מי שיש לו לב רע איננו מעולם הניגון, ואיננו סובל ניגונים וריקודים / ר' משה יצחק סימנר הי"ד
פאביעליע (מחוז בילסק).
א) ב'הבאר' ח"ג מדור המילין דרבנן סי' קט"ז בשם בעל ה'תפארת יעקב' בדבר מצוה ממאנין בדבר עבירה אין ממאנין וכותב שהגרסה הזו קשה להבינה. עיין שם.
והנה כל איש בשר ודם פשוט לומד המדרש ומבינו כמו קל וחומר, היינו אם בדבר מצוה ממאנין ובדבר עבירה אין ממאנין? בתמיה! אך כפי הבנתו של הגאון בעל ה'תפארת יעקב' גורס ומפרש: ממאנין בדבר מצוה בלי נתינת טעם למיאונו, ולדבר עבירה אין ממאנין סתם, אלא יאמר הטעם.
והנה ראיתי במפרשים שפירשו הפסוק במשלי: 'בני אם יפתוך חטאים אל תאבה', היינו שלא תתן טעם להאי-רצון שלך, כי אם תאמר 'אינני חפץ. לא, ולא', שמא תאמר הטעם שלך, כי אז יוכלו המפתים למצוא תחבולה לבטל את טעמך וילכדוך ברשתם, כי על כן אחת דברת 'לא, אינני חפץ'! ולא יותר. וכמו שמצינו בטעם 'שמא יטה', קרא והיטה, ולהיפך לדבר מצוה, כמו יבום כתוב: 'וקראו לו זקני עירו ודברו אליו', היינו ששואלים לו הטעם והמניעה שהוא ממאן, וכמו שמצינו ברות המואביה (דות ד,ו) 'ויאמר הגואל וכו' פן אשחית את נחלתי', הרי שנתן טעם למאון, כי על כן לפי גירסתו טוב לפרש כן: בדבר מצוה ממאנין, היינו ששואלין לו סיבת המיאון והוא משיב לשואליו דבר, אבל בדבר עבירה אין ממאנין בלי שום טעם, ועל כן ביוסף כתיב 'וימאן' בשלשלת, היינו שלא נתן טעם למיאונו בשעת מעשה, אך למחר ויאמר לפי כבודה ולפי הבנתה היא שלא יוכל לעשות עמו שכתוב, והסיבה האמיתית היתה יראת חטאו שקודמת לחכמתו, וגם דיוקנו של אביו וכו', כנ"ל.
ב) שם ב'הבאר' בסי' קי"ט יו"ד סי' כ"ט עיין דברי הט"ז, והקשה הר"י בל"ו לפי דברי הטור, מאי פריך הגמרא חולין מ"ג ע"ב אדעולא מאי שנא מספק דרוסה, הלא דרוסה כתוב בפירוש, לכן מצרכינן בדיקה, מה שאין כן קוץ בוושט דנקובה היא, והניח בצריך עיון גדול. והלא המה דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה פרק ד' וזה לשונו: אף על גב שכל מיני טריפות הלכה למשה מסיני, הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכו' וכו', והקושיא שהקשה הרב הנ"ל כבר הקשה הגר"א ביו"ד סי' נ"ט מסוגיא דחולין כנ"ל. ומחותני הגאון [הרב משה אהרן בן דעת הי"ד] אב"ד דק"ק ביאלסק שליט"א אמר לי שהקושיא זו נמצאת גם בהב"ח, אך מצאתי להגאון הנצי"ב בפירושו לחומש פרשת משפטים 'ובשר בשרה טרפה', מתרץ בטוב טעם ודעת דהרמב"ם לטעמיה, דנקיבת הוושט הוא נבילה, עיין שם, ולא מהני לה שחיטה, עיין שם באריכות.
ולפי דבריו של הרמב"ם יתורץ לנו דקדוק בלשון המשנה שבכל הטריפות אמור בלשון 'ניקב הקרום', 'ניקב הלב', 'ניקבה הקבה', ואולם בוושט ובגרנרת אמור בלשון 'נקובת הוושט' ו'פסוקת הגרגרת', היינו שבכל הטריפות הספיקות לקולא, ועל כן אך ורק בידוע שניקב בחיים, אבל בוושט ובגרגרת אפילו הספיקות לחומרא.
ג) שם ב'הבאר' בס' קי"ח, מביא בשם הגר"א על וטעמו כצפיחת בדבש בספר 'תפארת מנחם' מייחס זה להגאון ר' העשיל, ובספר 'תפארת בית לוי' מייחס להצדיק ה'קדושת לוי', איך שיהיה – ראויים הדברים לכל מי מהם שאמרם, וכפי הכלל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, היינו שמיחסים לו גם דברים שלא אמר, כמובא ב'הבאר', ושפתים יושק.
ד) ועל המדרש 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עונות, שהקושיא ידועה, שמעתי בשם ה'קדושת לוי' לפי דרכו בקודש שביום הכיפורים עשה כביכול מסחר חלופין עם הקב"ה, עונות חטאים ופשעים על מחילה סליחה וכפרה, ועוד השיג הבטחה עודף בני חיי ומזונא עד לחשבון. אך הקב"ה שחפץ בהצדקם, איננו עושה החשבון ביום הכפורים, משום שתשובה מיראה עונות נעשית שגגות, וביום הכיפורים יוכל המקטרג לטעון שהתשובה היא מיראה, על כן מחכה הקב"ה ליום ראשון של סוכות, אגודת ארבע מינים וחיבת מצוה של סוכה ויום שמחתנו, שאז בוודאי התשובה מאהבה, ואז הזדונות נעשית זכיות, ואז עת רצון לעשות החשבון. וראויים הדברים למי שאמרם.
ה) ועל ה'יהי רצון לפניך שומע טע קול בכיות שתשים דמעתינו בנאדך להיות' וכו' – אמרתי שלפעמים בשעת התפילה בכל עמלינו להוריד דמעות, ואינם אז בנמצא, אך על פי רוב בכל השנה בשעת התבודדות, או לפעמים מבלי משים יזלגו דמעות מעיננו. ועל כן מבקשים אנחנו שישמע הקול בכיות וישים הדמעות מכל השנה בנאדו להיות מוכנות לצרפן להקול בכי.
'ושר בשירים על לב רע' (משלי כה,כ), לפי הפשט הפשוט, היינו על איש עצב, אבל בגמרא למדו מזה להמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. ועל כן אמרתי לאיש אחר שאינו סובל נניגה בזמירות של שבת שהפירוש 'לב רע' הוא כמו שכתוב באבות 'איזה דרך טובה' ו'איזה דרך רעה', רבי יהושע [צ"ל אלעזר] אומר לב טוב, רבי אלעזר אומר לב רע, היינו מי שיש לו לב רע איננו מעולם הניגון, ואיננו סובל ניגונים וריקודים.
ו) ועל שבשבת היו אומרים 'מזמור שיר ליום השבת', מזמור שיר לעתיד לבא, מנלן לדרוש 'ליום השבת' לעתיד לבא? אמרתי, שהמשנה מתחלת 'השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש' ואומר ביום הראשון 'לה' הארץ' וכו', בשני 'גדול' וכו', וכן הלאה, נראה שהלווים לא התחילו 'לדוד מזמוך' כי אם התחילו מהמזמור, ו'לדוד מזמור', או 'מזמור לאסף', או 'למנצח על הגיתית', הוא אך מייחס שהמזמור הזה אמר דוד, או אסף, והלוים מתחילים בשיר. ואך בשבת מתחילים 'מזמור שיר ליום השבת', מזה נראה שזה גם כן שייך להשיר, והיינו משום שיום השבת הוא יום שכולו שבת, שיר לעתיד לבא.
ז) ועל הש"ס ניטין נ"ח – 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים', הקושיא מפורסמת שהתינוק שהשיב לרבי יהושע על חצי פסוק הראשון הנ"ל, עם הפסוק השני, 'הלא ה' זו חטאנו לו', אמר עליו 'מובטחני שיהיה מורה הוראה בישראל'. איזה גדלות ראה בהתינוק הזה. ואענה גם אני חלקי, דהנה כבר היו מספרים על ה'קדושת לוי' זי"ע שבקבצו נדבות לפדיון שבויים, נקרה לבוא לבית גביר קמצן שהיה ידוע לקופץ יד שאינו נותן לשום צדקה, אך לא יכול להיות מעיז פנים של הרב הקדוש, ונתן נרבה הגונה.
ואחרי נתנו שאל להרבי, הלא ידוע לכם שאני אינני נותן מעולם צדקה, ואך מיראת כבודכם נתתי, האם לא גזלה היא בידכם? חמס ושוד, ואיך לוקחים אתם נדבה שלא ברצוני הטוב?
ועל זה השיב לו הרב מהגמרא ברכות ג', כנור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד וכו' (הרעיון כמו שמובא ב'הבאר', ח"א, סי' כ"ח) עיין שם. והגמרא דף כ"ב דבבא בתרא, אכפיה לרב נתן בר אמי שקל ד' מאות זוז לצדקה, וכאשר באו חכמי ישראל [לדוד] ואמרו 'עמך ישראל צריכים פרנסה', היינו 'עמך', הוא ההמון נצרכים לפרנסת מזון הנפש ו'ישראל' היינו תלמידי החכמים נצרכים לפרנסה ממש מזונות הגוף, ואמר לכו והתפרנסו זה מזה', היינו שישראל ילמד את ההמון תורה ודעת, וההמון יתמכון את תלמידי החכמים.
והם ענו אין הקמצנים משביעים את הארי, תלמידי החכמים וכו'. ועל כן 'לכו ופשטו בגדוד', היינו שיקחו על ידי כפייה. היוצא מזה, שהקמצן כאשר יקחו ממנו צדקה בעל כורחו ירגיש את עצמו בזוז ושסוי. ובזה הסברתי את הנ"ל, היינו באשר יהושע בן חנניא בטח קובץ צדקה לפדיון שבוים, ובטח פגש בהמון שאינם רגילים ליתן, ובכל זאת נתנו, אך לא ברצונם הטוב. וידוע ש'יעקב' הוא ההמון ונשים, ו'ישראל' מדרגה עליונה, תלמידי החכמים, ועל כן שאל רבי יהושע את התינוק: 'מי נתן למשימה יעקב', מה היא הסיבה שיעקב מרגיש את עצמו אחר נתינת צדקה כשהוא שסוי, ומי עשה זאת שיעקב יחשוב שהבוזזים שלו המה ישראל, תלמידי החכמים, בישיבותיהם ודרשותיהם וספריהם? על זה ענה התינוק 'הלא זו ה' וכו' ולא אבו בדרכיו הלוך', היינו מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'. ודו"ק:
משה יצחק סימנער
(הבאר, ד, כרך ב, סי' סח)
ר' משה יצחק בן ר' יעקב ברוך וחיה ריבה, נולד בשנת 1864 בסוקולקה רוסיה, הוא התחתן עם טויבה והתאלמן לפני המלחמה, הוא התגורר בפודבילה (Podbiel) שבאזור ביאליסטוק, שבפולין והתפרנס מיגיע כפיו כחקלאי וכחוכר אחוזה,
בנו, דניאל, התחתן עם שרה, בתו של הרב משה אהרן בן-דעת הי"ד רבה האחרון של בילסק (ביילסק פודולסקי) (בנו של הרב צבי הירש בנגיס, ואחיו של הגאון הרב זליג ראובן בנגיס). בשנת 1932 עלה דניאל לארץ ישראל. בתחילה נדד ממקום למקום אחר עבודה, ועבד בפרדסי פתח תקוה, עד שהצטרף למושב עין ורד, הקים שם צריף למגורים, ובשנת 1934 הביא לשם את רעייתו שרה ואת בתם.
ב'הבאר', ד, כרך א, עמו' מהר"ר משה יצחק סימנער מביעלסק פאבליינסקי, כמי שתרם לכתב עת זה. ושם, בכרך ב, בעמו' צד, מובא מאמר מאת משה יצחק סימנער מפאביעליע שבמחוז בילסק, יתכן שר' משה יצחק עבר להתגורר בבילסק פודולסקי, לאחר שהתאלמן, כדי לגור שם בקרבת בני משפחתו.
בלוח זיכרון בבית הכנסת ב'עין ורד' הונצח משה יצחק ב"ר יעקב ברוך סימנר, והונצחה גם כלתו, שרה ע"ה.
על פי דפי עד שכתבה נכדתו של ר' משה יצחק, ר' משה יצחק נספה בשנת 1943 במחנה מיידנק, וגם בנו, יעקב נספה עם רעייתו רוניה.
ספר הזכרון לקהילת בילסק פולסקי (Bielsk Podlaski) – עמ' 545 – הונצחו משה יצחק סימנר, יעקב סימנר ורעייתו חניה ובנותיהם חוה וצפורה. הי"ד.
כשפרצה מלחמה העולם השנייה כבשו הגרמנים את העיירה ביילסק פודלסקי, ועל-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הם העבירו את השליטה שם לסובייטים. הגרמנים שבו לכבוש את העיירה בימים הראשונים ל'מבצע ברברוסה', ב- 25.06.1941. כעבור זמן קצר נרצחו עשרות משכילים יהודים מחוץ לעיירה, תושביה היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב ותנועתם הוגבלה. בחודש 08.1941 הוקם גטו ביילסק פודלסקי, בו חיו בצפיפות איומה כ-5,000 יהודים שגורשו אליו מהעיירה ומסביבתה. בתאריך 02.11.1942, גורשו היהודים מגטו ביילסק פודלסקי למחנה ההשמדה טרבלינקה, ורק כמה מאות נותרו בגטו, בעיקר מקרב בעלי המקצועות הנדרשים. בתחילת שנת 1943 חוסל הגטו, חלק מבעלי המקצועות הנדרשים גורשו לגטו ביאליסטוק, הקשישים והחולים נרצחו מחוץ לעיירה וכל שאר היהודים גורשו למחנה המוות טרבלינקה.