כל ישראל הם כאיש אחד ממש וכל פרט הוא כאבר מאברי הכלל / הרב אברהם ויינברג הי"ד, חבר ועד הרבנים לעדת ורשה
והנני לסיים בדברי אגדה השייכים להלכה זו שאנו עוסקים בה דמעשר בהמה חל בטעות. וגם עיקר קדושת מעשר בהמה אינו תלוי בדעת האדם, ויתבאר גם כן מה שקבעו חז"ל פרק מעשר בהמה במסכת בכורות ומה שהמסכת מסיימת בעניין שליחות, ושיטת הרמ"א דבפדיון הבן אינו מועיל שליחות. ואף שאני מכיר מך ערכי כי בעניי אין לי עסק בנסתרות, אך כל השרשים אינני כותב מדעתי רק מה שבינותי מתוך ספרים הקדושים ועליהם תמכתי יתדותי. ואם חס ושלום שגיתי בהבנת דבריהם ז"ל ד' הטוב יכפר.
הנה יש להתבונן בהא דעשירי מאליו קדוש [היפוך כל הקורבנות שאינם קדושים אלא מדעת בעלים, וע"י דיבורו לשיטת הרמב"ם, או לכל הפחות על ידי מחשבתו לשיטת רש"י] ובכור הוא עוד יותר, דמעשר בא ע"י פעולת האדם שמכניסן לדיר ומונה, ובכור קדוש מאליו בלי פעולת האדם כלל. וצריך להבין מה נשתנו שני קרבנות אלו מכל הקורבנות שבתורה.
והנראה לי בזה דהנה הרבינו בחיי סוף פרשת בחקותי כתב בזה הלשון: ועל דרך הקבלה 'העשירי יהיה קודש לד", 'העשירי' כנגד העשירי שהוא קודש לד' ראשית, כי הבכור והמעשר עיקרם אחד. וזהו נעץ סופן בתחילתן, לחבר ולייחד הסוף עם הראש. וזה מבואר. עד כאן לשונו. ויש להבין על פי מה שכתב כבוד קדושת אדמו"ר זצללה"ה בספר שם משמואל בראשית דף יז בהא דשעיר של ראש חודש מכפר על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ולכאורה מאין ימצא טומאה כזו שלא יהיה בה שום ידיעה. ויש לומר שהנה כתיב 'קודש ישראל לד' ראית תבואתה', וידוע ד'קודש' הוא מקור הקדושה ו'קדוש' הוא המשכה מ'קודש' כדאיתא בזוהר. ואף דאיש פרטי לא יגיע זכותו להקרא רק 'קדוש', מכל מקום כנסת ישראל נקרא 'קודש' שהוא מלה בגרמיה. והנה כנסת ישראל הוא כשישראל באחדות אחד, אבל כשיש פירוד הלבבות ביניהם שוב אינם נקראין 'קודש' ושבו להיות כיחידים. וידוע דבהסתלקות דבר קדושה שורה לעומתו דבר שהוא בסטרא אחרא, ד'את זה לעומת זה עשה אלקים', ועל כן בהסתלק חס ושלום שם קודש מכנסת ישראל מצד פירוד הלבבות, שורה לעומתו מקור הטומאה, שהוא גם כן מלה בגרמיה, וזהו שנקרא בזוהר הקדוש חויא דסאיב מקדשא. וכוח הרע הזה מושך לטומאת מקדש וקדשיו בפועל. ובאשר כוח הזה בקדושה נקרא קודש מלה בגרמיה, לכן מושך בפועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, חטא שאין מכיר בו אלא ה' יתברך, ושעירי חטאות באין להרחיק כוח הרע הזה מהמקדש. עד כאן תורף דברי קודשי ז"ל.
ועיין שם בענייני שבת הגדול מה שכתב בהא דמכות בכורות נקרא 'נגע', כמו שכתוב 'עוד נגע אחד אביא על פרעה, ולא מצינו שתשעה מכות הקודמים יקראו 'נגע', דהנה בזוהר הקדוש חלק ג' (מט:) אמר רבי יוחנן נגע צרעת נגע היא דינא תקיפא שריא בעלמא צרעת סגירו כמה דאתמר סגירו נהורא עילאה סגירו דטיבו עילאה דלא נחית לעלמא. ובכתבי האר"י שהוא הסתלקות מקור החיים. ומכת בכורות הנקרא 'נגע' נמי כעניין זה, כדאיתא בספרים הקדושים שמצרים הוא מצרנות להקדושה, והיינו שהיתה להראשית שלהם אחיזה בקדושה, ובכח זה היו שולטין בעולם. ובזוהר הקדוש בשעתא דבעי קב"ה לאברעא לאוכלוסין דפרעה לתתא אעבר בקדמייתא לההוא חילא דלהון וכו', אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה דהוא מדבר לכל אינון רתיכין וכו'. ויש לומר דזהו עניין מכת בכורות שנוטל מהם ממקום הקדושה שיש להראשית שלהם אחיזה שם כי בכורות הוא ראשית ומחמת זה בא להם המיתה, וזהו ממש עניין נגע, והנה נגע הוא המפריד את המנוגע מזולתו, כדאמרינן בגמרא מה הוא הבדיל אף הוא יבדל, והטעם בזה כי לעולם כל גויה וגויה מופרדת לעצמה, אלא ששורש הכל שהוא אחד מאחד את הפרטים, וממילא מובן שהמצורע שנפרד ממקור החיים חסר לו כח המאחד, ועל כן הוא נפרד מהכלל, וידוע שאין למעלה מ'ענג' ואין למטה מ'נגע', וכמו דשבת שהוא עונג הוא רזא דאחד, כן להיפוך 'נדע' עושהו מפורד. עיין שם.
והנה כל המכות שבמצרים היו 'נגוף ורפוא', נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכיוון שבמכת בכורות נלקה הראשית שלהם ונפרדו מצרים ממקור חיותם שהיתה באמצעות הראשית, לעומתם נקשרו ישראל במקום חיותם שהוא ד' יתברך ונעשה בהם התאחדות והתכללות של כנסת ישראל, וזכו על ידי זה לקידוש בכורות, כדכתיב 'כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל' וגו'. וזהו 'קודש ישראל לד' ראשית תבואתו', שהוא קודש מלה בגרמיה בלי ידיעת האדם שהתקשרותם לד' יתברך אינה בבחינת טעם ודעת ושכל מושג אלא למעלה מהדעת, כדאיתא בתניא לקוטי אמרים פרק יט ובכ"ד.
ומובן שפיר הא דבכור מאליו קדוש בלי פעולת האדם ודעתו כלל, דלקידוש בכורות זכו ישראל מבחינת שהוא למעלה מהדעת.
וכן הוא במעשר דכתיב 'העשירי יהיה קודש' שזה מרמז למקור הקדושה כנ"ל, ובחינה זו נמצאת בעולם, שנה, נפש. בעולם – עשר קדושות הן, והקדושה העשירית הוא קודש הקדשים שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכיפורים, בשנה – יום הכיפורים עשירי בתשרי, וכדאיתא בתנא דבי אליהו פרק א 'ימים יוצרו ולו אחד בהם' זה יום הכיפורים, בנפש – העומק העשירי שבלב כדמבואר בכתבי האר"י שיש עשרה עמקים, ובכל יום מעשרת ימי תשובה מגיעים לעומק אחר עומק עד שביום הכיפורים מגיעים לעומק העשירי. וכל בחינות אלו הם למעלה מדעת האדם. עיין בקונטרס נר מצוה להמהר"ל בהא דהיונים טמאו כל השמנים שבהיכל ולא נשאר רק פח אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, כי 'היכל' מספרו ס"ה ויון מספרו 'ס"ו', אך כהן גדול יש לו קדושה על קדושה שנכנס לפני ולפנים, ובשביל מעלה זאת לא היו היונים יכולים לשלוט באותו פך קטן שהיה בהסתר של כהן גדול, כי באות הה"א יד יו"ד נעלמת שנשמעת בקריאת הצירי, והוא מורה על מעלה עליונה נסתרת שיש בהיכל, והוא מעלת קודש הקדשים ובזה לא שלטו היונים. אבל הכהן שולט אף על קודש הקדשים, לכך 'כהן' הוא כמספר 'היכל' עם יו"ד הנעלמת וכו'. והיו"ד מורה על מדרגה קדושה, כי העשירי הוא קודש בכל מקום. עיין שם באריכות. ועיין שם משמואל בעניני חנוכה (דף סו:) דיש תעלומות חכמה שהוא פנימית שבפנימית שם לה היה להיונים שום אחיזה דעל תעלומות חכמה נאמר 'והחכמה מאין תמצא', ועל כן אי אפשר להשיגה רק מי שהוא אפס ואין בעצמו. הרי דבחינת עשירית שבעולם היא בהעלם והסתר למעלה מהשגת האדם. וכן בשנה, מעלת יום הכיפורים היא למעלה מהדעת, כדכתיב 'מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו', ובשלהי יומא מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, ובספרים הקדושים שהוא בחינת השקה, שהוא ענין ביטול. ועין מה שכתב בזה בספר קדושת לו (דף צז.), וכן הגורלות של יום הכיפורים הם למעלה מהדעת כדאיתא בספרים הקדושים. ועיין בסידור הרב ז"ל סוף שער הפורים. וכן בנפש, העומק העשירי הוא בבחינת 'בתולה ואיש לא ידעה' שאין מגע עכו"ם שולט בה.
הרי דבחינת העשירי הוא למעלה מדעת האדם והשגתו, ועל כן העשירי מאליו הוא קדוש שלא ע"י האדם.
וכן בלוי כתיב "על כן קרא שמו לוי', ובמדרש הובא ברש"י ויצא ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה. ועיין ברבינו בחיי שם שכתב בזה הלשון: ולכך לא אמר קראה כי הוא יתברך הקורא והמחברו לעבודתו כי הוא העשירי בבנים, והעשירי יהיה קודש לד'. וכבוד קדושת אדמו"ר הגדול זצללה"ה בעל אבני נזר אמר כי לכך נמנו הלוים מבטן מפני היותם נמשך אחר הקב"ה בלי דעת, שהוא בחינת הקדמת 'נעשה' ל'נשמע', כדכתיב 'מי לד' אלי ויאספו אליו כל בני לוי'. עד כאן תורף דברי קודשו ז"ל, ועיין בספר שת אמת לחודש אלול מה שכתב אהא דבאחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.
ועיין בספר שם משמואל בעניני שבת הגדול שם מה שכתב בביאור דברי המדרש בא פרשה טו סימן יב 'ושחטו אותו', אתם שוחטים פסחים ואני שוחט בכורים, על פי מאמר שהגיד כבוד קדושת אדמו"ר הגדול זצללה"ה דענין שחיטה בסימנים איננו מיפק חיותא לבד, אלא ענינו על פי מאמרם ז"ל שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה, אף שעדיין הוא מחובר במפרקת מכל מקום חשוב פירוד בין הראש והגוף על ידי חתיכת הסימנים, וזה עצמו היה ענין מכת בכורות שנפרדו מהשורש שהוא הראש שלהם. והנה במכילתא שלא היה בידם של ישראל מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, ניתן להם שתי מצות אלו, פסח ומילה. ויש לומר דשה הוא אלהיהם של מצרים והיו בישראל מסירת נפש ממש במצות הפסח. וכן במילה כתיב 'כי עליך הרגנו כל היום' ואמרו ז"ל זה מילה, וכל שכן במילת הגדולים שנחשב מסירת נפש ממש, ועל כן לעומת שמסרו נפשם וחייתם עבור המצוה זכו לעומתה למקור החיים, וכשנעשו דבקים בשורשם מקור החיים מזה נתהוה התאחדות ישראל. וזה הכינוס היפך פיזור הגלות, וכבמדרש נעשו ישראל אגודה את התקינו עצמכם לגאולה. ומובן דברי המדרש אתם שוחטים ספחים ואני שוחט בכורות. עיין שם באריכות.
[ועיין ש"ך יו"ד סימן ש"ה ס"ק י"ב בשם תשובות הראנ"ח בתינוק שחלה ולא נתרפא עד יום שלשים ואחד, יש להקדים מצות מילה משום דהמילה הוא אות הכנסת ברית, ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל. עיין שם. ולפי הנ"ל יומתקו הדברים דלא זכו לקידוש בכורות שהוא על ידי התקשרות בראשית שהוא מקור חיותם רק באמצעות מצות מילה] וסיים בה דלפי זה יובן מה שענין שליחות בקדשים נכתב בקורבן פסח וידוע דמקום שנכתב שם הוא העיקר, והטעם כי כל ענין שליחות וגם מה שאינו אלא בבני ברית הוא מפני שכל ישראל הם כאיש אחד ממש וכל פרט הוא כאבר מאברי הכלל, ועל כן כמו דפעולת אבר אחד מתייחס למשלחוח, ועל כן אינו נוהג אלא בבני ברית. ומדויק לשון "בני ברית" להורות לנו טעמו של דבר מפני שמתאחדים על ידי הברית שהוא השורש. ועל כן עיקרו נאמר בפסח שהוא התאחדות כנ"ל, דמאז נתחדש ענין שליחות. עד כאן תורף דברי קודשו ז"ל. עיין שם הדברים.
ולפי זה מובן מה שמסכת בכורות מסיימת בעניין שליחות, שעל ידי קידוש בכורות שהוא מחמת ההתקשרות בשורש ובמקור החיים זכו ישראל לתורת שליחות [וכן מסכת פסחים מסיימת בהלכות פדיון הבן, שעל ידי קורבן פסח זכו לקידוש בכורות כנ"ל].
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שזהו טעמו של הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה סעיף י' דאין האב יכול לפדות על ידי שליח, ומקורו מדברי הריב"ש, והכל תמהו בזה מה שנא מכל מצות שבתורה דשלוחו של אדם כמותו. אך לפי הנ"ל אתי שפיר דמצות פדיון בכור נצמח מחמת חטא העגל שנפסלו הבכורים מעבודתם ונבחרו הלוים במקומם, והשאר הוזקקו לפדיון, כמבואר בפרשת במדבר, וכן מפורש ברשב"ם סוף פרשת בא, ד"כל בכור אדם בבניך תפדה", קאי על לאחר שנתקדשו הלויים תחת כל בכור בשנה שנייה. והנה נודע שעל ידי חטא העגל נפגם ההתקשרות וההתחברות בשורש שהוא מקור החיים [ונתבטל התמימות, כדפירש רש"י פרשת חקת בשם רבי משה הדרשן "תמימה" על שם שהיו תמימין ונעשו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם] ועל כן לא שייך במצוה זו תורת שליחות כיון שנובעת מכוח דבר המפריע השליחות. ודו"ק. יהי רצון שיערה עלינו רוח ממרום ונזכה להתאחד ולהתקשר במקור החיים לעבדו בלבב שלם ויקויים בנו מקרא שכתוב "ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום", ועינינו תחזינה בבוא לציון גואל ברננה במהרה בימינו אמן.
הרב אברהם בן ישראל ניסן ויינברג נולד בסיטוצ'ין שבפולין בשנת תרל"ב (1872), וכבר בילדותו היה עילוי ושקדן ונודע כ"עילוי מסיטוצ'ין". למד בלומזא ועבר ללמוד בישיבת האדמו"ר רבי אברהם בורנשטיין בעל ה"אבני נזר" מסוכוטשוב, והיה לחסידו, לתלמידו המובהק ולממשיכו בשיטת הלימוד, היורדת לעומק הסוגיא ומלבנת את שיטת כל אחד מהראשונים על לשורשה.
בשנת תרע"ה (1915) נשא לאשה את הדסה בת הרב החסיד משה קובלסקי הי"ד, מיקירי סוכוטשוב. לאחר נישואיו עבר הרב אברהם לבית חותנו בוורשה והקדיש את זמנו לעבודת ה' וללימוד תורה לשמה יומם ולילה, בקדושה ובטהרה, בעמל ובהעמקה רבה. הוא היה מעורב בדעת עם הבריות והתעסק בצורכי הכלל. הוא נודע כצדיק וכגאון בנגלה בחסידות ופרישות, צנוע ועניו, הבקי בכל מקצועות התורה וכל רז לא אניס ליה. מידי יום היה קם ולומד את שיעורו הקבוע בגמרא ובזוהר קודם תפילתו. אחר כך למד במשך כשעה שיעור גמרא בהיותו עטור בתפילין של רבינו תם. דרכו היה ללמוד גמרא תוספות וראשונים כל יום והיה מחדש על דרך לימודו. לימד תורה ברבים ובמשך חמש שעות מידי יום הדריך בדרכי הלימוד צעירים ב"קיבוץ" של בחורים מופלגים בתורה, שלא על מנת לקבל פרס. בימי חמישי היה ער כל הלילה, לומד נגלה וקבלה וכותב חידושי תורה. בשנת תר"ץ (1930) הוציא לאור את ספרו "ראשית ביכורים" על מסכת בכורות. הספר עשה רושם עז בעולם התורני ומחברו התפרסם על ידו כגאון המחדש בסוגיות כשיטת הרבי מסוכוטשוב. רוב כתביו, ובהם חידושים על מסכתות שונות בש"ס ובעיקר על סדר קדשים, וכן תשובות לשואלים מארצות רבות, נשרפו ואבדו בשואה. בין הכתבים שאבדו היה גם פירושו למסכת זבחים, שהיה כבר מוכן לדפוס.
בשנת תרצ"ה (1935) מונה לחבר ועד הרבנים לעדת ורשה, ויחד עמו מונו הרב מנחם זמבה הי"ד והרב יעקב מאיר בידרמן. לצד פועלו להרמת קרן התורה והדת בוורשה, כיהן כראש ישיבת "בית אברהם" בוורשה והמשיך בלימוד בהתמדה עצומה ובמסירת שיעוריו לפני תלמידיו המצוינים. בסעודה שלישית בשבת היה דורש בחסידות לפני האנשים שנאספו בביתו.
בתקופת השואה סבל הרב אברהם עם אחיו היהודים בגטו ורשה, אך למרות התנאים הנוראיים בהם שהה הוא המשיך להקדיש ימיו ולילותיו לתורה ולעבודת ה' והמשיך במסירת שיעורים לתלמידי ה"קיבוץ" שלו, בבונקר ברחוב מילא 14. באותם שעות קשות הוא מסר לבאי ביתו דברי עידוד והתחזקות, והמשיך לענות לשאלות בהלכה. הוא ותלמידיו המשיכו ללבוש את לבושם החסידי ולא ניסו להתקבל לעבודה במפעלי התעשיה של הנאצים, גם כשהתחילו המשלוחים למחנות המוות. הוא הורה לבני ביתו לאכול רק מתבשילים שיועדו לכלל הציבור בגטו וסירב לקבל תבשילים שיועדו לרבנים בלבד.
ביום כ' באלול תש"ב (1942), נחטפו הרב אברהם וחלק מתלמידיו, תוך כדי לימוד מסכת בכורות. הם הובלו אל תחנת הריכוז לקראת הגירוש לטרבלינקה, כשהרב אברהם צועד בראש. בעקבות סירובו לעלות על הרכבת, נרצח הרב ביריות בגטו. גם אשתו ובנם היחיד האברך החסיד הרב ישראל מאיר ומשפחתו נרצחו.
מתלמידיו: רבי שמואל שלמה ליינר לימים האדמו"ר מראדזין, הרב שמחה עלברג יו"ר אגודת הרבנים בארצות הברית עורך הביטאון התורני הפרדס ומייסד מתיבתא "בית אברהם ועמק הלכה", הרב ישראל יצחק פיקרסקי אב"ד קהילת פורסט הילס בניו יורק והר"מ הראשי במרכז ישיבות תומכי תמימים דליובאוויטש והרב יהושע משה אהרונסון אב"ד סאניק ולימים חבר רבנות פתח תקווה.