סיפורים חסידיים וסוד הייסורים, העוני והיגון בגלות / הרב שמואל דוב מייזליש הי"ד

התעלות…

(נמוק חסידי)

…למה ומדוע?

… מה זה ועל מה זה החרד עתה היער כולו? איזה סוד נורא, פחד איום, חלפו עליו פתע פתאום? דממה מסביב. נח הכל ויעצור לפוש. והיער הפסיק בן-רגע את תנועת תעלומותיו, החשה מכל: לא זעזוע באוויר ולא רפרוף כנף צפור. לא סחו הפרחים ולא נשבו העלים. שתיקה… כתלילות צחה חבקה את כל האופק. במרחקים, בין השורות הארוכות אשר לסבכי העצים הירוקים-שחורים, רחפה מנוחה אפלה. אף הזמיר, המילל התמידי בינות מסתרי הענפים, חדל גם הוא אז זמרת שירו, אימה מזעזעת, שממון החומס כל הגה געש. עברו ויבריחו ביער מן הקצה אל הקצה…

למה? מהו טעם הדבר ונימוקו?

בעומק היער, בינות האילנות והפרחים, התהלך אז איש פלאי. לא הלך — אלא כמו דאה, רגליו כמעט אשר לא נגעו ולא דרכו בארץ, כי אם דומה היה כעף למעלה, ומסביב לו, נראה עמוד אש, אש בוערת, אך לא אוכלת, כי אם מזהירה…

אז נרעד היער ויתפחד ויתרגש. דוממו ונעו, צמחו וקפאו, צפור כל כנף וכל רמש וכל חית הארץ. מאין בא איש הנעלם ההוא? מה מטרת תכליתו? איכה הופיע הלום? זאת לא הבין היער השב, השבע-שנים, אשר הרגיל מימות קיומו לחוות פלאות רבות במפעלות הטבע. עתה השתומם מתמהון ואחר כן החרידהו פרכוס פנימי…
זהו היה — ה"בעל שם טוב"…

היער הזה ישב בעמק פורה. זר ירקרק של הרים נשאים הבהיר אותו. נצנים ונטעים מלאו אותו, יופי חן ה' נסוך עליהם — כולו אומר כבוד שופע. שביל קצר וישר הוביל אל העיירה הקרובה. אילנות וסבכי עצים עמדו מסביב, עטופי אור שמש.

ויתיצב ה"בעל שם טוב" לפני הר אחד גבוה, אשר התרומם בנאותו על כל צמרות העצים, מול העננים הקלילים אשר טסו על פני הרקיע. האויר היה צח ורענן. רוח נעימה נשבה ותלטף בכל עברים. ההר, מכוסה בעשבים ודשאים, פרחים ושושנים, היה נראה כמו שקוע בהרהורים, תפוש ברוב סרעפים, מסתכל ממעלה על היער המשתרע. מצד אחד הגביה את התנשאותו עוד יותר, לא נטה למדרון, לא היה לו שיפוע או עקום אלכסון – אלא הר תלול, דמות קיר ישר.

הנודד הפלאי השתאה למחזה עיניו. אשר השתוה עתה על "הקיר" ההררי הזה, שם צמחו בשפע רב נטעים ועשבים. וכבשים רבים רעו שם את עצמם. הללו נצצו את טלפיהם עמוק-עמוק "בקיר", קבעו את ידיהם ורגליהם על הגובה התלול הלזה, החזיקו בפרסותיהם את הירק – ויאכלו. המחזה הזה, איך תלו הכבשים על "כתל-העשבים" הגבוה והישר ולא נפלו למטה — היה ציור נפלא. ויפתיעהו מאד מאד. לרגעים נשמע קול צליפת-שוט. מתחת "הכתל" נראה רועה צעיר מתהלך הלוך ושוט גדול בידו. ומדי פעם בפעם הצליף בשוטו לעומת האוויר ויאבד במרחקי הרים הד הצליפה. מכל צליפה הבינו הצאן אימת הפחד מפני הסכנה הנשקפה להן לנפול למטה, בהיותן תליות על "הקיר" התלול. כל מהלומה ודפיקה באוויר הזכירתן לבל לשכוח, אלא להרבות לנעץ ידיהן ורגליהן בקרקע "הקיר" למען החזיק מעמד…

הצדיק לא הסב מבטו מהציור הזה. מחשבות סלקו לפניו…

"…זוהי התגלות… צאן אובדות היו עמי, בני ישראל… אחוזים המה בידיהם ורגליהם על ההר התלול, הגלות, בחינת "מחיצת הברזל"… מן הגלות ניזונין. על הכותל הכבשים רועים… וזהו סוד הייסורים… הכל לטובה… העוני והיגונים הנם צליפת שוט הרועה העליון המזהיר ומעורר, התראה משמי שמים אב לנפול לתהומות ח"ו… כל מהלומות "הגלות" הנן סודות – חסדים המחזיקים אותנו, התלויים על "מחיצת הברזל"…

('יבנה', לבוב, חוברת ט"ו סי' ז)

הסוד הנעלם…

(נימוק חסידי).

הטבע גלתה מראות בלהה בתקפן; זעף חמה בכל פינות החיים ועל האופק נפרשו לובן ושחרות מאימים; קרחים ושלגים הורעשו בכעס ואיתנים שונים הרעישו לכבוש ברעש את כל נמצאי היקום…
אז היתה צרה גדולה; רעב איום התהלך עלי העולם – והציק מחסור פנימי את הכל… מן החיות הפראיות, שרצו הלוך ושוב כמוכות שגעון ביערים, מן האילנות החסופים שעמדו נפרדים ונרעשים חבוקי לובן תחת שואת השלגים – מן כל היער כלו שהיה אומר אימה ומלחמה – ועד גולת כותרת הבריאה: האדם – כולם השליכו נגד המרומים שאגת-וי אדירה – מטעם שהציק אותם הכפן… לא היה להם מה לאכל ולהחיות את נפשם…
כל השואה והשממה קבלה על עצמה סמל-ציור התגשמות רוחנית – ותעל לגבהי המרומים ושם הציעה את שאגת-הוי של כל הטבע ושאונה…

כשבא למרום אותו ציור–הוי נעשה רעש בפמליא של מעלה, וזה צווח בכה, וזה צווח בכה… ולמטה הטבע כסתה קדרות שחורה מטעם שבכל רגע ורגע התחיל הרעב המר לצער בכל פעם יותר…
ויתיצב למעלה אותו השר המלאך הממונה להמליץ על אושר העולם והציע בבית-תפילה:
"ריבון העולמים! כבר קצרה יכולתי לשאת אותו הצער של וי-הטבע! חזה נא איפוא באותו היגון – ותן לי רשות לנהג את העולם, אני אשתדל להביאו לדרכי האושר!"…
ולהבה נוראה נתפזרה על שיאי השחקים, רעמים החרידו את חלל היקום והאויר הביא בת קול:
"מוטב! הא לך רשות!…"
החיים צהלו ורנו פתאום! ממקור נעלם זרמה תמימות והשמיפה יופי-פז על העולם. שמש מזהירה יצאה ממחבואה ויתכסו כל היערים והשדמות בירקרק והבריק נוגה…
ויצאו אז כל איתני הטבע לכונן ולבנות את החיים; כולם נשאו שיר-תהילה על שפתותימו – ונתמלאה החלד הכרת אושר מטעם התקווה שעוד מעט – ויחדל הרעב… הכל היה בסדר נהדר, הגשמים – היו גשמי ברכה, האורות – מפוארות, הרוחות – חביבים נעימים, האויר – נפלא, האופק – צח. השמים – בהירים-זכים, האדמה – שטופת זרעים נחמדים והחיטה והשעורה התגדלה במלוא תנובתה – וירחף על הכל ששון-חיים…
הטבע חכתה – בחדות התקווה – על אותו הרגע המאושר – כשתתחבנה התבואות – אז ישקיטו בני המות עני הרעב הנרגש…

הפתעה איומה! אותה התקוה מבעד המנון החבל – לא הביאה התוצאה המקווה!
נתבכרו כל הזריעות ופתאום – אהה! אינן ראויות לאכילה! כי נתפזרו לחתיכות דקות מן הדקות, נעשו צרורי עפר – עפר בעלמא! – ולא היה באפשרות לעשות ללחם שלם ליהנות בו עולם ומלואו…
פלא! החיטה נטחנה לקמח – והחיטה היתה יפה עד להפליא! – ואחר כך כשחפצו לאפות אותו, להדביק המים ולעשות למזון – נתפוררו ונתפרדו לאבק ארצי ולא היה בו כל חומר פעוט להזין בו וליהנות…
זעקת-שבר הרעישה… ופתאום – הרעימו השמים ועלו עננים עלי גבהי הרקיע, מטרות עוז התחילו לדפוק באימה… שלגי שואה נתכו ארצה, רפש וזעף התערבו ועל הכל כסתה עלטה ואימה חשכה שחורה…
כל האיתנים נסתערו בחימה… ושוב חזרה בקול יותר-אדיר ואיום צעקת-וי הטבע.

במרום בכה המלאך המליץ . "מה היה החיסרון בהנהגתי? הלא הגשמים, האורות, הרוחות, האויר, החשך, וכל מעשי היצירה הוצאתי בסדר. הכל היה ערוך ומתוקן בדיוק נמרץ, קור וחום היו משוערים ביזמה מצומצמה – ומדוע מפעלי אינו מביא לקיום העולם? מדוע התפוררו כל הזריעות ואינן ראויות לאכילה? מדוע אי אפשר לדבק את כל החטים והשעורים ללחם שלם, שיהיה בו חומרי מזון להחיות בו נפש כל נמצאי הטבע?…".
מחביון שפריר הגיע אליו סוד בלחוש: "מלאך טוב מלא חסד! דע לך – שעפר דרכו להתפורר… לעולם אי אפשר לאחדו לשלמות אחת… ובכל זריעות המזון של העולם הטבעי נמצאת אותה מהות-העפר הגורמת לפזר, לפרד ולהפריע… אלא מה? יש איזה סוד נפלא מורכב משמות קדושים-גנוזים, סוד שבכוחו הרוחני הוא מוציא את כל חומרי הארציות מן כל המצאות העולם… ודע שזה הסוד הוא גדול ממך… עולם יפה תנהג – אך בלי זה הכוח הרוחני. ולפיכך נשאר בכל החומר העפרי… וכשמגיעה עד הבישול והביכור – מתפורר הכל כמו עפר… כי נעלם הוא הסוד המוציא את העפר – ממפעלות הטבע…".
המלאך הביא את התירוץ הזה והניחו על שפת האדמה… ומעת ההיא יודעים כל בני היקום – שאם 'רעב' מציק אותם והם שולחים תפילת-אוי למרומים – רק אז תבוא עבורם הישועה – שהשחקים מרי ענים – באמצעות איזה סוד נעלה, המכוסה ונעלם מעין כל חי, והוא הסוד הטמיר הזה, דוחה את כל כחות הפירוד ומדבק אותם לשלמות אחת; למוזן חי בעד קיום העולם…

לבוב, כסלו, תרפ"ט.

('יבנה', לבוב, חוברת א סי' ז)

עֲלֵי מֶה ?!…

בּעטֶף חַיֵּי מְצוּקוֹת יָמִים וְלֵילוֹת
אֵלַי רָאשֵׁי עָמוּס סְעִפִּים כּבדִים שָׁאֲלוּ שְׁאֵלוֹת:

עלי מה אחקקה תמונה רוחי מלאה אימה?
עלי מה אייצר תולדות-יקומי – חלומות-סודות?
עלי מה אציב גבולות עניי מדכא בחימה?
עלי מה אכונן עולמי? על איזו יסודות?

אֱלֹקִים! עֲלֵי מֶה?! אוּלַי – עֲלֵי אִיתָּנֵי חַיִּים!
רְעִידוֹת? רְעָמִים? זְעָפוֹת? עָבִים? בְּרָקִים? סְעָרִים?
מֵימוֹת הומות? עֲצֵי יְעָרִים? שִׂיאֵי הָרָרִים?
חֲלִיפוֹת צִבְעֵי אֲפָקִים – מִתְּהוֹם עֲדֵי שָׁמַיִם?

לֹא! לֹא! עֲבוּר רְגָשׁוֹתַי – לֹא הֵמָּה מַצָּבָה!
לֹא עְלִימוֹ אחרטהּ אשי הַבּוֹעֶרֶת!
כִּי כֻלָּם יֹאבְדוּן בְּפֶרץ סוּפָה שׁוֹבֵבָה
הַרוֹמֶסֶת, הַמַּשְׁחִיתָה, הַסּוֹעֶרֶת!…

אֲנִי בְּעָמְקֵי נַפְשִׁי לְבַד הִסְתַּרְתִּי שְׁמִי רָמָה;
בִּסְתָרַי לְבָבִי, שָׁם, עוֹלָמוֹת שְׁלֵמִים חֲבוּיִים!…
שָׁם אַחִרתָהּ עַשְׁתְּנֹתַי – עֲלֵי קַרְקַע הַנְּשָׁמָה
וְלֹא תְּבַהֲלֵם סוּפָה! וְעָמְדוּ כְּמִבְצָרֵי-עֹז בְּנוּיִים!…

לבוב, אדר ראשון, תרפ"ט

('יבנה', לבוב, חוברת ב-ג סי' ט)

תּוּגַת הַישות…

(רְשִׁמֵי ליל)

כַּאֲשֶׁר קוים שְׁחוֹרִים הִסְתִּירוּ אֶת הַיקום וְהַליל שָׁפַךְ גַּלֵּי אֹפֶל עֲלֵי גִּבְהֵי רוּם
אָז, בֵּין שְׁחָקִים כְּחַלִּים, נִצַּבְתִּי מִשְׁתּוֹמֵם; וָאֹמַר עֲנִיִּי אֶל סִתְרֵי חַלַּל-אֲוִיר לָרוֹמֵם,
לָשִׂיחַ לְשִׂיא הַחַיִּים דְּאַגַּת תּוּגָתִי: – שַׁחַק! הוֹי! לְבַדְּךָ הִקְשַׁבְתָּ גַּעַשׁ נִשְׁמָתִי;
כִּי כַּאֲשֶׁר תֹּהוּ צוֹרֵחַ וּמִשְׁתּוֹבֵב, אָז לְחַפֵּשׂ שְׁמֵי סֵתֶר בְּחֵי חֹשֶׁךְ אֲסוֹבֵב,
שָׁם שִׁיר מִשְׁתַּפֵּךְ ויפרצה תְּפִלָּה מִלַּשְׁדִּי; "אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

*

לְבָבוֹת מְנֻפָּצִים -הַתבֵל מְלֵאָה קוֹל נְהִי, נְפָשׁוֹת נִרְמָסוֹת – ייֵאוּשׁ נוֹקֵף בֵּין הַנְּפָשׁוֹת;
וְכָל תּוּגָה גּוֹעֲשָׁה – שׁוּם צַעַר אֵין נוֹתֵן דמי, צְעָקוֹת נֶחֱמָוֹת נְכָזְבוֹת וְתִקְוֹת נִקְרָשׁוֹת…
נשפכוֹת וְנִזְרָמוֹת מִשְׁאֲלוֹת נִלְבָבוֹת, גּוֹסְסוֹת אנקוֹת ייסוּרִים וְגִוועוֹת ערְגּוֹת אַהֲבָה,
וְרָץ בַּעבָרָה הַגַּעַשׁ שֶׁל דְּמָעוֹת נִלְהָבוֹת, וְנִזְרְקוּ עֲלֵי עֲבֵי חֹשֶׁךְ שָׁחוֹר בַּלהוֹת זְעָווָה…

*

צְללי קדֶם לְהֹוֶה אֹפֶל הֶעֱבַרְתִּי, וְנִכְלַלְם בִּמְאֹרְעוֹת זְמַן הֶעָבָר נִזְכַּרְתִּי:
אָז יָרַד סְיָף חַד שֶׁל שִׂכְלִיּוֹת מְדַמָּה וְעוֹלָמוֹת שֻׁבַּר לִרְסִיסִים בְּאַכְזָרִיּוֹת מְהוּמָה,
בֵּין שַׁחַק וָאָרֶץ הַחֲרִיב הוֹד שֶׁבַּיֹּשֶׁר ויעַן: „עִם זֶה הַחֻרְבָּן בָּא הָאֹשֶׁר!"
וְהָאֱנוֹשׁ עֲזֹב נָאוֹת אֵ-ל לְקוֹל צְעָקוֹת מַבְהִילוֹת… וְעַכְשָׁיו? הֵן נְאָקוֹת פְּרָאִיּוֹת הָאֲוִיר מַרְעִילוֹת;
בְּלִי אֱמוּנָה וְתִקְוָה, בְּלִי הַצְּלָחָה מִשְׂמַחַת
שׁוֹכְבָה תֵּבֵל נִרְמֶסֶת תּוֹךְ תּוּגָה נִדְכָּאָה. תּוּגָה! – תּוֹךְ הַליל שׁוֹאֶגֶה בְּיֵאוּשׁ וְצורַחַת…
לֹא בְּהַצְּלָחָה, בְּעִנִּי—הַיְּשֵׁוֹת טְבָעָה! וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי לְבַדִּי – אֲנִי לְבַדִּי נִשְׁאַרְתִּי;
וָאֶתְיַצְּבָה לֵאלֹקִים לְמַחֲזֶה הַחַיִּים; בּוֹדֵד, אֲנִי שָׂרִיד נִפְלָט, לַחַיִּים עֲבַרְתִּי
וָאַפְקִיד בִּבְכִי תְּפִלָּתִי לְגִבְהֵי שָׁמַיִם: „אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

*

וּכְעֵת לְבָבִי מִתְלַבֵּן מֵחֶמְלַת חֲנִינָה, אֶת שַׁאֲגַת וי הַמַּרְחַקִּים אֶל תּוֹכוֹ סוֹפֵג
ורגֵּשׁ נלָהָב צוֹרֵף בְּרַחֲמִים שִׁירָה עֲדִינָה וְעַל מֵיתְרֵי תּוּגַת הַיְּשֵׁוֹת הוֹמֶה וְדּוֹפֵק-
וְהַתְעוֹרְרוּת אָרִיץ לְאֹפֶל סוֹכֵךְ בַּעֲדִי,"אֵ-ל! חֲזֵה שֶׁאֲנִי נִצָּב לְבַדִּי! לְבַדִּי! לְבַדִּי!"

(דגלנו, ורשה, ניסן תרפ"ז, שנה ז חוברת ה, סי' ט)

שַׁאֲגוֹת-זְמָן…

שְׁמַע נָא! קְדוּשׁוֹת-הוֹד בֵּין הֲמוֹן-אָבָק בּוֹכוֹת!

הִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה אֱלֵי זָוִית דּוּמֵמָה…

טוּמְאָה, חֹנֶף, דָּם יִשְׁאָגוּן עֲלֵי חוּצוֹת הוֹמִיּוֹת

וְנֶחְנְקָה מֵאֵימָה תְּפִלָּה אֱלוֹקִית רוֹמֵמָה…

 

אֲצִילוּת-אָדָם שׁוֹתְקָה, דּוּמִיָּה נֶאֱלָמָה,

נֶעְלָם הַיְקוּם הַטָּס עֲלֵי שַׁחַק אָרְעִי…

הָרוּחַ בָל  מרכין שְׁמֵי-רוֹם לָאֲדָמָה

וְאֵין לִרְאוֹת הֲדַר-אוֹר, שַׁפְרִיר-קֹדֶשׁ מֶה הִיא…

 

וי-וי לַלֵּב בְּשָׁמְעוֹ מִתְעַלֵּף הֵד רוּם-קְריאָה!

חֲסַר אוֹנִים הוּא אָן נשָּׂא יִסּוּרֵי מְצוּקוֹת כּוֹאֲבוֹת! …

וְאָנָה יִבְרַח מֵהֶמְיַת תּוּגוֹת שׁוֹבֵבוֹת? …

אַשְׁרוֹ הַיְּחִידִי הוּא אָז: שֵׁנָה… נְשִׁיָּה…

כִּי כַּאֲשֶׁר הַלֵּב מֵקִיץ מִתְּהוֹמוֹת זְהַב-חֲלוֹם

וְכוֹסֵף מְצֹא אֲצִילוּת בְּשַׁאֲגַת-חַיִּים בְּרַעַשׁ יוֹם –

אָז מִדָּה תִּקְוָתוֹ! מָרָה מְאֹד! כִּי הַיּוֹם

שְׁמַע נָא! קְדוּשׁוֹת-הוֹד בֵּין הֲמוֹן-אָבָק בּוֹכיוֹת!

וְטוּמְאָה, חֹנֶף, דָּם יִשְׁאָגוּן עֲלֵי חוּצוֹת הוֹמִיּוֹת –

וּבַחֲלַל קִינָה – הִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה…

פשמישל

('יבנה', לבוב, חוברת יג-יד סי' ט)

טלטולי הרוח

לבשתי חרדה… שמש עלי היקום פרשה כנפים;

עלי שביל מתעה צערו גלגלי להבת…

ברום, עלי תעלומה עטויה אור, שכבו שמים;

עלי האופק נצוקו רטט-רצינות, בדידות עצבת…

 

אהיה משתומם: עלי מרחביה עלה שקט, הדר-חתת…

שחק! מה תרעידני בעצם בלהות הטהר!

אבני משכיות מופיעות נהרה, גון נוצץ פז;

מהיכל גנוז, עטוף אורות גובה, חותר סוד זוהר…

למעלה — בינות סבכי אריס — התנשא ציור חשאי;

השתרע יופי — עלי קצות האדמה נפרשו צעיפים;

מבין סתרי צבאות החרס האיר חזיון פלאי;

דוב, חלילה, התפשטו מרחקי היקום עמוסי סעיפים…

 

אלי! הקשבתי מרי שיח תחומותי הנעלמות!

סלודי זעזועי, צוק סבלי פגימה, חזות הואלת

עת נלאיתי הכיל האש העוצרה במו עצמות!

עולם שואף למרחקים מעולף הוד, לעיני גללת!…

 

פיום כצל בנטותו יהלך דקור-אור עלי רמה…

הו, מה הדור, נאה זיו העולם! אין בו רפי!

רוחי הסוער שואף אלי תוכה שפה הדממה:

אני גוע מאהבה בשוטט תוך זה היופי!…

 

אלי! אלי! בשעת זאת אידיאלית אסלדה בחלה:

אלי רוחי שפך אותו יקר הנעם האסיר שאננות!

הן תחום הגיטו צר, עלוט אבל, בחסרון חדוה ותהלה

וכסופי: לעולם אי-מגבל, בו יפכה יפי-רעננות!

 

גלי החיים יעלו שאון רכים בינות נבכי הנשמה:

"יצור תמותה! הא לך אידיאל: עולם מסתעף למרחקים!

יקום שבע נופש, גלי יפי בזכאות מפכים!

עזוב מדור תרום קדמותך הצר, בו תשתקף שממה!…"

 

הקשבתי אלי הד הקול: בלב מלא רטט-זעזוע

עזבתי אפקי הקודם, מסולם שלוב עדן נועם

ירד זהר הוד, צחר טוהר התרומם לנוע

שטף מהות חיי, סביב נהר הדר יקר שהם…

 

"עכשיו" — אמרתי אל נפשי — "עכשיו אפוצץ יגון האסון!

אעקור מכאובי עוני, אשר תוך לבי יהמיון!…

אפלץ המוני תוגות, אטבול במקור עדן וששון!

תענוגים, סחופי מתק אלי חיי כעת יאתיון!…"

 

נפתחי שערי שמים — התנוצץ חזיז,

זוהר התפרץ — ויטוס עלי מרחבי רקיע,

שחקים שקופים הורככו — בין זהרורים רסיס

לבנבן נצוק, ים התכלת ביפיו הופיע…

 

… אז נודעתי… עלי נרות החיים שפכתי קו ראי …

„חיים"? מושג נושא בחיקו אך זוועות!

רעל גנוז תוך היפי הפרוש עלי גבהי שיא!

"עולם"? גיא מלא הדר — אך משתגשג מדמעות…

 

אתא ליל. ושוחה לבנת ספיר עם חיל כוכבים

ונדמה, כאלו הם זולגים דמעות שם, ברם העבים…

… רוחי טס למרחקים — תענוג משכר… שור! אורים צבועים

סובבים סובבים דמעות העבים: סמל געגועים…

 

שאון באפקי… קול חוצב שלהבות, רעם, מהלומה…

מה זאת? מה רועש כך? איזו קמה סערה מהפכה?

המונים זורמים לארץ של קדושה מקטנם ועד גרונם

ולפניהם כרוז אדיר מרעים בתעצומה.

 

הקצותי לקולם

ועל כנפי רוח אתם אלכה …

 

הס! חצבתי תעלומות שהתחבאו בשאול

ואשמע בין הררים מהלך קול,

קול אלקים הקורא לרוחי העטוף בארציות

והמרגיש מצוקות, ייסורים, העדר מרגוע,

רטט זוועות, דכדוכי אהבה, טלטולי נח…

 

— „טוסי, רוח נכאה, לאפק נאצל הרוחניות,

שם בארץ הקדש הזוועות והעינויים,

הם רק סבלם של עשתנות גבה, נושאי- געגועים

תוגת היקום כולנה שם געגועים-זעזועים,

דמעות זכאות להתרומם להוד שמי אצילות ורוחניות…".

 

אלקים! אבי חפץ להתפלל במעמקי שאול אך

הן אחזה גבהי שיא חובקים דמות חיים קרועים!…

ואוכלתני תוגה השטה עלי שמי הבדולח

ותוך מכסה ההוד צפונים ענוים — זעזועים…

 

אלקים! נהל בכוחך רוחי המטלטל למעונו,

לאפק ארץ ישראל — כי שם תשקט המית יגונו

פשמישל

(מוריה, שנה ב, תרפ"ו, צד ו', חוברת א-ב, עמו' 6)

מאוצר החסידות.

(מדור הגיוני־חסידי נתון לבני־עליה)

אדם.
כמו שיש אדם גופני-רוחני כך מכונה בשם "אדם" העולם הגדול והזמן. ויש אד"ם-עולם ויש אדם-זמן וסי' "והר סיני עש"ן כלו", עש"ן נוטריקון, "עולם", "שנה", "נפש."..

"איזה שוטה המאבד מה שנותנין לו" (חגיגה ד'). כי עיקר האדם הוא הצלם האלקי דמות האדם שבו, וכמו שכתב הזוהר "כשהחיה דורסת את האדם בודאי נדמה לה כבהמה והלך ממנו דמות אדם מחמת העברות שעשה". ואד"ם גימטרייה "מ"ה". וזהו פירוש "איזה שוטה המאבד מ"ה שנותנין לו", רצה לומר, צלם "אדם" גימ' מ"ה שנותנין לו מהעולמות העליונים. ונקרא "שוטה" כי אבד זה מחמת שטות, כי "אין אדם עובר עברה אא"כ נכנס בו רוח שטות…" (הרה"ק ר' דוב בער ממעזעריטש, מובא בספר "רמזי תורה").

בריאת העולם.
"מה רבו מעשיך ד'" – זוהי הכל רואים אותו המפעל הנהדר של בריאת העולם, השמים, הארץ, המאורות. הגלגלים – אלו מעוררים פליאות ותימהון, אך "מאד עמקו מחשבותיך" שנעלם סוד המחשבות העמוקות של תכלית הבריאה ודרכי היצירה, שאלו הן כבשי דרחמנא…

גלות וגאולה.
"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא", היינו מה שאנו פה בגלות לא אירא, רק זה "רע כי אתה עמדי", שגם שכינתא בגלותא… (הרה"ק מרוזין).

אי אפשר להיות גאולה כללית עד שתהיה מקודם גאולה פרטית, שכל אחד יגאל את עצמו. כי כל אדם הוא עולם קטן, ובכלל הוא כל ישראל קומה אחת. ועל כן אם כל אחד יתקן ויפרק את עצמו מצד הצורר נגדו על ידי אור התורה, בסוד "סור מרע ועשה טוב"… תהיה גאולה כללית… (בנין שלמה בשם הגה"ק רא"י מסאדיגורי)

דבור.
"כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". רואים אנחנו הרים שהם גשם עב וגדול וענקי וחזק. אבל האויר, הרוח, הוא ענין דק. ואף על פי כן רוח סערה עוקרת הרים וגבעות, זה מגיד לאדם שדבורו שהוא רוחני נשגב וחזק מאד… (הגה"ק מרוזין).

נגינה.
כשם שיש לב לאדם – כך יש לב לבניין העולם, ואם יש מלחמות בעולם והאנשים הורגים אלו את אלו על שדות הקטל, אז מתמלא האוויר נאקות, אנחות, מצהלות ומהומות – וכל אלו השאגות נבלעות בלב העולם והן הן הזריעות לתולדות הנגינה…

דמיון.
תצייר לפניך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם וגודל קומתם ורוחב שטחם… ותמליך השם על כל הנבראים ותבטל מציאותם נגדו וכולם יכרעו ויפולו ויאחזם רעדה וחלחלה לעבדו שכם אחד… (הגה"ק ר' משה לייב מסאסוב ב"הנהגותיו").

יופי.
"הנוי והנצח לחי עולמים". הנה כל יופי שבעולם יפה רק פעם אחת ושתים ושלש, אך אח"כ נאבד ממנו החן. אבל דברים שהמה לחי עולמים המה נוי נצחי שאינו אובד יפיו… (הגה"ק רמ"מ מקאצק).

מסירת-נפש.
על "הר סיני" לא כוננו שבטי ישראל מקדש רק על "הר המוריה". לפי שעל "סיני" היתה "תורה" ועל "המוריה" היתה "מסירת-נפש" (עקדת יצחק) – וחשובה אצל הקב"ה ביותר מסירת נפש של יהודי מן התורה שהוא לומד… (הגה"ק ר' חיים הלברשטם מצאנז).

נצחון.
הרשע כשעושה דבר טוב מקבל שכרו בעולם הזה. וקשה: הא השכר הגנוז בעולם הבא הוא רוחני שתענוגו נעלה, ושכר עוה"ז הוא גשמי, ואם הרשע עושה פעולה שמחייבת שכר רוחני – היתכן להחליפו בגמול חומרי? אלא האמת הוא, שהקב"ה נותן לו בעולם גם כן שכר רוחני, הוא נותן לו נצחון שהוא תענוג מתוק-רוחני… (הגה"ק ר' מנחם מענדיל מרימאנוב).

נשמת האדם.
מחשבת האדם – זהו נשמתו. (ר' ישראל בעש"ט)

צדיק.
"אור זרוע לצדיק" – הקב"ה לוקח אור מעצמיותו, כביכול, ומפזרו בעולם, מאור כזה נברא צדיק (הנ"ל).

ידיעת ד'.
"בעקבתא דמשיחא" תהיה "ומלאה הארץ דעה את ד'", זאת אומרת ידעו את ד', כי לראות את ד' יכולים גם היום. "ומבשרי אחזה אלקי", רק אז גם ידעו את ד' (הגה"ק ר' ישראל מריזין).

פניו של אדם.

"בפני נכתב ובפני נחתם" – בפניו של אדם כתוב וחתום כל מעשיו שעשה במשך ימי חייו (הגה"ק ר' ברוך ממעזיבוז).

תורה.

אין איש בעולם שחי בלי ייסורין, אבל אשרי האדם אשר ייסוריו הם ע"י יגיעתם בתורה. (ר' נחמן מברסלב).

שמים וארץ.

"השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם"… השמים הם ממילא שמימים, רק הארץ נתן לבני אדם, שיאצילו אותה למדרגת שמים (בעל 'חידושי הרי"ם').

תפלה.

אוהב אני להתפלל בטרם העולם יתמלא מהבלי שווא ומזמה (הגה"ק ר' פנחס מקאריץ)

מחצית השקל.

"מחצית השקל… לכפר על נפשותיכם". לכן נתנו רק מחצית השקל, כי החצי השני היא חובתו של ה' יתברך, שברא את היצר ברע המסית את האדם לחטא (הגה"ק ר' בונם מפשיסכא).

כף חוב…

הרבי ר' אלימלך מליזענסק זצ"ל אמר לבנו: יודע אתה למה באים אלי אנשים רבים ומשכימים לפתחי להטיב להם? זהו מפני כי יודעים המה שבאשמתי סובלים הם חרפת רעב ועוני, כי בעוונותי ובפשעי הכרעתי את העולם לכף חוב…                 (הגה"ק ר' בונם מפשיסכא).

קרבת ה'.

"שאל לך אות מעם ד' אלקיך" – מלה אחת, אות אחת – רק בשכונת ה' (ר' גרשון מקיטוב).

(יבנה, חוברת ד-ה סי' יב, חוברת ח-ט סי' י, וחוברת ט"ז סי' יא)


הרב שמואל דוב מייזליש (מייזלש / מייזלס) הי"ד, רב גאון ומפורסם, למדן וחסיד, נולד בשנת תרס"ב (1902) לאביו ר' אשר, חסיד, למדן מופלג ומחנך בחסד, אשר לאחר מלחמת העולם הראשונה היגר מעיירה קטנה מעיירה נידחת בגליציה מזרחית, וכיהן כמלמד וכראש ישיבה בפשמישל.

הילד שמואל דוב, ושתי אחיותיו, גדלו בבית עני, רווי תורה, חסידות ושמחת חיים. כבר מילדותו הוא למד בהתמדה, התעניין בכל מכמני התורה ובידיעות כלליות וחיבב שירה ופיוט. הוא נמנה על תלמידי הרבי מאוסטרובצה. יחד עם אביו היה מחסידיו הקרובים של האדמו"ר רבי מרדכי שרגא פרידמן מהוסיאטין, נכד רבי ישראל מרוז'ין.

הרב שמואל דוב מייזליש התחתן עם שרה הי"ד, בת הרב פנחס המרלינג הי"ד, חסיד בעלז וראב"ד ירוסלב. במשך שנתיים ניהל את התלמוד תורה בירוסלב, ומאוחר יותר סייע לחותנו ברבנות ירוסלב, אך סירב לכהן שם ברבנות באופן רשמי. 

הרב שמואל דוב היה מראשי צעירי אגודת ישראל, ועוד. בצעירותו נמנה על מייסדי צעירי אגודת ישראל בלבוב, ביחד עם הרב שלמה שיקלר הי"ד, הרב צבי הירשהורן הי"ד, הרב יעקב הלפרין, ועוד. במשך כחצי שנה גר בלבוב לרגל עבודתו כמזכיר בסניף 'אגודת ישראל' שם. באותה תקופה הוא ביקר בערים ובעיירות בגליציה המזרחית ונאם באספות עם רבות. לצד פעולותיו הציבוריות, הקדיש זמן רב ללימוד התורה והתעמק בה. הוא היה נואם מוכשר וכלל בהרצאותיו רעיונות חדשים, המבוססים על פסוק בתורה או מאמר חז"ל עם קשר לאמרות חסידיות. סגנון נאומו הושפע מראש ישיבת חכמי לובלין הרב מאיר שפירא ומרבה של רישא הרב אהרן לוין הי"ד.

הרב שמואל דוב היה סופר מוכשר. כתביו, שפורסמו בעיתונות החרדית, היו מלאי חן ומחשבה, עסקו בעיקר בבעיות שהעסיקו את היהדות החרדית, ונועדו לעורר את הציבור החרדי ולארגן אותו לפעילות. הוא פרסם ללא הפסקה, בעברית וביידיש. רשימותיו, שנכתבו כאליגוריה פיוטית עם רעיון מרכזי ומוסר השכל, הותירו על הקוראים רושם רב. בין היתר הוא פרסם סיפורים ושירים בכתבי העת 'יבנה' (לבוב), דגלנו (ורשה, ניסן תרפ"ז, שנה ז חוברת ה, סי' ט) ומוריה (שנה ב, תרפ"ו, צד ו', חוברת א-ב).

יצירותיו ביידיש הובאו בעיתונים 'דאס אידישע טאגבלאט', 'ארטאדאקסישע יוגענטבלעטער', 'בית יעקב זשורנאל', וכן שבו והודפסו מאוחר יותר במספר מקורות, ובהם: דאס אידישע ליכט (ג' אלול תש"ל, עמו' א), אנטאלאגיע פון רעליגיעזע לידער און דערציילונגען: שאפונגען פון שרייבער, אומגעקומענע אין די יארן פון יידישן חורבן אין אייראפע (אנטולוגיה משירים וסיפורים דתיים: יצירות מסופרים שנהרגו בשואת החורבן היהודי באירופה), ניו יורק תשט"ו, עמו' 478.

הוא ערך בעצמו את השבועון 'דער יודיער וועג', השתתף בעריכת 'אונזער וועג' שיצא לאור בפשמישל, ואת הרבעון 'יבנה' למחשבת היהדות ולספרות יפה, שיצא לאור בלבוב בשנת תרצ"א.

הרב שמואל דוב התגורר בפשמישל. במשך חמישה חודשים גר בוורשה בנסיון למצוא שם משרה ב'אגודת ישראל'. הוא ניסה לעלות לארץ ישראל, אך לא הצליח בכך. 

למרות שסבל מעוני ודחקות, תמיד היה מלא שמחה, בטחון ומרץ, והיה מעורב עם הבריות.

בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח עם חותנו לסטרי-דזיקוב.
בליל יום כיפור ת"ש, ניסה להימלט מרוצחים נאצים דרך החלון, ונרצח על ידם ביריות ברחוב. הי"ד.

ראה אודותיו ב'אלה אזכרה', ז, עמ' 282-284, ובמאורי גליציה, ג, עמודות 828-827.

ניצוץ אחד מדבריו הקדושים של הבעל שם טוב, הוא יסוד מוסד בכל דרכי החסידות / הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד

תמונת הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד

מאחיו הרה"ק רבי אברהם חיים זצללה"ה הי"ד: אמר רבי יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה וכו', אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב (דברי הימים ב לג,יג) 'וישמע אליו ויחתר לו', 'ויעתר לו' מיבעי ליה, מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה (סנהדרין קג.) ובירושלמי (סנהדדרין י,ב) הלשון הוא, מה עשה לו הקב"ה 'חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו', ושמע תחינתו, הדא הוא דכתיב 'ויתפלל אל ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו', אמר רבי לעזר בי רבי שמעון בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה, עיין שם.
ויש לבאר הלשון שחתר לו חתירה 'מתחת כסא הכבוד', דבאמת לפי ערך כבודו ורוממותו של הקב"ה לא היה יאות לו כביכול לקבל תשובת מנשה, אחרי שהרבה לחטוא ולמרוד כל כך כנגדו יתברך, ורק שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו השפיל עצמו לקבל תשובתו אף שאין זה לפי כבודו, למען אשר לא ידח ממנו נדח חס ושלום ושלא ירפו ידיהן של בעלי תשובה. וזהו שאמרו חז"ל שחתר לו חתירה 'מתחת' כסא כבודו, היינו שהקב"ה ברחמיו קיבל תשובתו אף על פי שזה היה 'מתחת' כבודו, רצה לומר למטה מערך כבודו יתברך, עם כל זה קיבלו בתשובה שלימה ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו.

(עקידת יצחק, מהדורת שאהן, בני ברק תשס"ה, עמו' קעב)

כבוד אהובי ידיד נפשי היקר מ' אשר זעליג [מרגליות] יחיה
שלחתי לו בשבוע הזאת עשרים דלר עבור הטלית ובטח השיגו גם אבקש כי יאבה נא להזכיר את אחותי היקרה שפרה לאה בת שרה רבקה אשר ב"ה על רוב חסדיו אשר נתעברה וזה י"ב שנים עדיין לא נפקדה אחר החתונה ועתה ב"ה נתעברה אנא לעורר עלי' רחמים במקומות הקדושים כי תשלום ימי הריונה בנקל ובשלום ובלי שום מכשול חס ושלום ותלד זרע של קיימא ועדיין הדבר בסוד מחמת עין הרע. ועתה אבקשו לאשר כי ידענו מכבוד קדושת דודנו רבנו הקדוש בעל ישמח ישראל זצ"ל סגולה לזה למדוד [בחוט] קבר רחל אמנו עליה השלום ולחגור על הבטן הבענדליך. יאבה נא כבודו לעשות זאת ולמדוד הקבר של רחל ולשלוח לי הבענדליך, למען יהיה סגולה שתשלום ימי הריונה. גם אולי יש עוד סגולה לזה והעיקר שיהיה בסוד. גם אבקשו אודות השמן זית ממירון, כי עדיין לא היטב לי. בשבוע זאת שלחנו להכולל חמשה מאות דולר.
מאת ידידו אוהבו הכותב בחפזון רב ומצפה בככ"י ומברכו שיקבל החג הקדוש והתורה הקדושה בשמחה וטהרה והרחבת הלב.
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצ"ל
עש"ק במדבר מ"ב למב"י

(מכתבים ואגרות קודש, עמו' 289-288)

ראיתי הספר הקדוש 'בעל שם טוב' והנה יפה וטוב עשה בחיברו דברים הקדושים היוצאים מבאר מים חיים מקור ישראל רבינו הגדול הבעש"ט זצ"ל אשר ניצוץ אחד מדבריו הקדושים הוא יסוד מוסד בכל דרכי החסידות – ובוודאי כל אחד ואחד יקח הספר הקדוש לתוך ביתו ונזכה עד מהרה שיקוים בנו 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' כתרגומו.
מאת המעתיר ומצפה לישועת ישראל הכותב לכבוד התורה הקדושה ולומדיה.
אברהם חיים בהרה"ק זצלה"ה זי"ע מאלכסנדר.
נתתי גם כן מעות קדימה שני זהובים
עש"ק בראשי"ת צ"ח לפ"ק.

(הסכמה לספר 'בעל שם טוב')

אלכסנדר ב' שופטים תפר"ח לפ"ק

כבוד ידיד נפשי היקר מו"ה מנחם זאב [בוטשאן-חסידה] נ"י

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה, הנה לא השיבותיך עד כה, כי הייתי מוטרד מכמה ענינים.

בגוף הדבר באמת היינו שמחים מאוד, אכן נאה שתנוצץ ציץ פרח הקודש, ישיבת 'בית ישראל' בירושלים הקדושה, על שם כבוד קדושת רבינו הקדוש זצ"ל זי"ע. אולם למרות זה, אם חס ושלום תצמח על ידי זה מחלוקת ביניכם, שנואי נפש אבותינו הקדושים ונפשינו.

בטח שמעתם כי בלאדז הננו בונים ישיבה קדושה, בית שלוש קומות יפה עינים, על שם כבוד קדושת רבינו הקדוש זצ"ל, על הישיבה שיסד כבוד קדושת אאמו"ר הקדוש זצ"ל, על שם אחיו אדמו"ר הקדוש זצ"ל זי"ע.

הודיעני נא מצב פרנסתך כעת. גם מה נשמע אצל ידידנו מארכל יחיה, ומדוע אינו כותב אלי מאומה, הלא סוף כל סוף אוהבו הנאמן הנני. מה מצב ידידנו הרה"ג שיחיה ממאקאווי [הרב ישראל ניסן קופרשטוק].

הנני כעת במעון הקיץ סמוך ללאדז, את מכתבך תכתוב ותשלח לאלכסנדר, על אדרסתי על המעטפה. ד' יעזור לי שאזכה לבשר ולהתבשר בשורות טובות ואבקשך להתפלל בעדינו במקומות הקדושים כי נזכה לעשות שידוכים טובים עם בננו היקרים המסולאים מפז שיחיו. בבית הוריך החיים והשלום וכל טוב.

הנני בזה ידידך אוהבך הדורש שלומך באהבה, מצפה לראותך בתוך כל ישראל על הררי קודש.
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצלל"ה זי"ע

אולי יהיה ביכולתך לשלוח לי על שמי אתרוג יפה אף מהודר, ואשלח לך מחירו בתשואות חן.

(קובץ תורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' ס)

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד אהובי ידידי היקר הרה"ח וירא אלקים, הותיק כ"ש מ' אברהם נ"י,

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה יתירה,

הנה שלחנו לכם שמונה ושלושים פונד על אדרס ר' יצחק גראסמאן, וגם נשלח צעטיל איך לחלק זאת, וגם להרה"ג ש"ב ממאקאווי נשלח מכתב עם רשימה, אבקש לחלק כפי רצוני.

הספר הקדוש תפארת שמואל נשלח לו אם ירצה ה'.
ואבקש מכבודו להתפלל עלי במקומות הקדושים, שאזכה לתשובה שלמה ולרפואה שלמה, כי מאוד מאוד איננו בבריאות, וצריך אני לישועה שלמה, ואזכה לגדל בני היקרים המסולאים לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ויהיה לעטרת זקנים בני בנים, ולעשות עמהם שידוכים הגונים, ענבי הגפן בענבי הגפן.

גם אבקשו להודיעני אם אתם יודעים עוד מאנשים צדיקים תלמידי חכמים, אשר צריכים ליתן להם, תכתבו גם כן לנו, ונשלח להם גם כן.

הארכתי במכתבי, אם אמנם כי הנני טרוד גדול, אך למען גודל המצוה, והנני רוצה לעשות לטובתכם, אך הכל תלוי בכם, והעיקר במוקדם האפשרי.

ואבקש להגיד לר' אשר זעליג נ"י בעל מחבר ספר 'קומי רוני', כי ישלח לי תיכף התשובה שיש לו מכבוד קדושת אאזמו"ר הגאה"ק זצ"ל מגריצא.

והנני בזה ידידו אוהבו הנאנח והנדכא המצפה לרחמי שמים המרובים,
אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זצ"ל בן שרה רבקה

(קובץ תורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' סב)


הרב אברהם חיים דנציגר הי"ד נולד באלכסנדר בשנות התר"מ, כבנו הצעיר של האדמו"ר השלישי מאלכסנדר, רבי שמואל צבי, ה'תפארת שמואל' ולשרה רבקה לבית גורמן.

לאחר פטירת חותנתו, כתב לו דודו, האדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר, ה'ישמח ישראל', מכתב עידוד, ובו כתב:

אל כבוד בן אחי יקירי המופלג האהוב כש"ת מהו' אברהם חיים יחיה, שלום וכל טוב.
אחרי דרישת שלומו הטוב יראה בן אחי חביבי כעת לשקוד על דלתי התורה בהתמדה, ובזה תסיר מאתך כל עצב וכל דאגה וכל טרדה, והתורה הקדושה משמחת לב ומסירה כל עצב. וה' יתברך יתן לר חיים ושלום ובריאות ותוושע במהרה בזרע של קיימא כחפץ דודך אוהבך עוז מצפה לישועתר בכל יום. דורש שלום חותנך ידידי הנגיד הנכבד היקר נ"י המקום ינחמהו בתור אבילי ציון וירושלים, העיקר הוא שיתחזק את עצמו לבל להיות עצב, כאשר הורונו חז"ל (עיין מועד קטן כ"ז:) אל תהיו רחמנים יותר ממני, ובזה יזכה לישועה ונחמה הוא וזרעו יחיו.
כחפץ מחו' הדורש שלומך,
ירחמיאל ישראל יצחק בהה"ק זצללה"ה זי"ע

(מכתב זה הופיע ב'תולדות הישמח ישראל',ב, עמו' תשטו. ושם בעמו' תשטז הובא מכתב נוסף שכתב לרב אברהם חיים ולאחיו).

בשנת תרע"ג הוציא לאור ביחד עם אחיו, הרב יעקב בונם הי"ד, את הספר 'קיצור ראשית חכמה', מאת מוהרי"י פינטו.

בשנת תרפ"ב ביקר באלכסנדר ר' יצחק גרשטנקורן, לקראת נסיעתו לארץ ישראל, ופגש את האדמו"ר מאלכסנדר. שם  נפגש גם עם בנו, הרב אברהם חיים, במשך כחצי יום, וכתב עליו כי הוא: 'אדם חביב ומעניין ביותר. בשיחתו אתי גלה הרבה חבה לארץ ישראל'.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרפ"ד, הוכתר אחיו רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, ה'עקידת יצחק', לאדמו"ר מאלכסנדר, והרב אברהם חיים היה לחסידו וליד ימינו. יחד עם אחיו האדמו"ר, הקים הרב אברהם חיים את רשת הישיבות 'בית ישראל' שפעלה ברחבי פולין ונקראה על שם דודו האדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק, בעל 'ישמח ישראל'. רשת זו הוציאה לאור חוברות תורניות בשמות שונים. מטרת הישיבה הייתה להעמיד תלמידי חכמים מופלגים, 'רועי ישראל הנאמנים לה' ולתורתו'. בין בוגרי הישיבה שהוסמכו להוראה וכיהנו כרבנים בקהילות חשובות בפולין, ובהם: הרב יוסף דנציגר אב"ד ראקוב, הרב ירחמיאל ישראל סקולא מסדובנא והרב יעקב פייבל דנציגר אב"ד אוסטרוב.

הרב אברהם חיים כיהן כנשיא ישיבות 'בית ישראל' אלכסנדר, והיה אחראי על כלכלת הישיבה ועל יחסי הציבור של חסידות אלכסנדר. הוא השקיע כוחות עצומים ומאמצים רבים בהקמת רשת הישיבות ובהחזקתה, בדאגה למילוי צורכיהם של תלמידי הישיבה ובאיסוף הכספים הדרושים לכך; הוא מינה אישי ציבור בכל רחבי פולין שסייעו בגיוס כספים לישיבה, שלח בקשות לתורמים פוטנציאלים שיתמכו בישיבות ומינה בחורים שינאמו בעיירות ויעוררו את הציבור לתמוך בישיבות וב'בית התבשיל' שספק מזון לתלמידים. הוא ביקש מבעלי אמצעים לתמוך בתלמידים עניים חסרי מלבוש ומנעלים. הרב אברהם חיים ביצע את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר, שלא על מנת לקבל פרס, אך שהיה זה תפקיד קשה שגזל ממנו את רוב זמנו היקר. לפרנסתו החזיק משרד משלוחים, על מנת להתפרנס מיגיע כפיו.

האחים, הרב אברהם חיים והרב יעקב בונם הי"ד, הוציאו לאור בשנת תרפ"ו את ההגדה של פסח עם פירוש 'ישמח ישראל', ובשנת תרצ"ז הוציאו לאור את ההגדה של פסח עם פירוש 'תפארת שמואל'.

בשנים תרפ"ו-תרפ"ז כתב הרב אברהם חיים מכתבים לירושלים, לגאון ממקובה, הרב ישראל ניסן קופרשטוק, מגדולי בית אלכסנדר, בעל 'עני בן פחמא' (שהקים בשנת תרפ"ט את ישיבת 'בית ישראל' במאה שערים), ובו ביקש שיתפלל עבור בני משפחתו ואנ"ש לרפואה, לשידוכים טובים, והוא דן בעניין כולל פולין בירושלים ובעניינים הקשורים ל'אגודת ישראל', הוא מדווח על הנעשה בפולין ועל השמחות במשפחתו, ומבקש שישלח עבורו אתרוג ארץ ישראלי מהודר ולולב.

צילום מכתב בכתב ידו של הרב אברהם חיים, על פתיחת ישיבת 'בית ישראל' בירושלים, הובא בספר 'תולדות הישמח ישראל', ב, עמו' תרסג.

מכתבו אל הרב אשר זעליג מרגליות, מופיע בספר 'מכתבים ואגרות קודש' עמו' 289-288. ושם בעמו' 290 הובאה ההזמנה ששלח לנישואי בנו, ר' יחיאל ישראל שמשון הי"ד. בקובץ התורני 'ישמח ישראל', יז, עמו' סב, הובאה ההזמנה ששלח לנישואי בנו, ר' יעקב ירחמיאל יחזקאל הי"ד.

בשנת תר"ץ השתתף בעיר ורשה, ביחד עם אחיו, בישיבת כל גדולי ליטא ופולין, בראשות ה'חפץ חיים', שנועדה להתמודד עם גזירה שאיימה על החינוך היהודי.

בשנת תרצ"ב חתם יחד עם אחיו ועם נכבדי העיירה אלכסנדר, על ייסוד בנין ה'תלמוד תורה' בעיירה.

בשנות השלושים כתב לר' יהודה לייביש מקובר, גזבר ישיבת 'בית ישראל' בלודז', מכתב ובו תיאר את מצבה הקשה של הישיבה:
הסכום תשעים זהובים ממעות הח"י גדולים מס שבוע של ישיבתינו הק' בית ישראל דפה לנכון הגיעני, ומה יקר חסדי המתנדבים לזה כי בזה מקיימים הרבה נפשות העטופות ברעב ובצמא ולומדים תורה מתוך לחץ ועוני אנא בואו לעזרת הישיבה כי מצבה נורא מאד ואם לא תבאו לעזרתינו בעוד מועד מי יודע אם לא נהיה מוכרחים לסגור שערי הישיבה הקדושה ומה יעשו התלמידים באין להם הישיבה הקדושה ובוודאי רבותינו הקדושים נשמתם בגנזי מרומים ימליצו טוב בגנזי מרומים בעד כל העושים והמעשים לטובת ישיבתנו כי יתברכו ממעון הברכות בשפעת ברכה חיים פרנסה והצלחה עושר אושר וכל טוב סלה,
כעטירת אוהבכם ידיכם דורש שלומכם הטוב כל הימים המצפה לישועת ד' במהרה בב"י.

אברהם חיים בהרה"ק אדמו"ר זל"להה זי"ע ועכי"א

הרב אברהם חיים נודע בפקחותו המופלגת ובקשריו הקרובים עם חסידי אלכסנדר, וחסידים היו פונים אליו על מנת שישמש כבורר בסכסוכים שונים וייתן להם עצות בבעיות סבוכות ובעניינים פרטיים. אחיו האדמו"ר ה'עקידת יצחק' היה רגיל לשלוח אותו למקומות רבים ברחבי פולין והוא ייצג את ה'עקידת יצחק' באירועים שונים, כתב מכתבים לחשובי החסידים בענייני הנהגת החסידות, השתתף בשמחות החסידים, ביקר לעיתים תכופות בכל רכוזי החסידים, וערך טישים בערים בהם ביקר, ועודד את החסידים לעסוק בתורה ולתמוך בלומדי תורה, בעניים ובחולים. בנוסף נסע לבקר אדמו"רים ורבנים בפולין ולפעול יחד איתם לפתור בעיות שעל הפרק. כשביקר בפאבינית אצל האדמו"ר רבי דוד בורנשטיין הי"ד מסוכוטשוב, ליווה אותו האדמו"ר עד למרכבה.

בכל מוצאי שבת התקיימה בביתו התוועדות חסידים עם דברי תורה וסיפורי צדיקים. חסידי אלכסנדר העריכו מאד את הרב אברהם חיים, ובהעדרו של הרבי, לא התחילו להתפלל עד להגעתו של הרב אברהם חיים לבית המדרש. הוא היה מפורסם בכל חוגי החסידים והלמדנים בפולין, וביקשו ממנו לכתוב הסכמות על ספרים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה גורש לגטו ורשה, וקיים בביתו במסירות נפש מנייני תפילה, ברחוב מלאבסקה 3 קומה ד' דירה 5. בהמשך גורש עם רבי מאיר אלתר בנו של הרבי מגור ה'אמרי אמת', ועם יהודים נוספים, למחנה ההשמדה טרבלינקה ונהרג עקה"ש יחד עם עוד בני משפחה ביום הכיפורים תש"ג.

שני בניו של הרב אברהם חיים, הרב יחיאל ישראל שמשון והרב יעקב ירחמיאל יחזקאל נשארו בגטו ורשה והיו האחרונים מבני המשפחה העניפה של האדמו"ר מאלכסנדר בגטו ורשה. בפורים תש"ג, כחודש לפני חיסול הגטו, לאחר שכבר נלקחו מהם נשותיהם וילדיהם, התאספו אצלם מספר חסידים אלכסנדר לקיים את מצות שמחת פורים. אף שידעו על האסון המתקרב, ובכו, הם ישבו יחד כל הלילה עם בקבוק יין לקיים את מצות 'חייב איניש לבסומי בפורייא', התחזקו ורקדו יחדיו עד הבוקר, באמונה ובביטחון.

רבי יחיאל ישראל שמשון, היה חתן האדמו"ר רבי שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ, ורבי יעקב ירחמיאל יחזקאל, היה חתן אחיו רבי שרגא פייבל דנציגר מראדום, ושימש כמשגיח ראשי בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר וכראש חבורה בארגון 'הרמת וחיזוק התורה' שפעלה בישיבות אלכסנדר, לחיזוק רוחם של התלמידים העניים ושל התלמידים לשעבר, שנאלצו לעזוב את בית המדרש מסיבות כלכליות.

שני אחים אלו, בני הרב אברהם חיים, נספו גם הם בשואה. הי"ד.

על פי ספר הזיכרון של קהילת וואידיסלוו-סודזישוו (וכן על פי האנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 1017;  אלה אזכרה, ב, עמו' 215; אישים שהכרתי, עמו' 456), בתו של הרב אברהם חיים דנציגר, נספתה באושוויץ יחד עם בעלה ישראל (בנו של הרב שבתי רפפורט הי"ד), ועם בנם בן השנה וחצי, ובני משפחת בעלה, שהיו בעלי דרכון פרגוואי, נעצרו במחנה שבויי המלחמה וויטל וגורשו משם בפסח תש"ד למחנה דראנסי. משם גורשו בחג השבועות תש"ד לאושוויץ. (אך על פי דף עד, דבורה דנציגר, אשת ר' ישראל ראובן רפפורט, שהייתה במחנה וויטל, לא הייתה בתו של הרב אברהם חיים, אלא בתו של אחיו, הרב יעקב שמחה בונים דנציגר).

מכתב אליו, מאת הרב אריה צבי פרומר הי"ד, עם מאמר לפרסום בחוברת 'בית ישראל', מופיע בספר 'ארץ צבי', ב, סי' כח.

טהרת בנות ישראל / הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד

תמונת הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד

לקראת שבת פרשת תזריע מצורע, בה מובא מצוות טהרת בנות ישראל, מובאים כאן דרשות הרב יחיאל מאיר בלומנפלד הי"ד בעניין, עם הקדמה על תפקיד הדרשה וחשיבותה:

עת לעשות לד׳

ישנן דרשות שלא נועדו לחדש חדושים, להביע הגיוני לב סתם או ליישב איזה מדרש פליאה, אלא נדרשו לצורך השעה, כשיש הכרח לחזק את בדק בית ישראל ולעמוד בפרץ, כגון: לשמור על טהרת המשפחה; לכבות את דלקת חלול השבת שבערה בכל פנות הבית (כסגירת החניות בזמן) או להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, לעוררן לתחית התורה ולתמוך ביד בחורי ישראל לומדי תורה ועוד כהנה. ובכגון דא אמרו חכמינו ז״ל ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״, אם תדרוש תהי׳ הדרשה מכוונת כלפי העם והמליצות והפלפולים יהיו כעין טפל.- או ״הפרו תורתך עת לעשות לד׳״, כלומר: כעת שהשעה צריכה לכך, שתטיף לעם על חזוק היהדות – אל יהא הטפל כעיקר בעיניך, ולא יהיו החדושים והדרושים אלא כאמצעי למטרה הגבוהה והנעלה. והנה אעתיק בכאן תמצית הרעיונות וקטעי הדרשות שהבעתי בכמה וכמה בתי כנסיות בורשה. אבל לא אעתיק את הדרושים בפרוטרוט-כאמור למעלה ״הפרו תורתיך״… וכל רב או מטיף אם יבא לידו אחד מהדברים המובאים ילביש את הרעיון במאמרים כרצונו…

ה. על תקון מקואות מודרניות וכשרות ועל טהרת בנות ישראל.

עומדים אנו עכשו ומצפים בחרדת קדש לבוא הימים הנוראים. החזן יתחיל במהרה באמירת פיוטים וסליחות המעוררים אותנו לחפש דרכינו, עוד מעט ומפי כל אחד תשתפך התפלה: ״הנשמה לך והגוף פעלך – חוסה על עמלך; הנשמה לך והגוף שלך – ד׳ עשה למען שמך״. אבל נחפשה דברינו ונחקרה, האמת בפינו ש״הגוף שלך״? היכל נוכל ליחס את גופינו המזוהמים שלא טבלו במי המקוה אל ד׳? ״כטומאת נדה היתה לפני״ צווה הנביא, מה נדה זו, שגדולה טומאתה שהיא אב הטומאה – מכל מקום תפסו בה קדושין-הוא יהא-בהויתה יהא – וענין הקדש חל עליה – אף אנו, כנסת ישראל, צריכים היינו, למרות גופינו הטמאים טומאות חמורות וקלות, להתיחס אל הקב״ה, יען כי ״הנשמה לך״ וקדושה אלקית מסתתרת בגופינו שאינה פוקעת מהם ומתנוצצת בקרבנו לעתים. אבל גדולה מעלתה של נדה עלינו, שרצונה ותשוקתה לטהר את עצמה תמיד ואין טומאתה אלא זמנית ולזאת לא נפקו הימנה קדושי הבעל וגופה בקדושיה עומד. אבל אנו, שכמה וכמה שנים לא עלתה לנו לחשוב מחשבת טהרה, שגופינו לא טבלו במקוה כשרה ובנינו אינם בקיאים בטומאה וטהרה ובנותינו אפשר לקרא להן ״בנות ישראל (לא כותים) נדות מעריסתן״ – איככה נוכל להעיז ולהגיד: ״הגוף שלך״?  איככה נוכל להעיז ולבקש: ״טהרנו-כמה שכתוב: כי ביום הזה יכפר עליכם ויטהר אתכם וכו׳״ – בעת שאין אנו מעלים על דעתנו לתקן את עצמינו ולהטהר מן הטומאות הבוקעות ועולות מגופינו, כל שכן לטהר את נשמותינו. הלב דואב למראה ההרס הפורע בישראל. שמדי שנה בשנה נוספים עלינו כמה וכמה ילדים שאמותיהם לא טבלו בנדתם. עון זה הוא בכלל עברות שבין אדם לחברו, שהאם חוטאת לבנה הקטן, שאינו נמצא עדיין ברשותו בקטנותו, שיטהר את עצמו מטומאת נדתה. מקובל בידינו מפי האגדה, כי ״בכ״ה באלול נברא העולם וכו׳״ (פרקי דרבי אלעזר) ולא נברא העולם בזוהמתו זו שאנו רואים היום, אלא בטהרה וזך ולא הספיקו עוד בני אדם לקלקל את הבריאה. גם כל שיח הלזה טרם יצמח והיה אור גדול שולט בעולם. ״ראה שאין העולם כדאי ־ וגנזו לעתיד לבוא״. ובכל שנה ושנה בחדש אלול עומדים אנו לפני שנה חדשה, לפני תחלת הבריאה, לפני ״היום הרת עולם״, שכל היצירה צריכה להוולד מחדש בקדושה ובטהרה, מבלי שתשתרש בה הרעה והטומאה. ולא לחנם מבקשים אנו מהקב״ה שיגן עלינו מפני רוחות הטומאה. לבל נטבע בתהום הזוהמא, שיחדש אותנו כיצורים חדשים בעולם החדש, העומד עדיין בטהרתו, ושנוכל להגיד בפה מלא: ״הנשמה לך והגוף שלך, שהגוף שלך כמו הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל.

ו. לתמוך בכסף ליסוד מקואות מודרניות וכשרות

"מה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל". (מסכת יומא). ״עברות, שבין אדם למלים יוהכ״פ מכפר: עברות, שבין אדם לחברו אין יוהכ״פ מכפר״. אבל יש עברות שבין אדם למקום ומכל מקום נקראות הן בין אדם לחברו. למשל: תפלה, שהיא נשמעת בצבור יותר מביחיד. אם יש עשרה מתפללין והקדים אחד ורץ לשוק ונתפרדו על ידי זה המנין או המזומן, לכאורה זוהי עברה בין אדם למקום, אבל לאמתו של דבר חטא הבורח מחבריו עברה, שבין אדם לחברו. אבל גדולה עוד עברה זו, בשעה שהיחיד מכשיל ברשעתו את הכלל ומעכב אותו, שיעמוד ברעתו ובטומאתו. כגון: מקוה, שיש בה מ׳ סאה מכוונות, וטבלו בה שנים או הרבה אגשים בבת אחת המה טהורים, ובזה אחר זה – הראשון טהור וכלם טמאים. צא וראה כמה גדול כח הטהרה, שמטהר את כולם בבת אחת. ואם נמצא רק אחד מהם, שהי׳ כועס על חברו וקפץ בראש – הרי נשארו כולם טמאים בגללו ואינם יכולים עוד להטהר בזה אחר זה. ״ומה מקוה מטהרת את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל״ – את כל ישראל כשהם יחד ולא כשעברה שבין אדם לחברו חוצצת ביניהם, שאין הקב״ה מטהר ואין יוה״כ מכפר. יחיד זה היה יכול להטהר ביחד עם הכלל, אבל ברשעתו לא זכר אלא את טובת עצמו ומנע טובה מן הכלל – ועל כנון זה אין לו כפרה. בנגוד לזה דרש רבי עקיבא אמנם ״חייך קודמין לחיי חברך – אבל לא נאמרו הדברים אלא בשעה, שאין יכולת ששניהם ינצלו, שעליו לבחור בין חיי עצמו לבין חיי חברו. אבל האנכיות שבאדם נוטה תמיד אחרי הדברים ״חייך קודמין לחיי חברך״ ומביאה אותו לידי הרגל שיחטא תמיד לחברו אפילו בשעה שיכול להטיב לו. אם יש צורך בכסף לבנין מקוה הצריכה לטהר את כולם בבת אחת אסור לו ליחיד להמנע ולהתחמק מהענין, ואף על פי שלכאורה אין זו אלא עברה שבין אדם למקום – אבל לתוכו של דבר זהו חטא לכלל, עבירה שבין אדם לחברו – ועל זו דרש רבי עקיבא ״שאין יום הכיפורים מרצה״.

(כל המצוה. הרב יחיאל מאיר בלומנפלד)

—

הרב יחיאל מאיר ב"ר יעקב שמואל בלומנפלד נולד בפולין בתרנ"ג, 1892. נסמך לרבנות ע"י הגאון ר' שמואל עגל מחבר "שו"ת מהר"ש". בימי מלחמת העולם הראשונה ברח לרוסיה, שם שימש ברבנות בערים שונות ובהם נאחיצ'וואן ורוסטוב, והיה מקורב לאדמו"ר מלובאביטש.

את זכרונותיו כתב הרב יחיאל מאיר בלומנפלד בחיבור בשם "מעט מזכרונותי", שפורסם בתוך ספרו "כל המצוה, ספר על תרי"ג מצות ובאור להשקפת הרמב"ם בהלכותיו". וכן כתב את הספר "גאולים" (מאמרים בדבר אופני בנינה של ארץ-ישראל בענינים תורניים ובשאלות הזמן. וורשה תרצ"ה). והסכמה לספר מאמר מרדכי. אחרי המלחמה חזר לוורשה, ושם השתתף בהקמת ישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד.

הרב בלומנפלד היה מסור בכל לבבו ונפשו לרעיון יישוב א"י והחזיק בדעה שיהודי פולין צריכים לעלות ברבבותיהם לארץ ישראל. היה פעיל בתנועת המזרחי, ובתרפ"ג, 1923, נתמנה לרב בבית המדרש לרבנים "תחכמוני" שנוסד על ידי המזרחי. בא' בשבט תרח"ץ, נאם בכנס יבנה בשם "כנסת הרבנים המזרחיים".

בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, והיה חבר במפעל "עזרת הרבנים" שהוקם ליד הקהילה היהודית שם. עבד ב"שופ" לנעליים, עם הרב פרומר מקוזי'גלוב, והאדמו"ר קלמן קלונימוס שפירא מפיאסצ'נה.  נספה בגטו ורשה ביום הכיפורים תש"ג, 1942. (ע"פ רבנים שנספו בשואה ועוד).

הרב יחיאל מאיר פרסם את מאמריו גם בכתבי עת ובהם: המאסף התורני פלפולי עמק הלכה, בקובץ הרבני ירושלים שבעריכתו (חוברת א, חוברת ב-ג – ובהם המאמר 'בנין הארץ ע"פ ההלכה' (שפורסם שם, שנה א, אלול תרצ"ו, חוברת א, עמו' כב) והמאמר 'הגנת הישוב ע"פ הלכה' (שפורסם שם, שנה ג, ניסן-אייר תרצ"ט, חוב' ד-ה, עמ' קלג)), בירחון סיני בעריכת הרב יהודה ליב הכהן פישמן (מיימון), יודישע שטימע (7.7.1939 ,23, עמ' 3, מאמר "פיקוח נפש") ועוד.