דרך ארץ קדמה לתורה – מתורת הסבא מסלבודקה / הרב זלמן שלמה אסבסקי הי"ד

הרב זלמן אסבסקי אב"ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו"ר מרן נתן צבי פינקעל זצ"ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע"י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י"א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב"ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו' (עירובין ק'). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד'). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה"נעשה אדם" וכו' – חסר בו מה"נעשה ונשמע". עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי "שפסקו זוהמתם" (שבת קמ"ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה "דיינו" – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש"קדמה לתורה",

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ"ח)

הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח"כ למד בכולל קובנה והיה רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו "כרם שלמה", שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ"ג פרסם הרב בקובץ "בית ישראל" (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב"כנסת ישראל" מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ"ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ"ח) ו"עומק הלב" ניסן–אייר–סיוון תרצ"ט.

ביום כ"ח בסיון תש"א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר' יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).

מקורות: ליטע עמ' 1681, חכמי ליטא עמ' 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ' ו.