קטגוריה: חשון י

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב (יצחק) חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.