הספד על אם שמסרה נפשה כל ימיה לגדל ילדיה על דרכי התורה והיראה הטהורה, ונפטרה בטרם עת לאחר ייסורים קשים / הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ הי"ד

אבל אם

בכי ומספד תמרורים על הלקח ממני אמי מורתי אשה חשובה וצנועה אשת חיל מרת אידל בלומא הכ"מ נ"ע אשת אאמו"ר עט"ר הרה"ג העורך מו"ה שמואל הכהן שןארץ שליט"א הוי 'שושנה' נקטפה מגן החיים בלא עִתה יצאה נשמתה ל"ג בעומר דהאי שעתא תרח"ץ אור (חושך ולא אור) יום ה', בהר נתקדרו שמי חייה בעבים.

ירמיה שפך מר רוחו בקינתו על החורבן ואמר קמי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי', ובמדרש אמרו ישראל נעשו תנאי בינינו את הוי בוכה ביום ואנו נבכה בלילה, וכן עשו. אמר הקב"ה ישראל הם בוכים בלילה וירמיה בוכה ביום, ואני אבכה יומם ולילה, שנאמר 'ואבכה' וכו'. הענין הוא כך כי בבית המקדש בשעת חורבנו היה צער כביכול בכפליים, צער חורבן בית המקדש גופא שהיה צריך לקלקל מקום משכנו אשר בתוכנו, ועוד היה צער לו מצערן של ישראל שהיה להן על ידי חורבנה, על דרך 'עמו אנכי בצרה'. וזה שאמר הקב"ה, אתם אינכם בוכים רק פעם אחד על חורבנה, אמנם לי אף זה שאני רואה אתכם בוכים ומצערים, לצער גדול נחשב מלבד צער החורבן גופא. ולזה אמר ירמיה בוכה ביום וישראל בוכים בלילה גם כן רק פעם אחד, כי מצאו להם תנחומין. ואני אבכה יומם ולילה בלי תנחומין, כי צערי הוא יותר גדול על דרך 'עמו' וכו'. והלצתי זה מה שציוה ירמיה (במגילת איכה פרק ב' פסוק י"ג) 'כי גדול כים שברך מי ירפא לך', וצריך בירור הדמיון לים. אמנם הלא אתא במפורשים מדוע נקרע היום קודם זמן הקצוב, ותירצו דהשכינה עמנו בגלות על דרך 'עמו אנכי בצרה' והיא השלימה הזמן. וזהו שאמר 'כי גדול כים שברך', להגדיל צער החורבן בכפליים, כי מלבד החורבן עצמו, השכינה מצערה עצמה מחמת צער ישראל כאמור 'עמו' וכו', כמו שנתגלה בים שנשלם הזמן על ידי זה.

וכמו כן אני קורא על אמי מורתי הצנועה הכ"מ ,כי ראוי לנו לבכות עליה בכפליים, על המיתה בעצם אחר שסבלה בימים האחרונים ייְסורים קשים ומרים, ונקטפה בעודה באיבה, שהיתה יכולה עוד לעשות מעשים טובים, ואם כן הצער נוגע לנשמה, וראוי לנו לבכות אשר עונותינו גרמו לזה. ושוב על צער שלנו, שנחסר לנו כל טוב. ובקול צעקה ומר ובלב נשבר ונדכה אני קורא עלי ואני אבכה 'יומם ולילה' בלי תנחומין.

והנה מה שלפעמים ראינו שה' יתברך מביא יסורין על האדם ואחר כך מיתה, יש להבין עניינו, כי עיקר המיתה הוא עבור החיים משפחתו וקרוביו שאינם מתנהגים כשורה, כמבואר 'והחי יתן אל לבו', לשוב מדרכיו וחיה, ואולי די היסורים לבד להשיבם מדרכיהם, כאשר הוא באמת לאנשי מעלה קצת, ושוב עזרו ה' יתברך ושב לאתנו. אמנם לאנשים אשר טח עיניהם מראות, קצרי המדע, ולא די בזה לעוררם שישובו אל ד' וירחמהו, או הכרח למיתה ובעל כורחם ישובו.

ואמרתי בזה בביאור הפלוגתא (גמרא שבת קנ"ג) בני גלילאי אמרו 'עשה דברים לפני מיתתך', ובני יהודאי אמרו 'עשה דברים לאחר מיתתך', ולא פלגי, מר כי אתרי ומר כי אתרי. ויש לומר דהבני גלילא היו קצת אנשים חשובים במעלה וכבר היתה להם ההתעוררות מהייסורים, עוד כשעדיין בחיים חיותו, וזה היה ההתעוררות 'לפני מיתתך', רצה לומר מטה הנוגע לך, היינו קרוביך, שלא לגרום חס ושלום המיתה, שייטיבו דרכם, ולא שיבואו לידי כך. לא כן בני יהודה היו קצת מקצרי המדע, על כן לא היה די צער וייסוריי קרוביהם להושיבם מדרכיהם, ורק המיתה. וזהו 'עשה דברים' על כל פנים 'לאחר מיתתך'. וזהו מר כי אתריה ומר כי אתריה! כמו כן נוכל לומר על עצמינו, שלא זכינו לשוב לד' על ידי ייסורי אמינו עחיה השלום לבד שתשארה אצלינו, על כן נלקחה מאתנו. וה' יתברך יזכינו לכל הפחות כעת לשוב אליו באמת ובתמים ואזכה לעשות תועלת ונחת רוח לנשמתה, כי לגודל כשרון מעשיה וטובת לבה כל ימיה מסרה נפשה עבורנו לגדל אותנו על דרכי התורה והיראה הטהורה, בלי משבית ומפריע ולא יחסר המזג ויהיה לנו אך כל טוב. וזה היה נחמתה אף בעת צרותיה, שתראה נחת מיוצאי חלציה שיחיו. ועתה כאשר באה העת ליהנות ממעשי ידיה, אשר גדלה ברוב קישוי, נקטפה מאתנו. היא הלכה למנוחות ואותנו עזבה לאנחות. ואני קורא עליה (ירמיה כב,י) 'אל תבכו למת ואל תנודו לו, בכו בכו להולך'. וכמדרש 'בלא בנים', ורצה לומר שלא עשתה כלום על בניה לגדלם לחופה, שלא זכתה לראות עוד נחת מבניה ולא כלום.

הוי הוי! אמי מורתי הכ"מ אשר טפחת ורבית אותנו עד כה, תראה גם להלן לגדל אותנו ממקומך על ידי שתמליץ טוב בעדינו. ואני אומר עליך מאמר חז"ל אל תנחמיהו בשעה שמתו מוטל לפניו, רצה לומר אנחנו לא נוכל להנחם עד שאנו רואים ומרגישים מיתתך והוא מוטל לפנינו, רק אם נראה השתדלותך עלינו לטוב לנו כמו בחיים חיותך אתנו, אז ננחם.

איתא במתניתין (מועד קטן דף כ"ז ע"א) אין מעמידין את המטה של נשים ברחוב מפני הכבוד, עיין בש"ס שם דיליף מ'שם' 'שם' דמרים,' שתיכף למיתה קבורה (עיין בתשובת בית נפתלי מאדוני אבי זקני הגאון הצדיק זלה"ה סי' י"ג) אמנם ראינו דעל אשה כשירה וצנועה מספידין, כדמצינו גבי אברהם אבינו עליו השלום 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה', עיין במסכת סנהדרין דרצה הש"ס למיליף מזה דהספידא יקרא דשכבי. עיין שם מה שמפלפל בזה הש"ס.

והנה עיין בעל הטורים שכתב 'ולבכותה' כ"ף קטנה להורות נתן שלא בכה עליה הרבה משום שזקנה היתה. וצריך ביאור. וטרם יצמח כל שיח אקדִם לבאר הא דכתב במדרש (בראשית) 'וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד', 'טוב' זה החיים, 'מאוד' זה המות. ורצה לומר אם החיים היו בטוב, שעשה נחת רוח להבורא יתברך שמו, אז לאיש כזה 'טוב מאד' זה המות. רק עלינו לבכות להולך 'בלא בנים' תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים, ועל כן מי שהלך בלא בנים, בלא מעשים טובים, עליו יש לבכות, כי מאומה לא ילוה אותו וילך ריקם. וזהו הרמז שאברהם לא בכה הרבה על פטירת שרה, יען כי זקנה היתה תמיד, גם בילדותה חשבה עצמה לזקנה וסגלה לעצמה מעשים טובים.

ובזה נמצא גם אנחנו נחמה בפטירת אמנו. אצלה נתקיים 'והיה כי תלכו, לא תלכו ריקם'. היא הלכה מן העולם בידיים מלאות רכוש רוחני, אף שעוזבה אותנו לאנחות, מכל מקום היא הלכה למנוחות עם מעשיה וצדקותיה הרבים. ויבלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, אמן.

נפתלי צבי הכהן שווארץ

(לקט ששנ"ה, שנה ה גליון י, סי' צ"ט)

שמעתי שאדוני אבי זקני [ה'קול אריה'] ז"ל ביאר הכוונה בקרא (הושע ו,א) 'לכו ונשובה אל ה' ', העיקר לתשובה, לא די בזה דבשעה שהחכם יושב ודורש דברי מוסר ותחנונים אז יקבל דברי המוסר וישוב אל ד' בתשובה, ושב ורפא לו, וכאשר הלך מהדרשה שוב היצר הרע אצלו כבעל הבית, כהרגלו עמו מאז ומקדם, כי כבר נשכח ממנו כל הדרשה. רק העיקר שהדרשה יעשה פעולה גם לאחר צאתו מבית המדרש. וזהו 'לכו', גם אחר ההליכה מבית המדרש, 'ונשובה אל ה' '. ודברי פי חכם חן.

(מכתב מאת הרב ר' נפתלי צבי הכהן שווארץ מסאטמר, מתוך 'הקול אריה', ב, עמו' תקיג)

… ואציע בזה הערה מענינא דיומא ונא לשמחינו בחוות דעתו הרמה ואענדו עטרה לראשי. ויוכל להיות לבו בטוח כי אמלא רצונו ולא אדפיס התשובה בספרו, מכל מקום תורה הוא וללמוד אני צריך, עד אשר יתן לי רשות.

בש"ס מגילה דף י"ד ע"ב, ובמקום דקאי ירמיה היכא מתנבא איהו כו'. ונתקשה לי בזה הלא מחויב היתה [חולדה הנביאה] להגיד הנבואה דהכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים. ומאי פריך הש"ס 'היכא מתנבא איהו'.

ולולי דמסתפנא הייתי אומר להעיר בדבר חדש דגבי אשה לא שייך דינא דהכובש נבואתו, על פי ש"ס סנהדרין פ"ט דמבואר שם דג' מיתתן בידי אדם כו', ג' מיתתן בידי שמים, וחדא מהנך הוא כובש נבואתו, והנך דמיתתן בידי שמים יליף לה שם מקראי 'והאיש אשר לא ישמע', וידוע מה שהעלו התוספות בכ"ק [בכמה מקומות] עי' ב"ק דף ט"ו דהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה הוא רק היכא שהפרשה נכתב בלשון זכר, אבל היכא דכתיב 'איש' להדיא לא השוה, וצריך ריבוי להדיא. ואם כן דילמא הני דמיתתן בידי שמים דילפינן שם מקרא דאך הנכתב בלשון זכר, ושפיר מקשינן אשה לאיש. לא כן בכובש נבואתו דילפינן מקרא ד'והאיש אשר לא ישמע', לא השוה אשה לאיש, ושפיר פריך הש"ס מחולדה. והוא דבר חדש, אמנם גם נכון לדעתי הענייה.

יעיין נא הדרת גאונו בזה, ולהודיענו חוות דעתו הרמה הזה, אולי טעיתי, והוא נגד איזה מקום בש"ס, ואולי לא ידעתי.

(מכתב מאת הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ אל הגאון הרב דוד שפרבר מבארשוב, המובא באתר בית המכירות קדם)

בסוף מסכת חגיגה יליף הש"ס דאין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל מקל וחומר ממזבח הזהב, דמה מזבח הזהב שאין עליה אלא בעובי דינר זהב אין האור שולטת בו וכו', עיין שם. וכתב רש"י בדיבור המתחיל כעובי וכו' דבר מועט לא חסר זהבה דנעשה בו נס.
וצריך עיון דלפי זה אמאי לא חשבינן לה גם זה הנס במסכת אבות פרק ה' גבי עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש.
ובהשקפה ראשונה אמרתי לכאורה דעל פי דברי המדרש המובא בתוספות שם בדיבור המתחיל 'שאין', בקצרה, דזה הוי עיקר הנס דכן דרכי באש של מעלה [אש אוכלה אש ואינו מכלה כדכתיב והסנה איננו אוכל], כמו מלאכי חיות, אוצרות שלג וברד, שאין המים מכבים האש ולא האש שורפת המים, עי' במדרש תנחומא סוף פרשת תרומה. ואם כן הוי עיקר הנס לא מחמת בית המקדש, רק מחמת שהוא אש של מעלה, וכמו כן היה בסנה, וזה לא קחשיב.
אמנם תברה לזה דהא חשיב לה גם ד'לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה', על כורחך הוי גם כן מטעם הנ"ל, דהוי אש של מעלה ואין הגשמים מכבים אותה (ובאמת צריך טעם למה חשבו). על כל פנים שוב אתי שפיר בפשיטות דכיון דדמיא להא ד'לא כיבו גשמים', שוב לא צריך לחשבו בייחוד והוי בכלל. ועדיין צריך עיון.

(כתר תורה, ג'רבה, שנה א חוברת י', סיון תרצ"ח, סי' לה)

---

הרב נפתלי צבי הכהן שווארץ (שווארטץ) הי"ד, היה בנו של עורך הירחון 'לקט ששנ"ה', הרב שמואל שווארץ הי"ד מסאטמר, בנו של הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ (מחבר הספר 'בית נפתלי', אב"ד מאד ומגדולי רבני הונגריה), בנו של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, ה'קול אריה'.

אימו מרת אידא בלומה, בת הרב החסיד המפורסם ר' חיים יהושע זייף מלאפאש, נפטרה בהיותה בת ארבעים ושלוש בל"ג בעומר תרצ"ח. הספד עליה, מאת בעלה הרב שמואל, ובנה, הרב נפתלי צבי, יצא לאור בכתב העת 'לקט ששנ"ה', שנה ב גליון ח' סי' צ"ט. במספר גליונות 'לקט ששנ"ה' איחל הרב נפתלי צבי, ברכות לשמחות של ידידיו וקרוביו. בשנת תש"ג פרסם מאמר בכתב עת זה (שנה י, סי' לז).

הרב נפתלי צבי הי"ד היה תלמידו של קרוב משפחתו, הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד, והוזכר בספרו 'ולאשר אמר', סי' כ: 'לכבוד תלמידי הותיק המופלג בתורה וביראה חו"ש וריח לו כלבנון כמו"ה נפתלי צבי הכהן שווארץ נ"י ויופיע בק"ק סאטמאר יע"א'.

בצעירות הגיהה הרב נפתלי צבי  את הספר שו"ת 'אפרקסתא דעניא' מאת הגאון הרב דוד שפרבר מבראשוב, וערך את מפתחות הספר. הוא הוזכר שם בחלק ב, סי' מ, נט, צ וקז, וכן בשו"ת מהר"ם בריסק, א -סי' סה וב – ס' נ, בשו"ת נחלת יואל זאב מאת הרב יואל זאב וואלף גלוטשטיין הי"ד חלק ב סי' עח, בשו"ת 'חסד יהושע', מאת רבי יהושע גרינוואלד, יורה דעה, סי' א. ב'משפטי עוזיאל' מאת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, סי' פז, בספר 'שיבת ציון' מאת הרב בן ציון בלום הי"ד, סי' יג, לח, רכט, ובספרו של הרב יעקב ארגואיטי, 'זכר עשות', עמו' לג, שם הוזכר כ'מע' הרב נפתלי צבי הכהן שווארץ ראב"ק סאטו מארע ברומאניא'.

בנוסף פרסם מאמר ב'כתר תורה' (ג'רבה). מספר מכתבים ממנו הוצגו למכירה בבתי מכירות.

הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ נספה באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם כל בית אביו. הי"ד.

(הערה: יש להבחין בין הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ הי"ד מסאטמר, ובין קרובי משפחתו שנקראו גם הם על שם סבו, אב"ד מאד.

בקובץ 'עולת החודש' אדר תשמ"א הודפס מכתב אל 'הב' כהלכה חו"ב כו' מוה"ר נפתלי צבי הכהן שווארץ', מאת הרב מרדכי שטרסר. מכתב זה נשלח לרב נפתלי צבי הכהן שוורץ (ב"ר אברהם יהודה), בן דודו של הרב נפתלי צבי הכהן (ב"ר שמואל הכהן) מסאטמר.

ב'אוצר החיים' מאת הרב חיים יהודה אהרנרייך הי"ד, מובאים דבריו של הרב נפתלי צבי הכהן שוורץ מקראלי, והוא מוזכר גם בספר 'שיבת ציון' מאת הרב בן ציון בלום, סי' קנד: 'האברך מופלג […] כמו"ה נפתלי צבי הכהן שווארץ ש"ץ בקראלי').