תלמידי הישיבות, בחורי חיל ישראל, הם ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, והם שיצילו את כל הדור ואת כל ישראל / הרב קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד
על האסיפה הגדולה של 'ועד העזרה להצלת הישיבות בפולין וליטא' אשר היתה בפה ווארשא בהשתתפות האדמורים ורבנים מפולין וליטא, נשא מרן אדמו"ר הרה"צ שליט"א [הי"ד] נשיא ישיבתנו הגדולה, מאמר אשר עשה רושם חזק על השומעים מחשיבתו הגדולה.
כאשר שאל משה רבינו את ד' 'מי אנכי כי אלך' וכו', שחס ושלום אין אפשרות שהוא יגאל את ישראל מגלותם וצרותיהם. ענה ד' לו, 'כי אהיה עמך זה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', היינו שתקבלו את התורה. הנה האות היה על מעשה ד', היינו על זה שהוא הוצרך להיות בטוח על שד' יהיה עמו וד' שלחו, ולמה לא אמר ד' את האות גם כן ממעשה ד' 'וזה לך האות שאתן לכם התורה', רק על מעשה ד' נתן לו אות בפעולת ישראל מה שהם יעשו, אתם תעבדון, ותקבלו את התורה.
אבל התורה היא נצחית, ועל תמיד נתן לו האות הזה, כשיהיו ישראל חס ושלום בצרה וידמה להם שחס ושלום רחקם ד' לגמרי מעל פניו וממקירות לבם צועקים 'אלי אלי למה עזבתני רחוק ממני ישועתי', סימן הזה יהיה בידכם אם אתם מתעוררים לתורה אז ד' עמכם, וההתעוררת אשר בלבבכם קול השכינה היא שמנהמת כיונה בנפשכם, ואומרת ועתה גם עתה אם שמוע בקולי והייתם לי סגלה, כי אהיה עמכם תמיד, 'וזה לך האות' וכו' 'תעבדון את האלקים', דומה לכם שאין אתם שומעים את קול די אבל כאשר תעבדון את אלקים זה לך האות כי אהיה עמך, ואנכי שלחתיך.
רבותי! עת צרה הוא ליעקב, רבות הן הצרות עוד יותר מאשר אנו מרגישים אותם, אין אנו מרגישים אותם כל כך כמו שהן מפני שכבר נתרגלנו בהם, כמו שאומרת הגמרא אין בשר המת שבחי מרגיש באזמל, פירש רש"י בשר שצלה מחמת מכת, למה אין מרגיש, מפני שבמכ נצמח ובמכה הרגיל, ובלב קרוע ומורתח אנו קוראים 'אלי אלי למה עזבתני'. אבל כאשר רואים את ההתעוררות של ועד הישיבות ואת התעמולה הגדולה שהתחיל ועד הישיבות לשם התורה ולומדיה, זה לנו האות שד' אתנו וישועתנו קרובה לבוא, כי לא שהם קוראם ומדברים עתה, רק ד' יתברך קורא על ידיהם.
והנה באסיפה הנכבדה זו שנמצאים בה אדומורי"ם רבנים גבאים ועסקנים שהם מנהיגי ישראל וקבינטי הספינה, כדאי היא לשום לב ולעשות איזה חשבון הנפש מכל מצב העגום של ישראל עתה. אם האיש הפשוט די לו שיפשפש במעשים שלו בלבד, אבל בקברנטי הספינה נאמר ביונה 'ויאמרו איש אל רעהו לכו ונפילה גורלות ונדע בשל מי הרעה הזאת', המלחים צריכים להסתכל גם בכל האנשים הנוסעים הנמצאים אתם ובמעשיהם, ולמצא את האיש אשר מלפני ד' בורח והוא הגורם לרעה הזאת. אבל אנו עתה, לדאבוננו, אין צריכים כל כך חפישה ובדיקה על זה, כי כאשר באים אל בתי המדרשים והשטיבלעך מקומות שכל התורה לא פסק מהם ועתה נחרבו, וכמעט אין בחור ואברך לומד בהם. וכשבאים בשבת אל הרחוב וחניות יהודים פתוחים, כשבאים אל בתי ישראל איך נחרבו, טהרות וצניעות בנות ישראל נשחת. ובכלל כשמביטים על דור החדש איך בניו ובנותיו התרחקו מהתורה ואת אלקי ישראל עזבו, רחמנא ליצלן, ואת כל איש ישראל העובד ד' עוד שנאו, כבר רואים בשל מי הרעה הזאת.
אבל האם בהם לבדם הפגם והקלקול ואנו נקויים, כל איש פרטי וכל דור פרטי, טבעת הוא בשלשלת הזהב של ישראל. התורה נקראת 'פקודי ד' ', כי ד' הפקידה אצלינו, זה אלפי שנה כל דור מקבלה מן הדור שקודמו ומוסר אותה להדור שלאחריו. והם שלשה החובות אשר על כל דור, לקבל לשמור ולמסור הלאה, והאם אנו נקויים אם אין אנו מוסרים אותה גם הלאה; האם אין גם בנו הפגם שאין אנו ממלאים את כל השלשה חובות שעלינו. האם חס ושלום נפסקה בימינו השלשלת שנמשכת מן האבות ועד המשיח, חס ושלום, ואנו נקויים. כל אחד מצטדק לאמור 'ומה אעשה, אני רוצה למוסרה רק שהם אינם רוצים לקבלה'. אבל חקות העולם אי אפשר למחוק ולכזב חוק הוא שהחינוך מועיל, ואם אינו מועיל לגמרי, מועיל הרבה. אפילו נער גרוע כשמחנכים אותו לטוב מיטב, ולהיפך, וכו', ואיך נצטדק אנו אם עזבנו את החינוך, כי אם לא עזבנוהו ולא זנחנוה ובלב ונפש השתדלנו בו, לא היה הדור החדש במצב הגרוע הזה, אם רצוננו למסור באמת, הרבה מהם היו מקבלים.
אבל חושב אני שרק שגיאה יש בנו בני דור הזה, שגיאה שלא עמדנו תיכף על השינוי שנעשה בהחינוך שלנו. עד המלחמה היינו מורגלים בחינוך קל, הבתי מדרשים והשטיבלעך היו מלאים לומדי תורה, וכל נער שיצא מהחדר לא היה אביו צריך כל כך לדאוג עליו, כי מעצמו נכנס אל הבית המדרש והשטיבל ובין שאר לומדי תורה למד, ובין עובדי ד' התרגל. ואחר איזה שנים ראה האב לפניו בחור מופלג בתורה ויראת שמים. לא כן עתה שבתי התורה ריקנים, והאב שרוצה לחזק את בנו לתורה, צריך עבודה קשה, עבודה שכמעט גדולה מכוחותיו, נשארו בניהם בלא תורה וריח יראת שמים. לעומת זה נגדינו ומסטיננו פתחו בתי ספר חפשים חברות (פעראיינען) שדורשים לפניהם דברי נאוץ וגידוף. והאם חידוש הוא שרוח הכפירה, רחמנא ליצלן, חיבל כל כך את דור החדש, רחמנא ליצלן, לכן ישועת ישראל הן ברוחניות והן בגופניות תלוי בהישיבה. הישיבה מקבל את בניכם, ולאחר איזה שנים תשיבו אותם לכם מלאים בתורה ויראת שמים.
כמה שהיו צריכים מלפנים להשתדל שגם הנערים שיוצאים מן החדר עוד ילמדו תורה, צריכים עתה יותר להתאמץ בזה, כי מלפנים הוצרכו שילמדו גם הלאה, כדי שיהיו בני תורה ולומדים, ועתה נחוצים לזה כדי שיהיו יהודים, כי רואים וכרובם ככולם שאינם לומדי תורה גם הלאה, יוצאים חוץ לשיטה, רחמנא ליצלן, גלוחי זקן מחללי שבת, רחמנא ליצלן, וכו'. לא שטועה אני לאמר שרק תלמידי הישיבה יישארו יהודים ולא יותר ובהם נסתפק, כי האם נאמר שדיים כאשר בכל עיר רק הרב והשוחטים עם המשמש יהיו ישראלים וכל השאר לא. חשבו זאת, עשרת אלפים תלמידים שישנם כעת על בערך מיליונים ישראל, בלי עין הרע, שבפולין וליטא, אם רק הם יישארו ישראלים נאמנים אם ישפיקו יותר רק לרבנים ושוחטים שבכל עיר. את הכלל ישראל, את הקומה שלימה של ישראל אנו צריכים, כולם יהיו נאמנים לד' ולתורתו. אבל מקוים אנו שהתלמידים הם יקדשו גם את כל הדור, הם יחזקו אותם לתורה ועבודה. עובדא היא שהמשפחה אשר נשחפת נשטפו בניה חס ושלום בהכפירה. אם יצא אחד מהם לתורה, הוא יציל את כל הבית. ואם את האחים הגדולים ממנו אי אפשר לו להשיב, על כל פנים הקטנים ממנו אינם סרים מד'. חתן אחד בן תורה כאשר בא אל הבית, יציל את כל הבית. שטיבל שיש בה עשרה בחורים בני תורה, יצילו את שאר הבחורים בה. תלמידי הישיבות, הם יצילו את כל הדור ואת כל ישראל. אבל דא עקא שרק עשרת אלפים תלמידים יש לנו, ודא עקא שגם מספר המועט הזה לא התחזק כלו ממעות אנשי פולין, רק עם המעות שבא מאמריקה. ועתה שנדבת אמריקה פסקה, עומדות הישיבות להסגר חס ושלום, וכל היהדות בפולין עומדות חס ושלום בסכנה, והם יסוד ועמידת כל בית ישראל. ואיך אנו מתייחסים לאותו יסוד היהדות, לאותם בחורים חיל ישראל ששומרים את כל בית ישראל מאפיסה וכיליון, כמה מעונים וסחופים הם. כמדומני אין עם, אף האכזרים ביותר, שאף הנאסרים בהם יתענו כל כך, כמו שומרי ישראל אלו. אין להם לאכל ולא לישן, לא מלביש ולא מנוח. אותו עם ישראל, רחמנים בני רחמנים, ייתן לאותם גדולי ישראל שבעתיד להתענות כל כך. כאשר רואה אני אותם בחורים, מובחר ישראל ותפארתו, כשהם מתייסרים כל כך, תמה אני למה אין קוראים אותם 'קדושים', כי הגמרא אומרת אלמלי נגדוהו וכו' הוה פולחין לצלמא מפני שהייסורים אשר בהוה התמידי עוד קשים יותר מן מסירת נפש בפעם אחת, והמה התלמידים עומדים כל כך בניסיון תמידי, והאין אלה קדושי ישראל? לכן אין זאת אסיפה לבד, רק כי המשפט לאלקים הוא, כל התורה וכל קדושת ישראל מחכים על המשפט שלכם, אם כולכם תתנדבו לעבודה, אז מוצלים הם מן הכליה, ואם לאו הם בסכנה, חס ושלום.
לכן ממקום הזה אנו מדברים אל כל ישראל אשר במדינת פולין, מי לד' אלינו. חזקו ותמכו את ועד הישיבות בעבודו עבודת הקודש. תנו, לא את נדבתכם בלבד, רק גם את חובתכם לד' ולישראל. ולא בלבד שכל אחד מכם ייתן רק גם בעצמו, אל חבריו ומכיריו יצעק, יהודים! מי אשר מאמין בד' יבנה ולא יהרס את בית ד'. כל היהדות עומדת באש, מהרו להצילו בעוד מועד. וד' יחיש לנו הישועה, אמן.
(רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה, הכרם, ב – אדר-ניסן (תר"ץ?), דרוש ואגדה, עמו' לא)