מבקשי ה' (ולא מוצאי ה') ומעמד הר סיני / הרב יוסף אריה ננדיק הי"ד

לא נעים וזר לראות איך אדם מחפש אחר דבר אשר בידו מונח, כן מפליא הדבר לראות האיך אנשים מבקשים בחיפושי מחפש את ד' אשר לעיני הרואים אותו בידם ובקרבם הנהו כביכול.

לשוא יהיה עמל האדם למצא אחר ד', לעולם לא ימצאוהו. עבודת האדם רק לבקש אור פני יתברך וכבודו אשר האציל בעולמו. ואלו-ה אשר יחזה מבשרו מבריאת גופו, ועומק חכמת סידורו, מחושיו החמרים והרוחנים ועמק החכמה אשר בהם שקצרה שכל האדם להשיגו, והכח כביר ורוחני הטמיר ונעלם בו ובסביבתו, ובכל אשר הוא רואה בכל הבריאה כולה, אשר מצד זה לא לאמונה צריכים, כי חכמי הארץ כולם, מאיזה כח שהוא, מודים ומשתחוים לו בפיהם הוא ה' האמתי ולהכח כביר טמיר ונעלם הזה שרואים אנחנו בעיננו עלינו להכניע עצמינו ולעבדו ולא לחכות עד אשר נמצאוהו, כי מצד שנעלם הוא ואין סוף לאחדותו, נמצא הנהו ואין עת אל מציאותו, לשוא יחכו כל המתחכמים והמתפלספים, ינזירו אחור מלעבדו ולהכניע אליו טרם מצאוהו ימותו ואין אתם דבר! יבלו כציץ נובל מעמלם וחיפשם וחקירתם את הד' ולא ישאו בידם מאומה! תאר עבדי ד' הוא רק בשם 'מבקשים', ולא בשם 'מוציאים' כאמור "ישמח לב מבקשי ד'". והבקשה הוא הוא המציאה, כי כל שאנו מבקשים יותר נכירו יותר לטמיר ונעלם, וכל אשר יותר נכירו לטמיר ונעלם, יותר יתחזק בנו התשוקה לבקשו. וזה הוא הידיעה את ד' ולא יותר.

ולפי"ז מה עלינו לעשות? עלינו להכניע עצמנו לאותו הכח הכביר כח כל הכחות, וסבת כל הסבות, אשר בעינינו נראהו, ולעבוד ראשון לראשונים אשר בשכלנו ידענהו גם טרם נבין מהותו. ואין לנו לפחד אולי ח"ו טרם ידענהו הכנעתנו ועבודתנו לא תבא לאלקים אמת ח"ו. לא ולא! כי בקרב אנשים רבים אם עלנו ליתן תודה למי מהם, מקדם נחפשוהו ונביט בפניו אם אין אנו טועים, אח"כ נשתחווה לו ומודים. אבל כאשר נדע כי אין בבית רק האיש הזה בלבד, למותר לנו לחפשו ולהביט בפניו, בכל און שיהא ההודאה בטוחים אנחנו לזולתו לא יגיע רק לו בלבד, אחרי כי אין איש בבית זולתו. כן הדבר הזה ממש אחרי שנבין כי הטמיר ונעלם אחד, למה לנו העבודה למצאהו, אין אנחנו רשאים לחכות כלל, וכל רגע שילך אצלנו לבטלה הוא שטות וגסות, רק תיכף שיתפקח עינינו לראות לאותו הכח טמיר ונעלם, גם מנערותינו עלינו לכרוע לאותן האחד ולעבדו ככל אשר נדע ובא אצלנו לדעת רצונו והנעתנו והעבודתנו רק אליו יגיע, אחרי כי אין אחר בלעדיו בטוחים אנו מטעות ח"ו. וזהו הביאור מאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו הכיר, וראה אותו כח כל הכחות ולא חכה עד אשר ימצאהו, והבן.

בדרך זה הלכו האבות הקדושים, ועלו מעלה מעלה גם קודם יציאת מצרים, והנסים שעל ידם התגלות אלקות הופיעה וכנראה היה מספיק זה דרך גם לבניהם אחריהם ולילך אחרי המושכלות, על דרך "מבשרי אחזה וכו' שויתי ד'" וכו', ויוכל היות כי כל עם ישראל היו מתבונן גם לעתיד על דרך זה בלא מופתים על אלקות, אבל כשאמר אברהם אבינו "במה אדע", אמר לו הקב"ה "ידע תדע". ביאור הדברים אחר כי לא תספיק לך המושכלות לבד ותדרוש מופת עליהם, זה השרש שהתראה אצלך בטח יצמיח שאלות ומחשבות כאלה גם אצל בניך. לכן עליכם לירד מצרימה ולצאת משם באותות ומופתים על המושכלות. וזה הביאור מה שפתח השי"ת בדבריו הראשונים, ב"אנכי ד' אלקיך", ולא פתח ב"אנכי אשר בראתי שמים וארץ", כי אמנם זאת הבינו על דרך המושכל גם מקדם, אך למופתים על המושכלות היו צריכים על כורחם מיציאת מצרים יצא הידיעה והמופת יחד, כמו שביאר שם בקיצור הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו "וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה". עיין שם.

וכדי להבין היטב הדרך מופת איך היה ופעולתו הכבירה, נקדים דברים אחדים הנחוצים להעניין כאשר נביט בעולם איך היווסדות דתות בעולם, נמצאנו למדין כן כי איש אחד בא וכינה עצמו בשם נביא חוזה מחזות אלקים, והיה לו כח מיוחד לפתות בני אדם שיאמינו לו. והעיקר אם בא ותלמודו בידו להקל ע"י דתן על ההמון, וכפי שידענו כל הדתות החדשות שנתקבלו היו מקילים מדתות הראשונות שחייבו לשרוף את בניהם באש וכו'. על וולאדימיר הראשון, כמדומני, כתוב בדברי ימי רוסיא כי לא קבל אמונת הערבים, מפני שפרושם הם מאלכאל, ואמר כי עמו צהלים המה, וקשה להם לפרוש מזה ואחר שהאמינו לו בני אדם כי נביא הנהו, עלה בידו גם בשקריו להטעות עולם ומלואו.

לפי הדברים אמנם היה יכול אחרי מתן תורה, כל אחד מישראל לנסוע גם לארצות הרחוקות, ולכנות עצמו בשם נביא אמת ולספר מה שראה במצרים ובים ובמעמד הר חורב, ואת תורתו שקבל, וכבר נכרים דברי אמת, בטח היו מוצא מאמינים לו, והיה מעמיד אמונת אמת כל אחד במדינה אחרת. אך השי"ת יהיה מאיזה טעם שיהא, לא חפץ בזה. ולמה התראה לפני כל אחד ואחד, די היה אם התראה לפני אחד, וכאשר נכרים דברי אמת היה מעמיד את כולם על האמת. אמנם ה' יתברך חפץ כי כל אחד מישראל יקבל אמונתו ממקור הראשון, היינו בעצמו, בעיניו יראה ויהא הנביא בעצמו לחזות מחזות אלוקים, להנחיל לבניו עם החזקה שאין אדם מנחיל שקר לבניו. ולפי זה כל שפע נבואתו שקבל יפרנסהו רק בעד עצמו, וחסד עליו הוא על ישראל שחנן את כל אחד לראות מופתים כאלה אשר בכוחם היו יכול להפוך את העולם כולו, להביאם באמונתו והוא יתקדש אצלם בתורת נביא ולא דרש מהם רק לפרנס שפע רב כזה בעד עצמו ובניו למען לא יצטרכו זה לזה בדבר הנחוץ לחיי נפש כאמונה.

ולכן כאשר חפץ ה' יתברך בעמו להביאם בברית חזק, המה ובניהם, הראה הנפלאות והתגלה לעין כל עמו. וזה ההתגלות שהיה כה בפרסום לעיני ריבו רבבות אנשים, השריש חזק האמונה גם לדורות הבאות בשמעם מאבותיהם כי כל הדברים ראו כל העם כולו בעיניהם, יתנו אמון בזה, כי בדבר היוצא ממקום פרסום רב לא יפול בו שקר, כי השקר שיכול להשמע גם כן יש לו גבול, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ומעולם לא ישקרו אינשי לספר כי כמאה שנה לפנינו השפיל עצמו השמש על שוקי לאנדאן לעיני כל, אך הרוצה לשקר ירחיק עדותו, כמו נביא הדתות בעולם יספרו ממופתים שראו רק בעצמם באיזה מדבר. וממקורים מפורסמים בשום אופן לא יביאו את שקרם, כי יכחישום כל העולם על פניהם. ואם בעם ישראל נתפרסמו מופתים ומחזות אלקים ומתן תורה להעם כלו ונתקבל בהעם השמועה גם זה מופתי הגדול גם לעיני הדורות אשר לא ראו בעצמם, רק מהשמועה בלבד, וזה הוא הכלל, המפורסמות אין צריכות ראיה.

והדברים מפרשים בתורה, כמו שאמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". הוא הדברים מעולם לא שמענו בין דתות האומות שמועה כזו, כי כל העם היה מדבר עם אלוקים מפני כי מן פרסום רב לא יצמח שקר, כי לא יתקבל, זה הביאור "הנהיה כדבר הגדול הזה" הוכחה לכם שראיתם בעצמכם ולדורות הבאים שאצלם כל המופתים רק שמועה, אמר ע"ז "הנשמע כמוהו" בין אומות העולם והשמועה ההולכת ממקום פרסום רב היא המעידה על אמיתתה.

(שיחה משבת קודש, כ' בשבט תרפ"א – המאור, שנה נב, קונטרס ד, עמ' 16; רחשי האילן עמ' קיח)

הגאון רבי יוסף אריה ננדיק, מגדולי חכמי המוסר בדורו, יליד סוכאוולי, שקד על תלמודו בהתמדה רבה בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקאפ שהאיר עיניו לראות גדולת התורה ונותנה יתברך. אח"כ היה מגדולי חניכי קלם ומראשוני תלמידי ה'סבא מקלם' רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, ממנו למד להשכיל ביראת ה' וללמוד אמונה באמצעות התבוננות מדויקת בטבע ובהיסטוריה. בגיל 28 נשא לאשה את בתו של הרב נח וינר רבה של נאווידוואר. רבי יוסף אריה היה בין מייסדי המכינה של התלמוד תורה בקלם, ושימש ר"מ במכינה, בה השקיע רבות בחינוכם של תלמידיו הרבים והחדיר בהם את הרצון לגדול בתורה ולהשיג את מטרתם בישוב הדעת ובמנוחת הנפש. בשנים שלאחר מכן המשיך לשמש כאחד מחשובי המשגיחים הרוחניים בישיבות ליטא – שכיהן כמנהל רוחני בישיבת בריינסק, לומזה, ראדין ו'שער התורה' בגרודנא. בשנת תרפ"א נמלט מהבולשביקים עם 40 מתלמידי הישיבה והצטרף לישיבת פוניבז', ולאחר זמן קצר חזר המשגיח לישיבת גרודנה. בשנת תרפ"ג (1923) עם יסוד ישיבת קוברין, התבקש המשגיח לתת שיחות בישיבה וחילק את זמנו בין ישיבת קוברי וישיבת 'עץ חיים' בקלעצק. הוא לימד את תלמידיו לגדול בתורה ולתפוס הכל בגדלות. ישיבת קלעצק גלתה בשנת ת"ש לווילנה. שלטונות הכיבוש הרוסי החלו להגלות את הבחורים לצפון רוסיה, ותלמידי הישיבה הנותרים התחלקו לקבוצות קטנות. בהמשך נכבשה ווילנה בידי כוחות גרמניה הנאצית, ובשנת תש"ג נהרג הרב יוסף אריה על קידוש ה' עם אשתו, בנו יחידו ותלמידיו.

מספר מכתבים ממנו, מהשנים תרפ"ח-תרצ"א, הובאו בספר 'בשמן רענן', חלק א (ירושלים, תש"ן), בהם הביע את רצונו לעלות לארץ ישראל וביקש להשתלב בהנהגה הרוחנית של ישיבת מרכז הרב, והוא כותב על עצמו "אינני איש מפלגתי, ובלתי קנאי לעומת אנשים, וסבלן ביותר גם לדעות אנשים שאיני מבינם, אם אך משלנו הם, מכלל המאמינים". כתביו הרבים נתפסו בידי הקומוניסטים ונשרפו. מספר מאמרים ממנו הובאו בספרים 'רחשי האילן' (ירושלים, תשמ"ד), 'מוסרי קלצק' (בני ברק, תשע"ה) ו'אודים מאש' (ליקווד, תשע"ז). הערות קצרות ממנו הובאו בסדרת הספרים 'פנינים משולחן גבוה' (ירושלים, תשנב-תשנ"ו).