חיותו של אדם מהאות שלו בתורה / הרב מיכאל זאב זבדסקי הי”ד
“כה תאמרון לאדוני לעשו וגו’ עם לבן גרתי ואחר עד עתה”. ופירש רש”י דבר אחר גרתי ואף על פי כן תרי”ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים. במסכת עבודה זרה (דף ג ע”ב) איתא אמר רב יהודה אמר שמואל מה דכתיב “ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו”, למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה ומן המצות מיד מתים. עד כאן. והקושיא מפורסמת הרי כמה וכמה בני אדם שפורשין מתורה ומצות וחיים ומאריכים ימים ושנים. גם יש להבין הלשון שפורשין מדברי תורה. פרישה זו מה הוא, דמשמע שהיה דבוק בתורה ופירש ממנה, כדאמרינן איזה מעות לא יוכל לתקון זה תלמיד חכם דפירש מדברי תורה, וקשה הרי בוודאי לא עדיף מי שלא היה דבוק בה כל עיקר. והוא ליה למימר שאינו עוסק בתורה. ואומנם הדבר יובן עם מה שאמר הבכור שור בראש השנה (דף יא) בהא דג’ ספרים נפתחים, וזה לשונו, בפיוט יום ב’ דראש השנה בסילוק דשברים איתא ג’ ספרים מנוקדים וכו’. אומנם יש לפרש מנוקדים ממש קאמר, על פי מה שתירצתי על הקושיא המפורסמת במפרשים איך אמר דרשעים נכתבים לאלתר למיתה, הא קא חזינא כמה רשעים מאריכים ימים ושנים ברעתם עד זקנה ושיבה וכו’. וביארתי דידוע שיש לכל אחד נפש רוח ונשמה, ואף על פי שיש עוד תי’ יתירה [צ”ל: חיה יחידה] אין זה כי אם לנביאים וכו’. ואם הוא צדיק אלו ג’ משתמרים בקרבו ואינם זזים ממנו, אבל כשחוטא גורם לסור ממנו נשמה, ואם חוטא יותר, גורם לסור ממנו בחינת רוח, ונשאר בו רק בחינת נפש ונמשל כבהמות נדמה. וכל זה נקרא “מיתה”, כשסר ממנו הבחינה הנזכרת, דמה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא. והיינו דאמרינן “נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה”, פירוש שיפרד ממנו נשמתו או אחר כך רוח עד הגיע שגם נפשו יסור ממנו וימות ממש. ולכן אף שרואים הרשעים חיים וקיימים, מת הוא, והיינו דאמרינן “הרשעים בחייהם קרויים מתים”. ואכתי צריך ביאור מה שאמר “ימחו מספר, זה ספרן של רשעים”, דמשמע במחיקה סגי, ומה שאמר “נכתבים ונחתמים למיתה” פירשו בו דהמחיקה היינו הכתיבה למיתה, ואם כן איך נדע במחיקת שמו אם לנשמה אם לרוח או לנפש וכו’. אבל ידוע בספרי המקובלים שיש בתורה אותיות ותגין ונקודות, והאותיות הם רומזים לנפש, והתגין לרוח והנקודות לנשמה. וידוע שיש ששים רבוא אותיות לתורה וישראל ששים רבוא (והרמז ישראל, ראשי תיבות ‘יש ששים רבוא אותיות לתורה’), לכל אחד יש אחיזה באות אחת, והוא חיות שלו ושמו משולב בו. וכן כתוב בספר של מעלה כל אחד אות שלו ותגו ונקודתו, נגד נפש רוח ונשמה שלו. ולכן סבירא ליה בשנגזר עליו שיסור ממנו נשמה, מוחקין מספר הנקודה שלו. וכשנגזר שיסור ממנו הרוח, מוחקין גם התג. וכשנגזר שימות מכל וכל בצאת נפשו, מוחקין הכל. ושפיר ייסד הפייטן שלשה ספרים מנוקדים, והוא הדין לתגין, אלא דחדא מנייהו נקט לפי החרוז שלו. עד כאן לשונו הזהב. ומעתה יובן הא דש”ס עבודה זרה הנ”ל, כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים, והיינו דכל אחד מישראל יש לו אחיזה בדברי תורה באות שלו והוא חיותו ושמו משולב בו כנ”ל, וכשחוטא וגורם על ידי זה לפי גודל חטאו לסור ממנו נשמתו או רוחו ועל ידי זה נמחק התג או הנקודה שלו כנ”ל, והוא מיתתו שנפרש מן התורה ואין לו אחיזה בדברי תורה. ואם כן שפיר דייק “כשפורשין מדברי תורה”, שנפרש ונפרד האחיזה בתורה, אם בנשמתו, אם ברוחו,ולפעמים גם בנפשו, הרי זה מיתתן ומיד מתים.
ובזה יובן כוונת הפסוק “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כלכם היום”. דקשה קושיית הש”ס, וכי אפשר לדבוק בהקב”ה. ואומנם הנה אמרו, קב”ה, אורייתא וישראל חד הוא. ואינו מובן לכאורה. ואומנם הנה ידוע דכל התורה כולה היא שמותיו של הקב”ה,ועל זה אמרו שהתורה הוא כלי אומנותו של הקב”ה, שצפה בתורה וברא העולם, והיינו בשמותיו של הקב”ה. וכבר מבואר דכל אדם מישראל יש לו אות שלו בתורה, ששים ריבוא אותיות כנגד ששים ריבוא ישראל. ואם כן אתי שפיר דהקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא. דהתורה היא שמותיו של הקב”ה ושמותיהם של ישראל, דכל אחד מישראל אות שלו בתורה ושמו משולב בו כנ”ל. ובזה יובן איך האות בתורה הוא חיות שלו, והיינו על ידי שיש לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב”ה והקב”ה מחיה את כולם. וכשנפרד מהאות שלו בתורה, ממילא אין לו אחיזה ודביקה בשמו של הקב”ה, מיד הוא מת. וזה שאמרינן בכמה דוכתי דע”י החטא פוגם בשמו של הקב”ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ”ל. ואינו מובן לפי פשוטו. ובזה יובן היטב דכשאדם חוטא , הרי פוגם באות שלו שבתורה וגורם למחיקת התג או הנקודה, אם כן הוא פוגם בשמו של הקב”ה, באותיות התורה, המה שמותיו יתברך כנ”ל. וגורם לפגום ולפסול הספר תורה של מעלה. וזה ושכתוב “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם”, היינו שיש לכם אחיזה ודביקה בתורה, שהוא שמותיו של הקב”ה, אז “חיים כלכם היום”, דזהו החיות שלכם. מה שאין כן כשנפרד ונפרש מהתורה, דאז אין לו דביקה בהקב”ה, פסקי’ לחיותי’, וזהו מיתה, וכאמור.
והנה על פי האמור יש לבאר הא דתהלים (א) “כי אם בתורת ד’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה”, דמקשה הש”ס דתחילה אמר “תורת ה'” ואחר כך “ובתורתו”. וגם הכפל למה. והנה בעבודה זרה (דף יט) אמרינן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, שנאמר “בתורת ה’ חפצו”. ונראה לי הכוונה בזה דאנו רואים בבני אדם שזה יש לו חשק ביותר ללמוד מסכת זו ועניין זה וכדומה. וזה יש לו חשק ביותר למסכת אחרת ועניין אחר. ונראה לי דזה בא לפי שורש נשמתו, לפי האות שנפשו ורוחו ונשמתו דבוקה בו. ומשום הכי להתורה ששייך לאות זה יש לאדם חשק ביתר שאר ויתר עז. וכן הוא לעניין קיום המצוות, כמו שכתבו הספרי מוסר שמצינו שאחד יש לו חשק יותר למצווה זו וזהיר בה טובא. ואחד למצווה אחרת, וכדאיתא בגמרא “אביך במה הוי זהיר טפי”, והיינו גם כן מטעם הנ”ל דהוא על פי שורש נשמתו ששייך למצווה זו. והיינו גם כן כנ”ל דלפי האות שיש לו בתורה, והוא נפשו ורוחו ונשמתו ממילא להמצווה השייך לאות זה יש לו חשק ורצון ביותר. וכן הוא בדברי תורה. ובזה ביארתי הא דפ”ק דנדרים (דף ח) האומר אשכים ואשנה פרק זה, מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. ופריך והא מושבע ועומד הוא מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה. עיין שם. וקשה טובא ניהו, דכתיב “ושננתם”, וכתיב “והגית בו יומם ולילה”, מכל מקום הרי אינו מושבע ועומד ללמוד דווקא פרק זה או מסכתא זו, ויכול ללמוד פרקים ומסכתות אחרות. ואומנם להנ”ל ניחא, דכיוון שאמר אשכים ואשנה פרק זה ומסכתא זו, אם כן יש לו חשק לזה והוא משורש נשמתו, ואם כן אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ, וממילא הוי מושבע ועומד לזה. וזהו שאמר כי אם בתורת ד’ חפצו, והיינו כדרשת חז”לדאין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ. ועל זה קאמר טעמא מה, משום “ובתורתו יהגה”, והיינו מפני שזה הוא תורתו ששורש נפשו ורוחו ונשמתו דבוקים בחלק זה שבתורה, והוא תורתו, ואתי שפיר.
ועל פי דברי הבכור שור הנ”ל יתבאר ג”כ הא דאמרינן בשבת (דף קנא) ובסנהדרין (דף צח) “ומוראכם וחתכם יהיה” וגו’, כל זמן שאדם חי אימתו מוטלת על הבריות, כיון שמת בטלה אימתו. ואיתא כמי התם דאמר רמי בר אבא, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר “אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו”. ופירש רש”י כדרמי בר אבא דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה. ולדברי הת”ש הנ”ל הפירוש כנ”ל, דרמי בר אבא ילין נמי דרשה שלו מהא דכתיב “ומוראכם וחתכם” כל זמן שאדם חי. ד”חחכם”, לשון חיות הוא, דכל זמן שהוא חי אימתו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי. והא דחזינן דארי נופל על האדם כדפריך הש”ס שם, על זה קאמר כדרמי בר אבא נדמה לו כבהמה, כדכתיב “אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו”. והיינו דאדם השלם שלא פגע באות שלו שבתורה, שזהו חיותו כנ”ל, מוראו מוטלת על הבריות, אפילו על ארי, כדכתיב “מוראכם וחתכם”, כל זמן שהוא חי ממש, שיש לו אחיזה במקור חיותו. ואמנם כשחוטא, דניטל ממנו רוחו ונשמתו, אף שעדיין נפשו בתוכו, וחי היינו דחי כבהמה ו”נמשל כבהמות נדמו”, וכנ”ל, ואם כן שוב לא מקרי “חי”, ואין אימתו מוטלת על הבריות, דסר ממנו צלם האלקים ואדם בל ילין ביקרו ונמשל כבהמה ואין החיה יראה מפניו, דפניו פני בהמה, דנפסק חיותו שהיה דבוק בתורה ובקב”ה, ואין לו תואר אדם, ותוארו כתואר פני בהמה.
וקרוב לזה מבואר בבעל עקידה פרשת נח בפסוק הנ”ל “ומוראכם וחתכם”, כי האדם הנברא בצלם אלקים בשמרו תורת אלקיו בקרבו, שומר בזה תמינתו וצלמו ולא יחליפם ולא ימיר אותם בתבנית שור אוכל עשב. ואז נכנעים ונרתעים כוחות גופו לפניו וסרים למשמעתו וכל אשר תאמר הנפש המדברת אליהם יישמעו בקולה. ולעומת זה גם כל הנבראים וכוחותיהם, מדומם וצומח וחי, קשורים ליעקב חבל נחלתו, משתחווים למרחוק ויאמרו ‘הננו עבדים לאדונינו’. והאדם השלם הזה נוטה טבעי היצורים אל כל אשר יחפוץ. ומצד זה נאמר לו לאדם “ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ”. וזה העניין הוא טבעי אל שומר התורה מסגולת צורתו וצלמו צלם אלקים. אולם בהתפשט האדם מעצמו לבוש התורה וקיום מצוותיה, אז עוז פניו ישונא, ותעבור צורת בעל החיים על פניו. אדם הלז ביקרו בל ילין, נמשל כבהמות נדמה, ותמונתו וצלמו אז תבנית כל בהמה אשר בארץ. והיה כל מוצאו מהחיים הדורסים יהרגהו. עד כאן תורף דבריו ז”ל, עיין שם באריכות. והן הן דברי רמי בר אבא הנ”ל, ולפי מה שנתבאר זהו נלמוד מדרשת הש”ס הנ”ל “ומוראכם וחתכם”, כל זמן שהוא חי, אבל כשמת מיתת רוח ונשמה כנ”ל נמשל כבהמה. וזהו שאמר גם כן הכתוב “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”. הכוונה בהיות צלם אלקים על פניו, יען שלא פגם בשום חטא ועוון וקיים כל התורה ומצוותיה, וקוב”ה ואורייתא וישראל חד הוא, מ”ה ייראו ממך. וכן איתא בברכות (דף ז ע”ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, שנאמר “עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם”. ופריך, איני, והאמר רבי יצחק, אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו, שנאמר “יחולו דרכיו בכל עת” וכו’. ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור, דאמר רב הונא מה דכתיב “למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו”, וכי רשע בולע צדיק, והא כתיב “ה’ לא יעזבנו בידו”, וכתיב “לא יאונה לצדיק כל און”. אלא “צדיק ממנו” בולע, צדק גמור אינו בולע. הרי דצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשעים אפילו השעה משחקת להם, מפני שכולם נופלים לפניו.
והנה יעקב אבינו עליו השלום היה ירא מעשו הרשע ושלח אליו שלוחים מפני רוב ענוותנותו שלא היה מחזיק עצמו לצדיק גמור, והוי סבירא ליה כיוון דעשו הוי רשע שהשעה משחקת לו, ואם כן “יחילו דרכיו בכל עת”, והיה ירא ממנו שלא יבלענו, דצדיק שאינו גמור בולע. ואמנם לעשו שלח לאמור “כה תאמרו לאדוני לעשו וגו’ עם לבן גרתי” ואף על פי כן תרי”ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ואם כן כיוון ששמרתי כל התרי”ג מצות, אם כן הוי צדיק גמור, ואינו ירא מרשע אפילו שהשעה משחקת לו. ושלח לו כן כדי לייראו. ואמנם באמת לא החזיק את עצמו לצדיק גמור. ומשום הכי אמר “כי ירא אנכי אותו” וגו’. ואמר “וירא יעקב מאד וגו’ קטונתי מכל החסדים וגו'”, ופירש רש”י שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא. והיינו שירא שאינו צדיק גמור. ואמנם הנה כל זה אילו היה עשו בא להתגרות ביעקב. אבל אם עשו לא בא כלל להתגרות ביעקב, ואדרבא יעקב היה מתגרה בעשו, ושלח אליו “עם לבן גרתי ותרי”ג מצית שמרתי” ואיני ירא ממך. אם כן הקושיא ממה נפשך על יעקב. אם החזיק עצמו לצדיק גמור, כאשר שלח אליו, וצדיק גמור מותר להתגרות ברשע אף שהשעה משחקת לו, אם כן [לא] היה לו לירא ממנו, ולמה ירא יעקב מאד ויצר לו. ואמר “כי ירא אנכי אותו”. ואם לא היה מחזיק את עצמו לצדיק גמור, אם כן למה התגרה בו, דצדיק שאינו גמור אסור לו להתגרות ברשע שהשעה משחקת לו, ולמה שלח אליו כנ”ל, כיוון דעשו לדרכו היה מהלך. ובזה יובן דברי המדרש, וזה לשונו, “וישלח יעקב מלאכים לפניו”, רבי יהודה בר סימון פתח “מעין נרפש ומקור משחת” וגו’, אמר ר יהודה בר סימון, כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. וכמעין נרפס וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע. אמר לו הקב”ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו “כה אמר עבדך יעקב”. רב הונא פתח, “מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו”. שמואל בר נחמן אמר, משל לארכי ליסטים שהיה ישן וכו’ עבר חד ושרי מעיר ליה וכו’ קם ושרי מקפח ביה וגו’. כך אמר לו הקב”ה, לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו., וכו’. עיין שם. ועיין בידי משה שכתב דהאי שחזר ואמר “וכמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע”, הוא דבר אחר. עיין שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דהמדרש אמר דהקב”ה מאשימו ליעקב ממה נפשך כנ”ל. ותחילה אמר כשם שאי אפשר למעין להרפס כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע. ואמנם זהו בצדיק גמור כנ”ל. אבל בצדיק שאינו גמור, אז הוי להיפך. “כמעין נרפס וכמקור משחת צדיק ממיט עצמו לפני רשע”, היינו צדיק שאינו גמור. אמר לו הקב”ה, לדרכו היה מהלך וכו’, והיינו ממה נפשך, אם החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן אי אפשר למוט לפני רשע, ולא הי לך לירא ממנו. ואם לא החזקת עצמך לצדיק גמור, אם כן לא היה לך להתגרות בו, דהוא לדרכו היה מהלך, ולמה שלחת אליו. ואתי שפיר.
הרב מיכאל זאב זבדסקי (זאוואדסקי) הי”ד נולד לאביו ר’ אהרן יחיאל ולאמו שיינדל לבית רוזנטל. הוא הוסמך להוראה מאת הרב יואב יהושע זבדסקי רבה של קינצק, והיה מקורב ל”אמרי אמת”. הוא היה למדן מופלג, חריף ובקי, דרשן מוכשר, מתון ואהוב לבריות, אב”ד פראשוביץ’ ואחר כך רב בעיירה בוסקו-זדרוי שבמחוז קילצה פולין. נשא לאשה את מרת מרים לבית פיינר.
מחבר ספר “מתנה טובה” על מסכת שבת (פיעטרקוב, תרס”ח), דרשות “דורש טוב” (פיעטרקוב, תר”ע), “זבחי צדק” על מסכת זבחים ופסקי הרמב”ם (פיעטרקוב, תרפ”ט-תרצ”ג), “עין משפט” על שו”ע חושן המשפט (תרע”ד-תרצ”ח) ו”אורח לחיים” על שו”ע אורח חיים (לובלין, תרצ”ט). ספריו זכו להסכמות מגדולי הרבנים והאדמו”רים בדורו.
בספטמבר 1939 נכבשה בוסקו-זדרוי בידי הגרמנים. הם החרימו את חנויות היהודים, הורו להקים בה יודנרט מרכזי ליישובי הסביבה, והחלו לשלוח יהודים לעבודות כפייה. באפריל 1941 הוקם בעיירה גטו פתוח, והיהודים חוייבו לשאת על זרועם מגן דוד כחול על סרט לבן. באוקטובר 1942 גורשו יהודי בוסקו-זדרוי לפינצ’וב הנצאת במרחק של חמש שעות הליכה. משם גורשו לינדז’יוב ועברו סלקציה. הצעירים נשלחו למחנות עבודה באיזור קילצה, ושאר היהודים גורשו להשמדה בטרבלינקה. ככל הנראה נספה הרב עם בני קהילתו בשנת 1942, בהיותו כבן 70, כפי שכתבו שנים מנכדיו ב”דפי עד” המופיעים במאגר “יד ושם”.
מספר הצפיות במאמר: 215
