כוחו של יוסף פועל לדורות בעידוד ובנחמה, שנתחזק, לא נתייאש מצרות הגלות ונצפה לגאולה / הרב שבתי הכהן רפופורט הי”ד
אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד’ המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד’. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י”ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.
ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, “והעליתם את עצמותי מזה אתכם”, שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו “חזק חזק ונתחזק”, אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד’, והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד’ את יוסף בעניו, ויהי ד’ את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד’ אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.
(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)
הרב שבתי הכהן רפפורט הי”ד, נולד בשנת תרמ”ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש”ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו”ר החידושי הרי”ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו”ץ.
היה מחשובי חסידי גור ומפעילי “אגודת ישראל” והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע”ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ”ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.
בערב ראש חודש אדר תרצ”ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב”חסידות פולין”, מאת מנדל פייקאז’ עמ’ 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו “שפתי כהנים” ובו שו”ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.
בשנת תש”ב, נשא דרשה ליום א’ של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש”ע).
עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד”ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש”ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר’ שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.
מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר’ שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב”ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה”שם משמואל” מסוכוטשוב.
מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ’ קס”ו, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.
מספר הצפיות במאמר: 163
