דרוש לנו לחנך רבנים שתהיה להם ידיעה ברורה בתורתנו ושלא יהיו כמגששים באפלה בדרכי החיים / הרב דוד אביגדור הי”ד
יש שיעבדו ויעמלו שנים, כדי לייסד ולתקן דבר מה לטובת עמנו, והתיקון הזה אינו מתקבל על לבו של הקהל הגדול בשום אופן, למרות היותו פרי ההיגיון והניסיון. והרעיון לייסד בית מדרש כללי, לחנך רבנים חרדים, יוכיח. עד כמה דרוש לנו לחנך רבנים חרדים בארצנו, רבנים שתהיה להם ידיעה ברורה בתורתנו ושלא יהיו כמגששים באפילה בדרכי החיים, כמדומני שאין מן הצורך לבאר. כל אחד מאתנו יודע זאת. זוהי שאלה ישנה, שכבר דשו בה רבים. הכל מרגישים בחסרון הגדול של רבנינו, הכל רואים את הבניין נוטה ליפול ועדיין לא נכנסו בעובי הקורה לטכס עצה כיצד לתקן את הבניין הרעוע הזה. הדעות מחולקות, אולם בדבר הגון של פרחי רבנים, הכל מודים שהוא צורך נחוץ. הן אמנם כבר ניסו להניח את האבן, למלל את המלט בשביל הבניין, אולם בכל פעם באה איזו סיבה והפחיתה את ערכה של העבודה. וכל המסתכל בעין פקוחה יראה, שהסיבה לזה הייתה שרק יחידים עסקו בדבר על דעת עצמם או איזו אגודה, שאינה מכילה אלא מספר קטן מבני עמנו, ובכן אי אפשר היה שיבוא הדבר לידי הסכם כללי ותמיד היו מתנגדים. אם הללו באו ודרשו לשבח, באו הללו ודרשו לגנאי, והללו באו ואמרו סתם “לא כי”, כנהוג. וכולנו יודעים שהדעות הללו כולן אינן אלא תולדות המלחמה שבין האגודה והאגודה כשהיא לעצמה, ובעיקר הדבר אינן מחולקות כל כך.
ומה מאוד שמחתי בקוראי ב”המצפה”, שהרב ד”ר פריינד מלבוב הרציא על צורך בית המדרש כללי לחנך רבנים חרדים בשביל פולין הקטנה. יודע אנכי, שהרב ד”ר פריינד אינו בא-כוח איזו אגודה, ועוד יותר הוא מבקש אספת רבנים חרדים בכלל, אלו הרבנים שהדבר נוגע לליבם ויודעים בטובו של הדבר, ועלולה היא האספה הזו להביא בוודאי תועלת מרובה. וכבר קיוויתי לשמוע את הקול הקורא לבוא אל האספה.
והנה לדאבוני בא “אחד הרבנים” במאמרו “האמת על דבר הרבנות” (המצפה גליון ה’ [28.01.1921, עמו’ 1]) והוביש את תוחלתנו. הן אומנם שהעורך הרגיש בזה וניסה להצדיק מעט את הרב ד”ר פריינד, אולם אני אומר שהכותב הנכבד העמיד את שאלתו שלא כעניין. לאשרי הנני מכיר את הרב ד”ר לוי פריינד ויודע שלא בצדק אומר הכותב הנכבד: “אך כפי הנראה אין הרב הלזה בקי היטב במצב הקהלות והרבנות בארצנו”. יודע הוא ויודע למדי ובא איפוא בהרצאתו להטיב את המצב השפל הזה. אבל לא רק השפה, שפת המדינה בעצמה, מעכבת להטיב את המצב, אלא גם לימוד התורה צריך לחיזוק ולתיקון. וזהו עיקר חדש לגמרי! ומה של הכותב הנכבד הייתה כמילתא דפשיטא וכעניין שאין צריכין לענות בו, אדרבא הוא הוא הדבר המעכב להטיב את מצבנו. רוב רבנינו חוץ מזה שאינם יודעים בהוויות העולם, אינם יודעים – אל יהי לנו לגנאי – את תורתו אנו על בוריה, וזה עיקר מטרתו של בית מדרש הכללי (ואם היא איננה מטרתו של הרב ד”ר פריינד, אז היא מטרתנו אנו). הנני מדגיש ומטעים עוד הפעם, שלא רק השפה צריכים הרבנים לדעת, אלא בעיקר את תורתנו. תורתנו זו הקדושה והאמתית (כי פרחי הרבנים לא עסקו כל ימיהם אלא בספרי פלפול ושעורי עיון ובהם לא ראו את המאור שבתורה. המערכת).
די לנו להזכיר רק העובדה הזו: הנה בא הצורר ניעמיאבסקי וכתב ספר בשם “הנשמה היהודית באספלריא של התלמוד” ושם הוא מטיח דברים כלפי תורתנו, דברי שווא ותפל ותולה בנו סרחונות כאלו שלא היו לנו מעולם, ומביא ראיה לדבריו ממאמרי התלמוד והפוסקים. ואין מן הצורך לאמור כי כל דבריו מופרכים המה ממסד ועד הטפחות ושהספר הזה הוא כעשן לעינינו ומביא לנו היזק גדול גם גם אין מן הצורך לתאר, ובכל זאת לא מצא שום רב את עצמו מחויב לצאת כנגדו ולהילחם בעד תורתנו, למנוע חילול השם רב ועצום כזה. תאמרו שהשפה מעכבת, יען כי נכתב הספר בהשפה הפולנית? בכן די היה לרב נבון בעל עוז לבקש איזה יהודי היודע את השפה הפולנית, שיתרגם לו את התוכן ולסמנו את הראיות המובאות שם ואחרי כן יתן הרב את בקורתו; אלא מה הוא העיכוב? הוי אומר הידיעה האי ברורה בתורתנו. אומנם יש לנו מפלפלים, בעלי תריסין, עוקרי הרים וטוחניהם, אבל אין לנו עדיין רב שיידע “מה להשיב”, שיידע איך להילחם נגד גוי. השם ישמרני, מי פתי יבקש צרה לעצמו.
ובכן מטרת בית המדרש הוא איפוא ללמד את תורתנו הקדושה על בוריה ועל אמיתתה, ללמד את שפת המדינה והיות העולם וגם להביא רבנים תחת ההסתדרות. וההסתדרות הזו תהיה אחראית על כל דבר הנעשה בתורתנו ובעולמנו. ואף אומנם מכשולים רבים על דרכנו ויודע אנכי כי לא על נקלה יעשה הדבר. עדיין יחסרו לנו מורים מומחים. אבל יש הביטחון, שאם תהיה אספת רבנים, כי אז נתיר השאלה הגדולה הזו. אולם “אוי לנו אם בראשית עליתנו בסולם הגדול כבר נישא עינינו אל הגג ולא נתן לבנו בשליבות הקרובות, ואוי לנו גם כן אם נשכח ולא נזכור שהשליבות צריכות להביאנו עד לראש הסולם”. הדברים האלו, שנאמרו על עניין אחר, מתאימים מאוד לחפצינו. אומר הוא הכותב הנכבד: “לדעתי נכון לייסד מרכז רבני בארצנו, שבכוחו יהיה לכוף את הקהילות הפנויות מרב, שיקבלו עליהן רב”. מרכז כזה יעלה בידינו לייסד אם נעמוד כבר על ראש הסולם. והשלבים, אשר יביאו אותנו לראש הסולם הזה, הם רק לייסד בתחילה בית מדרש כללי לחנך רבנים. ואם יהיו לנו רבנים מומחים, אז בלי ספק נמצא להם ערים, כמו שהעיר העורך.
ואתה ידידי הרב ד”ר פריינד, אל תפסוק מלעבור את עבודתך הפוריה, מי ייתן שרעיונך יתגשם במציאות, חזק ואמץ ויהי ה’ עמך!
דוד אביגדור
(מטרת ביהמ”ד הכללי, המצפה, קרקוב, 04.02.1921. עמו’ 2)
הרב דוד אביגדור, מרבני גליציה, למדן ועסקן, נואם, סופר ומשורר, מורה דרך לרבים, מעורר ומנהיג נערים לחיי מעשה של בנין ארץ ישראל על אדני תורה ועבודה. נולד בהושענא רבה תרנ”ח (1897) לאביו הרב אברהם יששכר בר, רבה של העיירה טיראווה-וולאסקה ואמו הרבנית שרה-רחל (או חוה-רחל) בת הרב דוד גאלר אב”ד בניזאניקיוויץ וקריפטש.
הרב דוד הצטיין בכישרונותיו כבר מילדותו. הוא התחיל ללמוד חומש בגיל ארבע וגמרא בגיל חמש. בתחילה למד אצל אביו ואצל מלמדים שונים בעיירת מולדתו, ומאז היותו בר מצוה החל ללמוד בהתמדה בבית המדרש, תחת השגחת אחיו, הרב יעקב. מגיל ארבע עשרה החל לפרסם מאמרים בעיתונות האידיש בלבוב. תוכן מאמריו היו בעיקר פיליטונים ותיאורים מן החיים היהודים. הוא סיכם לעצמו בעברית קיצורי ספרות ימי הביניים וכמעט השלים חיבור על יהודה הלוי, ספריו ושיריו.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נדד עם הוריו שברחו מכוחות הצבא הרוסי והגיעו לפראג, שם היה הרב דוד מבאי ביתו של הרב הראשי, הרב ד”ר חיים בראדי, החוקר המפורסם של ספרות עברית מימי הביניים. היה מוכשר גם בנגינה, בפיוט ובציור, ואף למד באקדמיה לציור בפראג והצטיין ברישם שחור על גבי לבן. הוא למד את השיטתיות המדעית בתהליכי הלימוד ומחקר, ונפגש עם אנשי מדע וספרות, הרחיב את ידיעותיו בלימודי חול והרחיב את אופקיו.
בשנת תרע”ח (1918) חזר לעיירת מולדתו, ומשם עבר לגור אצל אחיו, הרב יעקב, בצאנז-חדש, והשתלם בלימודים תחת השגחת אחיו.הוא החל לפעול בתנועת “המזרחי”, פרסם מאמרים בעיתונות התנועה ונשא נאומים שהצטיינו בבהירות מחשבה ובסגנון יפה, בהם עורר את הנוער לחזון “תורה ועבודה”.
בשנת תרע”ט התחתן עם מרת מייטל (מתילדה) אולינג ועבר לגור בעיירה של משפחת אשתו, סאנוק, במרכז גליציה, שם עמד בראש תנועת “המזרחי: ופעל לארגן את הנוער המקומי.
משנת תרפ”ג (1923) עבר לדרוהוביץ, לאחר שאחיו מונה שם לרב. לפרנסתו פתח הרב דוד חנות ספרים ותשמישי קדושה וערך שבועון באידיש.
בשנת תרפ”ה (1925) הוא מונה לרב של קהילת אנדריכוב הסמוכה לקרקוב. בהשראתו הפכה הקהילה מקהילה מתבולל ‘מגורמנת’ לקהילה בעלת געגועים והתלהבות לארץ ישראל. הרב התבלט שם כאחד ממנהיגי המזרחי, לימד הלכה ואגדה, נאם לפני הקהל הרחב, הרביץ תורה לילדי ישראל ומסר שיעורים בבית הספר “תחכמוני” בקרקוב. התאספו אליו תלמידים מכל הסביבה, שראו בו מנהיג ומדריך. הוא היה נוסע מעיר לעיר ומתריע כי אם לא נחנך את הנוער על יסודות תורניים, קיימת סכנה שיתנתקו לחלוטין מרוח התורה ומהעבר הגדול שלנו.
הוא נבחר למוסדות הארציים של “המזרחי” בגליציה המערבית, היה חבר ועד הפועל ואחר כך יושב ראש מועצת “המזרחי” ונשיא תנועת “תורה ועבודה” בגליציה המערבית ובשלזיה. הוא השתתף בכל הוועידות והאספות של המזרחי, ובלט כאחד מראשי המדברים והוגי הדעות הראשיים בתנועה.
בשנת תרפ”ט הוא היה ממייסדי “השומר הדתי”. הוא נהג לסיים בערים השונות, לנאום, לארגן ולעודד. הוא המשיך ללמוד תורה בהתמדה לילות כימים ושקד על השתלמותו.
פעמים רבות חזר על קריאתו “יהודים, ברחו מכאן! יהודים, המלטו על נפשכם כל עוד מועד! יהודים, עלו לארץ ישראל!”. בשנים האחרונות לפני מלחמת העולם השנייה השקיע רבות בהקמת מרכזי “הכשרה” שהעניקה הכשרה חקלאית לצעירים שחיכו לקבלת הסרטיפיקאטים לעלייה לארץ ישראל. הוא עצמו עסק בהכנות לעלייתו לארץ ישראל ולכהן כרבה של מושב “הפועל המזרחי”, “שדה יעקב”, וקיבל סרטיפיקאט אך לא הספיק לעלות לארץ ישראל בשל פרוץ המלחמה.
בשנת תרצ”ט (1939) השתתף בקונגרס הציוני בשוויץ, וחזר לאנדריכוב ימים ספורים לפרוץ פרוץ מלחמת העולם השנייה. בליל שבת 23.11.1939 נשרף בית הכנסת של אנדריכוב וכל היהודים ברחו ממנה. רובם חזרו אחר כך. הרב ברח יחד עם משפחתו לעיר דרוהוביץ, ובמשך שנתיים התגורר אצל אחיו, תחת שלטון סובייטי. בתקופה זו סבל קשות בשל מחלתה של אשתו, אך המשיך בעבודתו התורנית-מדעית. הוא חיבר ספר לימוד לנוער, שיבאר בסגנון קל ונוח את פרטי תרי”ג המצוות בצירוף דברי הסמ”ג, החנוך והרמב”ם. בתקופה זו ניהל יומן ותיעד מידי יום את ההתרחשויות. במשך היום הוא אולץ לעבוד כפועל פשוט בבית חרושת, אך מיד לאחר תום יום העבודה המפרך היה רץ לתת שיעורי תורה בביתי כנסת, לחזק ידים כושלות ולהרבות תורה ויהדות.
הרב לא היה יכול לנצל את הסרטיפיקאט שקיבל לעלות לארץ ישראל, בשל הנחיות שנתנו לקונסול הבריטי במוסקבה שלא לספק ויזות לתושבי ברית המועצות, בטענה “שבתנאים הקיים בבריה”מ ובשטחים הכבודים על ידה אין לנציג הוד מלכותו אפשרות לעשות החקירות הדרושות לקביעת זהותו של המבקש”.
בחורף שנת תש”א הרוסים התנפלו על הבתים בלילות וגירשו למזרח רוסיה את הפליטים היהודים שבאו מהמערב. אחיו הצליח בהשתדלות מרובה להציל אותו מהגירוש, ובשעתו הם שמחו על כך מאד, אך לימים כתב אחיו הרב יעקב בצער “ומי יודע, אולי אם היה נשלח אז, היה נשאר בחיים. מי פילל שיבוא אסון נורא כזה”.
בסיון תש”א (06.1941) נכבשה דרוהוביטש על ידי הגרמנים, והרב חזר עם משפחתו מערבה והתיישב בטארנוב. בתחילה עוד התקבלו ממנו מכתבים, אך בהמשך נפסק הדואר. בראש השנה תש”ג ערכו הגרמנים טבח ביהודי טארנוב ובהם נרצחו גם הרב דוד ורעייתו (ישנה גירסה הטוענת שהרב הצליח להימלט לגיטו ורשה ושם נספה). שני בניהם, אברהם ישכר דוב (שנולד בשנת 1923) ושלמה זלמן (שנולד בשנת 1926), שהו במחנה עבודה והצליחו לברוח מטראנוב לדרוהוביץ באמצעות תעודות על שם נכרים פולנים. בחורף תש”ג נרצחו האחים בדרוהוביץ, וכך הושמדה כליל משפחת הרב דוד אביגדור. הי”ד.
ידיעה על מותו על קידוש השם פורסמה בעיתון הצפה, י”א חשון תש”ד 09.11.1943.
הרב דוד השאיר אחריו כתבי יד בדרוהוביטש ובטראנוב שמסרם לשמירה בידי נוצרי, אך הם אבדו. נותרו ממנו רק מכתבים ומאמרים, המפוזרים במקורות שונים, כגון: מכתב בקונטרס “הגודרים מצפון”, מאמר “על התורה ועל העבודה” ( אהלנו, סיון תרצ”ח), מאמרים ב”אידישן טאג-בלאט” (לבוב, 1917-1923), מאמרים בעתונות המזרחי והנוער הדתי, מאמרים על פרשת השבוע ב”אידישע שטימע” (ורשה, חתום בשם ‘רודגיבא’), ועוד.
אודותיו ניתן למצוא מקורות רבים, ובהם: א. כץ, “מישור: שבועון מזרחי לספרות ולשאלות הזמן”, שנה ה (תש”ד) גליון קפ.
מספר הצפיות במאמר: 15
