דרוש לנישואין בביאור מעלת הנושא אשה לשם שמים ועניין 'מצא אשה מצא טוב' / הרב דוד יעקב בריסק הי"ד
דרוש לנשואין מה שאמרתי בשנת תרס"ב לפ"ק
פרשת עקב, טיסא-דאדא יע"א
א) במדרש שוחר טוב (תהילים נ"ט) איתא: 'למנצח אל תשחת לדוד מכתם'. וזהו שאמר הכתוב 'מצא אשה מצא טוב' (משלי יח,כב), כיון שאדם מוצא אשה מצא טוב. כתוב אחד אומר 'מצא אשה מצא טוב', וכתוב אחד אומר 'ומוצא אני את האשה מר ממות' (קהלת ז,כו), אלא אם אשה רעה היא אין סוף לרעתה, ואם אשה טובה היא אין סוף לטובתה, הווי 'מצא אשה מצא טוב', את מוצא עד שלא נברא האשה מה כתוב 'לא טוב להיות האדם לבדו' (בראשית ב,יח), משנברא כתיב 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (שם א,לא), הווי 'מצא טוב', עד כאן לשונו.
והנה לכאורה המדרש הלזה הוא מאוד קשה להבין, מה עניין זה אצל קפייטל נ"ט. ועוד לכאורה אינו מובן תוכן דברי המדרש.
אלא העניין הוא כך, דהנה בתחילה נקדים לפרש דברי המדרש מעשה תורה, וזה לשונו: שלושה דברים אמרו חכמינו ז"ל, הנושא אשה לשם זנות עליו הכתוב אומר 'הזנו ולא יפרוצו (הושע ד,י), ולבסוף יצא ממנו בן סורר ומורה. והנושא אשה לשם ממון, עליו הכתוב אומר 'כי בנים זרים ילדו' (שם ה,ז), חודש נכנס וחודש יצא ולבסוף יצטרך לבריות. והנושא אשה לשם שמים, עליו הכתוב אומר 'ברוך אתה בבואך' וכו' (דברים כה,ו), עד כאן לשונו.
והנה לכאורה מאוד קשה להבין מפני מה הנושא לשם זנות יצא ממנו בן סורר ומורה – מה חטא הבן אם חטא האב, ומפני מה הנושא לשם ממון עליו הכתוב 'כי בנים זרים ילדו', ועוד לכאורה קשה הפירוש של 'חודש נכנס וחודש יצא'.
ב) ונראה לפרש, דהנה כתוב בתורה הקדושה 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב,יח), ופירש רש"י ז"ל, אם זכה עזר, ואם לאו כנגדו. והנה קשה במה תהיה לו עזר, ובמה תהיה כנגדו.
אלא העניין הוא כך. דהנה לכאורה נראה, מה העיקר והתכלית באדם הנושא אשה, שהתורה אמרה 'לא טוב להיות האדם לבדו'.
הנה הקב"ה נתן לנו את תורתו וצווה לנו מצות. התורה אחת היא, אבל המצות הם נחלקים לשני דרכים, יש מצות שהם עומדות בדרך רוחני, כגון מצות תפילין וכדומה, ויש מצות שהם עומדות בדרך גשמי,כגון מצות אכילה וכדומה, שהוא מצות עשה שבתורה 'ואכלת ושבעת' וכו' (דברים ח,י).
והנה אותם המצות שהם עומדות בדרך רוחני אינו צריך לעבד את עצמו שיוכל לקיים אותם לשמה, כגון מצות תפילין, הכל יודעין שאין הוא לצורך עצמו, אלא הוא בוודאי מפני שהקב"ה ציווהו, שלגוף אין שום הנאה במצות זו. וגם את המצות אינו צריך לעבד אותה, שהיא [ממילא] עומדת בדרך רוחני.
אבל מצות אכילה צריך האדם לעבד את עצמו, ולעבד את המצות שלא תהיה עומדת עוד בדרך הגשמי, דהיינו שלא תהיה האכילה אצלו למלאות תאוות נפשו כי ירעב, אלא גם בזו יוכל לעבוד את ד', דהיינו שלזה יהיה אוכל שיהיה לו כוח לעבוד את ד'. כמו שמובא בספר הקדוש 'נועם אלימלך' בצעטייל קטן (אות טו) וזה לשונו הטהור: ואחר אכילת המוציא יאמר בזה הלשון 'אין אני אוכל להנאת גופי חס ושלום, רק שאהיה בריא וחזק לעבודתו יתברך ולא יעכב שום חטא ועוון והרהור רע את היחוד קוב"ה ושכינתיה על ידי ניצוצות הקדושות של אכילה ושתיה', עד כאן לשונות לענייננו. הנראה מזה שגם באכילה יוכל לעבוד את ד'. אלא האדם צריך לעבד את עצמו שיבוא במדרגה זו שגם האכילה תהיה אצלו עבודה.
והנה נראה, אותם המצות שהם עומדות בדרך הרוחני אינם מזיקות לו אם אינו עושה אותם לשמה. אבל גבי האכילה אינו כן, שלפעמים מזיק לו אם אינו עושה אותם לשמה. דהנה נראה, מי שהוא אוכל לשמה, דהיינו שיהיה לו כוח לעבוד את ד', אינו אוכל אלא מה שדי לו בזה ולא יותר, אפילו הוא מאכל טוב וערב, אף על פי כן כיוון שנתמלא סאתו ויודע שדי לו לעת עתה, אף על פי שמחזיק יותר, אינו אוכל, שהעיקר אצלו העבודה אבל לא התענוג, ואם כן אין לו נפקא מינא אם הוא טוב וערב או לא. ואז בודאי הקב"ה נותן לו ברכה במעיו. אבל מי שאינו אוכל לשמה, לפעמים מזיק לו שהוא אוכל יותר ממה שצריך, שבוודאי לזה אין הקב"ה נותן ברכה במעיו, ואוכל ואוכל והוא רעב, ומפני כן לפעמים מזיק לו.
ובזה אמרתי לפרש מאמר המלך שלמה במשלי (יג,כה) 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר'. דהנה לכאורה קשה הלשון דאמר 'לשובע נפשו' ולא אמר 'לשובע גופו' – שהגוף הוא נהנה מן המאכל ולא הנפש, כי ארבעה חלקים יש באדם: גוף, נפש רוח ונשמה. הגוף נהנה מהמאכל, והשאר השלשה נהנים מהמצות, והווא ליה למימר 'לשובע גופו'.
אלא הפירוש כך הוא לפי עניות דעתי, 'צדיק אוכל לשובע נפשו' – דהיינו שישבע הנפש מהמצות, דהיינו שיהיה לו כוח לעבוד את ד', 'ובטן רשעים תחסר' – דהיינו מפני שהעיקר הוא אצלו האכילה לתענוג, ומפני כן כל יותר מה שהם אוכלים הם רעבים, כדאמרן שאין הקב"ה נותן ברכה במעיו.
ג) על כל פנים הנה הוכחנו שיש מצות שהם עומדים בדרך רוחני, ויש מצות שהם עומדים בדרך הגשמי.
והנה נראה, זה המצוה שנתן הקב"ה לישא אשה היא עומדת מאד בדרך הגשמי, אלא שהאדם צריך לעבד אותה לרוחני, דהיינו שלא ישא אשה לתענוג, אלא שתהיה לו לעזור מהיצר הרע שיוכל לעבוד את ד' וללמוד, והיא תהיה עוסקת במשא ומתן.
דהנה 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' (קהלת ז,כ), ומכל שכן האדם השפל הזה שמשנולד, נולד עמו היצר הרע ומתחיל לפתות אותו בדרכים הרעים אשר ילך בהם. ובוודאי צריך כח גדול להתגבר עליו, שלא לחנם אמרו חכמינו ז"ל (אבות ד, א) איזהו גבור הכובש את יצרו, אלא בוודאי צריך כח גדול לזה. ובפרט כשבא לשנת י"ג שנה והוא מצווה במצות והיצר הטוב בא ומתחיל לפתות אותו שילך בדרכים הטובים, ובעל מלחמתו, דהיינו היצר הרע, עומד לנגדו לעשות קרב ומלחמה. ועתה מה יעשה, האיך יאזור חיל ויאמץ כח לעבדו ולעשות פשרה עם שני בעלי דינים אלו, שבשלמא עד שלא בא היצר הטוב לא לחם עמו בחזקה, אבל עתה שבא היצר הטוב לעמוד לנגדו ולהפוך הרעה לטובה, יש טענה להיצר הרע, איך אתה בא בגבולי, ומפני כן נלחם עמו בחזקה.
כמו שאיתא בספר 'עוללות אפרים' (מאמר ש"יב) משל נאה לזה וזה לשונו: משל למלך שנלחם באיזה עיר לכבשה עד רדתה, כל זמן שבני העיר כמעט מסכימים להשלים עמו או למסור העיר בידו, אזי לעומת זה אינו עורך מלחמה גדולה להפיל חומת העיר סביב, גם אם לפעמים ירו המורים מן החומה אל מערכות המלך לא יקפיד ולא יחוש, כי יודע המלך שאין להם בתוך העיר לא שר ולא מלך, והמורה בחוץ אינו מצווה מאת המלך או שר, ואם כן אין לו במי להתקנאות, בחשבו כי לבסוף תימסר העיר בידו. אך אם אחר כך יחזקו בני העיר והיו אדירים ומושלים מקרבם, יוכלו לערוך מלחמה כנגדו. אז גם לעומת זה, המלך הסובב את העיר מתגבר לערוך מערכה מול מערכה, ובנה דיקה והביא את העיר במצור ובמצוק. ולעומת זה גם המושל החדש שבתוך העיר צריך לחשוב מחשבות להינצל מפח יוקשים אשר סביב שתו אלה הסובבים את העיר. עד כאן לשונו. והנמשל מובן מאליו, כי המלך החדש הוא היצר הטוב שבא לי"ג שנה והתחיל לעשות מלחמה כנגד היצר הרע, ממילא מתגבר היצר הרע ונלחם כנגדו בכוח גדול וביד חזקה. ועתה הנה זה האדם השפל האיך יוכל לכבשו.
ומפני כן ציווה הקב"ה לישא אשה, שתעמוד לעזרתו ויוכל לעבוד את ד', והבן.
וממילא אם ישא אשה לזה התועלת, יעזור לו הקב"ה שיהיו לו בנים כשרים, ותהיה לו פרנסה בכבוד, כמו שאיתא בגמרא אמר להם הקב"ה לישראל פתחו לי כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם.
ד) אמנם נראה, כל זה הוא שפיר שהיא תעמוד לעזרתו אם הוא נושא אשה לשם כך – אז ממילא זכה שתהיה לו עזר כדאמרן, אבל אם נושא אשה לשם זנות או לשם ממון אינו שווה כלום, אלא אדרבה היא מתוספת על היצר הרע ומפתחנו לדרכי הרעים ומטענו מדרכי החיים. כי הנושא אשה לשם זנות, בוודאי הקב"ה מסיר חינה מעליו ונמאסת עליו, וממילא הוא מתקוטט עמה יומו וליל כדרכם הרעה, וּבשביל זה אין לו חשק עוד לעסוק בתורה ולעבוד את ד', והבן כשרואה את כל זאת, מה יעשה הבן שלא יחטא, וְבוודאי הוא לומד מהם זה המידה הרעה, רחמנא ליצלן, להתקוטט עם כל אחד ואחד, כי בדרך הזה נתגדל.
ואם נושא אשה לשם ממון, אז בוודאי ממילא הקב"ה נוטל ממונו ולבסוף נעשה עני, וכל ימי עני רעים, ומתוך עניו הוא מבעט ואין לו פנאי לעסוק בתורה, שצריך לחזור אחר פרנסתו, וממילא אין לו במה ללמד את בניו הדרך אשר ילכו בם, והם נתגדלים כצאן בלי רועה, שאין להם מי שילמד עמהם, ובוודאי לבסוף עוזבים את ד' ומורידים את אביהם אבל שאולה.
לא כן הוא מי שנושא אשה לשם שמים, אלא אדרבה היא תעמוד לעזרתו כדאמרן, ובניו המה בוודאי נתגדלים בדרך הישר כמובן.
והנה אפשר שלזה כיון המדרש שהבאתי לעיל, באמרו שלשה דברים אמרו חכמנו ז"ל, הנושא אשה לשם זנות, עליו הכתוב אומר 'הזנו' – דהיינו שהם מזנים, ולבסוף 'תורת אל יפרוצו' – שלבסוף היא נמאסת עליו כדאמרן, והוא שונא אותה כדאמרן, והוא עובר על מצות עשה שבתורה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט,יז), כמו שאמרו בגמ' קידושין (מא.) הנושא אשה צריך שיראה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה 'ואהבת לרעך כמוך' (שם יח), ולבסוף יצא ממנו בן סורר ומורה – מפני שהוא מתקוטט עמה, והבן לומד מהם להתקוטט, ומפני כן אינו שומע בקול אביו ובקול אמו. והנושא אשה לשם ממון, עליו הכתוב אומר 'כי בנים זרים ילדו' – דהיינו שנראים כמו זרים, שאין להם מי שישגיח עליהם, וחודש נכנס וחודש יצא – דהיינו הזמן אינה עומדת, והוא עומד ומבלה הזמן בשטותים. ועתה מפרש המדרש מפני מה יהיה כל זה – ולבסוף יצטרך לברית – דהיינו שיהיה עני ואין לו במה להתפרנס וללמד את בניו, ומפני כן הם מבלין הזמן ונראים כמו בנים זרים. אבל הנושא אשה לשם שמים עליו הכתוב אומר 'ברוך אתה בבואך' וכו' – כל מגמתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולעבוד את ד'.
ה) והנה על כל פנים שפיר הוכחנו ובארנו לאיזה צורך צריך לישא אשה. ועתה לפי זה יפורש שפיר מאמר התורה הקדושה 'לא טוב היות' וכו', דהנה לכאורה קשה מאי זה הלשון דאמר 'היות' ולא אמר 'להיות'. אלא פירושו מלשון 'היה איש', ופירושו 'לא טוב' שיהיה לאדם להתגבר מול יצרו וילחם כנגדו כשהוא 'לבדו', שהיצר הרע יתגבר לנגדו ואי אפשר לו לכבשו, 'אעשה לו עזר כנגדו' – דהיינו שאברא לו אשה שתהיה לו לעזר.
ועל זה אמר שפיר רש"י ז"ל: זכה עזר – דהיינו אם זכה ובא למדרגה זו, שעיבד זה המצווה שהיא עומדת בדרך הגשמי לרוחני, דהיינו שלא נשא אשה לשם זנות, אלא לשם שמים שתהיה לעזרתו מול יצרו כדאמרן, אז עזר – הקב"ה מסייעו שתהיה לו לעזר, ואם לאו אז כנגדו – דהיינו שלא תעמוד לו לעזר, אלא אדרבה היא נהפכת ליצר הרע ועומדת לנגדו ומטעתו מדרך הישר כדאמרן.
ו) והנה עתה לפי כל זה שאמרנו יתורץ שפיר ביאור פשט של המדרש שהתחלנו בו, דהנה אמרו חכמינו ז"ל (סוטה ב.) קשה זיוגנו של אדם כקריעת ים סוף. והנה קשה לכאורה הלא אנו רואים כמה בני אדם שבא זווגם בקל ובנקל בלא שום פעולה. ועוד קשה מאי זה דאמר 'כקריעת ים סוף', ולא אמר 'כיציאת מצרים', או לשאר דבר קשה מפני מה אינו מדמה.
ומפני זה הוכרחנו לאמר, שכל זה שאמרנו שמה שהעיקר והתכלית של הנושא אשה, דהיינו שיהיה במחשבה זו שתהיה לו לעזור – לא די בזה, [אלא] שגם האשה צריכה להיות במחשבה זו, דהיינו שתהיה עושה רצון בעלה ותכין לו צרכיו כדי שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה, ותהיה לו לעזר בכל פינות שיפנה. דהנה אף על פי שהוא יהיה במחשבה זו, אף על פי כן אם ישא אשה רעה, אין שווה כלום ואין לו שום עזר בה, אלא אדרבה תשחית אותו ותטעהו מדרך הישר, אלא גם האשה שהוא נושא צריכה להיות במחשבה זו.
והנה נראה, זה בוודאי קשה מאד, שאדם אינו יודע מחשבות, והאיך יוכל לברור זה. אלא בוודאי זה הוא דבר ד', ועליו צריך לסמוך שהוא יברור לו. ובוודאי מי שמקבל עליו כל זה שלא ישא אשה לשם זנות או לשם ממון אלא לשם שמים, בוודאי הקב"ה יעזור לו ויזמין לו זיווגו בכל העניינים שתהיה במחשבה אחת עמו.
אבל הנה לפי הסברא זה קשה מאד, אבל מי שנושא אשה לשם ממון או לשם זנות, הנה זה לאו מד' הוא, ולזה בקל יוכל לבוא.
והנה לפי זה אתי שפיר מאמר חכמינו ז"ל קשה זיווגו של אדם, דהנה ידוע ד'אדם' הוא מדריגה גדולה, והפירוש קשה זיווגו של אדם – בעל מדריגה, והיינו שתהיה זוגתו בכל העניינים, שתהיה עמו במחשבה אחת – זה קשה כקריעת ים סוף. דהנה ידוע שהם לא היה רוצה ליבקע לישראל, שאמר 'הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה'. והנה נראה מפני מה לבסוף נבקע לפניהם, [אלא] יש לפרש מפני שקיבלו עליהם לעבוד את ד' ולקבל תורתו הקדושה, מפני זה נבקע לפניהם, כדי לעשות חפצם לקבל התורה.
על כל פנים הנה נראה, העיקר שהים נקבע לפניהם היה מפני שקבלו עליהם דברים טובים. והנה כמו כן מי שמקבל עליו שישא אשה לשם שמים, הקב"ה עוזר לו שישיג חפצו. והנה עתה שפיר מדמה לקריעת ים סוף, והבן.
ז) והנה יצא לנו שפיר המדרש שהתחלנו בו. דהנה לכאורה קשה מאי דאמר 'מצא אשה' ולא אמר 'לקח אשה' – דהנה 'מצא' שייך על חפץ שאדם מוצא, אבל גבי אשה שייך 'לקיחה', ולפי מה שאמרנו יתורץ שפיר. דהנה ידוע כשהיה דוד באותו הבית (ולן שם) היה בסכנה גדולה, שבוודאי אם היו מוצאים אותו שם לא היה לשונאיהם של ישראל קיום. ואשתו מיכל בת שאול היתה מפקרת עליו את חייה, ועשתה רמאות גדולה, דהיינו שהניחה את התרפה במטה ואמרה לאביה שדוד חולה. ובוודאי הייתה יראה שמא יהרגנה, שהלא אנו רואים שיהונתן לא עשה רמאות עם אביו, אלא דיבר טוב על דוד, והיה רוצה לדקרו בחנית, מכל שכן היא, שרימתה אותו, לא כל שכן. ואף על פי כן הייתה מרוצה למות תחתיו. ואם כן לפי זה אין לנו אשה טובה מזה, שבוודאי עשתה את כל מה שציווה עליה בעלה והייתה עמו במחשבה אחת, שהוא יעבוד את ד' והיא תכין לו כל צרכיו.
ועתה נראה, מפני מה הזמין לו הקב"ה אשה טובה כזו, בוודאי היה מפני שכל מחשבתו היה לישא אשה לשם שמים. ועל זה אמר שפיר המדרש: 'למנצח אל תשחת לדוד מכתם', וזהו שאמר הכתוב 'מצא אשה מצא טוב'. ועתה מפרש המדרש הביאור, כיון שאדם מוצא אשה – דהיינו שמוצא תכלית והעיקר על מה צריך לישא אשה, דהיינו לשם שמים שתהיה לו לעזר כדאמרן לעיל, אז הקב"ה עוזר לו ומוצא טוב, ועל זה שייך לשון 'מציאה', דהיינו שמצא והשיג את חפצו.
עתה אמר המדרש שבזה אתי שפיר: כתוב אחד אומר 'מצא אשה מצא טוב' וכתוב אחד אומר 'ומוצא אני את האשה מר ממות', אלא אם אשה רעה היא אין סוף לרעתה – שתטעהו מדרך הישר, ואם אשה טובה היא אין סוף לטובתה – שהלא אנו רואין מדוד המלך עליו השלום שמיכל בת שאול הייתה רוצה למות תחתיו, הוי 'מצא אשה מצא טוב'.
אבל עדיין אנו יכולין לאמר שלא בשביל זה מצא אשה טובה מפני שזאת היתה מחשבתו, אלא באקראי בעלמא, על זה אמר המדרש שזה מוכח שאת מצא עד שלא נבראת האשה מה כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו' וכו' – אלמא הקב"ה בעצמו אמר שיברא לו עזר כנגד היצר הרע, אם כן בוודאי אדם שכל מגמתו לזאת, בוודאי עוזר לו הקב"ה. הוי מצא טוב – דהיינו מזה מוכח שעל ידי זה 'מצא טוב' כנ"ל ודו"ק.
והקב"ה יעזרנו לעבודתו שנזכה לעבוד אותו בלב שלם ויבער היצר הרע מאתנו וישלח גואל צדק במהרה בימינו אמן.
(זרע יעקב', גליון מה, עמ' סג-ע)
הרב דוד יעקב בריסק הי"ד, רב גדול וחסיד מפורסם שנולד בסביבות שנת תרמ"א (1881) לאביו הגאון החסיד הרב יהושע בריסק אב"ד טיסא דאדא שבהונגריה (מחסידי בעל 'אך פרי תבואה' מליסקא וה'דרכי תשובה' ממונקאטש) ולאמו הרבנית אסתר בת הרב מנחם גרשון גרינוולד, שהיתה דור חמישי ל"פני יהושע". הרב דוד יעקב היה מחשובי חסידי האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש, שהיה גם השדכן שלו.
אחיו של הרב דוד יעקב היו הרב מרדכי (מהר"ם) בריסק הי"ד אב"ד וראש ישיבת טאשנאד, והרב נתן צבי בריסק הי"ד אב"ד טשעקא וסאלונטע.
הרב דוד יעקב התחתן עם מרת בריינה בת הרב משה עזריאל שאלאמאן מדאויד-האזא.
הרב יהושע בריסק נפטר בכ"ח בכסלו תרע"ח (1907), ומשנת תרע"ג (1913) מילא את מקומו ברבנות טיסא דאדא והגליל, בנו, הרב דוד יעקב.
הרב דוד יעקב בריסק היה בין הרבנים שהספידו את בעל ה'לבושי מרדכי'.
בתשרי תרפ"ז היה בין הרבנים שנשאו דרשות במעמד הכתרת אחיינו, הרב נפתלי ב"ר נתן צבי בריסק, לכהן ברבנות ביהאר-נאד'באיום.
הרב דוד יעקב הוזכר בשו"ת לבושי מרדכי, חלק אורח חיים, סי' קלא. תשובה נוספת אליו הובאה בשו" מהר"ם בריסק ח"א סי' ל"ז, ע"ו, ע"ז, ח"ב סי' כ"ה.
הרב נהרג עקה"ש במחנה ההשמדה אושוויץ, בחג השבועות, ו' בסיוון תש"ד (1944).
תולדותיו הובאו בקובץ 'זרע יעקב' גליון מג. פלפולים שכתב ל סוגיות 'הואיל' ו'מתוך' הובאו בקובץ 'זרע יעקב', גליון מה, שבט תש"פ, עמ' לג. דרוש בעניין 'מצא אשה מצא טוב' הובא בקובץ 'זרע יעקב', גליון נג, עמ' סג. וככל הנראה זוהי הדרשה שאמר בנישואיו.
ילדיו היו (לחלקם מצאתי רק את שמותם הלועזי):
- בתו, מרים (מאלבינקה) הי"ד, נולדה בשנת 1907. היא התחתנה עם הרב יום טוב ליפא ב"ר שמואל בראך.
- בתו, רגינה, נולדה בשנת 1910.
- בנו, הרב משה עזריאל בריסק הי"ד, נולד בשנת 1912, נספה ברוסיה במהלך מלחמת העולם השנייה בשנת תש"ג (1943), היארצייט נקבע לתענית אסתר.
- בתו, פירוסקה, נולדה בשנת 1913.
- בנו, ארמין, נולד בשנת 1916.
- בתו, אירנה, נולדה בשנת 1918.
- בנו, שלמה, נולד בשנת 1919.
- בנו, היינריך נולד בשנת 1919.
- בתו, אולגה, נולדה בשנת 1922.
- בתו, רויזא, נולדה בשנת 1924, נישאה לרה"ח ר' שלמה דוד מאנדלאוויטש, שו"ב בקהילת ציריך. היא נפטרה בשנת תשפ"ג (2023).
- בתו, רחל, נולדה בשנת 1926, נישאה לרה"ח ר' חיים איינהורן, ונפטרה בשנת תשע"א (2011).
- בתו, ציפורה גיטל הי"ד, נישאה לרב משה נתן הי"ד, תלמיד חכם מנכבדי בעלי הבתים בדיארמאט, בנו של הרב אשר אנשיל יונגרייז. בט"ו בסיון תש"ד (1944) הם הגיעו עם ילדיהם לאושוויץ. בהגיעם לאוישוויץ כרעה אשתו ללדת. לאחר שילדה את בנם השישי, נשלחו גם הם להשמדה.
- בנו, ר' יהושע, נפטר בשנת 2009.
ר' יהושע הנציח את הוריו, את אחותו רבקה ע"ה, ואת אחיו ואחיותיו, גיסיו וגיסותיו: מרים ובעלה ר' יום טוב ליפא, ר' משה עזריאל, ציפורה גיטל ובעלה ר' משה נתן וילדיהם, ר' צבי ורעייתו הענדיל, חיה פעריל ובעלה ר' חיים וילדיהם, וגיסו ר' יעקב יצחק הלברשטאם (בעלה של גולדה).
נכדו, הלל בריסק, הנציח אביו הרב משה עזריאל, ואת דודיו: הרב צבי הירש, מרים, ציפורה גיטל, חיה פרל וגולדה.
גולדה הי"ד, נישאה בשנת תש"ג לרב יעקב יצחק הלברשטאם הי"ד (בנו של הרב חיים הלברשטאם אב"ד סאטמר, בנו של האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד, בנו של האדמו"ר ה'דברי חיים' מצאנז). הם נהרגו עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד.
סביר להניח כי רבקה, צבי הירש, חיה פרל וגולדה – הוזכרו כאן למעלה, ברשימת ילדיו של הרב דוד יעקב בריסק, בשמם הלועזי.
נכדו של הרב דוד יעקב הי"ד, הבחור יהושע בריסק הי"ד, בנו של הרב משה עזריאל הי"ד, שרד את השואה כילד קטן, עלה לארץ ישראל ב'עליית הנוער', התחנך ב'בית אבות' של ישיבת פוניבז' ובישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים, למד פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ונהרג בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, בכ"ח באייר תשכ"ז.