מהנהגותיו של הרב אברהם אבא הכהן זק הי"ד

חמש שנים להירצחו של אבי מו"ר, זקן רבני ליטה, הרב רבי אברהם אבא ברבי אריה הכהן זאק, רבה של אלסיאד פלך קובנה, ביום ז' אלול תש"א.

חוויית אימים שמורה בזכרוני מימי ילדותי. הדבר היה בתקופת הזעזועים והמהפכות ברוסיה בראשית המאה הנוכחית. הייתי עוד ילד רך ונסעתי פעם בערב שבת יחד עם אחותי הבכירה לטלז. היינו בדרך חזרה לעיירתנו אלסיאד, הרחוקה כארבע עשרה פרסאות מטלז, והנה לקראתנו שיירה משונה שלמראה התפלץ הלב: עגלות עמוסות חפצים ומטלטלין, ילדים ותינוקות, ועל יד העגלות גברים ונשים באים בימים, מדוכדכים, עלובים ומורדי ראש, כשראו אותנו נוסעים לקראתם, צעקו אלינו בקול פחדים: סעו חזרה לטלז! כל יהודי עיירתנו בורחים ממנה; מאתיים קאצאפים (רוסים) באו ברכבת לתחנת מוז'יקי ורוצחים את תושביהן היהודים, והנה הם מתקרבים אל עיירתנו.

"ושאיפה הם אבא, אמא וילדינו?" שאלנו בחרדה.

"אביכם מתרוצץ בין בתי האיכרים הליטאים שליד העיירה, משתדל להשיג אצלם עגלות, כדי שגם יתר התושבים היהודים יוכלו לעזוב את העיירה, ועם האחרונים יבוא גם הוא ובני משפחתכם".

בלב מלא חרדה חזרנו לטלז יחד עם השיירה. אחדים מצעירי היהודים בטלז מהרו לעיירתנו, ובחזרם הביאו לנו את הבשורה ה'משמחת', כי הבהלה היתה בהלת שווא. כשחזרנו לעירנו שמענו, כי הצעירים היהודים יחד עם הליטאים עמדו בשוק העיירה, מזויינים במקלות, גרזנים ומטילי ברזל; מוכנים לפגוש את ה'אוייב' ולהשיב מלחמה בשער.

"מקרה" זה היה מכאיב את לבי במשך שנים רבות, מאז עברו עשרות שנים, מים רבים זרמו לים הגדול; התרבות והציוויליזאציה צעדו קדימה בצעדי ענק; התפתחו והתקדמו גם אמצעי הרצח וההשמדה, והדבר שלא יכלנו להעלות על דעתנו בימים ההם, היה לעובדה מחרידה ומזעזעת, ובצורה ובמידה שלא פללו אפילו שדי אדם ושונאי ישראל מאז ומעולם.

בימים אלה מלאו חמש שנים לטבח האכזרי, שנערך ביהודי חבל זשאמוט שבליטה על ידי הצר הצורר. הליטאים זה העם שרק לפני חצי יובל שנים הושיטו לו טובי בנינו יד אחים בהקמת מדינתו והחייאת תרבותו – נתנו את ידם, יד אחים לרשע, לחיה הנאצית בהשמדת היהדות הליטאית. יוצאי הערים הללו, תושבים וותיקים בארץ וכן עולים חדשים, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, שניצלו בדרך נס מצפרני הרוצחים והגיעו אלינו בחדשים האחרונים, התכנסו בתל אביב לבכות את חלליהם, כל אחד מאתנו קרוב אל חלליו: הורים, אחים ואחיות; אולם אבל היחיד מתמזג עם אבל האומה, ומי ששכל את הקרובים אליו מבני משפחתו, הוא מסוגל להרגיש במידה מלאה את עוצם השואה, שניתכה על העם כולו, ובשעה שאנו מעלים את זכרם של בני המשפחה ובני עיר המוכרים וידועים לנו, אנו מתייחדים גם עם נשמות מוני הקדשים של האומה כולה.

למעלה מחמשים שנה היה אבא ז"ל רועה נאמן לעדתו. חייו היו שלשלת ארוכה של תורה, יראת שמים ומעשים טובים, חוץ מהשעות המעטות, שהיה עסוק בענייני קהילתו, היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה לעצמו ובצוותא עם בני עירו. שקדן גדול היה אביו ז"ל, ממש לֹא פסק פומיה מַגִירְסַא, וְבַקיאותו היתה רבה בכל חדרי תורה. אם הייתי זקוק לבירור איזה עניין או לידיעת המקור של מאמר חכמים, לא הייתי זקוק לעזרת קונקורדאנציה; הייתי פונה לאבא, והוא היה פותח כהרף עין את המסכת הדרושה או את המדרש ומראה לי את מקור הענין או המאמר הדרוש לי.

אבא ז"ל היה מ"יראי ההוראה", אם בא לפניו דין תורה בעניין מסובך, ובעלי הדין לא הסכימו לפשרה המוצעת על ידו, היה מזמין לפעמים את אחד הרבנים מהסביבה, כדי לטפל בעניין בצוותא.

בענייני צדקה, כלליים ופנימיים, היה אבא ז"ל תמיד למופת לכל בני עדתו; הוא היה תמיד התורם הראשון, למרות מצבו החומרי הקשה, וכמוהו עשו כל בני העיירה. השד"רים שהיו באים לעירנו ביחוד הלמדנים שביניהם – היו מתאכסנים בביתנו והיו בו אורחים רצויים ומקובלים. במשך שנים היה שולח על ידי את תרומתו ותרומות אנשי העיירה לטובת ישיבת חברון בירושלים ו"התאחדות הרבנים עולי הארץ". מרץ רב ומסירות אין קץ גילה אבא ז"ל, כשעיירתנו עלתה כולה על המוקד בקיץ תר"ץ. אבא יסד ועד עזרה, בהשתתפות נכבדים מטלז הסמוכה, שהיה ממונה על הכספים, שנתקבלו לטובת הנשרפים. לא שם לב לזקנתו וחולשת גופו וכיתת את רגליו לערים הגדולות בליטה, נאם בפגישות ואספות ואירגן את פעולת העזרה (בפעולתו בקובנה עזר על ידו ר' פייבל יפה ז"ל מקדושי טלז); פנה לבני עירנו הנמצאים מעבר לים, קשר את הנשרפים עם "פונדישין" מיסודו של ה"ג'וינט" לשם קבלת הלוואות והקמת בתיהם; לא נח עד שכל בתי העיירה, ובתוכם בניין בית המדרש, הוקמו על תילם, וחיי העיירה שבו למסלולם.

את רוב ימיו חי אבי, שהיה מטופל במשפחה גדולה, במצוקה חומרית, אולם פניו היו תמיד קורנים ושופעים זוהר, אור פנימי וטוב לב, מעין "חכמת אדם תאיר פניו". ימים ספוגי אורה ויופי היו לנו הילדים ביחוד בימי שבת ומועד, כשאבא ז"ל, לבוש בגדי שבת, היה עובר ביום הששי בין ערים את הרחוב בדרך לבית הכנסת, היו החנוונים מזדרזים לנעול את דלתות חנויותיהם, והעמלים המאחרים היו עוזבים את מלאכתם. הנשמה היתירה של השבת השתלטה ברחובות העיירה.

רק שבלים בודדות, נשים אחדות ושנים־שלושה צעירים נשארו לפליטה מעיירתנו. אחדים מהם שבו אל העיירה, ויתרם מתרוצצים עוד במחנות הנידחים אי־שם באירופה ומחכים לגאולה. מלבד אלה – ניצלה בדרך גם משפחה אחת כמעט שלמה: השו"ב הישיש של העיירה ר' יוסף דוב הקטור, שתי בנותיו וחתנו הרב רבי יחיאל פישקין ששימש אחר כך רב לפליטי ההשמדה בשאוול. משפחה זו הגיעה בדרך העינויים והתלאות עד איטליה, והיא מחכה לאפשרות עלייה לארץ. הרב פישקין כותב לי על ימיו האחרונים של אבא ז"ל:

"הלב מתפלץ. כשאני מעלה בזיכרוני את הימים ההם… בחורשה שליד טחנת מים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד, למדנו ועסקנו בדברי תורה עם אבא: פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לי באותה שעה כאילו אני יושב עם רבי שמעון בר יוחאי במערה ועוסק בתורה. אבא היקר ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מהצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו. אחר כך באו הארורים ולקחו את כל הגברים, טף ונשים אל כפר גערולע הסמוך לטלז. מתכווץ הלב לזכר אותם הרגעים הנוראים האחרונים, רגעי הפרידה מאביו הרב… מאור התורה ועמוד היראה; בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב: באהבה נפרד מכל אחד מהשרידים מתי מספר שהצוררים עוד השאירו אותם משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום שנאה אפילו אל הליטאים תושבי עיירתנו, והוא נפרד גם מהם כמו בזמנים רגילים… וביום שבת קדש ז' לחדש אלול תש"א נלקח הארון הקדש השמימה ביחד עם שתי בנותיו, חנה ודבורה, וחתנו רבי שלום טוביה הורביץ ז"ל".

ומקור אחר מודיע לי: "בצעדים מאוששים כמעט בשמחה, הלך אבא זצ"ל. עם גמרא בידו, כשהוא נתמך על ידי שתי בנותיה. לקראת מותו, מות קדושים, כאלו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת היום הזה, בחינת 'מתי יבא לידי ואקיימנו'".

ואנחנו? היקום בנו הרוח וכושר הנפש שהיה לאבותינו, טהורי הלב וזכי הנפש, לסלוח את כל מה שעוללו לנו? היכול נוכל לחדש בקרבנו את האמונה באדם, שהשחית את דרכו על הארץ, ולהקים יחסים תקינים עם שופכי דמינו ועם אלה שעמדו ועומדים עוד היום בקור רוח על דמנו השפוך? היספיק לנו הכוח להמשיך באורח חיינו ולשאת על שכמנו את כובד השואה ונטל הכאב והצער? היצורפו דמעותינו לכוס הדמעות של האומה. לכוס היגונים, שאליה פנה המשורר האלוקי בתפלתו שאגתו: "כוס היגונים – לאט! הרפי. מעט כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך…"

(אבא ז"ל, מאת שמעון זאק, הצופה, כ"ו באב תש"ו, 23.08.1946, עמו' 4)

הרב אברהם אבא ב"ר אריה ליב זק (זאק), נולד בשנת תרכ"ב (1862) בעיירה לוקניק. בגיל 22 נסמך מאת הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. בשנת תר"נ (1890) מונה לרבה של אלסיאד (אלשאד, אלסאדז'יאי, חבל זאמוט, פלך קובנה).

הרב אברהם אבא נשא לאשה את מרת לאה לבית פין. נולד להם בן, שמעון, ומספר בנות.
בתם חיה נשאה לרב משה שמואל שפירא, לימים מנהל ב'ישיבת ר' חיים ברלין' בארה"ב ומחבר הספרים 'תולדות הגר"ח מוואלאזין' (תר"ע) ו'דרכי שמואל' (תשל"ז). בת נוספת נשאה לרב שמואל יעקב רבינוביץ, מחבר הספר 'משפטי שמואל' (תרע"ד) ומחברם של חידושים שפורסמו ב'המזכיר', 'מבצרי הדת' ו'באר יעקב'.

בהקדמת 'משפטי שמואל' מודה המחבר לחמיו 'הרב הגאון הגדול וכו' מהו"ר אברהם אבא זאק שליט"א אבד"ק אלשאד, אשר מדותיו התרומיו ומזגו הטוב ויראתו את ה' נפלאים מאוד, והא גאון מצויין בבקיאות ובחריפות בש"ס ופוסקים, כידוע לכל יודעיו ומכיריו'.
בנו, שמעון, כתב על אביו: 'אבא זצ"ל ר' אברהם אבא הכהן זק, רב מהטפוס הישן, גדול בתורה, מופלא ביראה ומצוין במדות טובות ובמעשים טובים, היה רחוק מקנאות עיוורת והתיחס בהבנה גם להלך הרוחות של הדור הצעיר. עם ילדיו התהלך במקל נועם ולא מנע מאתנו גם מורה לשפת המדינה וללמודים חצוניים יסודיים. הבית היה ספוג רוח של יראת שמים וזהירות בקלה כבחמורה ובעקבותיהן – רצינות וכובד ראש. אבל לא הורגשה בו אוירה של קדרות ושממון, אלא אוירה של אהבה, דאגה ומסירות מצד ההורים אל הילדים, וחבה והערצה ללא גבול מצד הילדים אל ההורים'.

בשנת תרפ"ו נמנה על רבני ליטא שחתמו על 'קול קורא' לנקוט בדרכי שלום והוויתורים לאיחוד יהדות התורה הליטאית לקראת הבחירות בליטא. בנוסף חתם עם רבני ליטא על קול קורא לכל יראי השמים להתאגד במסגרת 'אגודת ישראל'.

למעלה מחמישים שנה ישב על כסא הרבנות בעדת אלשאד ונהל אותה באהבה ובנועם. הוא היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, בין ביחידות ובין עם בני העיירה. הוא תמיד היה ראשון לתרום לצדקה, על אף מצבו הכלכלי הדחוק. כשנשרפו בתי העיירה, גילה מסירות נפש ללא גבול עד שהצליח לגייס את הכס, הדרוש לשיקום הבתים ובית המדרש בעיירה.

על פי הדסה לוין, (בספרה 'בת עמי: נתיב היסורים והאמונה של בת יהדות ליטא בימי השואה', עמו' 40), הובאו יהודי אלסיאד למחנה גירולי ובראשם הרב זאק, בן התשעים ושש [!]. הרב והגברים הזקנים והחולים השתכנו בגורן, שם הגה הרב התורה יום ולילה. "הוא לא נתן הפוגות לעצמו וישב על הקרקע וכולו לימוד".

הרב נהרג עקה"ש בשבת, ז' באלול תש"א (1941), ביחד עם אנשי קהילתו, עם בנותיו חנה ודבורה, וחתניו הרב שלום טוביה הורביץ ור' יוסף לוינזון תלמיד ישיבות נובהרדוק ולידא, בכפר גארול הסמוך לטלז.

הדסה לוין תיארה אותו, כשנלקח להשמדה: 'לאיטו פוסע הרב הישיש מאלסיאד, כשהוא נשען על בתו. פני העדינים מפיקים חכמה ותבונה, זקנו יורד על פי מידותיו וכולו נורא הוד. שכינת קודש בזיו יופיו וכולו כבוד'. (בת עמי, עמו' 49). הרב יחיאל פישקין, היה עד לרציחתו של הרב, והעיד כי: 'בחורשה שעל־יד טחנת המים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד. למדנו ועסקנו בדברי תורה עם ר' אברהם אבא ז"ל; פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לנו באותה שעה כאילו אנו יושבים במערה עם רבי שמעון בר יוחאי ועוסקים בתורה. הרב ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מן הצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו, עד שבאו הארורים ולקחו את כל הגברים, הטף והנשים אל כפר גערול הסמוך לטעלז. מתכווץ הלב לזכר הרגעים הנוראים האחרונים רגעי הפרידה מן הרב, מאור התורה ועמוד היראה. בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב; באהבה נפרד מכל אחד מן השרידים מתי מספר, שהצוררים השאירום משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום טינה אפילו אל הליטאים תושבי העיירה והוא נפרד גם מהם כבזמנים רגילים. וכשהגיע הרגע המר והנמהר הלך בצעדים מאוששים, כמעט בשמחה, וגמרא בידו, כשהוא נתמך על־ידי שתי בנותיו, לקראת מותו, מות קדושים, כאילו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת יום זה… וביום שבת קודש ז באלול תש"א נלקח ארון הקודש השמימה ביחד עם שתי בנותיו וחתנו ר' שלום טוביה הורביץ ז"ל'.

הערה: על פי דף עד שכתב בנו, הרב נספה בשנת תש"א בגיל 84, ולפי זה הוא נולד בסביבות שנת תרי"ז (1857).