בזמן הזה החיוב כפול ומכופל להקדים ולישא אשה בן שמונה עשרה / הרב נפתלי צבי בראך הי”ד
“קומה עזרתה לי ופדינו למען חסדיך (תהלים מד). יש לומר, דתנן במסכת אבות ‘בן שמונה עשרה לחופה’, ובעל הטורים כתב רמז “והוא אשה בבתוליה יקח”, ‘והוא’ בגימטרייה שמונה עשרה, וכן “והוא כחתן יוצא מחופתו”. ובסעודת ליל שבת קודש אחת בשנת זאת תרצ”א אמרתי דמוכח נמי דלא סגי באירוסין לבד אלא גם הנישואין צריך להיות קודם שנת תשע עשרה, דהא אמר ‘בן שמונה עשרה לחופה’ דייקא. והיינו דכתיב “והוא אשה בבתוליה יקח”, וקיחה מקיים גם בקידושין לבד, עיין ריש מסכת קידושין, לכך אתא קרא בתרא לאטפוי ואמר “והוא כחתן יוצא מחופתו” שגם החופה תהיה בשנת שמונה עשרה. ואם אמרו כן בזמן הש”ס, כל שכן בזמן הזה החיוב כפול ומכופל להקדים ולישא אשה בן שמונה עשרה. כי השתא הדור פרוץ מאוד מאוד כאשר עינים תחזנה, ואין תקנה רק להקדים לישא אשה, כמו שאמר הגאון הקדוש מלובלין זי”ע בספר ‘זכרון זאת’ פרשת תצוה, “ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה”, ‘מכנסי בד’ היינו “מושיב יחידים ביתה” (תהלים סח), ודרשו ז”ל (סנהדרין כ”ב.) שמזווג זווגים. וזה תקנה לפרצה בעריות, עיין שם. אלא שגזירת המלכות שלא לישא אשה קודם שנפטר מחובת עבודת הצבא. ומרגלא בפומי לומר שבדור פרוץ בעריות כזה החיוב יותר גדול לקיים משנה הנ”ל וזכות המצוה תעמוד לו להגן עליו להעביר ממנו עול מלכות, וכהבטחת חז”ל במסכת אבות (פרק ג’) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ועול תורה יש בכללה לישא אשה שנקראת בדברי חז”ל (קידושין כ”ט:) ‘רחיים על צווארו’. ובזה פירשתי הפסוק (איכה ג) “טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו”, שטוב לגבר שישא אשה בנעוריו במוקדם האפשר. ולא עוד אלא אפילו אם נגזר חס ושלום עליו לעבוד בעבודת הצבא ולא תגן עליו המצוה, אז יותר החיוב לישא אשה מקודם, כל מקום שאפשר שתתפרנס אשתו במשך עבודתו, כדי שיהא לו פת בסלו קצת ולא יכשל בעריות חס ושלום בעבודתו. על כן החיוב לעשות כל התפעלות לישא אשה מקודם. והנה כתיב “אעשה לו עזר כנגדו”, והיינו שעשה לו אשה לעזר, וכן אמרו ז”ל (קידושין ו’) האומר ‘הרי את עזרתי’ הוא לשון קידושין למיחש לכתחילה על שם קרא הנ”ל ד”אעשה לו עזר”.
ו”קומה” יש לומר שהוא לשון הקדמה כדילפינן (פסחים ד’) מ”וישכם אברהם בבוקר” דזריזין מקדימין למצוות. וזהו שכתוב “קומה עזרתה לנו”, כלומר שלי לי עזרתי זו אשה במוקדם האפשר. וכי תימא הא אכתי עול מלכות עלי, “ופדני” – היינו שתפדה אותי מזה בנפש תחת נפש, ויתמלא סכום עבודי הצבא מאחרים, “למען חסדיך”, כלומר דכתיב “ואיש אשר יקח את אחותו כו’ חסד הוא”, ופירש רש”י, ואם תאמר איך נשא קין את אחותו, חסד הוא שעשיתי בשביל קיום העולם. וכתיב (תהלים פט) “עולם חסד יבנה”. ובחסד זה תעזור נא גם לי שלא יהיה לי עכוב מלשא אשה במוקדם.
ועוד יש לומר ד’בן שמונה עשרה לחופה’ על האיש נאמר, שמצווה בפריה ורביה, אבל לא על האשה שאינה מצוות. ונערה המתרצת להינשא לבין שמונה עשרה אף שיש לחוש שתשב זמן רב כעגונה וכאלמנה חיה, זה חסד גדול ממנה. וכמו שאמר בועז לרות “הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים”. וזהו שכתוב “קומה עזרתה לנו פדינו למען חסדיך”, כלומר מי שהקדים ונשא אשה בן שמונה עשרה אומר לאשתו, ‘קומה את עזרתי והתחנני לפני הבורא לפדות אותנו, למען חסדיך, כמו שאת עשית חסד עמי כן יעשה הקב”ה’.
(דבר נצב, ליקוטים, עמו’ ריב-ריג)
נפתלי צבי בראך, אב”ד מאגנדורף (נאג’-מאג’אר, כיום בדרום מערב סלובקיה), בנו בכורו של הרב שאול בראך אב”ד קאשוי, נולד בשנת 1890 (כך ע”פ ‘קהילות הונגריה’. ובדפי עד נכתב שנולד בשנת 1895). הוא נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב אברהם וובר מקהילת פלדיהאז, שעמד בראש בית המדרש “בית אברהם” והתפרסם כמקרב לבבות לאבינו שבשמים בתורה וחסידות. לאחר נישואיו היה הרב נפתלי צבי סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים, תוך שהוא לומד ש”ס ופוסקים בהתמדה לילות כימים.
לאחר שעזב את בית חותנו, עבר לגור בסמוך לאביו בקראלי (נאג’ קארוי) וביקש במשך כעשר להתפרנס מיגיע כפיו בעסקי מסחר בדגים, אך לא הצליח במסחרו והפסיד את כל הונו. בהנחיית אביו הסכים הרב לבקש היתר הוראה מגדולי דורו ומונה לאב”ד מאגנדורף בשנת תרפ”ב (1922). הוא נהג את נשיאותו ברמה ונלחם בכל ניסיון להנהיג שינויים בדת ובמסורת ישראל.
הוא עמד בראש ישיבה שם וחינך את תלמידיו ללמוד בהתמדה ולנהוג בדרכי החסידות. תלמידיו הגיעו מסלובקיה ואף מהמדינות הסמוכות, הונגריה ורומניה. הוא השגיח על תלמידיו ונהג לבקר בפנימיות הבחורים לבדוק שאינם מבטלים את זמנם בדברים בטלים. שיטת לימודו בישיבה הייתה כפי המקובל בישיבות הונגריה. הרב ערך להם מבחנים בעל פה. מידי בוקר לימד שולחן ערוך, פעמים בשבוע לימד לפני הצהרים סוגיות עם מפרשים לאחר שיעור מוסר, שלש פעמים בשבוע לימד לקראת הערב גמרא עם תוספות ופעם בשבוע לימוד שולחן ערוך יורה דעה. בשנת תרפ”ז (1927) למדו בישיבתו 40 בחורים בגילאי 13-23, והישיבה קבלה סיוע מה”סנטרל רליף קומיטי” בניו יורק. הישיבה התקיימה עד לכניסת ההונגרים לעיירה.
בהקדמת ספרו מעיד תלמידו, הרב בנימין יוסף וובר, על הנהגות רבו, על תפילתו הנעימה, על אמירת סליחות ותחנונים בבכי ואנחה ועל התלהבותו הקדושה בשבתות וימים טובים. הרב דחה בקשות של קהילות גדולות שביקשו להכתיר אותו כרבם, והעדיף להמשיך ללמוד וללמד בהתמדה מתוך הדחק באין מפריע.
הרב נהרג עקה”ש יחד עם הרבנית דבורה, ובנם אפרים בכ”ז בסיון תש”ד.
חיבר חידושי תורה בכתב יד, וביניהם חיבור על פרשיות התורה והנ”ך, ובהם דברי אגדה ומוסר וחידושים המושכים את הלב לאהבת ה’ וליראתו, בשם “דבר נצב” – שהוא ראשי תיבות “דברי בן רבקה נפתלי צבי בראך”. כיום או יומיים לפני שגורש לאושוויץ טמן הרב בקרקע בית העלמין את כתבי ידיו, וקרא לתלמידו, הרב אשר בלומנפלד, וגילה לו כי טמן שם מטמון בארגז בדיל, וביקש ממנו “כשתזכה להשאר בחיים ותבוא הביתה תחפש ותוציא המטמון ובתוכו תמצא גם צוואה ממני מה לעשות עם המטמון”. לאחר תום מלחמת העולם חזר התלמיד ממחנה ההשמדה למאגנדורף. הוא חפר ומצא את ארגז הבדיל ובתוכו התגלו כתבי היד של רבו. לאחר שעלה לארץ ישראל מסר התלמיד חלק מהכתבים לתלמיד אחר ואת החיבור “דבר נצב” השאיר לעצמו עד שמסרו לחתנו של הרב שאול בראך, הרב יוסף יושע גרוס אב”ד קראלי. כתב היד נמסר לתלמידי הרב נפתלי צבי, הרב יוסף יהושע פדר והרב בנימין יוסף וובר, שהכינו את הספר לדפוס והוציאו אותו לאור בשנת תשל”ה, אף שמחמת ענוותנותו התכוון המחבר שיועתק חיבורו רק עבור משפחתו ותלמידיו.
גרסה מעט שונה על הטמנת כתבי היד מופיע ב”הקדמת נכדי המחבר”, בספר ‘וישאל שאול’, א, מאת הרב שאול בראך. ע”פ הגירסה שם, הרב נפתלי צבי הטמין את הכתבים בחצר ביתו, בסיוע תלמידו, בטרם גורש לגיטו בעיר סעדהאהעל.
תשובה אליו מופיעה בשו”ת לחם שלמה, או”ח, סי’ סט מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי”ד.
פסק הלכה שכתב בעניין איסור הנאה מתערובת ספירט בפסח, הודפס בעולת החודש, ניסן תשל”ח, שנה ב קונטרס ז (יט), סי’ סח, עמו’ רפט.
מספר הצפיות במאמר: 55
