על האדם להשלים גם אחרים ולחבר ספרי קודש, מתוך החלק שקבל בהר סיני לחדש חדושי תורה / הרב אליעזר מישל זצוק"ל

ו׳ באייר ה׳תשפ״ד (14/05/2024) אישים הי"ד, חינוך, מסכת אבות, מתן תורה, קניין תורה, תפקידם של תלמידי החכמים

בריך רחמנא דיהיב אורין תליתאי (שבת דף פ"ח.) יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר הנחיל לנו את התורה הקדושה והטהורה, מבין שורותיה יצהירו יקבים, ואשישי ענבים, כתם אופיר, שוהם יקר וספיר, הררי אל צור שדי לבנון נוזלים מים קרים, זכים וטהורים, כשחר פרוש על ההרים, אדמו עצם מפנינים יקרים, השמש תחדור וקרנים מידה אוז להזריח, כל בושם וכל עצי עדן להפריח. מי מעיינות יזובו מים חיים, ורוה צח על שפים, תנובת שדי רסיסי טל ישאפו, משמים ירעפו, ערפלי העננים כליל יחלופו, כהנדוף עשן, כל צמא צחה למים כאפיק נחלים ירוה דשן. האדם במשכן החומר תחת מסך הערפל, בחן ועפל, אך רגשי שלהבת י-ה אש-דת משנת האוולת תעוררהו, ומתרדמת הזמן תקיצהו, רוח ד' תחל לפעמהו, כי הימים באים, צל צאללו נדים ונעים, תאוותיו צנומות ושדופות, בצפרים עפות, באפס תקוה יכלו, והמכו ככל יקפצון וכראש שבלתי מלו, אם רוח קדים בכנפיו, אין מצל בענפיו, אם חמדותיו, וסעפותיו, ינשאו מעליו עדיו ורדידו, במה יתראה לפני כסא כבודו, ולזאת, יחגור עוז, להוציא הנפש מבית כלאה, לטהר את הלאה, חהסיר את שמלת שביה מעליה, כי תשוב אל בית אביה כנעוריה, בית לבוש שנים עדי עדיים, שלל צבעים רקמה רקמתיים, זאת ישכיל האדם על לבו, בעודנו באבו, אז איתן מושבו לא ירא סער, תארכנה פארותיו בלבנון יער, יקבץ כל חמודות, שלימות התוריי והמדות, ההרים יטפו עסיס רמונים, הדודאים יתנו פרחי שושנים, בגן רוה, כרם חמד שתולה בנוה, שרשו פתוח אלי מים יזל מדליו ומבארו, וטל ילין בקצירו, כלול בהדרו. אל אמרת אלו-ה צרופה ומעוזקה, למשוך בשבט סופר ועל ספר חוקה, דרך מצולה בלב ים ירדו מחוקקים, וגם דלה דלו לנו מים עמוקים, חכמי חידות בחקר תבונתם, היכלי שן רפידתם, עם פרחי מגדנים, ועצי רעננים, תורת חסד על לשונם, והלך דבש בנועם הגיונם, והחונים על דגלם, מקשיבים לקולם, לנטוע בכרם ישראל פרחי עדנים, נטעי נאמנים, איש איש אשר גלומי תכלת וארזים במרכולתו, יוציא שמנו וסלתו, סולת נקיה, במדע ותושיה, כאשר חלק לו ד' בבינה ממולא בגודש, זה סיני בקודש. וכה האיר לנו הרב האלשיך הקדוש הביאו הפרי מגדים בראש יוסף מגילה (דף ו') בבאור יגעת ומצאת תאמין כי כל הנפשות כל אחד קבלו חלקם מהר סיני ובבואה לגוף נשתכח (עיין נדה דף ל') ועל ידי היגיעה שמתיש כח החומר אז מאירה הנפש ומוצא מה שאבד. וזהו לדעתי באור מאמרם ז"ל (אבות פרק ה) 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, יהי רצון מלפניך שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך', והוא על פי מה שכתוב (נדרים דף ב') 'מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני'. וממילא לא קבל חלקו בתורה. וזהו שכתוב 'בושת פנים לגן עדן ותן חלקנו בתורתך', כי אחרי שיש לנו בושת פנים, עמדנו על הר סיני וקבלנו חלקנו בתורתך. ובמדרש תלפיות אות כ' מביא מזוהר הקדוש באדרא (ועיין בהקדמת הזוהר הקדוש דף ה) בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו. וכשאדם כותב בספר איזה חידוש, כתיבה הזו עולה לו במקום קרבן. וזהו שכתוב יהי רצון שיבנה בית המקדש ואז הקרבנות יכפרו ועל של עתה אנו מבקשים 'ותן חלקנו בתורתך', חלקנו וגורלנו אשר כל אחד קבל חלקו בסיני לחדש חידושי דאורייתא ולחבר ספרי קודש, ויעלה זה במקום קרבן. ולאשר בקרבן יש מחשבה לד' ומעשה של ההקרבה, לעומת זה יש בחידושי תורה הרעיון, הוא המחשבה, והכתיבה, הוא המעשה. והמהרש"א בחידושי אגדות (בבא בתרא דף י') כתב על מה שכתוב 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד, אשר על כן נקראו החכמים 'סופרים'. ובספר חסידים סי' תק"ל כתב: וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא כילה לו אלא לכתוב, דכתיב 'סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם', וכתיב 'יפוצו מעיינותך חוצה' (ועיין בפירוש הרב אזולאי שם) ובמקרא (שופטים ה') 'יבחר א-להים חדשים', כתב הרלב"ג דאפשר לפרש כי ה' יתברך בחר דברים חדשים (ועיין מה שכתב בדרוש השנים עשר). ורבים קראו אחריו מלא שלא הבדיל בין קודש לחול. ומצאתי בילקוט שם (רמז מ"ט) וכל מי שמחדש דברי תורה על פיו דומה כמי שמשמיעים אותו משמים ואומר לו כך אמר הקב"ה בנה לי בית שנאמר 'יבחר א-להים חדשים', וכל זה מראה לנו בעליל עד כמה גדול השכר לכתוב חדושי תורה אשר חננו ד' ולחבר ספרים, וזהו 'אז לחם שערים', שערים המצוינים בהלכה. וזהו שכתוב (ברכות ה') מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד, כי בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים, ועכשיו הנה החדושים בהלכה הנם במקום קרבן ואנו מבקשים יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו שיהיו לנו קרבן לכפר ותן חלקנו בתורתך, כי גם חלקנו אשר קבלנו בהר סיני לחדש חדושי תורה יעלו כעולות מחים, וכאישי ניחוחים. האדם מובחר היצורים, אולם העמיקו שאלה החוקרים (ועיין מהדי"א מ"ג פ"א) הלא משטרי השמים בצורתם, ספיר גזרתם, בצלמותם ודמותם, יותר מהאדם לבוש החומר גויתו, אשר ערפל חתולתו, אמנם כשנבוא עדי חקר תבונתו, נראה כי זה איפוא הוד יפעתו, לאשר כל צבא השכלים, הנבדלים, אין להם רצון הבחירה, על ימין או על שמאל להתאזרה, והאדם לו משפט הבכורה, לאשר יש לו בחירה, וזהו הודו, הדר כבודו. והוא המליצה, זהב משובצה, 'רצונו של אדם זה כבודו', כי זה שיש להאדם הרצון הוא הבחירה, תענדהו לראשו עטרה, להיות מכובד נשגב ונעלה, גם על מלאכי מעלה, וכמו שכתבו חז"ל (חולין צ"א) דמלאכי השרת מזכירין את השם רק אחר ג' תיבות וישראל מזכירים את השם אחר ב' תיבות, שנאמר 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד' ומצינו זה בשלשה מקומות בתורה הקדושה בהלל והודאה נאמר (דברים לב) 'כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלקינו', ביחוד השם (שם ו) 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', גם באהבה, 'ואהבת את ד' אלקיך'. וזהו שאנו אומרים בתפלת אהבה רבה (עיין טור שולחן ערוך אורח חיים סי' ס') וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה (עיין אבן עזרא תהלים ג ד'סלה' יורה על אמת והקיום, והרד"ק בשרשיו כתב שהוא מלת הניגון, אמנם יתפרש כמו שכתוב 'מסלה לבית ד") באמת ובאהבה ירצה כי אהבת השם לישראל יותר ממלאכי השרת ניכר מההתקרבות אשר קרבנו ד' לשמו הגדול שם הוי"ה כי מזכירים אנחנו אם ד' בקירוב יותר ממלאכי השרת, והיינו אחר שתי תיבות והוא אבן הראשה, במקומות שלשה, 'להודות לך' (בהודאה כי שם ד' אקרא) 'וליחדך' (אמונת הייחוד בקריאת שמע, שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד) 'באהבה' (ואהבת את ד' אלקיך), ועוד זאת כי האדם הוא נפלא מכל הנבראים בצלמו צלם דמות תבניתו וחכמת אדם תאיר פניו, בצורת אלקים אשר עליו, ועל ידי זה כל ברואי מעלה משמשים לפניו. והנה 'אני' הוא שמו של הקב"ה כמו שכתוב בירושלמי סוכה פרק ד' הלכה ג' ותוספות שם דף מ"ה ובש"ס דף נ"ג שם בשמחת בית השואבה אמר הלל אם אני כאן הכל כאן, כי אם שלם הנני בצורתו אצילות אלו-ק שנקרא 'אני' (ועיין שערי אורה דף עה דשם אדנ"י מכונה בלשון 'אני', ועיין אפיקי ים דף לב) אז הכל כאן, כי הכל נברא לצרכי. ובירושלמי פרק ה' הלכה ד' שם, הלל הזקן כד חמי לון עבדין בכושר הוה אמר די לא נן הכא מאן הכא, שאף על פי שיש לפניו קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מקילוסן של מלאכים. וזהו שכתוב (אבות פרק ב) הלל אומר וכו' הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני, והכוונה כי האדם יסודו הבנוי לתלפיות, ברמה בנויות, הוא בסוד אלוק עלי אהלו, ברום מהללו, בהלו נר הצורה על ראשו, צור מלכו וקדושו, וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים טז) 'שויתי ד' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט', כי אם ישים האדם על לבו תמיד צורה אלקית עליו, לא ימעדו קרסוליו, ופונה תמיד לימין הדרום, וקרנו בכבוד תרום, ואמר לכן שמח לבי ויגל 'כבודי' (הוא חלק הנפש עיין הרז"ה בהקדמה) אף בשרי ישכון לבטח, כי גם החומר מזדכך, יעלה אבר כנשרים לעוף, ושכינת עוזו עליו תכופף. אולם על האדם לדעת, פרי עץ חיים לטעת, כי לא נברא לצורך עצמו, בעד כתפו ושכמו, אשר עליו, כי ימלא עטיניו חלב (ועיין מה שכתב בדרוש העשירי וחתם סופר אורח חיים סי' קנ"ט), רק לכלכל לחם חקו, ויהי בשלם סכו, להשלים גם אחרים מתורתו, לסוכך עליהם באברתו, ישריש נטיעותיו, ענפיו ודליותיו, להשקות מערוגות מטעו ואת תעלותיו, כי ישמחו בו חוסיו, ואז אהלו בל יצען בל יסעו יתדותיו. וזהו שאמר הלל וכשאני 'לעצמי', אם הצורה האלקית משתמש אך בקרבי לצורך עצמי, לי לבדי, מה אני, כי אך זה חלק אדם מא-ל ונחלת ד' שפרה עליו, כי יפריח בכרם ד' פרי תנובתו, ולהזריח אור תורתו, כמו השמש אשר כל תנועתו, להעיר הדר יפעתו, כמו שכתוב (שופטים ה) 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', כי כן נמשלו החכמים לשמש כי ישפיעו יבול תנובתם, להשקות עדרים מבאר תורתם, לחשוף מגבא מים נאמנים, זרע קודש אמונים, גדיים יעשו תיישים, חכמי הרשים, משמים אלקים ואנשים, ואז יציץ ופרח ישראל כבתחת ברוש רענן שמו ינון, ויך שרשיו כלבנון.

(התחלת הקדמת המחבר, משנת אליעזר, א)

הרב אליעזר הלוי מישל (מישעל) אב"ד טורקא (שבגליציה המזרחית), נולד בעיירה שצ'ריץ (שעל יד לבוב) בשנת תרכ"ג (1863), לאביו, הרב החסיד ר' דובער מישעל, ולאימו, מרת בריינטשא בת ר' יואל רוזמן. הרב אליעזר התמיד בתורה מאז ילדותו, בלימוד מעמיק ומפולפל, בהלכה, באגדה ובדרשות, ונשא ונתן במכתבים עם גדולי דורו. בתחילה למד אצל מלמדים פרטים, ומגיל בר מצוה למד בקלויז שבעיירתו. הוא העביר שיעורים, והיה תלמידו של הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב. הוא נשא לאשה את מרת שרה מלכה בת הגביר ר' שמואל מרדכי אינגר מראדיחוב, ונולדו להם ארבעה ילדים: יצחק צבי, אברהם משה, ציפורה אשר הרב דוד נפתלי כהנא וגולדה אשת הרב שלמה הערץ הי"ד. לאחר מספר שנים בהם היה ר' אליעזר סמוך על שולחן חותנו, החל לכהן בשנת תרמ"ה (1885) כאב"ד בגאלגא (יאליגורי, שבמזרח גליציה). הרב חיבר מספר ספרים ובהם: 'קרני רא"ם' (פרימישל, תרמ"ב), 'נחל דמעה' (לבוב, תרמ"ח) ובו הספד על הרב צבי הירש אורנשטיין אב"ד לבוב, הוא היה דבוק באדמו"רי סטרעטין, ובעיקר ברבי יהודה צבי ובנו רבי אברהם, וכן דבק באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז, ואף הספיד אותו ברבים בלבוב, בהספד שיצא לאור בספר 'פלגי מים' (לבוב, תרנ"ד), 'משנת אליעזר' (מהד"ק, דראהאביטש, תרס"ו) דרשות, שו"ת ופלפולים (דראהאביטש תרס"ו), משנת תרס"ו (1906) ועל לשואה כיהן הרב מישל ברבנות טורקא והגליל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, העלו הרוסים את טורקא באש. הרב איבד את ביתו ואת רכושו, ובהם גם את ספרייתו שנשרפה עם רבים מכתבי ידו. הרב ברח עם משפחתו והגיע לבודפסט, שם התגורר כפליט, סייע לרבני העיר במתן תשובות בהלכה וכתב חידושי תורה על הש"ס ודרשות. לאחר פטירת האדמו"ר רבי אברהם מקניהיניטש, הספידו הרב אליעזר, והספדו יצא לאור בספר 'בתוך הגולה' (בודפסט, תרע"ח). בעקבות הצהרת בלפור נערכה אסיפה גדולה בקלויז של סדיגורה ובסיומה נשא הרב דרשה נלהבת בתמיכה בבניין הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל. הוא נהג לברך את הנערים שבאו להיפרד ממנו לקראת עלייתם לארץ ישראל, בברכה שביטאה את אהבתו הגדולה לארץ ישראל. בתום מלחמת העולם הראשונה חזר הרב לטורקא. בשנת תרפ"ד (1924) צירף לשארית כתביו שהצליח להציל מהדליקה, חידושים נוספים, והוציא אותם לאור במהדורה תנינא של ספרו 'משנת אליעזר', הכולל דרושי פלפול ושאלות ותשובות, וחידושים וביאורים על הש"ס והפוסקים עם דברי אגדה ותוכחות מוסר. הספר יצא לאור עם ברכתו של האדמו"ר רבי ישראל מטשארטקוב ועם הסכמות חשובות מגדולי דורו ובהם הרב מאיר אריק מטארנא, הרב אברהם מנדל שטיינברג אב"ד בראדי, הרב אריה ליב ברודא אב"ד לבוב, הרב נתן לוין מרישא, הרב קאפל רייך אב"ד קהל היראים בבודפעסט, הרב עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג, ועוד. עשרות מכתבים ממנו נמצאים בארכיון שלמה בובר, בספרייה הלאומית. בכתב העת 'הבאר', כרך ב שנה ז סי סה, מובאת תשובה מאת הרב אליעזר הלוי מישל לשאלות העורך, הרב צבי הירש פרידלינג, בדבר מינוי מחללי שבת כשלוחי ציבור לימים הנוראים ובעניין 'מה שנתחדש בחכמת הרפואה' לסייע לזוגות חסוכי ילדים באמצעות תרומת זרע. נוסף על גדולתו בתורה, בהיותו דיין ותלמיד חכם מובהק החריף ובקי בנגלה ובנסתר, נודע כבעל מידות נעלות, נואם מעולה, אוהב את הבריות ומסביר פנים לכל אדם, הבקי בהוויות והעולם, בהשכלה הכללית ויודע כמה שפות. בני קהילתו העריצו אותו, ורבים היו ידידיו בלב ובנפש וביקשו לשמוע את חוות דעתו על מאורעות השעה ועתידו של העם היהודי. בעשר שנותיו האחרונות סבל הרב ממחלת כליות והיה חולה מרותק למיטתו. הוא נפטר בתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939 (סוף אלול תרצ"ט).