אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון בסבך הזמן האיום והנורא / הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).