מאמר התעוררות ביום השנה לפטירת ה’שבט סופר’ / הרב בן ציון סניידרס הי”ד

ל׳ במרחשוון ה׳תשפ״ג (24/11/2022) אישים הי"ד

על ציון אדמו”ר רבינו מאור הגדול השבט סופר זצ”ל. שנשאתי ביומא דההלולא דיליה ט”ו כסליו תר”ץ לפ”ק

אמר להם משה בואו וראו כמה נציבות הצבתי אתכם, הצבתי אתכם לקבל התורה, שנאמר “ויתיצבו בתחתית ההר”, הצבתי אתכם על הים שנאמר “התיצבו וראו את ישועת ה'”, ועתה “אתם נצבים כלכם”. ודעו לכם שגם המתים, גם הדורות העתידין לבא, רוחם ונשמתם פה, שנאמר “את אשר ישנו פה ואשר איננו פה” (פסיקתא נצבים).

מורי ורבותי עמיתי ורעי! אנחנו נשאים על רוח כנפי הזמן קדימה, זמן זמנים סובא במשמע חולפים על ראשינו כרגעים אחדים. מי ומי אשר נותו לעצמו נוח ונופש להביט אחור. למי נגד עיניו ימי נערותו ובחרותו אף כי המה היו יסוד לבניין ימי חייו. אנחנו מאחזים ומסובבים בחבלי ההווה והעתיד, רבו כמו רבו טרדות המקיפות אותנו, מורא עלה על ראשינו מלהביט מאחרינו פן נהיה נציב מלח. אולם מורי ורבותי אהובי היקרים! אין ברצונינו להתהפך לנציב מלח, אבל נאבה נא לפזר קצת מלח על העבר, על ימי נועם בחרותנו, למען יעמדו ימים רבים בזכרוננו ולא ינתשו לנצח מלוח לבינו. וכבר קרא משה לישראל בואו וראו כמה נציבות הצבתי אתכם.

הצבתי אתכם לקבל התורה, שנאמר “ויתיצבו בתחתית ההר”! אחי ורבותי! בואו ונחזק טובה לעמיתנו הנכבדים אשר התאזרו חיל לקרא בקריאה של חבה את תלמידי מרן בעל שבט סופר זי”ע להתאסף יחד ביום ההלולא שלו. מרחוק באו ואלה מקרוב כולם ברוכי ה’, שביבי אש ימי חרפינו מתנוצצות מול פנינו, חדות ימי בחרותינו ממלאה את רוחינו. ככוחינו אז כן כוחנו עתה, אשר התקבצנו יחד לצייר לפנינו ימי קדם. עינינו זולגות דמעה. דמעות אנחה וצער על העדר רבינו ז”ל מתבוללת עם דמעות שמחה. נודה ונברך לאלקינו אשר יכינו להתיצב בתחתית ההר, לעמוד לרגלי ההר הגדול מרן בעל שבט סופר. ואם דברי איוב (כט,ב) על שפתינו, “מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו על ראשי כאשר הייתי בימי חרפי”, לא רוח עציבה ונפש נכאה ממללת מקרבינו, רק לישנא דגעגועים היא, האהבה עזה ונאמנה אל רבינו ז”ל מבקשת מלין. המית לבינו בשעה זאת מתאבקת למצא תיבות. לא מדברי תורת רבינו באנו להזכיר, הלא יום ליום יביעו אמרותיו הטהורות ושמעתתיה מבדרין בעלמא. משה כאשר פיו פתח בחכמה להזכיר את ישראל על ימי קדם, לא דברי תורה עוררם, רק על המצב הנורא, כמו שכתוב “ויתיצבו בתחתית ההר”. את מעמד הנכבד עם כל המראות החצוניות והפנימיות אשר התקשרו עם אותו מעמד העביר נגד עיניהם הרוחניות, כן אנחנו עמנו כיום. וכשעה את מבטינו נשים על השנים הקדמונים כאשר זכינו להתייצב בתחתית ההר, לקבל פני השכינה כבוד קדושת מרן זצ”ל לשאוב מים מבאר תורתו מקור מים חיים. אמת מה נהדר היה רבינו הגדול בלכתו לבית המדרש אולם השיעור, אשרי עין ראתה אותו, אשרי עין ראתה את עיניו הטהורות מפיקות אור נוגה, עיניו ככוכבי אור מספרים כבוד תהילתו, שבילי חדרי לבבו הנאמן לאלקיו ולתורתו. העיניים הגידו מוסר ותוכחה, מהן שאבנו רוח קדושה וטהרה. אהובי ידידי! מי ממנו לא השיג תכלית מהשעורין כסדרן אשר ערך לפנינו, רבינו ז”ל, דף הגמרא קבל תואר אחר כאשר הציע אותו לפנינו. בסדורי השיטות היה אומן נפלא חד בדרא. הנה המטיף אשר לפני, הגאון אב”ד מטשארנא נ”י, הוא היה מתלמידי מרן ז”ל בעת תחילת זריחת שמשו וכצאת השמש בגבורתה, על כן במענה פיו הגיד נפלאות התמדתו, אשר לילה כיום האיר לו כחשיכה כאורה, ומן המרגליות פנינים יקרים חרוצים ושנונים אשר העלה במצודת שכלו הזך והבהיר. אני לא זכיתי להיות מתלמידיו רק בסוף ימיו, כאשר נטו צללי ערב, בתחילת שקיעת השמש. הצד השווה בין כל התלמידים מן הבקר עד הערב של יום אחד המיוחד מרן ז”ל, אשר כולנו יחד באימה וביראה משבחים ומפארים לא-ל עליון, ברוך יוצר המאורות. חבל על דאבדיו ולא משתכחין אותם זמנים אשר זכינו להסתופף בצלא דמהימנותא של רבינו זי”ע, אינם שכוחים ממנו לעולמי עד.

הצבתי אתכם על הים, שנאמר “התיצבו וראו את ישועת ה'”. אהובי היקרים! חמש עשרה שנה האחרונות גלי הים עברו עלינו, מינים ממינים שונים. עינינו ראו ולא זר אשר החיים דומה לים סוער וזועף, עוד אברינו מרגישים את הפלצות אשר אחזום. מה לי לספר לכם אהובי מן הצרות אשר סבבנו, כל אחד נטל את חלקו די והותר. ברוך ומבורך שמו אשר עזרה בצרות המציא מאד. פלגי מים יורדת עיני בזכרי את המאורעות, כמה וכמה מן החבורה שלנו הצביעו אדום את שדי המלחמה. איך נפלו גיבורים, גיבורי תורה ויראה! אמנם כן, כמה פעמים אנחנו משבחים את המתים מן החיים אשר המה חיים עודנה, אשר לוחמים בעד כל פסיעה ופסיעה להחיות את נפשם ואנשי ביתם. קשה טלטולי גברא, נעים ונדים אחת הנה ואחת הנה למצא מזור ותרופה על הפצעים, פצעי הזמן במלא מובן המלה. הכרנו את ערך מאמר רבותינו (פסחים קי”ח) קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ספינתנו משוטטה על הים ורוח קשה מפרק הרים משבר סלעים, והים פותח את פיו לבלוע אותנו. אנחנו עומדים על הים, ובת קול יוצאת “התיצבו וראו את ישועת ה'” אשר לא עזב ולא יעזוב את חסדו ואמתו מאתנו. אחי ורבותי! הכי על הלחם לבדו יחיה האדם? אנחנו בני א-ל חי אשר משדי התורה ינקנו והורגלנו לעמוד על המשמר לעשות משמרת למשמרת לתורה, אשר לנו למורשה מאבותינו ורבותינו נוחי נפש. בעולם חדש אנחנו מוצאים את עצמינו. פנים חדשות באו לכאן. לא לברך “שהשמחה במעונו” מחנות בני ישראל, כי “ותהי האמת נעדרת”, נעשית עדרים. דעות מדעות שונות לא שערום אבותינו. ואולי התוכחה (תבוא כח,מג) גם על זה כוונה באמרה: ו”הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה”, כי הדעות השונות אשר לא הכרנו מעולם, אם גם במעטף יהדות מלובשת, ילדי זרים המה, גרים המה במחנה העברים, והסכנה ח”ו קרובה. ו”על זאת יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו” (תהלים לב,ו) נשמות זרע בית ישראל מגלי הים מים הזדונים מסובבות, ועל חסדי השם סומכות, “התיצבו וראו את ישועת ה'”.

שמעו נא רבותי! מה שספרו לנו בגמרא (ברכות י”ח): בני רבי חייא נפוק לקרייתא, אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה, אמר ליה חד לחבריה ידע אבון בהאי צערא? הנה אנחנו באנו להשתטח על קבר איש אלקים רבינו זי”ע ועל קברות אבותיו כתב סופר וחתם סופר, זכותם יעמוד לנו לדורי דורות. כולנו מרירי, אם אנחנו כולנו צריכים לתשועת ה’, זה בכה וזה בכה. כולנו בני חייא אנחנו, בני החיים – מחיה חיים ייתן לנו אורך ימים – נפוק לקרייתא, כולנו יוצאים לקריה, בחוטים אלפים נארגים ונלכדים בשאון והמית הים – בהתגלות החיים באופנים שונים, ‘אייקר להו תלמודיה’. קבלנו ולמדנו תורה ומוסר, המה האירו נתיבותינו. ועל ידי התהוות החדשות בשנים אשר מוט התמוטטה הארץ, מלחמה העולם ואבזריהו. גם עמודי העולם התרופפו, עמודים אשר בית ישראל נשען עליהם. היכן תורה והיכן מצוות בטהרתן ותקנתן? ‘הוו קא מצערי לאדכורי’, חפצים אנחנו בכל מאמצי כוחינו להחזיר עטרה לישנה. אהובי רבותי! גם אנחנו אשר עומדים פה במקום קודש, מקום קברות רבותינו מאורי הגולה, שואלים זה לזה ‘ידע אבון בהאי צערא’, הכי גם בימיהם צרות הגוף וצרות הנפש התאחדו ולא התפרדו? עצמות החביבות, בזכותכם אנחנו מצפים “התיצבו וראו את ישועת ה”‘.

ועתה “אתם נצבים… כולכם”, גם המתים, גם הדורות עתידין לבא פה, שנאמר “את אשר ישנו פה… ואשר איננו פה”. מורי ורבותי, אחי וריעי! הנה משה רבינו אמר דברים אלו כאשר היו בני ישראל מוכנים ומזומנים ליכנס לארץ “איש איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, אז כנסם עוד הפעם, ובעין חיבתו פקדם ובלב שמח הציב אותם, כללם ופרטם כל אחד ואחד לפי פקודתו ומשמרתו, ראשים, זקנים, שוטרים, חוטבי עצים ושואבי מים, להעביר אתם ברית ד’ אלקיך. הזכיר אותם אשר ההווה איננו כלום בלתי העבר ובלתי העתיד, ‘שויתי ה’ לנגדי תמיד’ (תהלים טו,ח). ישראל, אורייתא, הקב”ה – חד הוא. וכמו ששם הויה ברוך הוא מורה על היה הווה ויהיה של בורא כל העולמים, כן “יאמר נא ישראל”, ה’ לנגדי תמיד. גם כללות ישראל לא נוכל לצייר רק בצרוף העבר ההווה והעתיד, “אשר ישנו פה… ואשר איננו פה”, אשר מתו ואשר עתידין לבא, עם כולם ביחד כרת משה ברית.

אנשי חיל יראי אלקים עמיתי וריעי! אמנו הישיבה הרמה תחת ממשלת הרב הגאון ריש מתיבתא דפה קראה את בגי’ תלמידים אשר יצאו מבטנה ונתפזרו בכל העולם לשם ותפארת. וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא על תלמידי פרעסבורג, כל תלמידי חכמים בארץ ובחוץ לארץ באיזה המשך שאבו מבאר חפרוה שרים גאוני פרעסבורג. להיות מתלמידי פרעסבורג הוא חותם תכנית שם חשיבות ראוי להתכבד, איוותה עיני, שישו מעי שישו, כי זכיתי לראות ביחד תלמידים של שלש דורות! עוד שרידים מתלמידי הכתב סופר, תלמידי בעל שבט סופר זי”ע, ותלמידי הגאון דפה, השם ישמרהו ויחיים. אתם נצבים היום ונאספים מכל עבר ופנה, זקנים וראשי עם מכל מפלגות החיים. נכרתה נא ברית בינינו, אחים אנחנו, בני אם כל חי, ישיבת הרמה דפה. אנחנו נתפזר, איש איש על מקומו יבא בשלום, איש איש לאהלו ומלאכתו. הרימו גם הישיבה, החזיקו בדגלה. ולא בינינו לבד אנחנו כורתים את הברית הזאת, כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה. נצרף בינינו את הנשמות ואת הרוחות מן הדורות שעברו, רוח בעל החתם סופר תהיה חופפת עלינו, רוח בעל הכתב סופר תצעידנו, ורוח בעל שבט סופר תהיה מגיננו. לאורם נסע ונלך, למען נמשיך עמנו בברית גם העתידין לבוא, גם המה יעמדו בברית לתורה ולתעודה ליראה את ה’ באמת ובתמים. מעתה תחנתנו אל שוכן במרומים אב הרחמים, אשר לפני כסא כבודו אלה שוכני עפר רבותינו מאורי הגולה ימליצו טוב בעדנו, למען תהיה לנו אור מתוך החושך. אנא השם חזקנו בכל מיני חיזוק. אמץ את הממלא מקום אבותיו בתורה ויראה, מרן הגאון דפה שליט”א. אחינו היקרים אל נדאג צרת מחר. התיצבו וראו את ישועת ה’, עד נזכה שישראל נושע בה’ תשועת עולמים בבניין אריאל בבמהרה בימינו אמן.

בן ציון סנידערס אב”ד דקהילת יראים דיאר.

(המעין, תר”צ, סי’ ל”ה)

הרב בן-ציון סניידרס, נולד בראאב בכ”ז באלול תרל”ה (27.09.1875). הוא היה תלמידו של אביו, הרב יעקב, ומצעירותו התגלה כעילוי ושקדן, והשקיע את כל כוחו וזמנו בלימוד התורה. הוא המשיך את לימודיו בישיבת רבי שמחה בונם סופר, ה”שבט סופר”, בפרשבורג. בשנת תרנ”ט (1999) נשא לאשה את הרבנית רבקה, בנו של הרב דוד פרידמן אב”ד צעהלים, ובמשך שנתיים המשיך ללמוד בהתמדה כשהוא סמוך על שולחן חותנו. בהמשך התמסרה הרבנית רבקה לפרנס את המשפחה, כך שבעלה העילוי והמתמיד יוכל להמשיך להתמסר ללימוד התורה, ובמלחמת העולם הראשונה מכרה לשם כך את התכשיטים היקרים שקיבלה כמתנה לחתונתה. הרב בן-ציון מונה לרב בקהילת יאקא, שעל יד גאלאנטא, ובשנת תרס”ד (1904) מונה לממלא מקום אביו, כרב קהילת היראים בעיר ראאב. הרב המשיך ללמוד בהתמדה עצומה נגלה ונסתר, ולמד גם ספרי חסידות ובעיקר את הספרים “באר מים חיים”, “מאור ושמש” ואת ספריו של רבי צבי אלימלך מדינוב בעל ה”בני יששכר”. הוא פעל רבות לביסוס לימוד התורה בעיר: קבע שיעור יומי, במשך שעה בין מנחה לערבים, בה למד עם בעלי בתים את הגמרא ומפרשיה. שיעור זה התקיים ברציפות במשך ארבעים שנה עד לחורבנה של הקהילה. בנוסף, קבע שיעור משניות מידי בוקר. הוא נודע כדרשן ונואם מוכשר ובעלי בתים מהכפרים שבסביבתו היו מגיעים להאזין לשיעוריו. הוא ייסד תלמוד תורה ובית ספר לילדי קהילת היראים, שפיקח עליהם ישירות, ועודד בדרשותיו את ההורים לשלוח את בניהם לגדול בתורה בישיבות. הוא ייסד ישיבה לבחורים מקהילתו. הישיבה נודעה ברמתה הגבוהה ומשכה אליה גם תלמידים שהגיעו אליה ממרחק. מקרב בוגרי הישיבה נודעו תלמידי חכמים מובהקים, ובהם הרב שלמה קעניג הי”ד אב”ד יאקא והרב גבריאל גשטטנר הי”ד דומ”צ סאמסאטהעלי מחבר הספר “שפתי גבריאל”. הישיבה פעלה במתכונת ישיבות הונגריה, ולמדו בה גם מוסר. פעמים בשבוע העביר בישיבה שיעורים בעיון ובפשט הגמרא, ומידי שבוע נבחנו בתלמידים על לימודי הש”ס ועל החומש עם פירוש רש”י.

הרב עסק בצורכי ציבור והיה ממנהיגי הלשכה האורתודוקסית בבודאפשט. בשנת תרפ”ג (1923) השתתף הרב כמשקיף בכנסיה הגדולה הראשונה של “אגודת ישראל”. הוא היה מקורב לאדמו”ר ממונקאטש, רבי חיים אלעזר שפירא, ה”מנחת אלעזר”.

בשנת תש”ב נותח הרב ומצבו הבריאותי התדרדר. בתקופת השואה, לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורש הרב עם קהילתו לגטו על האי ג’ור. 5,000 יהודים סבלו בגטו מצפיפות נוראה וכ-30 נפשות הצטופפו בחדר אחד, כשרובם נאלצו ללון בלילות תחת כיפת השמים.

אחד מתלמידיו סיפור כי בהיותם בגטו, לפני גירושם לאוושויץ, אמר הרב לקהילתו על מה שחז”ל “והיה אמונת עתיך” – זה סדר זרעים, כי כמו שהזרע באדמה נרקב לאחר שמטמינים אותו ואחר כך מצמיח שוב ומגדל יותר זרעים, כן גם באמונה בה’ יתברך, מאמינים אנחנו שאף שלפי הנראה בעין הכל חרב ונחרב, מכל מקום זאת היא הסיבה לישועה יותר גדולה מבתחילה. וזהו הפירוש “והיה אמונת עתיך”, כי האמונה אפשר ללמוד מסדר זרעים, מסדר הזרעים שמרקיבים ואח”כ מצמיחים.

באותו זמן ביקר אצלו רבי שמעון ישראל פוזן אב”ד שפרן. אמר לו הרב בן ציון מה ששמע מדודו רבי משה כ”ל אב”ד נייטרא על הפסוק “פעמיו ירחץ בדם הרשע”, כי הצדיק בעצמו אי אפשר לו לקחת נקם בידיו, כי אין זה מדרכי הצדיקים, אלא “ישמח כי חזה נקם” ו”פעמיו ירחץ בדם – הרשע”, דהיינו הרשע יהרוג וישפוך את הדם ויעשה את נקמת הצדיק.

ביום 07.06.1944 פרצו הז’אמנדארמים לגטו, ערכו חיפוש ושדדו את כל דברי הערך, והיכו באכזריות את היהודים על מנת להכריח אותם לגלות היכן הוטמנו חפצי הערך שלהם. אחר כך הועברו 7,500 היהודים מהגטו ומהסביבה לצריפים במחנה במרחק של שלשה ק”מ מהעיר. ב- 11.06.1944 החל גירושם של היהודים. כעבור יומיים הם הגיעו לקאשוי, שם נשדדו שוב בידי הז’דרמים ההונגרים וגורשו ברכבות לאושוויץ. הרכבות הגיעו לאושוויץ בכ”ג ובכ”ו בסיון תש”ד. הרב, שהיה חולני והותש בעינויים שעבר, נפטר ביום כ”ו בסיון תש”ד בהיותו בקרון הרכבת.

כן נספו ילדיו:

בתו פעסל ובעלה הרב יונתן הכהן שטרסר, נינו של ה”כתב סופר”. הוסמך על ידי הרב שמואל דוד אונגר הי”ד אב”ד נייטרא, רבי מאיר יהודה פרייא הי”ד אב”ד שוראן ורבי דוד וועסעלי ראב”ד פרשבורג. כיהן כדיין ומו”צ בראאב, ומילא את מקום חותנו ברבנות הקהילה לאחר שמצבו הבריאותי של הרב בן-ציון התדרדר. הי”ד. נספו ילדיהם: הינדא, עקיבא, מרדכי, אסתר, דוד, שמואל ומשה. שרדו ילדיהם יעקב הכהן שטרסר ולאה בוכינגר.
בנו הרב דוד סיינדרס הי”ד אב”ד דאבו-סאנטווי וקאפאוואר, חתנו של הרב אשר אנשל הלוי יונגרייז אב”ד מעזו-קיוועשד. היה תלמידם של אביו ושל הרב יוסף אלימלך כהנא אב”ד אונגוואר.
בנו הרב מרדכי אליעזר הי”ד למד בטירנוי, והיה מלמד יהודים תורה לבעלי-בתים. בנו, ד”ר יעקב סיידרס כבר היה בארץ ישראל.
בתו לאה ובעלה הרב דוד יהודה פולק, מחסידי סאטמאר, שהתיישב בראאב, יסד בה ישיבה לכעשרים בחורים והעביר להם שיעור בכל יום. הי”ד.
בתם שרה, ובעלה הרב גרשון חיים שטרן, ושמונת ילדיהם.