שנאת חנם בינינו גורמת פירוד לבבות ומעכבת את הגאולה / הרב ד"ר חיים אריה ווייל הי"ד
מה מובן ההודעה של ד' אל העם דרך משה ואהרן, מה מובן ההצהרה "אני השם"? ראשית זה מכוון נגד העמים, להם אלילים רבים, וכאלה שיצרו לעצמם. שנית ההודעה הזאת רוצה להתנגד נגד הדעות שיש מקרה בעולם השולט, הגוזר ועושה, כמו כל העולם אינו מפעל של מקרה, כך כל העולם נהוג ונהול לא על ידי מקרה אלא על ידי האחד, שקרא פעם "אני השם"! וזה שלישית השם סבת הרחמים, שלא הופעתי במידה הזאת בעבר גם לאבות, רק עכשיו יכיר העם בפדות שמכינים לו מן השמים את האב הרחמן, האוהב את עמו ישראל. ורביעית "אני השם" הנורא, שהכתיר את האדם בצלם דמותו וממשילהו על הכל, ועל כן הוא גם ארך אפים ורב חסד ואמת! ומזה נובע שמכאן בא עלינו האור העליון, המאיר לארץ ולדרים עליה ודורש מעם ישראל באופן מיוחד ללכת לאורו ולראות את דרכו בכל ימי החיים, ביום ובלילה, בעבר ובהווה, בעתיד ובאחרית הימים, בשמחה וביגון. והנשארים הנאמנים, עליהם ביתר שאת וביתר עוז, להיות לאות לאחים הטועים ולכל העולם כולו.
(מתוך הדרשה לפרשת וארא, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 25).
עבר שוב זמן האבל הלאומי, ושוב נשמעים דברי נחמה מפי גדולי נביאי ישראל. אבל מדוע לא הגענו לגאולה שלמה? מדוע צרות חדשות באות עלינו ורחוק היום שהעמים לא ירדפו את ישראל? והנה בטעות חשבו וחושבים העמים כי רעת ישראל גורמת את המצב הזה. ונגד הדעה האי נכונה הזאת עלינו ללמוד מדברי חז"ל "הרואה יסורים באין עליו יפשפש במעשיו". הקדוש ברוך הוא בחר בעם ישראל להיות לאור גויים, ועל כן העם הזה צריך לעלות לדרגה מופתית, כדי להראות לעמים את הדרך. ולכן השם מוסר את עמו אפילו לידי הגויים האלה להענישם ולצרפם, להביא אותם להכרה, שגם העם החוטא עולה במוסרו ובמעשיו על העמים האחרים, שלא למדו מתורת ישראל ולא ממופתי ישראל. זאת מוכיחה ההיסטוריה של עם ישראל בכמה תקופות, וזאת התשובה האחרונה, שמובעת גם בדברים אלה: "כי כאשר ייסר איש את בנו", מאהבה, "כן ד' אלקיך מיסרך", להשיבך אליו, ולשוב אליך בכל אהבתו הנצחית ולהעלותך למדרגה שלא ישיג שום עם אחר. רק שלצערנו רבים הגורמים עוד היום כאלה שהחריבו את ביתנו, כמו שנאת חנם בינינו גורמת פירוד לבבות ומעכבת את הגאולה. אבל עוד יבוא היום ונהיה כדברי הנביא "לאור גויים".
(מתוך הדרשה לפרשת עקב, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 30).
מתוך רדיפת הכבוד וכדי להשיג את מבוקשתו קורא קרח את עדתו 'קהלה קדושה' וצד את העם בדברי פיהו, באמרו "כי כל העם כולם קדושים". והעם הניצוד בחכמה זאת, מכיר רק באחור רב את תכסיסי קורח, ורק אז נשמע קולם ממקום שבלעה הארץ אותם: משה אמת ותורתו אמת.
(מתוך הדרשה לפרשת קורח, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 32).
נאמר בפרשה זו "כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקתו בו". זאת אומרת לפני שנופל ממש, תעזור לאחיך וגם לגר ותושב וחי עמך. במצב זה עוד קל להעלותו שוב למצב מבורך של אושר וקיום. זה מעשה צדקה יותר חשוב והגון ומועיל, מנדבות בזמן שאין תקוה לעזרה מעשית, המשנה את המצב. כאן רמז להלוואות בלי ריבית, בזמן הנכון. ולזה מובטחת ההבטחה: כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
(מתוך הדרשה לפרשת בהר, לקורות קהלת צרניקאו, עמ' 34).
הרב ד"ר חיים יהודה (היימאן) ווייל, נולד בשנת תרכ"ו (1866) כבנו הצעיר ביותר של הרב מאיר ווייל ורעייתו פלורה לבית וולהיים. על פי המסורת המשפחתית הם צאצאים לשושלת רבנים עד מהר"י ווייל. אביו של הרב חיים יהודה, הרב מאיר, היה תלמיד של רבי עקיבא איגר, התפרנס ממסחר וכיהן כדיין ברוגזן.
הרב חיים יהודה היה תלמידם של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר והרב דוד צבי הופמן בבית המדרש לרבנים בברלין, והוסמך שם לרבנות. בהיותו מתמיד, כישרוני, מעמיק ובעל זיכרון היה הש"ס שגור על פיו, וכבר מגיל צעיר היה חוזר על כל הש"ס מידי שנה. בנוסף למד באוניברסיטה, התעמק בחקר השפות השמיות וקיבל תואר ד"ר לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן בשוויץ. משנת תרס"א (1901) כיהן ברבנות קהילת צרניקאו בחבל פוזנא. דרשתו הראשונה השתמרה בימי בתו, ונמסרה לדפוס בספר "לקורות קהילת צרניקאו" (ירושלים, תשי"ז).
נשא לאשה את רוזיליה (רוזה) בת אשר הורביץ, ממשפחת רבנים משושלת השל"ה הקדוש. הרב נודע כנואם מבריק, נשא דרשות לעדתו במועדים ובשמחות, ניהל את בית הספר היהודי לדת ועמד בראש חברת "גמילות חסד של אמת".
בשנת תרע"ח עודד הרב את קהילתו לתרום לתמיכה בישוב בארץ ישראל.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה סופח אזור צרניקאו לפולין והקהילה סבלה מהתנכלות אנטישמית מצד הפולנים. הרב סירב לדרישת הפולנים לגייס כסף להרחבת סיפוח שטחים גרמנים לפולין, אך הרב סירב לכך וטען שאסור לו לירוק לבאר ששתה ממנה. למרות שתרם סכום כפול לטובת הצלב האדום הפולני, הוא נרדף על ידי השלטונות הפולניים, עזב הרב את העיירה, היגר מפולין לגרמניה ובשנת תר"פ (1917) החל לכהן כרב הקהילה החרדית בדיסלדורף שבמערב גרמניה. הרב המשיך ללמוד בהתמדה, ללמד ולהעביר שיעורים לצעירים ולמבוגרים, ולדאוג למוסדות הקהילה: הוא פעל להחזקת המקווה ולפעילות בית היתומים, להענקת שירותי נישואין, לפיקוח על מסעדה כשרה ואיטליז כשר וכן לשירותי קבורה יהודית גם ליהודים הרבים שלא נמנו על בני קהילתו. הרב השיב לשואליו בהלכה מקרוב ומרחוק, ואף לימד את הילדים את קריאת התורה וההפטרה, לקראת בר המצווה שלהם. הוא שיתף פעולה עם רבנים נוספים ונכח באסיפות רבנים שהתקיימו פעמיים בשנה לקידום צורכי הקהילות ולבירור נושאים הלכתיים. וכן נתן הרצאות במסגרת ה"חברה להיסטוריה במטרה לחזק את הזהות היהודית של בני הקהילה ולצמצם את סכנת ההתבוללות.
בשנת תרפ"א, בהיותה בת חמישים ואחת, חלתה הרבנית. היא שכבה על ערש דווי מספר חודשים, נפטרה והובאה לקבורה בבית העלמין בדיסלדורף. הרב זכה לראות בחופתם של חלק מילדיו, אבל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות הצרות, ילדיו עזבו את גרמניה וחייו עברו בבדידות ובדאגות. הוא סירב הרב להצעת בתו וחתנו, שעלו לארץ ישראל, להצטרף עליהם ולעלות ארצה,
הרב חש מחויבות להמשיך ולסייע לאנשים שנותרו בקהילתו בדיסלדורף, באותה תקופה קשה. בליל הבדולח התפרצו נאצים לדירת הרב והיכו אותו, הרסו את תכולת הדירה, זרקו את ספרי הקודש, גזלו את ספר התורה והביאו לחורבן הקהילה.
הרב לקח אתו את כל ספריו הרבים ואת כל כתבי יד שהיו בידו, היגר לאמשטרדם בירת הולנד וגר שם ליד בתו פלורה (פרומט) פייפר ומשפחתה. למרות שראייתו נחלשה, המשיך הרב ללמוד בהתמדה בעל פה, כאשר מידי פעם קירב את עינו לספר הפתוח להיזכר במילה שלא היה בטוח בה.
לאחר כיבושה של הולנד על ידי גרמניה סירב הרב להסתתר אצל משפחה הולנדית, על מנת שלא לסכן את אותה המשפחה, על מנת לכרוך את גורלו בגורלם של שאר היהודים שלא מצאו מסתור ומתוך מחשבה שיוכל להועיל ליהודים במחנות.
בתאריך י' באלול תש"א ציינו ידידיו ותלמידיו את יום הולדתו השבעים, שלחו לו ברכה וקידמו את פניו בשיר, שכתב הרב יחזקאל דוקיס מפליטי אלטונא באמשטרדם:
השיר ליום הולדת השבעים וחמש של הרב ד"ר ה' ווייל אמסטרדם י' אלול תשא לפ"ק. אדוננו מורנו ורבנו! ליום מלאת לך שבעים וחמש שנים לטובה באו תלמידיך ואוהביך ומוקירי ערכך להקריב תורת לבם ולקרוא לך מזל טוב! אדוננו מורנו ורבנו! מנעוריך עמלת ויגעת ומצאת כדי מדתו בש"ס ופוסקים והיה ראשית ממלכתך בק"ק טשערניקאו כעשר שנים. ואח"כ נבחרת לשרת בקודש בק"ק דיססעלדארף בקהל יראים, ושם עמדת בפרץ כחומת הברזל נגד המתחדשים והוראת להם את דרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון לחיזוק האמונה. כושל יקימו מליך וברכים כורעות תאמץ, וגם אחר שנסעת מדיססעלדארף ובאת לק"ק אמשטרדם נאספו אליך תלמידיך ואנשי בריתך ולמדת עמהם בעיון רב בכל לב ונפש. ולכן נשיר יחד שיר ידידות לכבוד אדמו"ר הרב הג' מהור"ר חיים יהודה ווייל נ"י (בניגון משה שמח). חיים של תורה בחרת מנעוריך יראת שמים היה ראשית חכמתך יגעת בתורה ודרשת היטיב בבינתך מעמקי ים התלמוד יאיר אור פניך. ידעת לאסוף חכמה ועלית למעלה היית רב ומורה בטשערניקאו הקהלה, ואחרי כן בדיסספלדארף, ושם בקהל יראים דרכך היה לחזק תמימים וישרים העמדת שם הרבה תלמידים הגונים. ובאת לאמשטרדם, לקהלה מפוארה וגם כאן זכית להרביץ תורה ישמחו השומעים חכמתך ולמודך הברורה יברכוך היום שתזכה לכח ולגבורה. חיים ושלום תראה עוד בימיך זכות מעשיך הטובים יעמוד לזרעך קדוש ברוך הוא ימלא משאלותיך עד מאה ועשרים שנה, בתוך משפחתך.
הרב גורש למחנה הריכוז ברגן בלזן, ומשם גורש להשמדה באושוויץ ונהרג שם על קידוש ה' ביום כ' חשוון תש"ד (1943).
בנו הגדול מאיר (מנפרד) הספיק לברוח לאנגליה, הצטרף לצבא האנגלי, לחם בנאצים ושימש מתורגמן במשפטי הנאצים לאחר המלחמה.
בנו שלום הספיק לברוח לקנדה לפני השואה.
בתו פלורה (פרומט) נשאה למשפטן רואה החשבון ד"ר יואל פייפר. בשל הישגיו המעולים בלימודי המשפטים מונה יואל לשופט בגרמניה מיד לאחר תום לימודיו. הוא פוטר ממשרתו עם עליית הנאצים לשלטון והיגר עם רעייתו להולנד. פלורה שרדה את מחנה הריכוז ברגן בלזן, ובני הזוג היגרו לאחר המלחמה למונטריאול שבקנדה.
בתו רבקה (פרידה) ובעלה פרופ' יוסף וולק הספיקו לעלות לפני השואה למושב "שדה יעקב" בארץ ישראל.
בתו הצעירה חנה פלטיאל, נשארה עם אביה הרב בגרמניה וסעדה אותו בליל הבדולח. היא אף הצליחה להחזיר מהגסטפו את ספר התורה שלו שגזלו ממנו וליוותה את אביה במסעם להולנד. בהמשך עבדה בעבודת כפייה בחברת 'פיליפס', שרדה את השואה ועלתה לארץ ישראל.
כיום יש לרב ד"ר חיים יהודה ווייל מאות צאצאים, רובם גרים בארץ ישראל ושומרי תורה ומצוות.
ראו תולדותיו במאמר בן נכדתו, הרב אליעזר מלמד: חיים ומוות על קידוש השם.