מוסר השכל ממצות ספירת העומר, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד / הרב מרדכי בריסק הי"ד
פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ"ד, בס"ד.
א.
דבר אל בני ישראל וגו' והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).
ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך", משה אמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר (קהלת יא,ט) "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'". כיון שאמר שם "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.
ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) "שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.
רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו"ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.
ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי"ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד"ה ויאמר ה') שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.
ויש לפרש בזה מאמרם ז"ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש"א ז"ל (מהרש"א חידושי אגדות מכות כג,ב ד"ה תרי"ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו' ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה'. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.
ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו' כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.
המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב"ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.
ב.
ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ"ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.
ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב"ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ"ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה' ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו' (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב"ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה' כל ימי חיינו.
ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י"ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי"ם, דהיינו החמישים יום. והבן.
ג.
אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב"ה, ענשו הקב"ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב"ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.
וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו', והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב"ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב"ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.
אמנם, הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד"ה ולזה וד"ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו' (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו'.
ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו"ק בדברי תורה, היינו שהקב"ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו"ז ז"ל (אורח חיים סימן מז ס"ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב"ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו"ת רמ"א תשובה ה).
ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.
ד.
אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז"ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.
ויש לכוון בזה מאמרם ז"ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.
וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,
אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.
וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס"ק בתורה לשמה וכו', ולא עו"ד אלא שכל העולם וכו'. דייק לומר כל העוס"ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו
בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב"ם ז"ל. ולא עו"ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב"ם ז"ל הנ"ל.
(מתוך ספר דרשות מהר"ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ' ל-לג)
הגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.
בתרס"ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב"ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע"א (1911) מונה מהר"ם בריסק לדיין ומו"צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע"ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.
חיבר את הספרים שו"ת מהר"ם בריסק ד' חלקים, דרשות מהר"ם בריסק, דרושי מהר"ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש"ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש"ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות.
בשנת תש"ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י"א בסיוון תש"ד עם רעייתו ורבים מילדיו.
לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב' עמ' 73, עולמי ועוד.
מספר הצפיות במאמר: 304
