גודל מעלת בר המצווה ומעלת מצוות התפילין / רבי מאיר שפירא הי"ד, האדמו"ר מבלאז'וב

"וירח ד' את ריח הניחוח. ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח,כא). לכאורה יש לדייק על הלשון ויאמר ד' אל 'לבו', וגם מי יודע זאת. וגם אינו מובן מהו הטעם ד"לא אוסיף לקלל… כי יצר לב האדם רע", הלא אדרבא המבול היה רק עבור זה שהיו רעים, ומהו הנתינת טעם בזה שלא אוסיף מחמת כי יצר לב האדם רע.

ונראה לי לומר על פי הגמרא (ברכות נד,א) "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" (דברים ו,ה), בשני יצריך ביצר הרע וביצר הטוב. וזאת ידוע (קהלת רבה ד, טו) שקודם שאדם בא לבן י"ג שנים אין לו שום השתמשות ביצר הטוב רק יצר הרע לבד. לכן אין באפשרות לבוא לידי אהבת ויראת ד', כשיש לו רק לב אחד. וכשנעשה בן י"ג שנים ובא לו היצר טוב, אז יוכל להיות אליו השראת השכינה, ויוכל לבוא לבחינת אהבה שיש לו עם מי להילחם כנגדו, דעד הנה אין מן הדין שיהיה בר עונשין, דיוכל להצטדק מה היה לו לעשות שנתפתה מהיצר הרע ולא היה לו עם מי להילחם נגדו, וכעת שבא לבן י"ג שנים ויש לו יצר טוב להילחם כנגד היצר הרע, ויש לו עצה להימלט ממנו, אז הוא נעשה בר עונשין דיש לו עצה כנגדו. וידוע הנוסח (שאומרים לפני הנחת תפילין) "ומשפע מצות תפילין ימשך עלי להיות לי חיים ארוכים, דמצות תפילין מסוגלים להמשכת חיים ארוכים.

ומעתה הכל על מקומו יבוא בשלום, דידוע שהקרבנות נתקנו לתקן החטאים, כל אחד על חטאיו, וקודם שיבוא לכלל בר עונשין אינו בכלל הבאת קרבנות. רק אחר כך שנעשה בר מצוה והיה לו עצה להילחם כנגד היצר הרע. וזאת מרמזים כאן הפסוקים דקאי הכל על מצות תפילין, דאז נעשה בר מצוה. "ויבן נח מזבח ויעל עולות במזבח", והקריב קרבנות, "וירח ד' את ריח הניחוח", שהיה מהצורך להיות סימן שהקרבן מקובל ומרוצה לפני ד' יתברך, אימתי יכול להיות סימן שהוא נחת רוח לפניו, היינו שמקיים "וירח ד' את ריח הניחוח" של הקרבנות, כשיוכל להשרות השכינה אל לבו. וזאת מרמז הקרא, "ויאמר ד' אל לבו", היינו שתוכל לאהוב את ד', שתיבת "ויאמר" מצינו לפעמים שהיא לשון אהבה, כשתוכל ליקח הד' אל לבך כשיהיה לך יצר טוב גם כן, אז מבטיחך ש"לא אוסיף לקלל", מחמת "כי יצר לב" אחד "רע מנעוריו", שאין לו עם מי להילחם כנגדו אבל כשבא לי"ג שנים ויש לו עצה להשרות השכינה הקדושה אל לבו, שיש לו גם יצר טוב ומצווה במצות תפילין, והמה מסוגלים לחיים ארוכים כנ"ל, על כן "לא אוסיף להכות את כל חי כאשר עשיתי", כי יש להם מצות תפילין שיתמשך להיות חיים ארוכים.

ולשון הזוהר (ח"א ע,ב) על זה הפסוק, אמר ליה ר' ייסא לההוא ינוקא מה שמך, אמר ליה אבא, אמר לי אבא תהא בכולא בחכמה ובשנין. קרא עליה "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג,כה). ויש להבין מה שייכות יש כאן בפסוק זה. ויש לומר דידוע דהשנים דקודם בר מצוה כמעט אינם נחשבים כלל, דהמה רק חינוך מצות, הן לעניין יום כיפור, הן לעניין לשמור דינים,  וכשנעשה בר מצוה אז הוא מחוייב מדאורייתא בכל המצוות. לזה מרמז הזוהר הקדוש על פסוק הלז, דקאי על ינוקא שנעשה בר מצוה, ומביא מאמר של ר' ייסא שאמר לו "אבא תהא בחכמה ובשנין", שמהיום ההוא והלאה נחשב לשנים, וקרא עליו "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" שנישב ההוא יום כקטן שנולד דמי.

ובזה נוכל לתרץ המדרש פליאה (אות ק"ל), אין מניחין תפילין אלא בשבת, וכמה קולמוסים נשתברו בפירושים שונים. ובזה העניין יתחדש פירוש נכון, דידוע דקודם שנעשה בר מצוה אין באפשרות לבוא להשגה של חלק אלקי ממעל, מחמת שאין לו לבוא להשראת השכינה כנ"ל. אך אחר כך כשנתהווה בר מצוה, אז יוכל לבוא להשגה זו. וידוע (זוהר הקדוש ח"ג רנט, ב) דהנשמה היא חלק אלקי ממעל, על פי (קידושין ל, ב) שלשה שותפין באדם, והקב"ה נותן לו הנשמה. והעיקר חלק אלקי הוא הנשמה יתירה שלא בא רק משבת לשבת (ביצה טז, א). ובזה יתורץ המדרש הנ"ל, שלעולם אין מהמובן מה העניין תפילין גדול כל כך, שנאמר בה (ראש השנה יז, א) קרקפתא דלא מנח תפילין אין לו חלק לעולם הבא, הלא היא רק מצות עשה כשאר מצוות עשין דעלמא. אך התירוץ הוא מחמת דחזינן דאין באפשרות לבוא לידי שום השגת חלק אלוקי ממעל רק כשיש לו מצות תפילין, שאז יוכל לבוא להשראת השכינה, ויוכל לבוא לידי השגת חלק אלקי ממעל, ואימתי נתוודע זאת כשבא שבת קודש, כי עד שלא בא עוד השבת לא נתוודע עוד שמצות תפילין גדול כל כך. וכשבא שבת קודש, ובא לידי השגת נשמה יתירה, אז נתוודע העניין של תפילין.

וזאת הפירוש "אין מניחין", היינו שאין נייחא בעניין תפילין למה מצות עשה הזאת היא גדולה כל כך "אלא בשבת", היינו כשבא שבת והשיג חלק אלקי ממעל, ועד השתא לא היה לו באפשרות לבוא לידי השגה זו, ונתוודע זאת בשבת, ואז ניחא שעניין תפילין גדול כל כך, שעד שלא בא שבת קודש לא הייתה לו שום הבחנה להבחין בין השנים קדמוניות לשנים שאחר הבר מצוה. אך תיכף שבא שבת קודש והבחין בהרגשה יתירה ועמד משתומם מה זאת, מה היום מיומיים, אלא וודאי מסתמא מחמת דיש לו מצות תפיליןי לכן אני מרגיש קדושה יתירה כל כך. זאת הפירוש אלא "אין מניחין תפילין אלא בשבת", משום כשבא שבת, אז ניחא לו למה מצות תפילין גדול כל כך, שהוא רואה דממצות תפילין באה לו קדושה יתירה כל כך. וזהו כפתור ופרח.

(זיכרון מאיר, עמו' כא-כג)

רבי מאיר שפירא האב"ד והאדמו"ר מבלוז'וב שבמחוז ריישא בגאליציה, נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884).

אביו של רבי מאיר, רבי יהושע שפירא, האדמו"ר השני מבלוז'וב, היה בנו של רבי צבי אלימלך מבלוז'וב, בן רבי דוד מדינוב, בן רבי צבי אלימלך דינוב, ה"בני יששכר". רבי יהושע כיהן כרב בריביטץ וכאדמו"ר בריישא והיה רבם של אלפי חסידים. אמו של רבי מאיר, בת דודה של אביו, הייתה הרבנית מרים בת רבי מנחם מנדל מארילוס אב"ד דובצעק, שהיה חתן סבו ה"צמח דוד" מדינוב. ימים ספורים לאחר לידתו נפטרה אמו, והותירה אחריה שתי בנות ובן.

רבי מאיר שפירא נשא לאשה את הרבנית באשע בת דודו (אחי אביו), רבי יוסף שפירא מדינוב. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמלטו אביו וסבו מהעיר בלוז'וב, ורבי מאיר כיהן כרב העיר. לאחר פטירת אביו בי"ב באדר א' ה'תרצ"ב (1932) מילא רבי מאיר את מקום אביו כאדמו"ר מבלוז'וב, מקום מגורי סבו רבי צבי אלימלך. במקביל אליו כיהן אחיו (מאב) רבי אליעזר, רב ואדמו"ר בריביטץ.

רבי יוסף שפירא, בנו של רבי מאיר שפירא, הוציאו לאור, יחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, "קרן ישועה" (בילגורי תרצ"ז) בתוספת הערות. בהקדמה לספר כותב רבי מאיר כי היה מעוניין לצרף לספר זה גם חידושי תורה משלו, "מה שחנני השי"ת ברוב חסדו… אך מחמת גודל הרפתקאות דעדו על ראשי לעת כזאת מה שלא ניתן לכתוב השי"ת ירחם בקרב, לכן ראש ולבי בל עמי היום ואי"ה עוד חזון למועד". ולכן הוא התפלל וייחל שבעזרת ה' עוד יתחזק ויזכה להוציא לאור את חידושיו בקרוב.

בתחילת מלחמת העולם השנייה החביא רבי מאיר את כתבי סבו וכתבים נוספים שכתב, בידי גוי, ביחד עם הכתובת של אחותו בארה"ב, תוך שהוא מבטיח לגוי כי אם יטמין את הכתבים וישלח אותם לארה"ב לאחר המלחמה יקבל עבורם הרבה כסף. לאחר השואה יצר הגוי קשר עם האחות של הרבי שהתגוררה בארה"ב, ומכר לה את הכתבים. רבי ישראל שפירא האדמו"ר מבלוז'וב בארה"ב, אחיו מאביו של רבי מאיר, הוציא לאור כתבים אלו בספר "צבי לצדיק" עם בקונטרס "זכרון מאיר", בסיוע תלמידו, הרב שלמה יהודה אינטרטור מריישא.

בשנת תשס"ג, יצא לאור ספר "זכרון מאיר" על התורה, מאת רבי מאיר שפירא, יחד עם ספרו של אביו, "קרן ישועה" על התורה והמועדים, וביחד עם "זכרון יוסף" על המועדים, מאת בנו, הרב יוסף שפירא. מהדורה נוספת של "זכרון מאיר" יצא לאור בירושלים, תש"פ. לקט חידושים מתוך "זכרון מאיר" יצאו לאור, ע"י "מכון זכרון ישראל דבלאזוב", יחד עם חידושי שאר אדמו"ר בית בלוז'וב – דינוב בהגדה של פסח "הגדת בית בלאזוב" (ירושלים, תשע"ה).

האדמו"ר רבי מאיר שפירא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) עם כל משפחתו, ובהם בנו רבי יוסף שהיה הרב הצעיר בבלוז'וב והאדמו"ר מריישא (חתנו של הרב בומבך אב"ד אופשיצין) ובנותיו הצעירות, הכלה מרים והילדה שרה. [בחלק מהמקורות מוזכר בן נוסף של רבי מאיר שפירא שנספה בשואה, בשם הרב אפרים].

כן נספו רבים מקרובי משפחתו של רבי מאיר שפירא, ובהם:

אשת אביו, הרבנית צפורה בת רבי יעקב מדילאטין.

אחותו של רבי מאיר, מרת טויבע טילא ובעלה רבי מנשה הורביץ האדמו"ר מרוזבדוב בריישא (ר' מנשה ליזענסקער) וילדיהם: הרב חיים, הרב משה, מרים והבחור בנציון, ומשפחותיהם.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת יוטא ובעלה הרב טוביה הורביץ אב"ד סאנוק.

אחותו מאב (מזיווג שני) מרת הינדה ובעלה הרב צבי אלימלך הורוויץ אב"ד דעמביץ ומשפחתם.

אחיו מאב (מזיווג שני) רבי אליעזר שפירא האדמו"ר מריבאטיץ ורעייתו מרת רבקה ומשפחתם.

אשת אביו רבי ישראל (בזיווג ראשון) הרבנית פערל (בת האדמו"ר מז'אבנה, רבי שלום אונגר) ובתם היחידה סירקא מינדל ובעלה הרב שאול רפפורט ובתם הילדה.

הי"ד.

אין פרטים רבים על המקום והנסיבות בא נרצח רבי מאיר שפירא. יש שכתבו שנספה בבלוז'וב, ויש מי שכתב שנספה בסאנוק יחד עם גיסו, הרב טוביה הורביץ, אב"ד סאנוק.