שרידים מתורתו של הרב דניאל מובשוביץ הי”ד, ר”מ ומנהל ה”תלמוד תורה” בקלם
ישנם הרבה דרכי הלימוד כמו פשט, עמקות, הבנה, חריפות, בקיאות וכו’. אמנם האמת היא שעיקר העיקרים הוא להיות ‘למדן’, כי אי אפשר לעבור בדרך אחד את כל הש”ס, והלמדן מבין להתאים לכל מקום את הלומדות השייך למקום ההוא.
(בית קלם ג’, עמ’ מו).
הגמרא (ברכות כב,א) דורשת מהפסוק “והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה’ אלהיך בחורב” (דברים ד,ט-י), “מה להלן באימה וביראה וכו’ אף כאן באימה וכו’, מכאן אמרו הזבים והמצורעים וכו’ אבל בעלי קריין אסורים. ר’ יוסי אומר שונה הוא ברגיליות [במשניות השגורות בפיו – רש”י] ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן – רש”י]. רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את התלמוד”. ע”כ לשון הגמרא. עיין שם כל העניין.
רואים אנו דרגות דרגות: לימוד שטחי מותר, לימוד עמוק יותר אסור, פשט מותר, והבנה ועיון אסור. והטעם, כי בהיות וחסר הוא טהרה מספקת, אין הוא מסוגל לקבל עומק התורה באמיתותה. ואם ילמד במה שלמעלה ממדרגת הטהרה שלו, יהיה לימודו מסולף.
צריך אדם לעסוק באותו חלק של חכמת התורה, המתאימה למידת הטהרה שהלומד עומד בה, כדי שיוכל לקבלה בדרך האמת. למעלה מכך הוא בבל תדע, איסור גמור. לימוד חלק גבוה יותר מחכמת התורה מותר רק אחרי ההכנות המתאימות, אחרי רכישת מידת הטהרה והנקיות הנדרש לחלק זה, ומבלעדיה לא.
מוצאים אנו בספרים שמדברים הרבה בעניין זה, ואנו חושבים שהדברים הם סתרי תורה, אך אלו פסוקים מפורשים וגמרות מפורשות.
תמהים אנו על הראשונים שכל כך נזהרו שלא לעסוק בתורה בלא טהרה מוקדמת, והיו מכינים עצמם הכנות על גבי הכנות. צריך כבר פעם לעשות כמו הראשונים, לרוץ לטבול על כל חלקיק בחכמת התורה, וצריך כבר פעם להתענות כדי להכשיר את עצמו לכך. כי אין אלו מותרות, בלי דרגות אלה בלתי אפשרי לקבל את הדברים באמת. ואם יקבלם בשקר, הקלקולים נוראים.
נמצינו למדים שני כללים: ראשית אימה נופלת עלינו, עד כמה צריך להתמסר להכין עצמו ללמוד דבר תורה, דבר תורה כפשוטו. כמה טהרה נדרשת מן האדם בגשתו לפתוח את הגמרא.
ושנית אחרי עשיית כל ההכנות הנדרשות, נמצינו למדים גודל החיוב להיזהר מללמוד חלקי תורה הדורשים מדריגת טהרה גבוהה יותר משהגיע אליהם, דברי חכמה כאלה אין בכח האדם להשיג בכלל.
(שם, עמ’ קלד-קלה).
איתא במדרש (ב”ר ח,ב): “בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל”. לכאורה נראים הדברים כחזרה, ומדוע כפך המדרש אותו דבר במילים שונות?
יש לומר כוונת המדרש, לא רק שימנע מלדרוש ולחקור בדברים נבצר לחלוטין להשיג ידיעתם, שאינם ברי השגה, מפני שהם מכוסים, אלא אפילו דברים שהם ברי השגה, שיש יכולת להשיג ידיעתם, גם בהם יש עניינים שאין לעורר רצון לידיעתם ואין לעסוק בהבנתם.
כגון: א. דברים שלגביהם חסרים לאדם כללים ראשונים והקדמות הנחוצות בטרם ייגש אליהם, דברים שאין האדם שייך להם ואין לגשת אליהם מחמת חוסר ידע באל”ף בי”ת שלהם. כמו, למשל, מי שיבקש לפתור בעיה מסובכת באלגברה בעוד לא למד את כלליה הבסיסיים. ב. עניינים שיש בכח להבינם, אך הם אינם חשובים ועיקריים. הם יכולים להיות יפים וטובים, אך אין הם העיקר. ג. דברים כאלה שהם כשלעצמם הם עיקריים, אך ברגע זה, לאדם הנוכחי, במצב בו הוא עומד עכשיו, אין הם עיקר.
לא דיברו חז”ל כאן ממה שמופלא לגמרי ומכוסה במוחלט, באלו פשיטא שאין ישר לחקור ולדרוש בהם. אלא אפילו דברים שאינם במופלא כי אם מחוסר ידיעה בהקדמות, או דברים שאינם עיקריים, או משום שבמצב בנוכחי אינם עיקר, גם עליהם מלמדנו המדרש “בל תחקור”.
(שם עמ’ ריא-ריב).
“חוטפין מצה בלילי פסחים” (פסחים קט,א), פירש רשב”ם “מגביהין הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו”, מי שרוצה לקיים התורה כפשטו אין לו מזה רק מצוה אחת, אבל על דרך השכלת חכמת המוסר הרבה עמל יגיע לו מאלה הדברים המעטים. כי למה לנו שישאלו הלא יספרו לו יציאת מצרים?
אלא שאין עונג בא רק אחרי צער. השאלה היא כמו צער, כי חפצו לדעת מה זאת, וכאשר ישיבו לו בטעם יתיישב אל ליבו יותר ויעשה רושם בו. והוא על דרך [הכלל של] ‘איך חשבתי ומה נתחדש לי’.
הרי נתבאר מזה כמה גדול חובת החינוך ובפרט בהתיישבות אל הלב דווקא, והרבה לימוד צריך לזה, אמון פדגוג, ומכל שכן לעצמו דווקא בהתיישבות אל הלב, והרבה עיון והרבה זיכוך המחשבה ופינו הטרדות צריך לה. מבהיל מאד למבין דבר לאשורו.
(מתוך מכתבו של הרב דניאל מובשוביץ לתלמידו רבי אהרן בארשקט, שם, עמ’ רצד)
הרב דניאל מובשוביץ הי”ד, נולד בשנת תר”מ (1880) לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה’סבא’ מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב”ד קובנה, בעל ה’דבר אברהם’, אמר עליו כי “לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא”.
אח”כ למד ב’תלמוד תורה’ בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי”ד, אב”ד קוזניצא.
משנת תר”פ כיהן כ”מנהל התלמוד תורה” בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי”ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.
כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:
בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: ‘שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו’, ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים’. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: ‘זו תורה וזו שכרה’?? ומה היא התשובה ‘אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים’?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב”ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה’ יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…
בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, “שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב”ד, ר’ קלמן ומשפחתו הי”ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת”ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי”ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי”ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי”ד. גם שאר רבני הת”ת הר”ר יצחק סקיר והרב ר’ שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי”ד”.
בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם, ובה מוזכר הרב דניאל: .
בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר’ דניאל [מובשוביץ], ר’ גרשון [מיאדניק] והרב [ר’ קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר “אשרינו מה טוב חלקנו”. הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום
הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב דניאל מובשוביץ ורבני התלמוד תורה בקלם. יש שכתבו שנספו ביום ה’ במנחם אב תש”א, ב’הגדה של פסח קעלם’ – נכתב כי הוצאו להריגה בכ”ח באב תש”א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ”ח אב תש”א חל ביום ה’) ומעדותו של מר גוטמן עולה כי נהרגו בכ”ד בתמוז תש”א.
מספר הצפיות במאמר: 347
