מאוד, וכל מה שיחזיק מהם יותר, יוכל לקבל

מהם יותר שפע רב עד בלי די.

ואלו שאומרים שבימי קדם היו גדולי הדור גדולים בתורה ובמעשים, מה שאין כן בזמנינו, זה הוא שקר מוחלט. ובאמת בכל הדורות היו כתות שהיו אומרים כן, כמובא במדרש (קהלת רבה א') בפסוק (קהלת א' ד') דור הולך ודור בא וזה לשונו: יהיה בעיניך דור שבא כדור שהלך, שלא תאמר אילו היה רבי עקיבא קיים הייתי קורא לפניו, אילו היו רבי זירא ורבי יוחנן קיימין הייתי שונה לפניהם, אלא דור שבא בימיך וחכם שבימיך כדור שהלך וחכמים הראשונים שהיו לפניך, עיי"ש.

וכן מצינו בספר הקדוש נועם אלימלך (בסופו) באגרת הקודש מבנו הרה"ק רבי אלעזר זצ"ל שכותב בשם אביו, שיש אומרים שמאמינים בחכמים קדמונים שהיה להם מדרגת רוח הקודש, אבל עתה בדור הזה אי אפשר להיות זאת, וכן בכל דור ודור אומרים כך, כמו שמצינו בשאול ודוד המלך ע"ה כידוע.

אהובי אחי, יהי ליבך בטוח כי גם בימי הקדוש האר"י ז"ל היו ג"כ מתקוטטין עמו. וזהו פירוש הפסוק דור לדור ישבח מעשיך, רצה לומר דור שהוא עתה מודים בעצמם שהדורות שהיו לפניהם היה להם מדרגות, וזהו ישבח מעשיך, שמשבחים ומודים שגדולים מעשה ה' שנותן לצדיקים, אבל לא בדור הזה, עכלה"ק.

הרי שאפילו אז בזמנו שהיה דור דעה מלא בקדושים מפורסמים, אפילו הכי היו כאלו שהיו אומרים שרק הקודמים היו צדיקים אמיתיים. כי זה דרכם כסל למו של אלו שרוצים להתרחק מהחכם שבימיך, ואינם רוצים להכניע ולקבל דבריו, לכן מקטינים אותו.

אבל אלו שיש להם אמונת חכמים איתנה ומגדילים רבותיהם, ודאי יזכו לקבל שפע רב בתורה ועבודת ה'. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.

יחודה של מכת הארבה ביאור מדרש תמוה בדרך דרוש

וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙…(שמות י' א')

ובשמות רבה (י"ג ב'): כי אני הכבדתי את לבו, הדא הוא דכתיב (דברים ל"ב כ"ו-כ"ז) אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם [אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם. לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣נוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א ה' פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת]

מהו אפאיהם, אמרתי באפי איה הם. דבר אחר אפאיהם, אמרתי באף שהכעיסו לפני איה הם, לא יהיו אלא אשביתה מאנוש זכרם. ומי גרם להם שיצאו משם, לולי כעס אויב. עכ"ל המדרש^[7].

האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל בספרו דברי יואל עה"ת (שמות עמ' רמ"ב), בונה בדרך הדרוש מערכה בביאור דברי המדרש האלו וכן רוקמם בביאור הפרשה, אביא חלק מדבריו.

[וַיַּהֲפֹ֨ךְ ה' רֽוּחַ־יָם֙ חָזָ֣ק מְאֹ֔ד וַיִּשָּׂא֙ אֶת־הָ֣אַרְבֶּ֔ה וַיִּתְקָעֵ֖הוּ יָ֣מָּה סּ֑וּף] לֹ֤א נִשְׁאַר֙ אַרְבֶּ֣ה אֶחָ֔ד בְּכֹ֖ל גְּב֥וּל מִצְרָֽיִם (שמות שם י"ט)]

כתב רבינו חננאל, מעת עתירת משה רבינו ע"ה ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים. ואם יפול בארץ ישראל ויכנס בגבול מצרים, אינו אוכל מיבול הארץ כלום. [ע"כ מרבינו חננאל] ופירש בזה הכלי יקר דע"כ כתיב בארבה למען תספר באזני בנך וכו' ולא בשאר המכות, כי רק מזה נשאר זכר לדורות, מה שאין כן שאר המכות, יעויי"ש.

אולם הא גופא טעמא בעי מדוע במכת הארבה דייקא היתה הסרת המכה נצחי וקיום לדורות מה שאין כן בשאר המכות?!

…גם כל ענין מכת הארבה יפלא, דהרי את הכל הכה הברד, וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה [שמות וארא ט' ל"ב] ודרשו רז"ל (תנחומא וארא ט"ז) פלאי פלאות נעשו להם שלא נכו, וזה אשר נשאר לארבה [ע"כ מהמדרש] וצריך ביאור מדוע היה צורך לנס שאח"כ יאכל אותם הארבה, ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא. [כלומר אין עושה הקב"ה נס לחינם, ללא סיבה]

ולבאר הענין נקדים מה שהבאנו…כי לא מצינו רמז בכתוב שהובדלו וניצולו ישראל ממכת הארבה כמו שניצולו משאר המכות לדברי רוב המפרשים, והראב"ע^[8] ז"ל כתב בפירוש ששלט הארבה בשל ישראל ומסתבר כדבריו, כי הארבה היה בניסן סמוך ליציאתם לפי חשבונו של הרמב"ן ז"ל, ואלמלי לא שלט הארבה בתבואתן של ישראל, היה נשאר הכל להמצריים, כי לא נטלו ישראל עמהם כלום בצאתם וגם צדה לא עשו להם, וא"כ היה הנס הזה להפליא בין המצרים לישראל למגנא, ורק לטובתן של המצרים, ע"כ מסתבר בזה דברי הראב"ע ז"ל ובבפרט שלא מצינו חולק על דבריו.

ובזה יובן ג"כ מה שנעשו פלאי פלאות שלא נכו החטה והכוסמת בברד, כי מאחר שהיה הכרח שיאכל הארבה גם תבואתן של ישראל כדי שלא להשאיר להמצריים כנ"ל, מעתה אלמלי לא נשאר במכת ברד מתבואת המצריים כלום, היה נראה דלא עליהן בא הארבה, דהרי אין להן מה שיפסידו אצלם, ויאמרו שנשלח המכה רק לישראל בלבד ויראתם עשתה זאת, ואין זה לכבוד שמים ולכבוד ישראל, וכמ"ש רז"ל (שמות רבה י"ד ג') בטעם מכת חושך כדי שלא יראו המצרים שגם ישראל לוקין כמותם ויאמרו שיראתם עשתה זאת. ע"כ היה הכרח שישאר מן הברד גם להמצריים כדי שיהיה מקום שישלוט הארבה גם אצלם, ולא יהיה כ"כ העדר כבוד שמים כשישלוט גם בשל ישראל, ובאמת מה ששלטה הארבה גם בשל ישראל היה לטובתן. דהנה היה קטרוג גדול על ישראל וכמו שאמרו רז"ל (ילקוט ראובני בשלח) שטען שר של מצרים הללו עובדי ע"ז והללו וכו', וגם הם ראויים ללקות כמוני, ויתכן דמה ששלט הארבה אף בשלהן היה כדי להשתיק הקטרוג, כי ע"י זה חשבו המקטרגים שלא יזכו ישראל לגאולה, והראיה שגם הם לוקים כהמצריים, והקב"ה לבדו ידע התכלית שהיא לטובתם.

ועל דרך זה יתבאר במאמר הכתוב אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. דלכאורה קשה מאוד לומר כן שהקב"ה היה עושה כליה ח"ו לולי כעס אויב אגור, ולא עלתה מחשבה כזאת לפניו יתברך, דהלא עיקר הבריאה היה אך בשביל בני ישראל, ונמצא כוונת הבריאה בטלה כמו שכתב הרמב"ן הקדוש. אמנם יש לפרש עפ"י אמרם ז"ל דכשרצה יעקב אבינו לברך את בניו וראה שיש קטרוג גדול מהשטן, התחיל לקנטרן וכשראה השטן כן, אמר מעתה אין אני צריך לקטרג עוד שהרי אף הוא עצמו מקנטרן, וע"י זה חדל מלקטרג ושוב היה יכול לברכם. נמצא דמה שאמר להם דברי קנטורין היה לטובתן שע"י זה חדל השטן מלקטרג.

ועל דרך זה לעניננו כי השטן מקטרג תמיד על ישראל, ולזה אומר הקב"ה אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, כדי שישתתק המסטין ויחדל מלקטרג, דמאחר ששומע שהקב"ה בעצמו אומר שבמחשבתו לכלותן ח"ו, א"כ אינו צריך לקטרג יותר כנ"ל. ואח"כ אומר הקב"ה לולי כעס אויב אגור וכו' פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת, א"כ מוכרח אני להצילם בשביל כבוד שמים שלא יחולל, ובע"כ [ובעל כרחם] שיודו לזה גם המקטרגים, אבל באמת אף שמעיקרא לא היתה מחשבה זו לפניו יתברך לכלות ישראל ח"ו.

ובזה יתבאר דברי המדרש רבה כי אני הכבדתי את לבו, הה"ד אמרתי אפאיהם כו'. דהנה במכת ברד שנעשו להם פלאי פלאות בהצלת החטה והכוסמת^[9], שמחו עבדי פרעה והמצריים ותלו נס הצלתן בכח הטומאה והכשפים, וכן במכת הארבה כשראו ששלט גם בישראל, היה להם לשמחה שגם הם לוקין כמוהם וע"י כן הכביד לב פרעה, אמנם לבסוף נתגלה שכל זה היה רק לרעתן של מצרים ולטובתן של ישראל להצילם מן הקטרוג, ואתי שפיר קישור דברי המדרש הה"ד אמרתי אפאיהם וכו' לכוונה זו להצילם מהקטרוג, לולי כעס אויב אגור, ומוכרח הצלתם בעבור כבוד שמים, וכמו כן הנסים שנעשו לפרעה וגרמו להכביד לבבו היה ג"כ לתכלית זה לסתום פי המקטרגים. עכ"ל הדברי יואל מסאטמר זיע"א.

השמחה תהיה לכם למשמרת

וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה (שמות י"ב ו')

ביאר זאת בדרך דרוש חסידי מעורר ומרומם האדמו"ר מביאלה רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב^[10] זצ"ל הי"ד, בספרו ויאמר משה וזלה"ק:

אין והיה אלא שמחה [עפ"י בראשית רבה מ"ב ג']. ועלה ברעיוני רמז בזה: שהשמחה הוא שומר לאדם מכל רע, כי ע"י שאדם שמח לא ישלוט עליו שום רע ח"ו. וזה 'והיה' – היינו שמחה, 'לכם למשמרת'.

עוד יש לומר שצריך האדם לשמור אצלו את השמחה, היינו שיהיה תמיד בשמחה.

קדושתו של כל יהודי

קַדֶּשׁ־לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא (שמות י"ג ב')

בספר בסוד קדושים משרידי תורתו של האדמו"ר מסלונים הרב שלמה דוד יהושע מסלונים[11] זצוק"ל הי"ד הביאו בפרשתנו:

כאשר חפץ יהודי להתקדש לעבודת ה' יתברך, צריך שיהיה לגביו כל בכור דהיינו כל יהודי ויהודי יהיה בעיניו גדול וחשוב ממנו. פטר לשון ראשית, ופטר כל דהיינו תחילת כל דבר, רחם בבני ישראל היינו שיאהב וירחם לכל אחד מישראל, ואף שישנם ביניהם שפלים ונחותים באדם ובבהמה – כלומר כאלו החשובים כאדם וכאלו שאינם אלא כבהמה, זה לי הוא, על כך אומר ה' יתברך שזה דבר השייך אלי, ולך אין נפקא מינה בזה.

השמחה בבן הרשע – שרשעתו גלויה ולא יטעו אחרים

וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם (י"ב כ"ו)טייט

לפי הידוע שמילת 'והיה' מלמדת על שמחה (בראשית רבה לך לך מ"ב ג') , תמוה מאוד לשמחה מה זו עושה בפסוקנו, שהרי פסוק זה נאמר על הבן הרשע [עפ"י מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא פרשה י"ח אות ח'[12]]. שאלה זו מביא הרב ישכר שלמה טייכטאל[13] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת[14] בפרשתנו וזו תשובתו:

ואמרתי בזה עפ"י מאמרם ז"ל ביומא (פ"ו ע"ב) מצוה לפרסם החנפים, יעויין שם ברש"י אלו שמראין תומה ובתוכו ישים ערמה שאין תוכם כברם, אלו מצוה לפרסם מפני שהן מזיקים מאד, שאדם יותר נזהר מפושעים נגלים עיין שם. וידוע דלא בפעם אחת נתקלקל האדם. והנה בן רשע זה ששואל ומשחק על מצות הבורא, בודאי שלא מעתה הוא פוקר, אלא שמזה כמה אשר הוא כופר בעיקר, אלא שהיה בהצנע ולא גילה את מצפוני לבו, על כן לא היו נזהרין ממנו עד עתה וממילא היה מזיק לאחרים, אבל כעת שנתגלה מהותו לעיני כל לא יזיק כלל לאחרים שישמרו ממנו, על כן בודאי שמחה רבה יש בזה שמגלה מצפוני לבו. וזה כונת הפסוק "והיה כי יאמרו אליכם בניכם", היינו באמת שמחה רבה יש אם "יאמרו", היינו שכבר באו למדרגה זו שמודיעים את מצפוני לבו, אז באמת שמחה הוא לנו כדי שנוכל להזהר ממנו והבן.

[מבאר בזה הפסוק "תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך"]

ובאופן זה ביארתי פסוק בתהלים (ס"ט כ"ח) שהיה דוד המלך מתחנן לפני השי"ת על רשעי דורו, "תנה עון על עונם ואל יבאו בצדקתך", והוא פלא איך יתכן לצדיק הדור לתפילה כזאת, אדרבא היה לו להתפלל שיעשו תשובה, וכמו שאמרו בברכות (י' ע"א) שביקש (שם ק"ד ל"ה) "יתמו חטאים" ולא קאמר 'חוטאים', אלא 'חטאים', היינו שהחטאים יתמו שיעשו תשובה, וזה הפסוק הוי כסתירה שכאן הוא שואל שיוסיף חטא על חטאתם, ולהלן הוא מבקש שאדרבא יתמו חטאים, וזה פלא. ועוד קשה דהרד"ק מפרש "ואל יבואו בצדקתך", היינו שלא יקחו חלק בהחסדים שאתה נותן ליראיך, וקשה דלמה לא קאמר ולא יהיה להם חלק במתן שכרם, מה הוא שכתב "ואל יבואו בצדקתך". והתרגום מפרש 'ולא ידכון למיעל בכנישת צדיקיך' יעיי"ש.

ונראה לי ביאור הדברים עפ"י מאמר הנ"ל דמצוה לפרסם החנפים, וקאמר שם הגמרא אם אין כאן מי שמכיר אותו אז הקדוש ברוך הוא מכשילו שיעבור עבירה בפרהסיא אז יכירו הכל את מזימותיו הרע ויתגלה בהוותו יעיי"ש. ולפי"ז יובן היטב בקשת דוד המלך ע"ה, דהיינו על הפושעים שאינם מזיקים לעולם רק שהם רע לעצמם, ביקש יתמו חטאים ויעשו תשובה, אבל על דואג ואחיתופל שהיו צבועים וכבר נעשו אפיקורסים ועליהם כבר נאמר (משלי ד' י"א) "כל באיה לא ישובון", רק היו מכסין פשעיהם והיו באים ומתערבים בין הצדיקים שהיו מרמין את העולם עליהם, ביקש "תנה עון על עונם" היינו שיכשילם השי"ת באיזה עון בפרהסיא וכדברי הש"ס הנ"ל, "ואל יבאו בצדקתך" היינו שלא יתלבשו בטלית של צדיק שלא יחשבו אותן לצדיקים. וזה שתרגם 'ולא ידכון למיעל בכנישת צדיקיא', וא"ש והבן.

והשי"ת ישים חלקי בין העובדים אותו באמת ובלב שלם אכי"ר. עכ"ל הרב שלמה יששכר טייכאטאל הי"ד.

הרמז הנלמד לעבודת הענוה

וְגַם־מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַעֲבֹ֖ד אֶת־ה' אֱלֹקינוּ וַאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא־ נֵדַ֗ע מַֽה־נַּעֲבֹד֙ אֶת־ה' עַד־בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה (שמות י' כ"ו)

הרב יחזקיהו פיש[15] זצ"ל הי"ד כתב בספר שיצא מכת"י לב יחזקיהו בפרשתנו וזלה"ק:

…ונ"ל ע"ד [ונראה לפרש על דרך] שכתבתי לעיל (פרשת שמות מאמר ט"ז) בפירוש הפסוק (שמות ג' י"ב) בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה, כי עיקר העבודה היא על מניעת הגיאות, כי איך אפשר להתקרב אל ה' כאשר האדם מתגאה, ואין אני והוא יכולין לדור בדירה אחת. וזהו פירוש הפסוק לא תשאר פרסה, כי ממנו נקח לעבוד את ה', לדעת אשר ואנחנו לא. וכן העיקר הוא לדעת באמת אשר מ"ה אנחנו, וכמו שאמר משה רבינו ע"ה (שמות בשלח ט"ז ז') ונחנו מה. ולדעת אשר מה ידעת מה אסתכלת, מה פשפשת, הא כולא סתים כקדמיתא (הקדמת זהר א' ע"א) והוא בחינה יותר ממה שאמר אברהם אבינו ע"ה ואנכי עפר ואפר, כי ענין 'מה' הוא יותר פחות אפילו מעפר ואפר.

וזהו שכתוב ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. פירוש 'נדע מ"ה' – זהו עיקר העבודה, ובזה נעבוד את ה' כדי שנזכה להתקרב אליו ולדור עמו בדירה אחת, ושהוא ישכון בתוכנו, ושנזכה להיעשות כסא ומרכבה אליו, והיינו עד בואנו שמה.

ובאמת על זה הדרך היו כל הגלויות, כדי שיכנע ערפנו ולדעת בגודל שפלותינו ומיעוט ערכנו, וכמו שנאמר (דברים עקב י' י"ט) ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים…הכל כדי שנזכה לשבר את הגיאות. עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

---

[1] הלימוד ועריכת הגליון לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס), שלומית בת יהודה (מן). יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).

[2] תולדותיו של צדיק וישר זה נחרטו בספר איש ימינך הוצאה פרטית תשס"ג.

[3] הרב משה בצלאל זצ"ל הי"ד היה אחיו של אברהם מרדכי האמרי אמת שירש האדמורות מאביו. סיגל לעצמו התמדה עצומה בתורה וכמעט שלא ניתן היה להפסיקו ולהפריעו מלימוד תורה. יראת השמים שלו אינה ניתנת לתיאור עד שאביו השפת אמת כנהו 'צדיק תמים'. לאחר נשואיו המשיך להתגורר בגור אצל אביו הקדוש שהוא שקוע יומם ולילה בד' אמות של הלכה קדושה וטהרה, ואינו יודע מאומה מעניני עוה"ז. לימינו עמדה זוגתו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה ע"ה צנועה וחסודה גומלת חסדים רבים. סדר יומו היה מתחיל בשעה 2 לפנות בוקר ועד אמצעו של ליל. כשזמנים קבועים היה קושר מטפחת לעיניו נרדם לכמה דקות וממשיך סדר לימודו. בסדר יומו היה קבוע לימוד מוסר, והספר בו דבק היה המסילת ישרים שבאחרית ימיו העיד שלמדו למעלה מאלף פעמים. לאחר הסתלקות אביו השפת אמת (ה' בשבט תרס"ה) דבק באחיו ועמד לפניו כעבד בפני אדונו. אחיו האדמור כבדו והעריצו עד למאוד. גם לאחר עלייתו בסערה השמימה המשיכו שושלת משפחתית משותפת כאשר בנו של האמרי אמת הפני מנחם נשא את הרבנית (?) נכדתו של רבי משה בצלאל.

היה נערץ אצל גדולי פולין חסידים וגם ה'מתנגדים'. הרב יצחק דב קופלמן מלוצערן (שוויץ) סיפר ל'פני מנחם' 'מו"ר שר התורה הגאון רבי שמעון שקופ זצ"ל היה מדבר בלימוד עם ר' משה בצלאל, וכששאלו היכן אתם מכהנים כ'ראש ישיבה' והתברר לו שאינו מחזיק במשרה לא היה יכול להירגע, הרי כל התורה ממש גלויה לפניו' [ע"כ עפי דברי רבי שמעון שקופ זצ"ל] גם בתפלתו התעלה כשרף שבעת תפלתו עומד היה על מקומו רועד ממש ובקושי יכול להוציא את התיבות מפיו. אחד הדברים הבולטים באישיותו הפלאית, היה היותו איש טוב ומיטיב אהוב ואוהב לכל, ונזהר בכבודו של כל אדם מישראל, היה בורח ממריבה ומחלוקת כמפני אש. כפי המובא בדברי אגרתו למעלה. נספה על קידוש ה' בטרבלינקה כ"ג באלול תש"ב.

דבריו ותולדותיו המקודשים וסוערים כונסו בספר שם ושארית ע"י מיכאל אריה ראנד ממנו נערכו הדברים מהדורה ראשונה תשע"ב. הוצאה פרטית (אשדוד 088657345)

[4] הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך – י"ח בטבת תש"א/ב) מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!

ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.

המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, נרצח באכזריות בי"ח בטבת תש"א/ב. הספר הזה 'ויצא פרח' הוא גץ הלהבה היחיד שנשאר ממנו ומכל משפחתו.

המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.

[5] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה.

ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.

[6] הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד (תרס"ז כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם: הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם), הרב שמואל ענגיל הגאון מראדושמילא. נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי שנשאר זכר בכ"ז בסיון תש"ד, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י ששרד באורח פלא, בתשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

המחבר עלה על המוקד באושויץ בכ"ז בסיון תש"ד, יחד עם משפחתו וכן עם אביו הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד (באותו יום ובאותו מקום הועלו על המוקד גם סבי יהודה בן נחום הי"ד וסבתי לאה בת יום טוב הי"ד, הוריה של אמי ז"ל – המלקט) אך דברי תורתו ממשיכים להתבדר בעולם, ביניהם ספרו על הלכות פסח ויגד משה, וכן על התורה. את הספר על מסכת אבות הוציא לאור בן אחיו של המחבר. (בספר עה"ת מפורטים שמות צאצאיו שנספו עקד"ה.)

[7] במדרש רבה המבואר מפרשים דברי המדרש: …מהו 'אפאיהם' מילה יחידה בכל התנ"ך. צירוף של המילים 'איה אף הם' שכך אומר הקב"ה, אמרתי באפי איה הם, כלומר בחרות אפי בהם, על חטאיהם אמרתי אכלה אותם עד שלא ימצא בשום מקום, ויאמר עליהם 'איה הם' . דבר אחר אפאיהם, משמעות אחרת למילת 'אף' אומר הקב"ה באף שהכעיסו לפני, בעוונותיהם כעונש על אותו חרון אף שהציתו, זה יהיה עונשם. 'איה הם' – לא יהיו, יאבדו מן העולם, וכאמור לא יהא להם כל זכר. אלא 'אשביתה מאנוש זכרם' כך נחרץ גזר דינם עוד במצרים על אשר הלכו אחר אלילי מצרים, וכאמור 'ומי גרם' להם לבסוף שיצאו משם? לולי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת. לולי כובד לבו וכעסו של פרעה האגור בתוך לבו, אשר לכן אמרתי פן יתלו צוררי ישראל את הדבר באל נכר, פן יאמרו שידם רמה ולא ה' פעל כל אלה, אלא כחם וכח אליליהם נצחום על ישראל, לכן לא עשיתי בהם כלה, והוצאתים בנפלאות ממצרים, למען שמי, וכמופרש בפסוק ביחזקאל הנדרש למעלה. וזהו 'בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו' כובד לבו וכעסו הם שהכריעו לפני כן, שתבוא אליו ותתרה בו ואתן כל מופתי בו למען שמי.

[8] ראה אבן עזרא בפרשת וארא (ז' כ"ד) עיי"ש.

[9] רש"י וארא (ט' ל"ב וְהַחִטָּ֥ה וְהַכֻּסֶּ֖מֶת לֹ֣א נֻכּ֑וּ כִּ֥י אֲפִילֹ֖ת הֵֽנָּה) כי אפילת הנה – מאוחרות, ועדיין היו רכות ויכולות לעמוד בפני קשה. ואף על פי שנאמר (פסוק כה) ואת כל עשב השדה הכה הברד יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד. ובמדרש רבי תנחומא [וארא ט"ז] יש מרבותינו שנחלקו על זאת ודרשו כי אפילות – פלאי פלאות נעשו להם, שלא לקו.

[10] האדמו"ר מביאלה רבי משה יחיאל אלימלך מלברטוב (תרנ"א-כ"ז בסיון תש"א) משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק, בעל “אמונת ישראל” משושלת קוז’ניץ-מוגלינא. הצטיין בזיכרון מופלג, ומגיל י”ג זכה לגילויים ומדרגות עליונות והכל לחבר ספרים. תחילה ישב בוורשה, ומשם הפיץ חוברות רבות, בשם “מי אמר” (ראשי תיבות: משה יחיאל אלימלך רבינוביץ), שבהן תבע לפתוח את מערכי החינוך החסידי לצורכי הזמן, ולא להצטמצם בסדרי החינוך ובתכנים הישנים בלבד. מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, הרב שמעון מזעליחוב הי”ד (היה מבוגר מהאדמו"ר בכעשרים שנה, למרות שבעצמו היה ת"ח עצום, גאון מופלג העמיק בכתבי המהר"ל, האר"י הקדוש שימש כמשגיח בישיבת חכמי לובלין, נספה בשואה) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב. כתב גם 'מאמר המדות' מחשבות מאירות, פירוש למגילת קהלת (נדפסו בספר אחד שמירת הדעת)

עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל.

עיקרי שיטתו נפרסו בהרחבה בהקדמת ספרו ויאמר משה שיצא לאור מחדש בירושלים ע"י מכון גנזי מהרי"ץ.

[11] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.

אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.

[12] לדברי המכילתא הגעתי דרך חומש אוצר מפרשי התורה לפרשתנו הוצאת מכון ירושלים.

[13] הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (כ"ד בשבט תרמ"ה – י' בשבט תש"ה). נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה עמרם ערוגת הבושם מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שות יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל.

בעת שהובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח באכזריות בקרון הרכבת (י' בשבט תש"ה). מתשעת ילדיו, חלק נספו, כמה שרדו בחסד ה' יתברך או יצאו לפני השואה. בנו הרב חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה הרבנית גיטל הלברשטאם שהאריכה ימים נפטרה בבני ברק בשנת תשע"ט, כתבה ספר באש האמונה ובו תיאורים יחודיים ביניהם הדרך כיצד נתפס הרב עם משפחתו במחבואו ע"י הנאצים ימ"ש. אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנסדורפר זצ"ל, (בנה של בתו פרומט) בעהמ"ח קנה הבושם.

ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו ההלכתי שו"ת משנה שכיר יצאו חלקים נוספים מכת"י, ובמהדורה הדשה נכללים בארבעה כרכים. ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)

[14] מובא גם במשנה שכיר דרשות – מועדים (ח"ב עמ' 74) הגדה של פסח מה העבודה הזאת לכם (א). ספר זה נמצא במאגר פרוייקט שו"ת בר אילן ומשם נערכו הדברים לגליון זה.

[15] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע) וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.

היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.

השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להוגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד. באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.

בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

---

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.