המרמה אחרים, מרמה גם את עצמו / הרב מרדכי שמעונוביץ הי"ד

"לעולם יהא אדם ערום ביראה" (ברכות יז.).

ערמימות היא, כשהאדם מדבר ההיפך ממה שהוא חושב בלבו, ובדבורו הוא מנסה לכסות ולהסתיר את כוונתו האמיתית, כמו שמצינו בנחש הקדמוני שטען בערמימותו שאדם וחוה ירוויחו באכלם מעץ הדעת שלשה דברים, א: שיוכלו לברוא עולמות, כמו שכתוב (בראשית ג,ה) "והייתם כאלוקים". ב: שיעלו לשיא השלימות, שנאמר (שם ו) "ונחמד העץ להשכיל". ג: לאחר שיטעמו ידעו את ההבדל בין טוב לרע ויוכלו לעמוד בניסיון השלימות האמיתית, כמן שכתוב (שם ה) "טוב ורע".

אבל את כוונתו האמיתית אנחנו רואים לפי התוצאות, שלא זו בלבד שלא הגיעו ליכולת של בריאת עולמות, אלא החריבו את עולמם, כמו שכתוב (שם יז) "ארורה האדמה" וגו'. ועל ידם נשתנו מעשי בראשית, כמו שמבואר בחז"ל (ב"ר פ"כ) משום שעברו על ציווי המקום והכרתם לשלימות נתמעטה, כמו שנאמר (שם ט) "איכה!", ואמרו חז"ל (ב"ר יט יז) אתמול מסוף העולם ועד סופו ועכשיו בחביון הגן, קודם שומע לדעתי ועכשיו לדעת הנחש. נוסף לזה הם נפלו ממדרגתם הגבוהה, כמו שכתוב (שם ז) "וידעו כי ערומים הם", שהרגישו שהם חומריים, ולא הרגישו בו עד אותה שעה, כי עד החטא לא ראו שום גנות בגופם, והיה זה מעין הכשר מצוה, ואילו אחר החטא הרגישו את המשיכה מגוף לגוף וידעו כי עירומים הם וזקוקים לכיסוי.

וכהאי גוונא מצינו אצל ישמעאל ויצחק, שאף שישמעאל טען 'אני גדול ממך', בא הכתוב ומגלה שישמעאל מצחק עם יצחק. ופירשו חז"ל (ב"ר פנ"ג פט"ו) שצחק מדרכו של יצחק ונתכוון להסיתו ולהעבירו מדרכו לדרך עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וזאת משום שישמעאל ראה את המרחק הרב שבינו לבין דרכו של יצחק, שיוצא לשוח בשדה לייחד לבבו באחדות הבורא ולהשיג טהרת הלב על ידי ההתבודדות וההתרחקות מחבר אנשים, כי ההתערבות עם אנשים בלתי מהוגנים מהווה מחיצה בין האדם לבין בוראו, ומחשיך את דרך החיים המוארת בתודעה של הכל בידי שמים ושהכל היא בהשגחה פרטית, ואין להשיג את השלימות הזאת כי אם על ידי התרחקות מבני אדם. ויצחק השתדל בכל חייו לפנות את לבו מפניות ולהיות טהור בעבודת ד', ללכת בדרכו של אברהם אבינו עליו השלום, שעליו נאמר (נחמיה ט,ח) "ומצאת את לבבו נאמן לפניך". עד שיצחק עלה ונתעלה לדרגא של עולה תמימה. והגיע לדרגא כזו של גדרים וסייגים שלא בטח בעצמו, ואמר לאביו בעת העקידה 'אבא בחור אני וחושש אני שמא יזדעזע גופי מחודו של סכין ושמא תיפסל השחיטה וכו' כפות אותי יפה יפה' וכו'.

וישמעאל ראה את דרכו זו של יצחק, שהיא רחוקה מדרכו כרחוק שמים מארץ, לכן התלבש באיצטלא של מורה דרך, שהוא אחיו הגדול ויש לו כבר ניסיון בחיים, והוא רשאי להורות לו דרך יותר קצרה, יגיעתה מועטת ושכרה מרובה, שאין צורך להתבודד במדבריות ולמנוע מעצמו תענוגי העולם. והיה ישמעאל 'מצחק' עמו, כלומר שוחח עמו על דא ועל הא שיחה קלה: האם רק בשדה אתה מוצא את ד'?, הרי מלא כל הארץ כבודו. והאם לא יתכן להיות קדוש וטהור, מבלי הסייג הקשה שלא להסתכל מחוץ לד' אמות מחשש של "עוצם עיניו מראות ברע"? ומה בכך אם אחד מדבר על השני לא בכבוד הראוי לו, האם זה שפיכות דמים באמת? או אם הוא מתכבד בקלון חברו, האם זה באמת שפיכות דמים או אפשר להקל בזה? יכול האדם להשיג את הנקודה האמיתית ללא עבודה של מסירות נפש על כל פרט ופרט.

באו חז"ל וגילו לנו כי 'הצחוק' הזה, השיחה הקלה הזו של ישמעאל, כוונתה הייתה להביא את יצחק לדרך של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ושרה אמנו הכירה בכך מיד, וטענה "גרש את האמה ואת בנה".

ואותו דבר מצינו גם אצל עשו, שאמרה עליו התורה שהיה "איש יודע ציד איש שדה". ופירש רש"י, שידע לצוד ולרמות את אביו בפיו, האיך מעשרין את התבן. וזאת, כדי לשכנע את יעקב כי דרכו יותר טובה מדרכו ולקחת את לבו של יצחק לצדו, ולא לצדו של יעקב…

ואף שניתן להיאמר, כי עשו חכם גדול היה, נכדו של אברהם אבינו ובנו של יצחק, והיו לו מושגים גבוהים בחלקי השלימות השונים, שהרי שאל: מה משפט הבכורה, אבל כוונתו האמיתית הייתה, כידוע, לרמות, ועיקר רצונו היה להסתיר את כוונתו האמיתית. ואמנם תחילה עלה הדבר בידו, והתורה מעידה על כך באמרה (בראשית כה,כח) "ויאהב יצחק את עשו", מזאת למדנו שיעקב נמצא במקום השני. אולם בסופו של דבר הוא נוכח לדעת, כי המרמה אחרים מרמה גם את עצמו, שנאמר (שם כז,לח) "וישא את קולו ויבך".

ועל דרך זו אמרו (ברכות יז.) לעולם יהא אדם ערום ביראה. וידוע כי היסוד בדרכי השלימות היא התמימות, כמו שכתב הגאון החסיד מהר"י סלנטר זצוק"ל באגרת המוסר: שראשית מצעדנו בעבודתו יתברך שמו, שהאלוקים שופט הוא לתת לאיש כדרכו וכפרי מעלליו וכו'. ונקודה זו של תמימות חבויה במעמקי הלב ולא נראית לשום אדם. וכן מצינו בחז"ל (ברכות כח.) כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אל יכנס בפנים, משום שכל בנינו של אותו אדם שאין תוכו כברו, יבנה ללא יסוד ואין לו זכות קיום.

ואם כן, יש לתמוה על מה שאמרו חז"ל שיהא אדם ערום ביראה, לשם מה נחוצה ערמימות זו שהיא היפך התמימות? ועוד יותר תמוהה ההדגשה של חז"ל: "לעולם", כלומר בכל מקום ובכל זמן ובכל הזדמנות, בענייני רשות או בדבר מצוה, בפגישה עם אנשים פשוטים או עם בני עליה, כלפי הכל וכולם הוא צריך לנהוג בדרך של ערמימות, שלפי ההדגשה של חז"ל היא מקפת את הכל ומתפשטת בכל מעשיו ופעולותי,ו עד שכל התורה תלויה בה.

אבל רש"י הקדוש ביאר לנו הדבר במלים קצרות, בנוגע לנחש הערום, שכוונתם של חז"ל היא להצביע על הדרך הטובה בשביל האדם להינצל מהמצודה הרעה הפרוסה על כל החיים. ופירשו חז"ל, מאי מצודה: חכה! היינו, הדג מבקש להחיות את נפשו ואינו רואה לפניו אלא את החיצוניות של המראה, את הפיתיון. וכשישיג הדג את הפיתיון ויאכלנו, הרי השיג את מטרתו, להשקיט את בולמוס הרעב, ובולמוס זה אינו מניח לדג להטיל ספק במה שהוא רואה, שמא יש בכך משים סכנה בשבילו, כעניין שנאמר (משלי א,יז) "כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף", כן דרכו של האדם בחייו, בזמן שהוא מגיע למצב של דוחק במזונות או בעניינים גשמיים אחרים, עוטים עליו מחשבותיו ואינם נותנים לו מנוח ומאלצים אותו לעשות כל מה שאפשר כדי להשיג את הדרוש לו. ומתוך בולמוס זה וכאב וכדי להשקיט את הבולמוס ואת דחקו, אין הוא רואה את הפנימיות. ואם רואה כי החיצוניות מניחה את דעתו, הוא נרגע וחושב כי השיג את מטרתו, ובכך הוא יפרנס את נפשו הצמאה, ויכלכל את רוחו היבשה. אבל חז"ל מלמדים אותנו שזוהי מצודה רעה, שנראית לאדם שאין בה שום סכנה, אבל בה המוות טמון ואין אפשרות ביד אדם ליזהר מזה, משום שזוהי דרך הנחש.

ועל כך הזהירו חז"ל 'לעולם יהא אדם ערום ביראה', משום שבדרך כלל אין תוכו של אדם כברו, ובשעה שהכבוד לוחץ עליו או הקנאה שורפת את לבו ומרקיבה עצמותיו על שחברו מצליח יותר ממנו, אין לו הכוח הנפשי לעלות על הבמה ולהכריז קבל עם; רוצה אני! אלא דרכו לטהר את השרץ בק"ן טעמים. ולפעמים אנו מוצאים שפורצת מחלוקת אפילו בין אנשים יראים ושלמים, ואף שאף אחד אינו חשוד לעבור על משנה מפורשת, אבל כל אחד מוצא היתרים לעצמו וזכות לנהל את המחלוקת ושהדין עמו. וכל שכן אצל בני אדם פשוטים שנוהגים כך כל ימי חייהם, וטוענים: קודם כל לא כל סוגי הכבוד מוציאים את האדם מן העולם… ושנית, דברים אלה לא נאמרו על איש מכובד וחכם כמוני, וחז"ל בוודאי לא נתכוונו לכבוד מסוג זה. ואולי נתכוונו חז"ל בהדגישם בה"א הידיעה (אבות פ"ד מכ"א) 'הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם', כי המדובר הוא בכל סוגי הכבוד וכל סוגי הקנאה והתאוה שאם נופל ספק בלבו אם אמנם נתכוונו לסוג זה, ידע כי אמנם גם לזה נתכוונו, ועליו לדעת כי רופאי הנפש המפורסמים הללו הכירו היטיב את כל נפש האדם על כל סוגיה, וידעו כי קורטוב קטן של מדות מוציא את האדם מן העולם.

(גוילי אש, ירושלים תשל"ג, עמו' קכז-קל)

הרב (אברהם) מרדכי שמעונוביץ (דרבנר) (/ שימנוביץ /שימענאוויטש) הי"ד,  ב"ר יהודה ומרים, נולד בשנת 1898 בעיר דרעוונא שבמחוז וילנה. למד בצעירותו בישיבת מיר, ואחר כך היה תלמיד מובהק של הסבא מנובהרדוק. הוא דבק בשיטת המוסר, ונודע כצדיק מופלא וגדול בתורה שהעמיד מאות תלמידים מופלגים בתורה ויראת שמים ברוסיה ובפולין.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוחלט להעביר את כל הישיבה לרוסיה, והרב מרדכי השקיע את כל הכספים שקיבל בירושה למימון עגלות להסעת הישיבה. בשנת תרע"ה נוסדה ישיבת "בית יוסף" ברוגצ'וב, ו'הסבא' שלח את הרב מרדכי לנהל את הישיבה ולהיות בה מנהל רוחני ומחנך. בשנת תרע"ט נשלח לעמוד בראש ישיבת רוסטוב יחד עם חברו הרב אברהם זלמנ'ס. הישיבה הצליחה מאוד ותלמידה עשו חיל בלימוד התורה ובמוסר.

יחד עם תלמידיו עבר הרב את הגבול מרוסיה לפולין וקבע את ישיבתו בביאלה-פודלסק הסמוכה למזריטש, והעמיד שם תלמידים רבים לתורה ולמוסר. שם נשא לאשה את מרת ציפורה בתו של ר' נחום סורוקה, חסיד טשענוביל שהיה סופר סת"ם מרובנה. ביום חתונתו נגנבו התכשיטים והבגדים שהכינו לקראת האירוע, אך החתונה התקיימה בשמחה גדולה. הוא נהג ללמוד מוסר בכל יום, וגם בזמני הריקודים בשמחת תורה ובפורים, לאחר שרקד ושמח עם כולם, היה נכנס לחדר ללמוד מוסר בהשתפכות הנפש.

בהמשך העביר את הישיבה לעיר אוסטרובצה, ועד מהרה גדלה הישיבה לכ-200 תלמידים. הוא ייסד ישיבות קטנות בכל העיירות הסמוכות לאוסטרובצה. האדמו"ר הזקן מאוסטרובצה, רבי מאיר יחיאל האלשטוק זצ"ל חיבב אותו מאוד וקרא לו "ר' מרדכ'לי צדיק", ואנשי העיר היו מכבדים אותו כלמדן מופלג, צדיק וישר לב. הוא שקל כל מילה שהוציא מפיו וכל דיבור ופעולה שעשה יצאה אל הפועל בדקדוק רב.

מאמרו "הקושי להימשך אחר האמת" יצא לאור בקובץ התורני "עלי אור" (י, מרחשון תש"ע) ומאמרו 'דרך התורה' יצא לאור שם (טז, תשרי תשע"ב). שני מאמרים נוספים, 'תמימות וערמומיות' (המובא כאן למעלה) ו'מי יעלה ומי יקום', יצאו לאור בספר 'גוילי אש: שיחות מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק' (ירושלים תשל"ג). אמירות ומאמרים בשמו הובאו בספר חיי המוסר (חלק א – עמו' יד, עא-עב, חלק ב – עמו' קעד, רח-רט, רסז-רסט, חלק ה – עמו' ט-יח).

לאחר שהנאצים כבשו את העיירה הם רצחו את הרב, בסביבות שנת תש"ב, בהיותו כבן 55 שנה, והוא הובא לקבר ישראל על יד קברו של הרבי מאוסטרובצה. כן נספו הרבנית ציפורה, ושני ילדיהם חנה, בת ה-11, ונחום, בן ה-5. הי"ד.

על תולדות יהודי אוסטרובצה בשואה ראה באתר אנציקלופדיה של הגטאות.