גדלות האמונה / הרב ניסן פטשינסקי הי"ד

מן המדות הטובות שהאדם מתברך בהן, היא מדת הכרת הטובה, וכרוב החסד שהוא מקבל כן צריך שתגדל הכרת הטובה למי שעשה לו את החסד הזה. ולא תמצא כפוי טובה אלא במי שאינו בטובה ולא במי שמיטיב עמו. כאשר יתבונן האדם, יווכח כי עולמו, עולם שכולו מתקיים על חסד, כשם שכל העולם בנוי על חסד, כמו שכתוב (תהלים פט, ג): 'עולם חסד יבנה'. כי הוא עצמו ללא קשרי הגומלין עם אחרים, עני ואביון הוא ואין לו משלו מאומה. ואשר לחייו הרוחניים, הרי הוא תלוי ברצונו יתברך שמו , כמו שכתוב (שם קנ, ו) 'כל הנשמה תהלל יה'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה פ"ד, פי"א): על כל נשימה ונשימה צריכים להלל ד'. וכבר אמר בחובת הלבבות: כי טובות ד' על כל ברואיו אף על פי שכוללות את כולם, כמו שכתוב (תהלים קמה, ט) 'טוב ד' לכל', אבל רובם כעוורים מהכיר ומהבין גודל מעלתם ואינם משכילים ענינם. עיין שם. אלא שמרוב התמדת הטובות המושפעות על האדם, הוא שוכח שכל מה שהוא מקבל אינו אלא חסד, ונדמה לו כי חייבים לו משהו בשמים והדבר מובן מאליו שהוא מקבל הכל.
ואפשר לומר בענין זה לפי מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ג פ"ד) אוי להם לרשעים שמהפכים מדת הרחמים למדת הדין. כי הרי רק משום מדת הרחמים יש לו לרשע זכות קיום, אלא שהוא סובר כי מן הדין הוא זכאי לכך, ואילו היה מכיר מה רב החסד שהקב"ה משפיע עליו, בודאי שהיה נמשך אחרי דרכי ד' לעשות רצונו ית', והיה מבין כי זוהי טובתו המוחלטת למסור את כל כולו למען הבורא יתברך שמו, שהוא מקור כל הטוב ולמה לא יעבדנו?
ואמר הכתוב (דברים לב, ו): 'הלד' תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם, הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך', וכך מצאנו אצל המצרים, כשהוחמר מצבם ולא היה להם לחם לאכול, מיהרו אל יוסף ואמרו (בראשית מז, יט) : 'למה נמות לעיניך, קנה אותנו ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה'. קשה מאד לאדם לעבור מחרות לעבדות, אבל כשמגיעים מים עד נפש, והאדם עומד בפני סכנת מיתה מחמת רעב, הוא כופף קומתו ומוסר כל אשר לו כדי להחיות את נפשו.
והאדם המאמין כי ביד הקב"ה נפש כל חי והוא נוהג בחסדו כל דור, בודאי שמחובתו להיכנע לבורא יתברך, כמו שכתב בעל חובת הלבבות, ויבטח על אלוקיו כמו שהעבד חייב לבטוח באדונו.
וכשנתבונן מסביב לנו, נראה כיצד כולם משועבדים למשהו, זה דואג דאגת מחר, וזה מיצר על מצבו שנראה בעיניו כחמור, ומרבה נכסים מרבה דאגה. וגם השרים וקציני ארץ אינם בני חורין מדאגות מדיניות ואישיות לרוב, כידוע, אבל שונים בתכלית השינוי הם חיי התורה, התורה מוליכה את האדם בדרך של מנוחת הנפש, ומגנה גינוי חריף את הדואג ואת הדאגה, איזו שלא תהיה, כמו שאמרו חז"ל (סוטה מח, ו) שמי שיש לו פת בסלו ודואג מה יאכל מחר, הרי זה מקטני אמנה. וחמור החטא של דאגת מחר, כמו שאמרו חז"ל (שם), 'מי בז ליום קטנות', מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהיתה בהם. למדנו, שאפילו הצדיקים השלמים ברוחם ונפשם זקוקים לחיזוק לבל ידאגו דאגת מחר, ולא יכשלו בקטנות אמונה בטובות הבורא, דבר הגורם בלבול הדעת ושלילת המנוחה, ולא עוד אלא שדאגה מסיחה את דעתו ומונעת ממנו להרגיש שהוא מאבד את קניניו הרוחניים שכבר השיג עד כה.
במושכל ראשון, ראוי שחייו של האדם יודרכו מתוך הרחבת הדעת ורוממות רוח, ויראה עצמו מאושר כמלך, בחינת מאן מלכי רבנן. ואילו נתן אל לבו, כי העליונים והתחתונים קיומם רק על התורה, היה נהפך מיד לאדם אחר, ותחת שהוא לומד מוסר כיצד לעמוד בנסיון העוני, היה לומד כיצד לעמוד בנסיון העושר, כי מי אומר לו כי עני רע לו? רק חוסר בטחון, זה הגורם לו את הדאגה, שמא יחסר לו או שמא לא יספיק לו מה שיש לו היום, הבוטח בטחון גמור מרגיש את עצמו כמלך שאינו חסר כלום. כמו שעשה יוסף, כשבאו אחיו הקדושים למצרים, ומן ההגיון הוא שהיה צריך להציג בפני פרעה את הגבורים ולפרסם את מעלותיהם לפניו, כדי שימצאו חן בעיני המלך ויבחרו אותם לשרים וימנה אותם על המדינות שלו, ואילו הוא עשה להיפך, משום שהבין, כי כשיהיו אחיו רחוקים מן השררה יהיו מאושרים יותר.
העשירות הגדולה ביותר בשביל האדם היא שחסדי ד' נטויים עליו, כי אילו הראה לו הקב"ה אף מעט מזעיר מן החיבה, היה האדם שוקע ראשו ורובו בתוך החסד הגדול, אולם החסרון הוא מצד המקבל, כי אסור לו לאדם לקבל בעולם הזה יתר על המידה, כמו שאמרו חז"ל על רבי שמעון בר יוחאי (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ב) שהרגיש כי תלמידיו מקנאים בעושרם של אחרים, הוציא אותם לבקעה והכריז: 'בקעה בקעה הוציאי דינרין', מיד נתמלאה הבקעה כולה דינרין, אמר לתלמידיו 'כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אולם מה שהוא נוטל כאן הוא חסר לעולם הבא'. דברים אלה השפיעו על התלמידים ששוכנעו כי הם עשירים יותר מאשר העשירים כאן שהם מתקנאים בהם. כי אם האדם אינו מקבל עושר, אין הוא ראוי לכך, ודומה הוא לתינוק, שאין נותנים לו מעות ביד, משום שיפזרם לכל רוח, כך האדם, אם יעניקו לו עושר רב, עלול הוא לאבד את נפשו בחיי שעה ולהחריב את עצמו לנצח, ואילו המבין, כתלמידי רבי שמעון בר יוחאי יודעים שעליהם להימנע מן העושר כדי להפריש את עושרם במקום בטוח – בעולם הבא שהוא עולם שכולו טוב.
לכן עלינו לדעת כי חובתנו בעולמנו היא, להסתפק בחיי צער ולגרש מן הלב את הבלי עולם הזה וחמדותיו, ועל ידי כך יוכשר לעבוד את ד' בטוהר הלב ובתמימות הדעת כל היום, ויוכל לעמוד בנסיון העוני, משום שיהא ברור לו כי העוני אינו נסיון כלל, אלא העושר הוא הנסיון הקשה ביותר וממנו יש לחשוש, וכמו שכתב קהלת "החכמה תעוז לחכם יותר מעשרה שליטים".
ויצייר לנגד עיניו את דמות דיוקנו של יוסף הצדיק בחסידותו, שהשתוקק "לעולם מיוחד" בשביל המבקשים ושל רבינו הקדוש שאנטונינוס קיסר השתוקק להיות מצע תחת רגליו בעולם הבא, ושל רבי אליעזר בן חרסום, שברח מכל העושר שלו ושנא את ממונו. ורבי חנינא בן דוסא, שלאחר שנתנו לו מן השמים כרעא דזהבא, בקש מהקב"ה שיקח אותו בחזרה, והתפלל תפלות רבות שהקב"ה ישמע תפלתו ויקבל את המתנה בחזרה, כשם שאנחנו מתפללים ומבקשים מהקב"ה שיעשה לנו נס וימלא משאלות לבנו בהבלי העולם הזה. ואילו נמצא האדם בדרגא גבוהה זו, שאילו נתנו לו היה מחזיר, היה מקבל הרבה מה' יתברך, אבל אם האדם בדרגא הירודה שאם נותנין לו הוא נצמד לזה בכל כוחו ואינו חושב להחזיר, נוהג עמו הקב"ה בחסד ואינו נותן לו מה שהוא מבקש, כדי שלא יתדרדר מטה מטה.
אם יהרהר אדם בזה, יבין עד היכן מגיעה קטנותו בעבודת השלימות, עד שאין להאמין לו ולהעניק לו משהו מהבלי העולם הזה, משום שחסר לו אומץ הלב להפקיר את אשר הוא מקבל, שאלמלי כן היו נוהגין עמו כמו עם רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו ועם רבי חנינא בן דוסא.

הרב ניסן פטשינסקי (פוטשינסקי \ פוטאשינסקי  \ פאטאשינסקי), 'ר' ניסן רוז'נקר', ממנהלי ישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, נולד בעיר רוז'נקה הסמוכה לגרודנה. הוא היה תלמיד בישיבת הגאון הרב יהודה ליב חסמן בעיר סטוצ'ין ובתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבה המרכזית של 'נובהרדוק' בעיר הומל. הוא היה מבחירי התלמידים בישיבה, השמיע בה חידושי תורה ונתן שיחות בענייני מוסר ויראת שמים בפני ה'וועדים' בישיבה. בשנת תרפ"א, כאשר הגאון רבי אברהם יפה'ן נאסר על ידי הקומוניסטים, הם אסרו איתו מספר תלמידי ישיבה ובהם ר' ניסן פטשינסקי. ר' ניסן הוכה קשות בבית הסוהר על ידי אחד השוטרים ונאלץ להתאשפז בבית החולים למשך חצי שנה. לאחר שחרורו מבית החולים, הצליח לחצות את הגבול מרוסיה לפולין יחד עם קבוצת בחורים ולהגיע לישיבת ביאליסטוק, שם התמסר ללימוד התורה, למוסר ולזיכוי הרבים.

הוא התחתן עם בתו של הגאון רבי [רפאל] אלטר שמואלביץ זצ"ל משטוצ'ין, אחותו של הרב חיים שמואלביץ. לקראת נישואיו הבטיחו הוריו שידאגו לפרנסתו, על מנת שיוכל להתמיד במלאכת הקודש, אך זמן קצר לפני חתונתו נשרף כל רכושם. הרב לא התפעל מכך, וחזר לישיבה בביאליסטוק, שם מינה אותו ראש הישיבה, הרב אברהם יפה'ן, לאחד ממנהלי הרוחניים של הישיבה. על אף שמצבו הכלכלי היה קשה, התמסר הרב פטשינסקי בכל ליבו לעבודתו בישיבה בהתמדה ובשמחה. משעת בוקר מוקדמת ועד לשעה מאוחרת בלילה, הוא עסק בתורה ובמוסר, חיזק את רוח הישיבה וניהל שיחות עם תלמידי הישיבה ועם הוועדים בישיבה לשמוע את אשר על ליבם, להדריכם, לעודד אותם ולחזקם בלימוד התורה, בעבודת המוסר ובזיכוי הרבים.
בן דודו של הרב פטשינסקי, הרב שרגא פייוויל פארעצקי, נמנה על תלמידיו בישיבה בביאליסטוק ולימים חיבר חידושים על הש"ס שיצאו לאור בספר 'נר למאור' (ניו יורק, תש"ס).

הרב פרסם מספר המאמרים ואימרות, ובהם: 'דרך הנסיון' ('החיים', אוסטרובצה, אדר ב'. הודפס גם ב'חיי המוסר', א, עמו' כד) ו'גדלות האמונה' ('אל המבקש', אוסטרובצה, תרצ"ח-תרצ"ט. הודפס גם ב'חיי המוסר' ג, עמו' נה, ובגוילי אש, עמו' קפז) 'בין המאמין לבין הבלתי מאמין' (גוילי אש, עמו' קצ), 'הבינונים' (שם, עמו' קצ), 'בטחון' (שם, עמו' קצא), 'האדם שוכח את מטרתו' (שם, עמו' קצב), 'לשמה ושלא לשמה' (שם, עמו' קצב), 'בינו לבין חברו' (שם עמו' קצג) ו'הערה גדולה ונוראה' (אורח, ביאליסטוק, ויקהל-פקודי תר"ץ). ציטוט מאת הרב פטשינסקי הובא ב'חיי המוסר', ב, עמו' לח. תולדות הרב ומאמריו הובאו גם בספר הזכרון לזכר רבי גרשון ליבמן (עמו' סב-עג).

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. ביאליסטוק שבמזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים. על פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה. בתקופה זו התקבלו מכתבים מהישיבות במערב פולין, שנכבשו על ידי הגרמנים, ובהם ישיבת מזריטש בראשות הרב דוד בלייכר הי"ד והישיבה בוורשה בראשות הרב אברהם זלמנס הי"ד, ובהם תיאורים נוראיים על מצוקותיהם, בהיותם גוועים ברעב ונתונים לרדיפות ולסכנות.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר. הבחורים הועסקו ביום בעבודה קשה של חטיבת עצים ביערות בקור עז, ובלילה למדו גמרא בסתר והתחזקו בביטחון ובתקווה לישועה. במשך היום היו הבחורים חוזרים ומשננים בעל פה את הסוגיות שלמדו בלילה. לאחר תום המלחמה, בשנת תש"ו, שוחררו הבחורים ששרדו את תנאי המחנה והורשו לחזור לפולין, בשל אזרחותם הפולנית. הם התקבצו בעיר לודז' והקימו בה ישיבה.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו שם בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו, ורב העיירה בירז' הרב לייב ברשטיין ורעייתו. הי"ד.