החזרת העטרה ליושנה – דברים שנאמרו במעמד סיום הש"ס העולמי שנלמד במחזור א' של הדף היומי / הרב ישראל דוב הכהן פירשטמן הי"ד

ועידה נכבדה! היום ישמע בכל תפוצות ישראל, בכל מקום שקול התורה נשמע, קול הברת המלים של 'הדרן עלך' וכו', ורגש פנימי של חרדת שמחת קודש תעבור בלב המתאספים, בהתאסף ראשי עם, יחד עם שבטי ישראל, שחוגגים סיומו של ש"ס ביחד עם התחלתו.

וכשנעמיק עצמנו בדבר הזה, ונשאל: מהו הרעש הזה? האם זה הפעם הראשון שיסיימו הש"ס? הלא בכל דור ודור למדו ולימדו לאחרים. וכמובן, במידה יותר מרובה, מדורינו עתה, וכל פעם ופעם שסיימו חגגו את חגם זה בתוך כותלי בתי מדרשם, בד' אמות של הלכה המצומצמות בלא שום רעש ופומבי, ולמה נצלצל כעת בפעמוני-רעש ולהרעיד את האויר וחללה בסיומנו זה?

אולם צריכים לידע, כי ישנם מומנטים גדולים ורבי-ערך בההיסתוריא אשר קשה לבר-נש פשוט, ובפרט בשעה שהוא בעצמו נמצא בתוכו, לעמוד על אופיו, פרקים כאלו בההיסתוריא המה כברקים, שאינם חוזרים ונשנים בכל פעם ופעם, אלא צריכים המה להאיש הגאוני שיבין את מה שנתהווה נגד עיניו, ויבוא ויעשה את המפעל שהשעה צריכה לו. וכמו כן צריכים שתהא השעה הזאת שעה גדולה ומכרעת, שמפליאה ומרוממת, ובשעה שנפגשים האיש הראוי והשעה הראויה שבה, ואך בה, יוכלו להיוולד גדולות ונצורות, ואז – אשרי לדור שבו עלתה ככה!…

השעה הזאת היא השעה שמרוממת הנפש, בחדוותא דשמעתתא, שהיא שמחה עילאה, שעה כזאת שעל שעון ההיסתורי – שגלגליו סמויים מן עין – הכתה שעת סיום דמחזור ראשון של דף היומי. והאם צריכים לכם, ועידה נכבדה להסביר את גודל השעה וערכה? שעה כזאת שהדרך אליה היה שבע שנים של דפדוף בגמרא יומי מאת רבבות אלפי ישראל, באותו המקום, ובאותו הפרק, ובאותה הסוגיא, וכל יום ויום התאחדו המחשבות בהעמק-חשב. והדף היומי נתהווה להבריח שמאחד את ישראל, ושהחזיר עטרה ליושנה – 'תורה אחת תהיה לכם', ושעת הסיום – גמר הבניין הרוחני שנבנה במשך שבע שנים, בריכוז ואיחוד – חוגגים אנו כעת, ואנו קוראים ביחס עם זה בפומבי כדי שישמעו אותן הרחוקים שלא שמעו שחג לנו היום, ויבואו גם הם ויתאחדו עמנו…

אך ברגע הזאת שתשריש קדושתה ויופייה לדורות עולמים אפס לשון האנושית מפי לשוננו, לבאר יפיה והודה, ונגשים אנו לארון הספרים, לצלול בים התלמוד ונעלה פנינים בידנו.

אמת כי עוד בימי התנאים ידעו כי העיקר קיומו של לימוד הוא דווקא בחבורה, וכן שנינו בגמרא (ברכות ס"ג) כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה והיו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי וכו' פתח רבי יהודה ראש המדברים בכבוד התורה ודרש: 'הסכת ושמע ישראל' היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה התורה לישראל וכו', אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה כיום שנתנה מהר מסיני וכו'. 'הסכת' – עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. ובאותו כרם דיבנה שבו חדשו את כבוד התורה, ושעליה התפלל רבן יוחנן בן זכאי לאספיינוס קיסר (גיטין נ"ז) תן לי יבנה וחכמיה, משם יצאה הכרוז והאזהרה: עשו כתות כתות ועסקו בתורה! ועמדו והזהירו: שאין התורה נקנית, אי אפשר להעם לקנות בתורת קנין את התורה, שתהיה תורתם – אלא בחבורה!

וגם ידעו בימים ההם לעשות חג לסיום מסכת ולעשות יום-טוב לשמחה, כמו שאמר רבי ירמיה (שבת קי"ט) תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טובא לכולי רבנן, ולפי דברי רבינו המהרש"א ז"ל (בחידושי אגדות) דמדייק בלשנא דגמרא שבתחילה חזא לצורבא מרבנן יחידי ולבסוף עשה יומא טבא לכולי רבנן, שעשה בשביל אותו היחידי שסיים, יומא טבא לכולהו רבנן שהשתתפו בסיומו. וכעת בשעת סיום הש"ס העולמי, שבאמת נלמד על ידי מאות 'כתות-כתות' ונקנית בחבורה בוודאי כל ישראל מחויבים לשמוח ולחגוג אותו היום-טוב. ואף אותן שלא למדו ולא סיימו את הש"ס, מחויבים המה לשמוח ביחד – וגדול השכר, כמאמר רבי ירמיה: תיתי לי… וחיוב הוא על כל אלו השמחים אתנו יחד בסיום הש"ס, אף שבעצמם לא סיימו, לקבל על עצמם להקשר עם קשר-האחדות ולבא מהיום והלאה בחבורת לומדי 'הדף היומי', ואף מי שכבר למד וזכה לעשות גם כן סיום-הש"ס חיוב עליו לחזור פעם שנית, כמאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ט) הלומד ואינו חוזר, דומה לזורע ואינו קוצר. וחז"ל בחגיגה אמרו שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחת. ובתנא דבי אליהו רבא: תלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה ושונה, הקב"ה יושב כנגדו ושונה עמו, מודגש כי דווקא בשעה שחוזר ושונה, אז הקב"ה יושב ושונה עמו, כי רק כשהאדם שונה, ניכר רוב חיבובו לתורה. ומרגלא בפומיה דהגאון הקדוש רבי מנחם מנדל מקאצק זצ"ל שאמר שעיקר השמחה ביום שמחת התורה אינה מפני שזוכים לגמור התורה, אלא מפני שזוכים להתחילה מחדש…

והנה במסכת נדה בסופה אמרו ז"ל: כל השונה הלכות מובטח לו וכו'. שלכאורה היו צריכין לפרש גודל הלימוד בהלכות בתחילת הש"ס, ולומר כל הלומד הלכות וכו', ולמה המתינו עד לבסוף? אכן ישנם לפעמים אנשים שלומדים עד שמסיימים את הש"ס, וסוברים בלבם שכיון שכן הלא גמרו את הש"ס ולמה להם לדחוק עוד הפעם בלימודו? משום זה בסוף הש"ס מצאו לנחוץ להציג לאותו המסיים את גודל השונה הלכות, זה שמתחיל מחדש לשנות, כי אז סימנים שחביבות הלימוד גביה, ובשעה שהקב"ה שונה עמו אזי מובטח הוא לעולם הבא…

דף היומי בימינו אלו, בשעה שרבתה הפרצה בישראל, וישנם כאלו שלמרות שהם כופרים בכל התורה כולה ופורקים עולה מדגישים המה בכל פעם ופעם, כי רק המה הם היהודים האמיתיים, ודווקא המה הם נושאי דגל היהדות. ודבריהם אלה מזכירים לנו את הצדוקים שבזמן רבותינו התנאים, וטענותיהם. והכנסיה הווינאית – אסיפת כרם דיבנה שבזמננו, ענתה מענה לצדוקים שבזמננו אלו, בתקנת עשו חבורות לתורה! תקנו את דף היומי בתור, נוכל לומר, סמל, שהאיחוד האמתי שמאחד את עם הישראלי הוא התורה! דף התלמוד הוא המקשר את לב יהודי ליהודי אחיו, כי השיטה האמיתית נגד המסיתים הוא רק שיטת רבן יוחנן, להבדל מהם.

ומעניין הדבר שמסופר בגמרא (סנהדרין י"א): פעם אחת הסבו חכמים בעלייה ביבנה, יצאה בת קול: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה כמשה, ונתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן. מדוע דווקא הוא? אבל, זה היה הוכחת האמת עם שמואל הקטן, אותו שמואל הקטן שהיה קנאי במלחמתו עם הצדוקים ושתיקן ברכת המינים (ברכות כ"ט) עליו הסכימו מן השמים שתשרה עליו שכינה.

אולם בדורינו זה עמד הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא (שליט"א) זצ"ל ויעורר את העם משינתם הליטרגי, ושנה את הכרוז הישן של חכמי יבנה, על כנסת 'בינה' (וינה) שבדורנו זה שכרם בית ישראל נאסף שם – לאחד את בית ישראל בלימוד התלמוד, ושבכל יום ויום ילמדו דף הש"ס להראות שאך בזה נכללים בכלל ישראל – שמקושרים בקדשי ישראל ובתורתו.

ובסיום ברכות: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בניך לימודי ה', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. ולכאורה האם דווקא בבחינת בונים מרבים שלום? ואם המה בנים אינם מרבים שלום? אכן, התורה צריכה להיות לבניין היהדות, שתבנה את בית ישראל ותאחדהו. ולא די לנו בזה שהתלמידי חכמים יהיו בנים לעמם, אלא שישתדלו גם כן לבנות בתים נאמנים לתורה ולתעודה. ולא לחינם היה המציע לאחד ולקשר את העם הישראלי בלימוד דף היומי, שהוא סמל השלום, הגאון הצדיק רבי מאיר שפירא זצ"ל, זה שזכה להיות הבונה כל הבית הגדול הזה שמתנוסס לתפארה – 'ישיבת חכמי לובלין', שהמרבה שלום בעולם, זהו התלמיד חכם, סוף כל הסופות בא הוא למדרגת בונה, שבונה את יבנה של זמנינו זה. וכך דרכו של ר' מאיר: תיקן כתות-כתות לעסוק בתורה, בלימוד דף היומי, ועלה למדרגת בוניך, לבונה-העם, ונשאר ניצב בראשה של יבנה וחכמיה…

כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא! הלכות? ותורה היכן? אולם תורה – פשטה של מלה זו היא – הוראה, היא מורה לנו הליכות עולם, איך להתנהג, ולמה נקרא שמן 'הלכות'? מפני שדרשום מפסוק של 'הליכות עולם לו', שאך בשעה שהאדם שונה הלכות, בשעה שלומד מתוך התורה את כל הליכה והליכה, כל צעד וצעד שעליו לצעוד, אזי מובטח לו שהוא בן עולם הבא. כן אנו, לימודנו דף היומי היא לסמן את התורה שהוא היסוד וקיום היהדות, ואז נזכה לסיום הש"ס בארצנו הקדושה והנגאלת.

(קטע מנאום הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן בוועידה הארצית של אגודת ישראל בפולין, 'אונזרע גייסט' אלול תרצ"ח, עמו' ה)

הרב ישראל דוב הכהן פירשטמאן (פירשטמן \ פרשטמן) הי"ד, מזאמושטש, 'העסקן הנלהב המפורסם בתורה ויראת שמים איש האיסכולת נואם מצויין', 'החריף ובקי חכם השלם כליל המדעים', 'הרב הנעלה מוכתר בנימוסין ומהולל בתשבחות', נולד בטומשוב לאביו, ר' משה הכהן פירטשמאן מטומשוב ונכד הצדיק המפורסם ר' צבי הירש טומשובר.

היה נכד אהוב מאוד לסבתו, מרת  חיה פריידא פרידלינג, שגדלה אותו במסירות נפש.
היה אחיינם של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד והרב (אברהם) אבא פרידלינג.

דודו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד היה רבו ואהב אותו כבנו.
דודו, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הכשיר אותו במלאכת כתיבת הספרות התורנית.

עורך בטאון דו שנתי 'אונזער גייסט', לחיזוק הדת והאמונה (תרפ"ח-תרצ"ז) ובו מאמרים ביידיש ובעברית מגדולי דורו וכן מספר מאמרים משלו. הוא היה גם מנהל ראשי וחבר נשיאות של מרכז 'מפיצי תורה ודת' בפולין, ומשנת תרצ"ג נבחר למנהיג הרוחני, 'יושב ראש ועד המפקחים' לבית המדרש 'נפש חיה וזכרון צבי', אותו ייסד בזאמושץ.

בהוצאת 'מפיצי תורה ודת' יצא לאור בשנת תרצ"ח הספר 'דעת יודישער פאלקס אוצר – דער הייליגער שבת', עם מבוא מאת הרב ישראל דוב פירשטמאן. בהוצאה זו יצא לאור בשנת תרפ"ט הספר 'דער טרפות סקאנדאל' עם הקדמה מאת הרב פירשטמאן.

בכתב העת 'הבאר', כרך ג שנה ד (סיון תרפ"ז), סי' צב, הביא הרב ישראל דוב הכהן ביאור על ביטוי במסכת שבת בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.

בכתב העת 'הבאר', כרך א-ב שנה ו (כסלו-אדר תרצ"א) סוף סי' כט, העלה את השאלה בעניין כיבוי אור חשמל בעזרת שעון מעורר המכוון לכך לפני שבת.

בכתב העת 'הבאר' (אדר-סיון תרצ"ו, סי' נח) העלה את השאלה האם מותר לעלות לפני שבת למטוס שימשיך את טיסתו בשבת.

הערה ממנו הובאה בספר 'אוצר החיים', ספר שביעי, תרצ"א, בעריכת הרב חיים יהודה עהרענרייך הי"ד.

הוא הכין לדפוס את הספר 'אוצר ההדרנים' בכולל הדרנים מאת רבנים בכל תפוצות ישראל, שנאמרו ונכתבו לרגל סיום הש"ס של מפעל 'הדף היומי'.

באלול תרצ"ח התארס הרב ישראל דוב עם מרת רבקה בת האדמו"ר רבי אלעזר הורוויץ הי"ד מגראדזיסק בטארנוב (דור חמישי לאדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ: אביו, רבי אברהם חיים הורוויץ אב"ד פלאנטש, היה בנו של האדמו"ר רבי משה מרוזוואדוב [שהיה חתנו של האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה מסיגט ה'ייטב לב'], בנו של האדמו"ר רבי אליעזר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מרופשיץ), שהיה לפני כן אב"ד פלאנטש, ואחותו של הרב דוד הורוויץ אב"ד גראדזיסק (חתנו של רבי מרדכי זאב הלברשטאם הי"ד)..
לרב פירשטמאן ולרעייתו נולדו בסביבות שנת תרצ"ט-ת"ש, בן ובת, אברהם חיים וחיה פריידא..

הרב ישראל דוב כתב הסכמה, בשם דודו הרב מיכלסון, לספר 'ימות המשיח' (מונקאטש, תרצ"ז) שערך הרב יעקב גראס הי"ד מתוך כתבי אביו.

בתקופת מלחמת העולם השניה התגורר בטראנוב, ונהרג עקה"ש עם רעייתו ושני ילדיו במחנה ההשמדה בלז'ץ בשנת תש"ב (1942). הי"ד.
על מצבתה של אימו, מרת איידל (אדלה) פרשטמן, בעיר רחובות נכתב: 'לזכר בעלה משה בן רפאל הכהן פרשטמן נפ' י"ט מ. אב תש"ב ברוסיה. לזכר בנם הרב ישראל דב בן משה הכהן ומשפחתו שנספו בשואה בשנת תש"ב בנרודויסק פולין'.

חותנו של הרב ישראל דוב, האדמו"ר רבי אלעזר הורביץ, נספה בכסלו תש"ג הי"ד.
אמו, מרת אידל פרשטמן, שרדה, עלתה לארץ ישראל, התגוררה בשיכון מזרחי-עמידר ברחובות, והנציחה את בני משפחתה בדפי עד של 'יד ושם'.