קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט / הרב ניסן עקשטיין הי"ד

ציון לנפשות חיות..
פה נסתם המעיין מבארה של תורה,
פה חדלה מחשבתי מלפרק בהרים,
וידי כה רפתה – משמועה לא טובה,
ב'חברון' שם לוחות התורה נשברים.

שם נפסק המתמיד באמצע לימודו,
וידום מזמרו, מקולו הנעים,
גויתו הטהורה ביחד עם ספרו –
קרעוהו הפראים – לגזרים, לקרעים,
שם גופים של קדושים בארץ מושלכים,
ודמן של טהורים כמים נשפכים,
באוויר נשמותם עם אותיות פורחות,
בלווית עליונים – שרפים, מלאכים,
ה'אבות' גם הם במערת מכפלה,
משנתם זה קמו ופתחו הקברים,
ויצאו לקבל פני בניהם האלה –
שהלכו בדרכם – בני ציון היקרים.
הם רחצו גופותם בדמעות עיניהם,
וקבלו הטהורים על כנפי זרועותם,
לעוף עמהם לישיבה של מעלה,
מי ראה, מי שמע בדרך – אנחותם?

שם אחי ורעי, רבות חברי,
בזויות הבית מפחד מתחבאים,
קול רוח מצויה מאיימם מפחדם –
פן תואבי נפש נכנסים ובאים,
פן ערלי לב אלה אכזרים וטמאים,
ישירו את שירם בקורעם לגזרים –
את יונק ועולל אנשים ונשים –
חניכי התורה זקנים ונערים,
כחית היער, כפראי המדבר,
התנפלו על שקטים, על יושבי האהל,
זה הורג, זה שודד, זה גוזל, זה נואף,
הבאישו האויר ברוחם הגועל…
שם אחד מפרפר בין מתים וחיים,
מלוכלך בדמו של ריעו – המזנק,
הוא חובק אבריו, ועוצר כל תנועה,
הוא נושם בדממה ורוחו מחנק,
אז תמצא, אז תראה גבורי הרוח,
איך סמוך למיתה, ברגעים הספורים –
בגופם הגוסס מסתירים רעיהם,
מחרב הרוצחים, מעין הארורים.

איך אלמוד ואחשוב מעל דפי הספר,
בימים של אבל לכל עם קדשנו,
אין דיו בהקסת – בדמעות נתמלא,
מחורבן התורה – עמנו – ארצנו.
ותפלה על שפתי: הושיעה נא לנו,
נקם נקמתינו ובנה חורבנינו,
גאולה אמיתית מוחלטת תצמיח
בקרוב, במהרה על יד גואלינו!!

(מן הגנזים , יד, עמו' תטו)

בקינה זו מתאר הרב עקשטיין בצורה ציורית את שפך דמן של הקדושים בני הישיבה, ואת אותיות תורתם הפורחות באוויר בעת צאת נשמותיהם, בשעה שהאבות הקדושים, ישני חברון, יצאו מקברם במערת המכפלה ויצאו לקבל את פני בניהם הקדושים. לעומת הרוצחים הארורים, אשר ביצעו זוועות אכזריות, ניצבו הנרצחים הגיבורים בני הישיבה, שדאגו ברגעיהם האחרונים, בעת גסיסתם, להציל, להסתיר ולגונן על חבריהם.  לנוכח הזוועות, בעת האבל הלאומי, המפסיק את חדוות הלימוד, עולה הקריאה לנקמה ולגאולה שלימה בקרוב.

הרב ניסן עקשטיין, ר' ניסן קוז'ניצער, בנם של הרב משה מרדכי ואיטה פריידא עקשטיין, נולד בסביבות שנת תרס"א (1901). גאון מופלג, מגדולי רבני ליטא הצעירים. מקורבם של הגאונים הרב שמעון שקופ והרב חיים עוזר גרודז'נסקי.

בתחילת שנת תר"ץ (1929) מונה לכהן כאב"ד קהילת קוזניצא הסמוכה לגרודנה, היה מגדולי תלמידיו של הרב שמעון שקופ. נשא לאשה את מרת לאה מובשוביץ, ונולדה לו שלישיה: ישראל, מרדכי ואסתר. גיסו היה הרב דניאל מובשוביץ הי"ד מקלם.

לאחר כיבוש פולין על יד הגרמנים וברית המועצות, קם ארכון חשאי לתמיכה בלומדי התורה ובחינוך יהודי מחתרתי בליטא, בעידוד ובמימון הרב חיים עוזר גרודזינסקי. בין ראשי הארגון וגדולי העסקנים בו, נמנו הרב ניסן עקשטיין מקוזניצא, רבי שלמה דוד יהושע וינברג האדמו"ר מסלונים הי"ד, הרב זליג שפירא הי"ד מסמורגון – אחיו של השר ר' משה חיים שפירא ומנהלי מרכז 'ועד הישיבות' בווילנה, הרב יוסף שוב הי"ד והרב אהרן בערעק הי"ד.

לאחר שהתענה במשך חודשיים במחנה מעצר קולבאשי (קאלקאסין), נרצח הרב, עם משפחתו וקהילתו בחצר בית החולים בגרודנה, בסביבות 08.1941. הי"ד.

השתמרו מספר מאמרים שכתב: 'בדין שומר שמסר לשומר' ו'בענין עובר ירך אמו' (אודים מאש, אש התורה, עמו' תלג ותלו), מכתבים בשיטת ר"ת דדם הזבח נפסל מתחילת שקיעת החמה (הבאר, שנה שמינית, תרצ"ג, חוברת א-ב, עמו' יב; אודים מאש, אש התורה, עמו' תקמו), 'זכין לאדם ופרעון חוב בעד חבירו' (בית דוד, חושן משפט, עמו' פז), תשובה 'אם מותר לעשות חנוכת בית מדרש ביו"ט משום דאין מערבין שמחה בשמחה' (הבאר, שנה ו, תרצ"א, חוברת א-ב, עמו' לא; אודים מאש, אש ההלכה, עמו' קסב; קובץ תורני אורייתא, טבת תשס"ט, עמו' מג), 'בדרך הראשונים' – ליובלה של תורה להגאון רבי שמעון הכהן שקאפ זצוק"ל (ספר היובל, עמו' מו; אודים מאש, אש ההגדה, עמו' רסה), קינה על הרוגי ישיבת חברון בפרעות תרפ"ט (בתוך מכתב מתאריך י"ט אב תרפ"ט, יום לאחר הטבח הנורא בשבת י"ח באב תרפ"ט. תחילת המכתב עוסק בענייני הקדש וערכין, והוא נכתב לרב אהרן כהן, לימים מראשי ישיבת חברון, חתנו של ראש ישיבת סלובדקה-חברון, הרב משה מרדכי עפשטיין. הקינה פורסמה בספר מן הגנזים , ארבעה עשר, עמו' תטו), על השאגת אריה סי' י"ז (הבאר, שנה ה, חוברת א-ב, עמו' לד), 'אם מקיים מצות תנחומי אבלים ע"י כתב או ע"י טיליפון' (הבאר, שנה יג, חוברת א-ב, עמו' קו), בביאור יבמות מ"ה (הבאר, שנה טו, תרצ"ח, חוברת א-ב, עמו' לג), בענין עובר ירך אמו (כנסת ישראל, וילנא תר"ץ, חוברת ד, עמו' ס, וחוברת ז עמו' קו), כן פרסם בחוברות נוספות ובהם בחוברת הראשונה של 'האשכול'.