שמחת האב בבנו החכם / הרב שמעון קרויס הי”ד
הכל בשליש ותיכן בזרת, ירום קרנך לכבוד ולתפארת, לאהובי בני יקירי רחימי מחמד נפשי הרב הגדול החריף ועמקן קולע אל השערה ידיו רב לו בבקיאות הפלא ופלא צדיק ותמים פ”ה עה”י כשו”ת מו”ה מנשה קרויס נ”י ויזרח עם כל מרבית ביתך הי”ו.
את מכתבך היקר חדושי התורה קבלתי על נכון, ושמחתי מאוד בדברי תורתך ומקוים בי בעזרת ה’ יתברך הפסוק משלמה המלך עליו השלום ‘בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני’. והנה אחווה לך מאבא מארי הרב הגאון הקדוש זצוק”ל הפשט של הגמרא בברכות דף ד’ עמוד א’ וזה לשונו, תנא לא ‘מפי בושת’ שמו אלא ‘איש בושת’ שמו, ולמה נקרא שמו ‘מפי בושת’ שהיה מבייש פני דוד בהלכה. ופירש רש”י, מפיבשת, בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והיה אומר לו ‘טעית’. עד כאן. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן לא ‘כלאב’ שמו אלא ‘דניאל’ שמו, ולמה נקרא שמו ‘כלאב’ שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ופירש רש”י ז”ל, לפיכך, בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב. עד כאן לשונו. וכו’ שהיה מכלים פני מפיבשת, כלאב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות. עד כאן לשונו. ועליו אמר שלמה בחכמתו ‘בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני’, ואומר ‘חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר’. עד כאן הגמרא. לכאורה קושיא גלויה לכל, ועליו אמר שלמה בחכמתו, אם החכם מכל האדם, ובדיוק הגמרא ‘בחכמתו’ היה נראה אם המלך שלמה לא היה אומר דברי החכמה הלזו לא הייתי יודע ומבין זאת, מי זה האדם אשר לא ישמח לבו אם בנו הוא חכם, ומהי חכמתו של שלמה המלך במה שאמר ‘בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני’, הלא זה דבר פשוט אשר כל איש יבין בלא חכמת שלמה. ועוד מהו ‘ואומר’. אבל נבאר היטב דברי חכמינו ז”ל וחידותם וחכמת שלמה. ידוע כי דוד מלך ישראל היה צדיק וקודש אלקי חסיד ועניו, ובכל זאת היה נרדף ונלחם מהשונאים, אף צדקו שעומדת לעד מכחישים אותו, ואמר ‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה’, אף שראו צדקתו וענוותנותו, כי היה בביתו רבי, והיה מכניע ומקטין עצמו שאמר לו טעות וקיבל ממנו כמו מרבו, והוא היה מלך ישראל. מכל מקום אמרו שזהו אינו אמת אתו רק להראות צדקתו וענוותנותו בפני העם, אבל אין תוכו כברו ואיכה יוכל להוכיח האמת, בגדוליו. שהבנים אשר מגדל, אם רואים בביתו שאיננו צדיק כמו שמראה עצמו בפני העם, זהו עושה רושם שיוצאים מן השיטה. מה שאין כן אם הגידולים רואים את אביהם בביתו צדיק יותר ממה שמראה עצמו להעם, אז נעשה התעוררות גדולה בין הבנים ומשתדלים בכל כוחם לילך בדרך אביהם, בדרך היראה, ונעשים גדולים בתורה וביראת שמים, וזה הוכחה שאביו היה באמת צדיק תמים. וזה הפשט של הגמרא, ‘ולמה נקרא שמו מפיבשת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה’, שאמר לו ‘טעית’ והוא מקטין עצמו ומקבל ממנו כמו תלמיד מרבו, הגם שהוא מלך ישראל. ושונאיו הרואים צדקתו וענוותנותו אמרו שהוא רק להראות לפני העם שהוא צדיק ועניו. על זה אמר רבי יוחנן לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, שהיה מכלים פני מפיבשת רבו בהלכה, להראות לכל שהוא באמת צדיק תוכו כברו ומגדל בניו לתורה ועבודה, כמו כלאב. וזהו הוכחה רבה שאמת היה עמו. ועכשיו נבין חכמתו של שלמה המלך שאמר ‘בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני’. מהו ‘גם אני’, אלא לא לבד שאשמח אם בני חכם, כי זהו חוזר גם כן על עצמו, כי מזה הוכחה כי באמת הייתי צדיק ולא בעורמה חס ושלום להראות לעם צדקתו, כי כמו לפני העם, היה בביתו יותר ויותר צדיק וקדוש, ולכן ‘ישמח לבי גם אני‘. וזהו הפשט ואומר ‘חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר’, דהיינו המחרפים אותי וחשדוני שאינני באמת שומר אמונים, עכשיו שרואים בני כלאב שהוא תלמיד חכם גדול המכלים את פני מפיבשת רבו, מודים לי שאמת וצדק היא אתי.
(שתילי זיתים, עמ’ קסו).
הגאון רבי שמעון קרויס הי”ד נולד בסרדאהלי לאביו הרב יעקב קאפל ולאמו זעמעלא, בל”ג בעומר שנת תרכ”ג (1863). בילדותו למד בהתמדה לילות כימים, וגדל בתורה ובעבודת ה’. גם בחלומותיו עסק בדברי תורה. את חיבורו הראשון, חיבור נפלא על הלכות פסח, כתב בגיל 17. נשא לאשה את מרת שרל בת רבי מנשה געלב מוועלקא-פילא, בשנת תרמ”ט. נולדו להם ששה ילדים: הרב משה אליעזר (תרנ”א-תשל”א), מנשה (תרנ”ג-תשל”ז), נפתלי חיים (תרנ”ה-תשל”ט), שבע הי”ד (תרנ”ז-תש”ד), גיטל הי”ד (תרנ”ח-תש”ד) וצבי יהודה (תרס”ג-תשנ”ו).
בשנת תרנ”ה שימש אב”ד קארלבורג. בשנת תרנ”ו היה אב”ד בנאג’ סנט-מיקלאש. בשנת תרע”ד היה רב בחברה ש”ס בקהילת סארווראש, ומשנת תרע”ה מילא את מקום אביו בקהילת אטש. ספרו “שתלי זיתים” יצא לאור בשנים תרצ”ח-תש”א. כרב צעיר המשיך ללמוד בהתמדה תורה לשמה, במגמה לברר את אמיתה של תורה ולברר את השיטות. לשואליו השיב בעל פה תשובות מפורטות, בבקיאות רבה בראשונים ובאחרונים. את פרנסתו מצא בדוחק כרב בקהילה קטנה. רבי יונתף שטייף, ראב”ד בודפסט, היה מתייעץ אתו בשאלות הלכתיות חמורות והשתעשע אתו בדברי תורה. הוא הקפיד ללכת בעצמו לקנות את העוף לשבת, ושימש בעצמו את העניים שבאו לסעוד בביתו. דעתו היתה מעורבת עם הבריות, וקיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, תוך שמחשבותיו עסקו תמיד בסוגיות הש”ס והפוסקים.
במהלך השואה אבדו כמעט כל עותקי ספרו, ורוב כתבי היד של חידושיו. בנו, הרב משה אליעזר, הצליח להציל חלק מכתביו, ערך אותם והוציא אותם לאור בחלק הראשון של המהדורה השנייה של “שתלי זיתים” (לונדון, תשכ”ד). אחיו, הרב מנשה, המשיך והוציא לאור את הספר כולו בכרך אחד בשנת תשל”ד. הספר כולל גם את הערות הרב שמעון ואביו לחידושי הלכות של רבי יהונתן אייבשיץ וגאונים נוספים.
בשנת תש”ד נרצחו באושוויץ הרב שמעון, הרבנית שרל, ובנותיהם: שבע פרנקל – עם שתים מבנותיה רחל וחנה, וגיטל הנדלסמן – עם כל שלשת ילדיה, יעקב קאפל, וורה וזעמעלא. הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 148
