קטגוריה: מעלת תמכי דאורייתא

'לא תירא מפחד לילה גו' מדבר באפל יהלוך' (תהלים צא,ה-ו). עלה בדעתי בעת אמירתו אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת, על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק 'מי זאת עולה מן המדבר' כמה דאת אמרת (שיר השירים ד,ג) 'ומדברך נאוה', ופירוש 'מדבר', לשון דיבור. וכן פירש בזהר הקדוש על פסוק 'אבינו מת במדבר', פירוש בדיבור. והפירוש 'לא תירא… מדבר באפל', אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין באופל, חס ושלום, בלי חיות ונראין כמו באפילה, אף על פי כן תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, (כמבואר במקום אחר שאותיות התו"ת מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים) כי אפי הכי 'יהלך' פירוש יש להם הליכה. והבא ראיה אשר 'באפל' הם אתוון 'באלף'. 'באלף' הרי אשר אפילו 'באפל' גם שם אלופ"ו של עולם מסתתר.
וכן על דרך דכד הוינא טליה, כבר ד' או ה' שנים בפורים לקח כבוד קדושת אאמו"ר הרהגה"ק זי"ע את הקאזשעכיל שלו היינו הייטל לייבל והפכו השעיר לחוץ והלביש אותי ולמד אותי פורים שפיל: וויא איך פאל גיי איך ['כשאני נופל – אני הולך'], היפך מאמר העולם. ועלה בדעתי ב'אופל' נוטריקון 'וויא איך פאל', 'יהלך', פירוש 'גייא איך' כנ"ל. וכן בהצטרף אות ב' עם אות א' הרי ג', הרי יש בתיבת 'באופל' כל הראשי תיבות 'ווי איך פאל גיי איך' יסודו הוא אלופו של עולם.
וה' יתברך יאיר לנו מאור הגנוז בנרות חנוכה, כי הגם דאיתא בזהר בראשית (דף י"ט ע"ב) 'ויאמר אלקים יהי מאורות', דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. ועיין זהר ח"י בפירוש דברי זהר זה (דף ע"ב) וזה לשונו: והאור הזה מאיר מסוף עולם ועד סופו ואינו מתעבה ברדתו למטה, אלא כל כך גדלה הארתו כמו למעלה, וזהו אור שבעת ימי בראשית. עד כאן לשונו. וידוע אשר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וצדיקים אמרו שגנזו בנר חנוכה 'אל ה" ל"ו נרות, 'ויאיר לנו'. אמן כן יהי רצון.

(ענף עץ אבות, עמו' יז)

ברכת 'בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', מתחיל 'נפשות רבות', ומסיים 'נפש כל חי'. דהנה יש נפשות שאין להם חסרון. אכן 'נפשות רבות' שיש להם חסרון. והנה ידוע מס"ה תולדות הטעם אשר התלמיד חכם מוכרח להיות מקבל מן העושר, כדי שיתפרנסו זה מזה. התלמיד חכם בגשמי והעם הארץ ברוחני מן התלמיד חכם. וממילא אלו הנפשות אשר ה' יתברך השפיע להם כל טוב ואין להם חסרון, חסר להם החיות הרוחני, אשר משתלם על ידי שנותן להתלמיד חכם. פירוש על ידי חסרון של התלמיד חכם, כי אילו לא היה חסר להתלמיד חכם לא היה מקבל ממנו בגשמי, ולא היה העם הארץ מקבל מן התלמיד חכם ברוחני. ולזה 'בורא נפשות רבות וחסרונם', פירוש עם חסרון הגשמי שלהם, וזה החסרון עולה במעלה 'על כל מה שבראת' שאר הברואים, כי על ידי זה משתלם גם את אשר בראת בלי חסרון הגשמי. כי על ידי חסרון של ה'נפשות רבות' ועל ידי זה מוכרחים לקבל מן הממלאים בכל טוב בגשמי, ועל ידי זה משפיע ברוחני. וכל זה עשית כדי 'להחיות בהם', פירוש בחסרונם, 'נפש כל חי', בין התלמיד חכם בגשמי ובין העם הארץ ברוחני. ולזה מתחיל רק 'בנפשות רבות' שיש להם חסרון, ומסיים ב'נפש כל חי', אפילו אלו שאין להם חסרון בגשמי.

(ענף עץ אבות, עמו' טו)

'והרווח לנו ה' אלקינו מהרה מכל צרותינו' (מתוך ברכת המזון). נראה לי על דרך שפירש כבוד קדושת  אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זי"ע בראשית (כו,ב) 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. מבואר במקום אחר על פי משל בן מלך שחטא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ונידן [בן המלך] שילקו [אותו] מלקות בחבל השזור מפ"ו שזורים עב וקשה. ואוהב המלך, כשראה שמה מאד צר להמלך בחשבו מי יודע אם הבן מלך יישאר בחיים מן המלקות אלו, המציא בחכמתו המצאה, ואמר להסנטר שיפרד את החבל מהפ"ו שזורים לפירודים הרבה, עד מספר רצ"א, ואז יהיה רך ודק וקל כמו לשון של ארגמן, ועל ידי זה יקיים הדין [של המלך ואת] בן המלך. ושמח המלך מאד. וכמו כן שם 'אלקים' שהוא דין, כל מה שיתפרד ויתרבה מספרו, או בחילופי תיבות או מילואו, כמו כן יחלש, כי העיקר היא התשובה. וזה 'כי עתה', על ידי התשובה שנקראת 'עתה', על ידי זה 'הרחיב ה" את דיני אלקים שמספרו 'לנו', עד שיתרבה ויתפרד למילואו העולה 'ארץ', וזה 'ופרינו בארץ'. עד כאן לשונו, עיין שם.
ובזה בקשתינו 'והרווח לנו', היינו את מספר שם אלקים, ה' אלוקינו, היינו על דרך מדת הרחמים, שהם שמות הוי' ואל שהוא 'אלה נ"ו', ועל ידי זה יהיה לנו הרווחה מכל צרותינו. אמן כן יהיה רצון מהרה.

(ענף עץ אבות, עמו' יב)

האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש, אדמו"ר, רב צדיק ומקובל מפורסם בהאדאס, נולד בשנת תרמ"ה (1885, או תרמ"ח 1888, וע"פ דף עד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880), לאמו, לאה, ולאביו, מרא דרזין, אב"ד האדאס ומחבר שו"ת 'פרח מטה אהרן' וספר 'קדושת אהרן', הרב אהרן ישעיה פיש בנו של הרב צבי אביגדור מנאפקור, ומצאצאי הגביר הצדיק ר' יעקב פיש מקאלוב שהיה יד ימינו של הרב בקדוש רבי יצחק אייזיק טויב  אב"ד קאלוב.

רבי יחזקיה התחתן עם מרת רחלה פעריל בת הרב ישראל שמעון מאיר וואלדמאן מבארשא, בנו של הרב יעקב צבי וואלדמאן אב"ד בארשא וחתנו של הרב שמואל שפירא מדינוב בנו של הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מחבר הספר 'בני יששכר' ומצאצאי הרב הקדוש מזידיטשוב.

רבי יחזקיה עבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאטיסאלקה (סאלקע/ סאלקא). בשנת תרפ"ח נפטר אביו, ורבי יחזקיה החל למלא את מקומו, וחסידיו של אביו החלו נוסעים לחצרו. הרבי גם הקים ישיבה חשובה בעירו.

הוא היה מתמיד וגאון, בקי בתורת הראשונים והאחרונים. הוא התעמק בתורת הנגלה והנסתר, ונודע כאיש קבלה מעשית ועיונית, לפי דרכו של האדמו"ר רבי צבי מזידיטשוב, מחבר הספר 'עטרת צבי'. אף שסבל דחקות, צרות וייסורים, התגבר הרבי לעבודת ה' לשמה, בהתלהבות ובקדושה יתירה, הרביץ תורה ברבים, ופעל לחיזוק הדת והחסידות במסירות נפש. הרבי הכניס ללב חסידיו אהבת ה' ויראת שמים, ולא התעסק בשום דבר מלבד תורה ועבודת ה'. בדרשותיו הוא חדר עמוק ללב חסידיו, עם דברי מוסר ותוכחה, בסגנון חסידי-דרשני מובהק. דבריו כללו פשט המובן לכל אדם, עם רובד עמוק המובן ליודעי סוד, ועוררו רחמים על הכלל ועל הפרט, להמתקת הדינים ולהשפעת שפע לכלל ישראל. קהילת מאטיסאקלה, חסידיו ותלמידיו, דבקו בו, ראו בו איש מופת, ובאו לקבל את ברכותיו ולהיוושע מצרותיהם. אף פעל להסתיר את ידיעותיו המרובות בקבלה, נודעו מופתיו בקרב אלפי יהודים, עד שכמעט נשכחו בעקבות השואה.

הרבי כתב חידושי תורה רבים. הוא חיבר את הספרים 'לב יחזקיה' על התורה ומועדים ועניינים שונים (תש"פ. בהוצאת נכדו הרב אהרן ישעיה פיש), 'לב יחזקיה' על הגדה של פסח (תשמ"ט) וקונטרס 'ענף עץ אבות', על ענייני זמירות וענייני שבת וחנוכה (יצא לאור יחד עם סדר זמירות לשבת שלשה ספרים נפתחים, קרית טאהש, תשמ"ט). הוא גם העתיק חידושים של סבו, שיצאו לאור בספר 'קדושת אהרן' בקונטרס 'זכרון תפארת צבי' (מהדורת 'אהבת שלום', ירושלים, תש"ס).

מכתב שכתב רבי ברוך סאפרין מקאמארנא אל רבי יחזקיה פיש, בתשרי תרצ"ט, יצא לאור בספר 'שלשלת קאמארנא' (ירושלים, תשס"א), עמו' תק"ז. מכתבים שכתבו רבי יעקב משה סאפרין מקאמארנא והרב נטע שעהנפעלד אל רבי יחזקיה פיש, יצא לאור באותו ספר (שם, עמו' ת"ו)..

כאשר נסע רבי אהרן ראטה לגייס כספים לבניין בית מדרשו בעיר סאטמאר התארח בשבת אצל רבי יחזקיה והשתעשע אתו בענייני תורה וחכמה.

רבי יחזקיה עסק הרבה בזוהר הקדוש ובספרי תורת הנסתר. בתקופת השואה ביקש לייחד שמות משמות הקודש למפלת היטלר ימ"ש, אך חזר בו משלא קיבל את הסכמת הרבי מסאטמאר לעניין זה. בתקופת המלחמה גנז רבי יחזקיה כתבי יד, שנמצאו לאחר המלחמה ויצאו לאור.

בשנות הסבל של מלחמת העולם השניה, עורר הרבי את תלמידיו וחסידיו לביטחון בה', לאמונה, לקבלת הייסורים באהבה ולנכונות למסור את הנפש עבור קדושת שמו יתברך. רבים מתורותיו בשנות חייו האחרונות עוסקות בעניין מסירות הנפש. בשנת תש"ד,

במוצאי חג הפסח טען הרבי את כתבי ידו ואת כתבי היד של אביו ושל משפחתם בבור בקרקע עזרת הנשים בבית מדרשו. את הבור הכין מבעוד מועד, כשהתחילו הצרות באירופה. מיד לאחר חג הפסח, נכלאו רבבות יהודים ממאטיסאלקה ויהודים מהסביבה בגיטו צר ובתנאים איומים. הרבי עבר בין הכלואים, עזר ככל הניתן ועודד את רוחם. הוא היה בטוח שהגאולה קרובה וטען: 'כלום לא כדאי לסבול קצת, בטעם יבוא משיח?… אם אנו רואים השערוריה הגדולה בוודאי בא יבוא כרגעים משיח צדקנו. ואם חס ושלום לא, אלא שהגיע הרגע האחרון, בוודאי צריך להתחזק בשמחה, ולהיות באותו הרגע צלול דעת ולקיים מצות מסירת נפש בשמחה'.  

בכ"ה באייר תש"ד גורש הרבי עם יהודים רבים בצפיפות איומה ברכבת מגיטו מאטיסאלקה לאושוויץ. בהיותו בדרך היה הרבי מלא אמונה, תקווה, בטחון ונחמה, עודד את אחיו לקדש את השם, ואמר 'מחר נתראה עם אבינו'. הרבי הוסיף כי לעולם אסור למחול לרשעים הגרמנים, אך על היהודים הנשארים בחיים לנקום בהם: 'אם רצון הבורא הוא כי יהודים יקדשו את שמו, עליהם לעשות כן. אך חובה לנקום בגרמנים, המקשים להשמיד את כל היהודים, כדי שלא יישאר, חלילה, שום יהודי שיקדם פני המשיח'. בין ספריו נמצא פתק בו כתב שם וייחוד שצריך לכוון בעת מסירת הנפש על קידוש השם. הרבי נהרג על קידוש השם באושוויץ, לאחר אמירת ווידוי בהתלהבות, בכ"ח באייר תש"ד. רעייתו הרבנית נהרגה על קידוש השם בי"א בסיון תש"ד.

ילדיו של הרבי היו:

• בתו הינדא לאה הי"ד, ובעלה רבי ברוך אברהם ריזל הי"ד, ממלא מקום אבי חותנו, כאב"ד האדאס, והיה שם ראש ישיבה. נספו עם ילדיהם בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
• בתו חיה יטל הי"ד ובעלה רבי חיים אורי יעקבוביץ הי"ד, רב גאון מפורסם בפאביאנהאז, שעמד בראשות ישיבה במאטיסאלקא. נספו בשואה עם ילדיהם בכ"ח באדר תש"ד.
• הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, היה רב חסיד מפורסם באדאני, ומתלמידיו המובהקים של רבי אהרן ראטה. בשנת תרצ"ח הוציא לאור את ספרו של סבו 'קדושת אהרן'. נספה בשואה בשנת תש"ד.
• ר' יעקב, שנפטר בצעירותו, בהיותו כבן עשרים.
• בנו הרב אליעזר פיש, כיהן כאב"ד קאדשארד (בגלילות סאלקא). בתום מלחמת העולם השנייה, כשהוא השורד היחיד מכל בית אביו ומשפחתו, חזר לעיר מאטע-סאלקא שם מצא את כתבי היד שטמן אביו, ומילא את מקום אביו כאב"ד סאלקא לבקשת הקהילה האורתודוקסית שיסדו שם פליטי השואה. בשנת תש"ז היגר לארה"ב והתגורר בוויליאמסבורג. רעייתו מלכה בת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד פ' יארמוט, נהרגה עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד עם בתם הילדה טויבא צפורה.
• הרב ברוך אברהם הי"ד, שימש רבות את אביו האדמו"ר ונשא לאשה את טעמא הי"ד בת הרב משה טייטלבוים אב"ד טעטש.
• הבחור יצחק הי"ד.

ראה: אלה אזכרה ד, עמו' 75-70; אנציקלופדיה לחסידות ב, עמ' קפט-קצ; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 124-122; הקדמת 'לב יחזקיה'.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו". יש לדקדק דהוא ליה לומר "ושכנתי בתוכה" ולא "בתוכם". רש"י ורמב"ן הקשו מאי "וכן תעשו" בא כבר אמר "ועשו לי". גם צריך טעם על הכרובים, ועמון ומואב שחקו על זה בעת החורבן שגם לנו יש פסילים חס ושלום בקדשי קדשים. ולמה כנפים סוככים, ולמה פניהם איש אל אחיו.

ויש לומר כמו שכתב בפרשת בראשית שסיום התורה באות ל' ופתיחתה באות ב' והוא 'לב', דכמו שהלב משפיע חיות, ולא ינוח ולא ישקוט יומם ולילה, כן התורה הקדושה משפעת חיות לכל ישראל ולכל העולם, עיין שם. והנה על ידי שהלב יום ולילה לא ישבות מתרבה בו החמימות, וכדי שלא תוקד באש חמימותה, לכן נברא הריאה להניף עליו תמיד כדי לקרר חמימות הלב. וזה תכלית הריאה לבד להניף בכנפיה תמיד על הלב. והלב והריאה יש להם מדור בפני עצמם, כי הטרפש היא המחיצה המפסקת בינם לשאר איברים פנימיים כידוע. וממש על דמיון זה היה המשכן. בקדשי קדשים לא היה אלא הארון והלוחות בתוכו, והיינו תורה הקדושה שהיא בחינת לב, ועל הארון היו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, כמו הריאה על הלב, והפרוכת הבדיל בינן לשאר כלי המשכן כמו הטרפש. ומכאן נדע שכל אדם הוא מקדש מעט, שנברא על תבנית המשכן. וזהו שכתוב "ועשו לי מקדש", ואז יראו כי "ושכנתי בתוכם" ממש, כי תבנית האדם כתבנית המשכן. וכיוון שעיקר קיום התורה הוא על ידי תינוקות של בית רבן, על כן הייתה צורת הכרובים כתינוק. וכדי שלא יאמרו חס ושלום אם הקב"ה אוהב את עוסקי תורה יפרנסם הוא ולא אנחנו, כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא בצדקה לעניים (בבא בתרא י'.), לכן הייתה צורת הכרובים הסוככים על הארון צורת אדם להם, למען דעת שהחיוב מוטל על בני אדם לסוכך על עוסקי תורה, שהם בחינת ארון הברית ולפרנסם די צרכם. וזהו שכתוב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", כלומר שמתבנית המשכן וכליו תלמדו שגם אתם תעשו בביתכם ובעירכם כמעשה המשכן וכליו, דהיינו להגן על עוסקי תורה הקדושה ולפרנסם, דאף על פי שיש ביד הקב"ה לפרנסם, אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שתשפיע תורה הקדושה חיות לכולם, "כי הוא חייך ואורך ימיך" כתיב כמו הלב. וכמו שטורחים תמיד כדי להוביל המובחר שבמאכל ומשקה לחיך וממנו השפעת חיים, כי הדם הוא הנפש, כן צריך לטרוח לפרנס עוסקי תורה הקדושה כי ממנו השפעת החיים לכל ישראל ולכל העולם. וזהו שאמר "וכן תעשו" כלומר כמעשה המשכן.

(הרב נפתלי צבי בראך הי"ד, דבר נצ"ב, פרשת תרומה, עמו' פה)

במסכת ברכות י"ז אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין –  באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרן גברייהו עד דאתו מבי רבנן. עד כאן. ולכאורה שאלתו תמוה, "נשים במאי זכיין?". האם בהחסר להן מצות תלמוד תורה וחלק מצוות עשה שהזמן גרמא, אין להן כבר במה לזכות. הלא מחייבות הן בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא וגם ממצוות עשה שהזמן גרמא ישנן, שהתורה חיבתן, וכל המצוות לא תעשה ששווין בהן כאנשים, וגם המצוות דרבנן כולן, ומי יוכל להעריך ולשקול שכר וזכות כל מצוה ומצוה, כמו שאמרו באבות "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ובוודאי גם הנשים הן בכלל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא?

והגאון ר' יונתן פראגער זצ"ל בספרו "יערת דבש", מבאר ששאלתו על פי מאמר הגמרא קדושין ל' ובבא בתרא ט"ז "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שבזה עצה ותחבולה לנצח יצר הרע, אם כן נשים שפטורות מתלמוד תורה חסר להן האמצעי במה לנצח יצר הרע. וזהו שאלתו "במאי זכיין". ועל זה משני, הואיל ועל ידם נלמוד, כי מסייעם לגברייהו ללמוד, וכן מדריכים בניהם לתורה, הרי כאלו הם לומדים התורה. ואף בזאת התורה מסייעם ללחום עם היצר הרע כאלו הם לומדים התורה. וכן בכל אדם שאינו בעל תורה, אם כן הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר. ובמה יגין על עצמו? ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק לומדי תורה ולסייעם בכל מה שאפשרי. עד כאן דבריו.

ואני בארתי ע"פ מה דאיתא במסכת כתובות קי"א: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינכם חיים וכו' דכתיב כי טל אורות טליך וכו' – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער ר' יוחנן, א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בד' וכו', והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עד כאן. ולכאורה קשה, דעם הארץ, אף שאינו לומד תורה ויחסר לו מצות תלמוד תורה, הלא יכול הוא יקיים כל תרי"ג מצוות, ומדוע לא יקום בתחיית המתים? מוכח מזה דאף אם האדם יקיים כל תרי"ג מצוות שכרו הרבה מאד למעלה למעלה לעולם הבא, אבל לקום בתחיית המתים, זהו רק ע"י למוד התורה ואור התורה מחייהו לעתיד. ואמרתי פירוש הפסוק "תורת ד' תמימה משיבת נפש", שבזכות התורה יזכה למשובת הנפש, יקום בתחיית המתים, כהנזכר. וזה אנו אומרים בתפלה, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", היינו כי בזכות התורה אנו זוכים עולם החיים הנצחיים. ודוד המלך עליו השלום אמר "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חיתני", פירוש, בתחיית המתים.

ומסיק הגמרא דאם מהנה לתלמיד חכם מנכסיו זה נחשב לו שיש לו חלק בתלמודו בשכר שמחזיק בו ונותן לו האפשרות ללמוד ולעסוק בתורה, כדאיתא בסוטה כ"א על הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'", לא כשמעון אחי עזריה. ופירש רש"י תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, וכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו. וכן פירש רש"י במשנה דזבחים.

ובמדרש רבה פרשת קדושים ג"כ מצינו כעין זה, דאמרו שם, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות, פירוש למחזיקי התורה, אצל בני תורה בגן עדן. ואית ליה ג' קריין (פירוש מג' פסוקים למדין אנו) חדא "כי בצל החכמה בצל הכסף". ב', "אשרי אנוש יעשה זאת". והדין "עץ חיים היא למחזיקים בה"). שמעון אחי עזריה אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותה "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהלך", והלא יששכר גדול היה מזבולן, אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר "שמח זבולן בצאתך וגו'. עכ"ל המדרש. וזהו לפי דברינו, כוונת הפסוק "שמח ובולן בצאתך", היינו בצאתו מן העולם, בעת מיתתו – אין לו לפחוד מכיוון שלא למד תורה באיזו זכות יזכה לתחיית המתים? לכן אמר הכתוב – "ויששכר באוהליך", שלמד תורה על ידך בהחזיקך בו, לכן תוכל לשמוח ביום האחרון ולהיות סמוך ובטוח

כי יש לך חלק בתלמודו. וזהו מה שאמר הכתוב "עץ חיים היא" – לעמוד לעת התחיה ולחיות חיי עד –  "למחזיקים בה", פירוש למחזיקי התורה. ובזה יהיה פירוש הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו שלא למד ועמל בתורה, רק מה שעשה מלאכתו בידו, ומהריווח החזיק את התלמיד חכם, יש לו על ידי זה חלק בתלמודו ע"י מעשי ידיו. לא כן התלמיד חכם, תלמודו שלמד בפיו מוחו ולבו ועמל הרבה בתורה, עליו אין כל חידוש שיזכה לתחיית המתים, כהנ"ל, רק החידוש על המחזיק כאמור. וזהו לדעתי שאלתו של רב לרבי חייא, "הני נשים במאי זכיין", פירוש כיון שפטורות מתלמוד תורה ובהחזקת התורה לא יוכלו לתן, כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואין לה ממעשי ידיה כלום, אם כן באיזו זכות יזכו לקום בתחיית המתים. ואמר לו "באקרויי בינייהו לבי כנישתא וכו'", וזה שגורמין ומסייעין שילמדו בניהן ובעליהן, הוא גם כן בכלל החזקת התורה ויש להם חלק בלימודם. והיוצא לנו מזה, כי אף איש פשוט שאין לו כל כך שייכות ללמוד בעצמו, יוכל ע"י החזקת ידי לומדי התורה והספקת צרכיהם לזכות לחיי נצח אשר אין לשער ובתענוג של עולם הבא, כדפירש הגר"א זצ"ל בספרו (דבר אליהו איוב ג,כא) על הפסוק "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", פירוש שמחה יסובב על עצם שיגיע לו בעת יחפץ וישקוד אחריו כמו העושר והכבוד אז ישמח בעת ההיא. וגיל יתכן על דבר הנמשך זמן רב. והגילה בו יתברך תחיה כאשר נזכה להתעדן מזיו שכינתו תמיד בלי הפסק. והשמחה תהיה על ידי התחדשות חידושי תורה והתגלות עמקי סודותיה עד אין קץ. ואם תהיה עונג עולם הבא על בחינה אחת ועל מעמד אחד לא היה העונג והנועם מורגש רק בתחילתו, בהשגתו אותו, כמו שעינינו רואות בעונג העולם הזה שיגיע העונג והעידון אך ברגע הראשונה. אבל ענין תענוג של העולם הבא יהיה נוסף בכל עת השגתו יתברך ועומק תורתו לבלי קץ. ובכל פעם נוסף דעת לדעת אותו יותר ויותר ותתגבר תשוקת הנפש להתדבק בו יתברך, ותהי עודפת והולכת רגע אחר רגע. והוא אשר קראוהו חז"ל "סעודת לוויתן". וביאור "לוויתן", ענין דבקות, כמו "לוית חן" (משלי א), וזהו "לויתן זה יצרת לשחק בו", רצונו לומר כי השחוק הוא שמחה פתאומית המגעת לאדם, לכן כאשר נבין ונשיג ידיעתו יתברך ידיעה חדשה בכל פעם בפתע פתאום, מה שאי אפשר להשיג בגוף נגוף ובחומר עכור, יתכן לומר לשחק בו שהוא נופל על שמחה פתאומית. עד כאן לשון הגר"א זצ"ל.

בדרך צחות אמרתי בזה שאנו אומרים בברכת החודש בתפלת יהי רצון תפלת רב, "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים, שאין בהם בושה וכלימה וכו'". ולכאורה למה כופלים אנו עוד הפעם, אחר כך, "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים"? ואמרתי בזה על פי מאמר הגמרא שבת דף כ"ג, "דרחים רבנן הוויין ליה בנין רבנן. דמוקיר רבנן הוויין ליה חתני רבנן", נמצא שעל ידי שאוהב או מכבד תלמיד חכם, שכרו הוא שמקבל נחת מבניו, אשר זהו מטרתו וחפצו של כל אדם. לכן אומרים אנחנו "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה", פירוש "בהם", בהבנים, שתהיה בהם יראת שמים ולא נבוש מהם בעולם הזה ועולם הבא. והעצה לזה, "שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", כהנ"ל, "דרחים רבנן וכו'".

היוצא מדברינו, שגם האיש העוסק במסחר או במלאכה כל ימיו, אם נותן הוא משכר מעשי ידיו להחזקת התורה, יוכל לבוא ע"י זה לתכלית הנרצה לעבודתו יתברך שמו, לחיי העוה"ב, לחיי הנצחי. וזה ראה יעקב אבינו בחלומו, "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", פירוש שעוסק בעניינים ארציים ועל ידם מגיע ראשו השמימה לזכות לחיי עד. "והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו", היינו אם יתן משכרו להחזקת התורה, בא ע"י מעשיו לעליה. ואם כל עמלו ועבודתו רק להנאות גופו ומשפחתו ולא ייתן חלק לתורה – זהו ירידה מתכלית האדם בעולם. "ויקץ יעקב וכו' אכן יש אלקים במקום הזה", פירוש שגם אם עוסק בענייני העולם, יוכל לבוא לענייני אלקות. "ואנכי לא ידעתי", שחשבתי שרק ע"י שבתי בבית ד' בבית מדרשו של שם ועבר, אוכל לזכות ולבוא לחיי הנצח, ועכשיו נודע לי כי גם האדם העוסק בענייני העולם , אם ייתן חלק הראוי להחזקת התורה, הוא סולם מוצב ארצה לעלות בו השמימה ולזכות לחיים הנצחיים. ובאבות פרק ב', "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא", פירוש "קנה לו דברי תורה", הוא המחזיק.

על כן עצה ותחבולה לכל אדם הטרוד בענייני פרנסתו ולא יוכל כל כך בעצמו ליקח חלק חשוב בלמוד התורה – להחזיק בידי לומדי התורה. ובפרט בימינו אלה, שבעוונותינו הרבים, התמוטט מצב הישיבות והלומדים סובלים הרבה, ואיש שם על לב לפעול לטובתם, אוי לעיניים שכך רואות מה שעלה בימינו.

והנה רבים ממתנדבים בעם רפו ידיהם מליקח חלק בהמצווה הגדולה הזאת מהחזקת התורה מפני שהזמן גרמא לזה, בעת הזאת אשר כל העולם כלו סובלים מהקרזיס הנורא ומאד קשה מזונותיו של אדם הנחוץ לפרנסת בני ביתו.

ואנכי אמרתי על זה, מה דאיתא בכתובות דף נ', "עושה צדקה בכל עת", זה הזן בניו ובנותיו וכו'. ואמרתי הכוונה בזה, בעת שהזמן ועת טוב שפרנסתו בריווח ולא בצער, אזי ייתן תרומתו גם להחזקת התורה וכן לצדקות שונות. אבל בעת רעה, טענתו שלא יוכל לתן מאומה, אבל לפרנסת בני ביתו ולכל צרכיהן ייתן אף בעת רעה. וזהו "עושה צדקה בכל עת", פירוש איזה צדקה ייתן, אף בעת רעה, זה הזן בני ביתו, ובאמת יש לו להאמין. בדרשת חז"ל "עשר בשביל שתתעשר", "ובחנוני נא בזאת אמר ד'". ואמרו בירושלמי, מי שיש בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "ארור [חס ושלום] אשר לא יקים וכו'". ומרובה מדה טובה, מי שמחזיק הרי זה בכלל "ברוך", ו"ברוך" יאמר לו כפולה ומכופלת מן השמים.

וכתב בספר שיח ספונים, "בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" וכו' [קהלת ז] רצונו לומר, בצל החכמה הוא יכול לבוא אם בא בתחילה בצל הכסף, שעל ידה הוא יכול לעסוק בתורה מתוך הרחבת הלב ויבא לחכמה אמתית, מה שאין כן בעוסק בתורה מתוך דחקות שאינו יוכל לבא לעמק הלכה מחמת טרדת הפרנסה.

וכן כתב הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בהקדמה על ספרו "באר יצחק" על פסוק "באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם" וכו'. וזה לשונו, "באר" זו התורה המתחדשת ונובעת כמו באר מים חיים על ידי חידושי תורה. "חפרוה שרים" אלו תלמידי חכמים, "כרוה נדיבי עם" אלו המתנדבים נדבות ללומדי התורה, שהם מחזיקים את התורה להיות "תמכין דאורייתא", כי על המחוקק, אלו תלמידי חכמים, חקקו לב במשענותם, אלו המסייעים שיוכלו להוציא את חפצם להגדיל תורה ולהאדירה ולהפיצה על פני תבל. עד כאן לשונו הקדוש.

לכן אחי ורעי שמעו ותחי נפשיכם, אם אי אפשר לכם מחמת טרדת הזמן או שאר מניעות לעסוק בתורה, לכל הפחות השתדלו והרבו להיות ממחזיקי לומדי התורה בכל מאי דאפשרי, אז יחשב לכם הקב"ה כאלו בעצמיכם עסקתם בתורה הקדושה ותזכו לחיי הנצח, וגם תתברכו בכל הברכות האמורות למחזיקי עץ חיים אורך ימים כימינה בשמאלה עושר וכבוד.

(שערי הוראה, פתיחה במעלת החזקת התורה).

הרב אברהם דרושקוביץ (דרושקאוויץ) הי"ד, נולד לאביו ר' שרגא מרגלית גורדון. שם משפחתו הוחלף על מנת להתחמק מגיוס לצבא רוסיה הצארית. הוא למד בישיבת סלובודקה, בקלם אצל "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו. אחר כך עבר לישיבת ואלוזין והיה מקורב לראש הישיבה, רבי רפאל שפירא. לאחר חתונתו עם מרת הענה לאה, התקבל לכהן כרבה של העיר שאט וייסד בה ישיבה. לאחר כמה שנים, נקרא ע"י רבי רפאל שפירא לכהן כמנהל ומשגיח בישיבת ואלוזין. בתפקידו זה שקד על תורתו יומם ולילה, והכיר היטב את כל תלמידי הישיבה, והתמסר באהבה ובמסירות לדאוג לכל צורכיהם הגשמיים והרוחניים גם בתקופות הקשות. במלחמת העולם הראשונה, התקרבה החזית לואלוזין ואנשי העיר נמלטו. אז סיכן את עצמו במסירות על מנת לסייע לתלמידי הישיבה למצוא דרך הצלה באמצעות הברחת הגבולות. הצלת תלמידיו קדמה לדאגתו למשפחתו, בת שמונת הנפשות. בשנת תרע"ה (1915) נדד לגומל, ומונה שם כמשגיח רוחני לישיבת נווארדוק שגלתה אף היא לשם. בשנת תרע"ח (1918) הצליח להימלט מרוסיה לליטא, שם דחה מספר הצעות עבודה והעדיף להתפרנס מעמל משפחתו, שפתחה חנות, ולעסוק בתורה כרצונו.

על קורותיו אלו ניתן לקרוא בהקדמתו לספרו שערי הוראה:

הקדמה

דרך כל מחבר לבוא בפתח ספרו בהקדמה והתנצלות מה ראה על ככה ומה הגיע אליו להיות מחבר והתועלת שיש בספרו להקוראים ומעיינים בו. בפרט בימינו אלה עת תרד פלאים המצב של האומה הישראלית בין ברוח, שמעטים הם הלומדים והמתענינים גם בספרים הישנים, שרבו ומונחים כאבן שאין לה הופכין, ומה צורך יש מספרים חדשים? ועשות ספרים הרבה אין קץ. ובפרט שהמצב החומרי של כל העם בכל ארצות מושבותיהם ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית, ומצב הרוח של העם כולו נשבר ונדכא. ולכאורה איזה מקום ועניין יש עכשיו בשעה זו להוצאת ספר חדש?

אבל התורה הלא היא נחמתנו בענינו והיא הנותנת לנו כח אומץ ועוז להתנבא על כל אבני הנגף המונחות על דרכנו, ושלא ליפול בחבלי הייאוש ולאבד חס ושלום התקווה וההכרה כי עם ישראל חי ויחיה לאורך ימים כמיועד לנו על פי נביאנו הקדושים, ורק למוד התורה הוא המחזק בנו הכרה זו ומעודד אצלנו התקווה לעתידנו הגדול. ומשום זה לא פסקו תמיד גם בעתות היותר קשות בעולם ובישראל ספרים וחבורים שהם תוצאה מהלמוד והעיון בכל מקצעות התורה שהעם הוגה בהם.

גם אנכי אבאר בקצרה מה הגיעני לחבר ספרי זה והתועלת שיש ממנו המעיין בו. חבורי זה הקטן בכמותו ואיכותו חברתי לפגי שלשים שנה, עת שמשתי בכתר הרבנית בעיר שאט פלך קובנה, אשר אספתי ולקטתי משולחן ערוך יורה דעה ונושאי כליו הט"ז והש"ך פרמ"ג ב"ה פתחי תשובה וחכמת אדם, אשר באמת היא מלאכה ואינו חכמה. וקראתיו בשם "שערי הוראה", כי הוא מפתח ומראה מקום למצוא הדינים ע"פ סדר א"ב ובהלכות נדה ואבילות עשיתי לכל אחד א"ב בפני עצמו, כאשר יראתה המעיין.

וכאשר ידוע כי הרבה מכשולים יוצאים מספרי הקיצורים, לא חפצתי להביא פסק הדין והמסקנה בהחלט, רק הראיתי מקום להקורא לעיין במקום שהדין נמצא. אבל כתבתי בדרך שאלה אם דין זה וזה כשר? שאז לרוב הפסק דין שהוא כשר, ואם כתבתי בהשאלה אם הוא טרפה? אז לפי הרוב טרפה. אבל המעיין לא יסמוך עלי ויעיין במקום שאני מראה בספר. ואקווה בע"ה שספרי יהיה לתועלת גדולה להקל על המחפש איזה דין מיורה דעה, ימצא ע"פ הא"ב. וביחוד התועלת בעד שהצעירים הלומדים שולחן ערוך יורה דעה לחזור על למודם שלא ישכח באיזה סימן נמצא הדין.

גם אספתי כמאה היכי תמצא וחידות בעניני יורה דעה שיש בהם ענין לפני המעיין. ובסוף הספר הוספתי ענינים הנוגעים לדינא, להעיר את הלומדים, ואיזו חידושים והערות על שולחן ערוך יורה דעה. ואקוה בע"ה שספרי יקובל בכבוד אצל הלומדים. ואני תפלה לד' שיזמין לי פרנסתי ופרנסת בני ביתי בריווח וכבוד, ואזכה ליישב בד' אמות של הלכה, שזהו כל מגמת חפצי, כי עד שנות המלחמה עזרני ד' להסתופף בצל התורה. כי בימי חורפי למדתי בישיבות הגדולות ויצקתי מים על ידי גדולי הדור העבר. ובימי אברכות עמדתי בכולל קאוונא, והגאון רשכבה"ג מרן ר' יצחק אלחנן זצ"ל סמך ידיו עלי. ואחרי זה שמשת ברבנות בעיר שאט שנים אחדות. ועשר שנים עד פרוץ המלחמה הייתי משגיח ומנהלת בישיבה הקדושה דוולאזין, עד שלרגלי המלחמה שנתקרבה לשם הוכרחתי יחד עם כל בני הישיבה והמנהלים, יבדלו לחיים טובים, הגאון מרן ר' רפאל שפירא זצ"ל, אב"ד ור"מ דוולוזין ובניו הרבנים הגאונים שליט"א לצאת משם בגולה. וכעבור המלחמה, והפרעות החלו ברוסיא, נמלטתי עם בני ביתי יחיו לליטא. ומפני עמל וטרדת הזמן להחיות נפשי ונפשות בני ביתי לא הייתה לי האפשרות וביכולת לעסוק בתורה כחפצי.
ומקווה אני לד' שיעזרני להבא לעסוק בתורה מתוך הרווחה, ודבר ד' לא ימוש מפי ומפי זרעי לעולמים. ונזכה כולנו לאור חיי הנצח וליישב בבית ד' לאורך ימים. ויחד עם כל ישראל נזכה לראות בהקמת קרן ישראל וקרן התורה ולגאולה שלמה בקרוב. אמן כן יהי רצון. המחבר.

הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ג (1933) מפתח לשאלות איסור והיתר בשו"ע יורה דעה. הוא עסק רבות בסדור דברי הגר"א על הש"ס, וליקוטיו יצאו לאור בספרי "חידושי וביאורי רבינו הגר"א על מסכתות" בשנת ת"ש (1940). ספרים יצאו לאור גם במהדרות מאוחרות יותר לאחר עשרות שנים.

הרב והרבנית דרושקוביץ עסקו רבות בגמילות חסד עם תלמידי הישיבה וביתם היה פתוח לרווחה. הם תכננו לעלות לארץ ישראל והספיקו לסדר סרטיפיקטים. מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה נסע הרב לאנגליה, לבית חתנו הרב נפתלי שקאויצקי, אב"ד של גייטסהעד, משם חזר לליטא, שם נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה. עוד נרצחו בשואה, הרבנית הענה לאה, וכן בתם וחתנם הרב ראובן קרישנסקי, שנספו בגיטו קובנה בערב שבת שובה תש"ב (1941), ובניהם, הרב יחיאל דרושקוביץ והרב חיים שרגא דרושקוביץ, שניספו עם משפחותיהם בקלם. הי"ד.

מקורות: הקדמות ספרי הרב הי"ד, אתר תולדות מיכאל, ועוד.

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ"ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ"ט ע"ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד' יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל' ע"א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש"י ז"ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש"י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו' תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד' אל' בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי"ף ז"ל הביא מימרא דר' יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו' והוא לא כתב רק על בנו.

ב' – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג' – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש"י ז"ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ"ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו' וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש"י ז"ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל"ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו'…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו', יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו', על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ"ך כנ"ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי"ף ז"ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ"ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ"א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד' בעצמו, דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו', שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון "תורה לשמה" מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו' שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל"ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד' למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר"ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד' לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו'.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב"ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד' יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש"י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)

והנה היה בדעתי להדפיס את ספרי "לב שמח" על בראשית ושמות, כי קודם שנסעתי לבית הדפוס היתי מגיה את הכתבים של ספרי "לב שמח" עד ויקרא שיהיה בלי שום טעות, ויהיה מוכן ומזומן להדפיסם. וחשבתי אפשר יעזור לי ה' יתברך שאוכל להדפיס על כל השני הספרים, בראשית ושמות. אך כאשר דברתי עם המדפיס וראיתי שהוא דבר שאי אפשר, כי אין בדעתו ליתן לי שום הקפה רק צריך אני לשלם לו תיכף אחר הדפסה את כל המעות, ואם אדפיס עתה עד ספר ויקרא יעלה הוצאות הדפסה על סכום גדול מאד, כי גם על השני ספרים לבד מחזיק יותר משלושים דרוק בויגען, ובעד כל דרוק בויגען הייתי צריך לשלם יותר ממאה זהובים, חוץ מהוצאות הנייר. וראיתי שצריך אני להוציא על זה עד ארבעה אלפים זהובים והקפה לא היה רוצה המדפוס ליתן לי. וחשבתי להדפיס רק על איזה פרשות, היינו עד פרשת וישב, אך דברתי אודות זה עם מוכרי ספרים וגם עם רבנים ודורשים וכולם אמרו לי בפה אחד אם כבודו יכול להדפיס על כל חמשה חומשי תורה או לכל הפחות עד סדר ויקרא אז יהיו לכם קונים על זה, אבל אם ידפיס כבודו רק על איזה פרשות לא יהיה לכם קונים על זה, כי העולם רוצים ספר שלם (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת):

על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה ספר שמירת שבת, שיש בו דרושים יקרים ונחמדים מענייני שבת וגם קונטרס אגרת השבת על שפת זאדגאן והספר הזה הוא ראוי ושווה לכל נפש והוא באמת עונג רוחני לשבת. וגם הדפסתי שם שני שו"ת מעניני שבת: (עיין מה שכתבתי שם בהקדמה). וגם נגמר בדעתי להדפיס ספר הזה "לב אריה" והוא מעט שו"ת ופלפול מספרי הגדול לב אריה מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות ש"ות על כל ד' חלקי שולחן ערוך. וגם הדפסתי כאן מעט דרושים יקרים. ועוד יותר עשיתי שהדפסתי כאן ספר "שערי ציון" ציונים על כל הסוגית מש"ס בבלי וירושלמי מאות א' עד אות ת'. והוא דבר יקר מאד לכל רב ומורה ולכל תלמיד חכם הן להבחורים והן להבעלי הבתים תלמידי חכמים. והנה אף שכבר נדפס ספר קהלת יעקב מרבינו האלגאזי, ספר יד מלאכי, ספר כסף נבחר, ספר מלא הרועים וכו' ודומיהם. הנה הספרים הנ"ל המה ספרים גדולים וצריכים עיון רב וחיפוש גדול, אך הספר שערי ציון אשר אני מדפיס כאן הוא כדי להקל לפניכם עול החיפוש על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה מעט מזעיר דרושים יקרים מספרי הגדול "לב שמח" מה שיש לי עוד בכתב יד על כל חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות וגם להדפיס מעט מזעיר איזה שו"ת מספרי הגדול מה שיש לי בכתב יד לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס, כי כן דרכי להדפיס בכל ספר שאני מוציא לאור אני מדפיס שם איזה שו"ת, כי מה אני יכול לעשות שאין בכוחי להדפיס את כל כפרי "לב שמח" וספרי "לב אריה" שו"ת בפעם אחת, כי אני חולה מאד ואני מונח על ערש דווי ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי על כן מוכרח אני להדפיס מעט מעט. ואני מבקש מכל אחד ואחד מאחנו בני ישראל, הן מהרבנים והלומדים והן מן הדרשנים שיסמכוני בימין צדקם וליקח ממני את הספרים שלי היינו ארבעה חלקים ספרי "לב אדם" וגם ספרי "שמירת שבת" וגם הספר הזה "לב שמח" "ולב אריה" וגם ליתן מעות קדימה פרעטמעראנט כדי שאוכל לגמור את כל ספרי "לב אדם" על כל חלק ראשון יורה דעה מה שאני מדפיס ואין לי מעות לגמור:

ובזה שתקנו את ספרי וגם תתנו לי מעות קדימה פרעטמעראנט על שאר חבורים, מקיים כל אחד כמו מצות כתיבת ספר תורה, כמו שכתב הטור ביורה דעה בהלכות ספר תורה וז"ל שם, מצוה עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה וכו'. ואחר כך כתב שם הטור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שזה נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספרי תורה ולומדים בם, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו'. עד כאן לשון הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. הרי חזינן מזה שאם אדם מדפיס ספרים שהמה יהיו תועלת לבני אדם ללמוד בהם הדינין הוא גם כן מצווה כמו כתיבת ספר תורה, כיון שבזמן הזה אין לומדים כלל מתוך הספר תורה רק מתוך ספרים הדינים וספרי שו"ת, על כן כל מי שיהיה מסייע לי כדי שאוכל להדפיס את כל הספרים בוודאי יהיה מצווה בידו כמו שמסייע לכתיבת ספר תורה, כי כל הספרים שלי הנ"ל בוודאי יהיו תועלת גדול לבני אדם ללמוד בהם, כי ספרי "לב אדם" הוא תועלת ללמוד בו הדינים של איסור והיתר, וספרי "לב אריה" שו"ת ופלפולים על ש"ס גם כן תועלת ללמוד בו כי יש בו כמה חדושי דינים ופלפולים יקרים. וגם ספרי "לב שמח" הוא ספר השווה לכל נפש ללומדים ובעלי בתים, דרשנים ופשטנים ימצאו עונג בכל סדרה וסדרה, מידי שבת בשבתו, דבר בעתו מה טוב. בשבתם אל השלחן אשר לפני ה' בטוב לב, מרוב כל, אז נרבה יראי ה' בספרי "לב שמח" ונחת ינחת וקראת לשבת עונג זהו עונג הרוחני:

והנה בספרי "לב שמח" על הסדרה של קרח אמרתי לפרש מה דאיתא שם בסוף הסדרה, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרתי לפרש שם כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כי אם מלוה ה' חונן דל, שה' יתברך נתן לעשיר את חלק העני, והיה יכול לתת לעני עצמו, רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרהו, וכמן שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו שאמר מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים, לא משל עצמכם הוא, כי אם אתם רק תרימו את תרומת ה', מה שה' יתברך כבר הרים והפריש לצורך העני. והטעם, מכל חלבו את מקדשו, כל מה שאתם מקדשים מהלב שלכם לא מכם הוא, כי אם ממנו מהקב"ה :

ועוד שם איתא בסוף הסדרה ואמרת עליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואה יקב. והנה באמת פלא היא שהלוים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכסופא, לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו. הלא טוב להם אם יגיעת כפם יאכלו מהשדה אשרבזעת אפם יעבדו ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו להנות משל אחרים.

אבל כבר פרשתי בספרי "לב שמח" (דרוש מיוחד בעניין חיזוק התורה) את המאמר חז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. מה שבענינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כל כך שהיא בעצמה היה יכולת בידה לתת חיים לעושיה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ה' יתברך עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעל ידי כך ותומכיה מאושר, שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מה מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הקדושה.

כמו כן הוא אצל הלוים. לא שהלוים צריכים להחזקת הישראלים, אדרבה הלוים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעל ידי כך יהיה גם לישראל, אשר לא יגעו לשרת בקודש, חלק ונחלה בקודש, חלק ונחלה בקדושת הלוים. והמופת על זה אם הישראל היו נותנים ללוים רק בתורת צדקה כאשר רגילים לתת מלחמם לדל, אז מה דרכו של עני בפרוסה, היו רשאים לייתן להם הפחות והדל מותרות משלחנם. אבל ה' יתברך לא כן ציוה, כי אם בהרימכם את חלבו ממנו, כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי, בשביל שבאמת הכל של הלויים והישראל ניזון בזכותם. על כן כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אחר כך זהו מנות חלקו, כמו כן לא יהיה על ידי כך ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר ואז יראה בעיניו כי לא מתנת חנם הוא נוטל, כי אם בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאילו גדל בשדהו וכרמו. וזהו שאמר ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים. רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלוים כי אם נחשב להם כאלו היה תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' על ידי עמלם טרחם ויגיעם:

והארכתי בזה הרבה בספרי "לב שמח" וכאן אמרתי לקצר בזה:

והנה גם אני דוב אריה הלוי, באתי לבקש מאחינו בית ישראל לרחם עלי ועל ארבעה ילדים הקטנים שלי (עשה למען תינוקות של בית רבן) כי אני חולה וזוגתי חולה ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי ולקיים מה שכתבו בתורה והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, ולקנות ממני החבורים בסבר פנים יפות, כי אין אני יכול לתאר לפניכם כמה עמל ויגיעות היו לי לחבר את כל הספרים הנ"ל, עד שנחלתי מחמת זה. וגם בעת המלחמה נשרף כל הוני ורכושי, רחמנא ליצלן, ואין אני יכול לתאר לפניכם את גודל הדחק מה שאני ובני ביתי סובלים, כי הוא ממש פיקוח נפשות ששה נפשות, ה' יתברך ירחם על הילדים שלי וישלח לי ולזוגתי רפואה שלימה בקרוב.

והנה קראתי את ספרי מה שיש לי על דרוש בשם "לב שמח" מפני שני טעמים. א' מפני ששמי ושם אבי ואמי ז"ל נמצא בשם "לב שמח", כי אות ב' הוא ר"ת של שמי בערל. ואות ל' הוא ראשי תיבות של שמי ליב. ואות ש' הוא ראשי תיבות של אבי שמעון. ואות ח' הוא ראשי תיבות של אמי חיה. ואות מ' הוא ראשי תיבות של מלכה, כי שם אמי חיה מלכה ז"ל. וטעם ב' קראתי את הספר בשם "לב שמח" מפני שנמצא בספר הזה דרושים יקרים אשר המה משמחי לב של כל אדם אשר יביט בהם, ויהיה להם למשיב נפש זה עיני רוחנו. והספר השו"ת קראתי בשם "לב אריה", הוא גם כן מטעם ששמי נמצא בשם לב אריה:

והנה אני באתי להודיע שהקדמה הזה עד סוף דף ט"ו הדפסתי עוד בשנת תר"צ בעת שהדפסתי ספרי "שמירת שבת", וחשבתי אז להדפיס מעט מספרי "לב אריה", וגם חשבתי אז להדפיס ספר בשם שערי ציון ציונים על כל סוגיות הש"ס ועל ארבעה שולחן ערוך, אך נחליתי אז והייתי מונח בבית החולים איזה חדשים ולא הדפסתי אז יותר. ועתה חשבתי בלבבי שאדפיס עתה מעט מן ספרי "לב שמח" ומעט שו״ת מן ספרי לב אריה, ולא אדפיס את ספרי שער ציון על ש"ס וכל ארבעה שולחן ערוך, כי על זה צריך אני להוציא ממון רב וזה אין בכוחי בשום אופן:

ועתה טרם אני אכלה לדבר אשא עיני וכפי בתפלה אל אל שבשמים שבזכות כל אבותי הגאונים והצדיקים ובזכות הגאונים הצדיקים אבות של זוגתי ובזכות התורה הקדושה שעמלתי בה, ובזכות בני הקטנים יעזור ה' יתברך לי ולזוגתי ברפואה שלימה, ונזכה לגדל את בנינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים עם רוב נחת, ואזכה עוד להדפיס את כל החבורים שלי מה שיש לי עוד בכתב יד:

נאום דוב אריה בהר׳ שמעון הלוי קליג ז״ל מלפנים הייתי רב ואב״ד, ועתה אני חונה פה ק״ק לבוב, בעהמ״ח ספר ״לב אדם" על החכמת אדם, וספר ״לב אריה״ שו״ת וספר ״לב שמח״ על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות, וספר ״שמירת שבת".

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)