על האדם להאמין ביכולתו להשתנות לטובה, לבקש דרך גבוהה ולצאת בעקבות הראשונים, בהתמדה ובהדרגה / הרב שמואל פאניץ’ הי”ד

עקבות הראשונים

“ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשל מדרך עמי” (ישעי’ נז,יד).

א. ונראה כי הנביא עליו השלום כלל כאן שני עניינים, שני חלקים. הא’ לפנות ולסלול ‘דרך’ במקום שאין דרך כלל. והב’ להרים כל מכשול ואבן נגף אשר על הדרך הכבושה.

התחלת עבודת ד’ היא, שיכיר וירגיש האדם שצריך הוא ל’דרך בחיים’. והאדם שאין לו דרך והנהו תועה בחייו, אין אלה נקראים חיים כלל. וכל כך יכיר נחיצות הדרך עד אשר יתעורר לומר כמאמר החכם: “אצא לבקש דרך לילה בה, אם אמצאנה טוב, ואם לא אמצא אכבשנה אני”. ואמרו חז”ל: (ירושלמי שקלים פ”ה) “הראשונים חרשו, זרעו וכו’ קצרו, טחנו, אפו כו'”. עבודה זו היתה אצלם הכשרת הדרך לפניהם, ואף כי כבר היתה התורה ערוכה לפניהם, היו צריכים עוד להכשרות מצד עצמם להגיע אל התורה, והכשרה זו היא כבישת “דרך לדרך התורה”. כי התורה דרכיה ומדרגותיה תלויים בהרגשות דקים ונעלים, ואמצעים וכוחות החסרים מן האדם בטבע, ורק אם יבקשם כראוי ימצאם ויקנה אותם. ואמרו חז”ל: יכול כל הבא יקפוץ קופץ? תלמוד לומר “מה יקר חסדך א-לוהים’. הכשרה רבה צריך האדם למען אשר יסיר את כל מסך מבדיל בינו ובין התורה ושלימותה, ולהסיר את לב האבן מקרבו.

כי האדם נשרש כל כך בטבעו ובדעתו עד שאבד לגמרי את האימון בעצמו ובאפשרות ההשתנות לטובה, ולא יאמין כי יוכל האדם לרכך את קושי לבבו, וכמבואר (אבות דרבי נתן פ”ו) מה היה תחילתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה וכו’. וכבר נאמר בביאור זה כי האדם לא יוכל לשער בנפשו אשר המחשבות הנכונות וההרגשים הנעלים, בכוחן לפעול על לבבו הקשה כצור חלמיש. וגם אם יראה אנשי מעלה ומארי דחושבנא, לא יאמין כי תוכם כברם, ויחשוב כי אין זה רק בחיצוניות הנהגתם, ומן הפשה ולחוץ, ואי אפשר שהאמת האיר על כל מצפוני נפשו ולבבו, ואם כן אינם אלא צבועים להטעות ולרמות את הבריות. ועל כן אמרו עליו על רבי עקיבא כשהיה עם הארץ היה אומר: מי ייתן לי תלמיד חכם שנשכנו כחמור וכו’ כי היה דנם לצבועים שאין פיהם וליבם שווים. אך באותו פעם כשעמד על הבאר ראה וייווכח כי גם הדבר היותר קשה כאבן עצמו יוכל להינקב מדבר רך ביותר כמים. מיד נשא קל וחומר על דברי תורה הקשים כברזל שיחקקו את ליבו ויחדשו בקרבו רוח טהור לאהוב את האמת מפני שהוא אמת.

ויותר מפריע לאדם האי-אימון באפשרות השתלמותו, כשמצטרף לזה עוד מה שנדמה לו שמוכרח הוא להשיג את כל השלימות בפעם אחת, ואין דרך להגיע לאט לאט ובהדרגה. ובאמת לא כן הדבר. כי העיקר תלוי בהתמדת העבודה, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשנה (אבות פ”ג) “הכל לפי רוב המעשה”, אשר לתקן מידת ההטבה, ישיג האדם קנין בנדבת הנפש אם ייתן אלף פעמים זהוב אחד משייתן אלף זהובים בפעם אחת, כי ריבוי הפעולות נותן קניין בנפש האדם יותר מפעולה אחת והיא גדולה. וזה נתברר לרבי עקיבא גם כן מן הבאר, אשר אף כי המים ירדו על האבן טיף טיף, ובכל זאת בהתמדת זמן רב, ינקב האבן הקשה. והנה דברי תורה משולים לאש, כאמור” “הלא כה דברי כאש” וגו’ (ירמיה כ”ג) ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ואמרו חז”ל: פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני פותח לכם פתחים” וכו’ (שיר השירים רבה פ”ה), הרי שהאדם אין לו אלא לפתוח בכל עת בפנימיות לבבו פתח דק כחודו של מחט, ועל ידי זה יפתחו לפניו כל שערי השלימות. וכן נראה ממה שאמרו חז”ל” “צאי לך בעקבי הצאן”, בעקבות שדרכו אבותיך וכו’ (שם), שיש לדייק שלא אמרו לצאת בדרך האבות רק ב”עקבותם”, והיינו ללמד יצאו כי על האדם רק להשוות וליישר את עקבו, שיהיה ה”עקב” שלו הוא צעדו כעקבם של ראשונים, וכשיצעוד בחיים ב”עקב” הזה ימצא דרכו גם כן שהיא שווה לדרך אבות. והוא מאמר הכתוב “פלס מעגל רגליך” ואז “וכל דרכיך יכונו” (משלי ד’).

גם בעניין המפריע העקרי אשר לאדם, המונע אותו לבקש דרך גבוהה ולצאת בעקבות הראשונים אשר הוא הדמיון מפחד העתיד, ואשר דמיונו מראה לו הרי ניסיונות קשים בדרכו בעתיד, שלא יוכל להתגבר עליהם ולצאת בנזר הניצחון במלחמתו הקשה עמהם. גם בזה אין לאדם רק למסור לבו בשלימות, שהכל נכלל בזה, כמאמר הכתוב “תנה בני לבך לי” וגו’, ופירשו בו אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת דילי (ירושלמי ברכות פ”א), הרי שכל הבטחת קיום השלימות בהווה וגם בעתיד תלויה רק במסירת הלב שהיא רק טפח על טפח, ואז אין מקום יפחד מניסיונות ועתידות, מאשר שכל הניסיונות הנם נובעים וסבתן ושרשם היא לב האדם ורצונו. אמנם תנאי גדול ומוכרח אשר מזה הטפח שעליו למסור אל התורה לא ישאיר לעצמו ולזולת התורה אף כמשהו מן המשהו, אשר מאד תגדל תשוקת האדם, גם המוסר את לבו, להשאיר לכל הפחות משהו, כי כמו שידוע אשר טרם יעיר השחר ויאיר אור הבקר יתגבר החושך ויגדל, כן גם השעה שעת בין המצרים, כשהאדם מוסר את לבו ומאמין ופורש בהסכמתו מכל מה שהוא נגד וזולת רצון ד’, ועד אשר יפתחו לפני פתחי השלימות ויאיר לו אור האמת, אותה שעה קשה היא ביותר לפני האדם, כי אינו מוצא אז שום קורת-רוח ורוח חיים והוא אז בבחינת “קרח מכאן ומכאן”, ועל כן מאד ירצה להשאיר מה מן הישנות. ואמנם אותו המעט שהוא משאיר בעקשות לבבו ומקתר במסירותו, רב ועצום חילו להפריע בעבודתו בכל אשר יפנה. ובכל חלק יעמוד המעט ההוא לשטן בדרכו וזה מונע מהאדם גם כן ההצלחה גם במה שמסר עצמו אל התורה. ועל כן מוכרח האדם לשדד את כל עקשות לבבו לגמרי, וכמו שאמרו חז”ל “לחייו כערוגת הבושם” וגו’,  אם משים אדם עצמו כערוגה וכו’ (עירובין נ”ד), אשר הזריעה והצמיחה על הערוגה אפשרית רק אחר אשר ישדד אדמתה ויחרוש אותה הדק היטב.

ב. האדם הזה אשר מסר את כל עצמו ולבבו אל דרישת התורה בלבד, ונעשה כחומר היולי ביד התורה הוא יכול למצוא הצלחתו ושלימותו העליונה ברום המעלה בכל דבר קטן וגדול. וכאשר בעל המלאכה האומן מעבד ומתקן גם מכל חומר פשוט מצד עצמו כלים יפים ונהדרים מרהיבים עין כל רואם, ויהיו יקרי המציאות מצד האומנות הנפלאה אשר בהם. מה שלהיפוך האומן הגרוע ומי שאינו אומן כלל מפסיד גם את החומר היקר ומעולה ביותר. ועל כן אמרו חז”ל אין הקב”ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן. הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב”ה בדבר קטן, משה ודוד וכו’ (שמות רבה פ”ב), הרי שאם רק האדם מצד עצמו הוא גדול, אז תבחן גדולתו גם בכל דבר קטן, ועיקר גדולת האדם היא למסור את כל כוחותיו ודעתו והרגשיו, ואף שנשאר לפי שעה ערום מכל, הוא כעניין זריעה שאמר הנביא “זרעו לכם לצדקה” (הושע י’), שמשליכים בארץ מיטב מיני הזרעים ויודעים כי בוודאי ירקבו ויפסדו, אמנם בטוחים שישיבו ויצמחו בכפלי כפלים. כן הדבר בעניין “כל הבורח רודף” שכתב הגר”א ז”ל שזה כלל גדול בכל המידות. הנה בעת הבריחה עליו להשלים כל חלקי הבריחה לגמרי, כאשר הזורע מוכרח לזרוע רק באופן שבוודאי יירקב ואך אז אפשר שיצמח, ואז יתקיים בו להיותו “רודף אחריו”. והנה הראשונים השלימו את עניין ה”זריעה” עד תכליתו, כי כל קיום תורתם היה רק מתוך האימון הגמור כי “בהתהלכך תנחה אותך” וגו’ (משלי ו’ כ”ב). ועדיין לא היה להם לראות מקודמים להם, כי הצליחו בדרך התורה ועשו פרי רב, ועל כן באמת הצליחו כל כך הרבה. וכל העניין הזה הוא מה שאמרו ז”ל “כי אם בתורת ד’ חפצו  ובתורתו יהגה” וגו’, מתחילה נקראת תורת ד’ ולבסוף בתורתו (עבודה זרה י”ט), היינו שמתחילה על האדם להתפשט מעצמו לגמרי ולמסור את כל חפצו רק ל”תורת ד”, ואז יתעלה למעלה עליונה שתהא דעתו ודעת התורה שווים כל כך עד שתהיה נקראת “תורתו”, כי הוא עצמו כתורה יהיה.

נבין בזה אמרם (בראשית רבה פ”ס) “מי בכם ירא ד'” זה אליעזר, “שומע בקול עבדו” זה אברהם, “אשר הלך חשכים” בשעה שהלך להביא את רבקה וכו’, “יבטח בשם ד'” וגו’, זהו שאמר “הקרה נא לפני היום” וכו’. ויש להבין למה קרו עליו “אשר הלך חשכים”. וכי מה ענין חשיכה זו?

עוד אמרו ארבעה שאלו שלא כהוגן וכו’ ,אליעזר וכו’ זימן לו הקב”ה כהוגן וכו’ (שם). מדוע באמת שאל אליעזר שלא כהוגן? ולמה שינו עמו לטובה להזמין לו כהוגן?

אמנם אליעזר היה רם במעלתו מאד עד שאמרו (בראשית רבה פנ”ט) “וה’ ברך את אברהם בכל” וכו’, “בכל” שהשליטו ביצרו וכו’. “ויאמר אברהם אל עבדו וגו’ המושל בכל אשר לו”, שהיה שליט ביצרו כמותו. וכבר הרחיב מרן הגאון רבי ישראל סלנט זצללה”ה לבאר כי באיכות גדלה מעלת אברהם אבינו עליו השלום, כי מדרגת אליעזר היתה בחינת “גבור כובש את יצרו” בכבישת המידות. לא כן אברהם אבינו עליו השלום שליטתו ביצרו הייתה בבחינת “תיקון היצר”, היא תיקון המידות לבל יתאוו לרע כלל, על פי המבואר להרמב”ם בפ”ו משמונה פרקיו שיש שני מדרגות “מושל ביצרו”, אשר נפשו אוותה רע אך כובש את תאוותו, ו”חסיד” המתאווה ונכסף אך לטוב.

וידוע כי “ישרות השכל” אי אפשר שתמצא באדם רק על ידי “תיקון המידות”, שאז השכל מופשט ונבדל מן הטבע והמידות שדרכם להטיל ארסם בשכל האדם. ועל ידי “כבישת המידות”, אחרי שהטבע והמידות מתעוררים בו אף שהנם כבושים ואסורים במאסר שכלו, בל יראו פעולותיהם על האיברים במעשה, אמנם קשה מאד שיקלע האדם הזה בשכלו אל נקודת האמת הישרה, מבלי נטיה לשום שצד הן לטוב והן למוטב, ואם כן אי אפשר שיסמוך על שכלו ודעתו כלל.

ועל כן אליעזר עבד אברהם עליו השלום אף כי במעשה השלים כבישת נגיעתו על צד המעלה היתרה בתכלית קצה מידותיו ולא הניח שום מקום ליצר במעשיו, עד שאמרו ז”ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים וכו’ (בראשית רבה פ”ס), בכל זאת “שקול דעתו” לא היה נקי לגמרי כיאות, ואמרו “כנען בידו מאזני מרמה” וגו’ זה אליעזר שהיה יושב ושוקל אם בתו ראויה או אינה ראויה וכו’ (בראשית רבה פנ”ט), ובמקום שהיה אצל אברהם אבינו עליו השלום בתור וודאות והחלטה כי “אני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך” (שם), היה זה אצל אליעזר רק בתור ספר “אם אינה ראויה”, וכבר פעלה הנגיעה בעזרת החשבונות הרבים הנעלים שהיו יכולים להימצא כמובן בעניין כזה להשפיע על שכלו לשקול גם כן “אם בתו ראויה”. ואולי אילו היה ליבו חלל בקרבו ולא היה רוח רצונו מטהו להניח שום ספק בשקול דעתו אז היה גם הוא רואה בהכרה ברורה ומוחלטת “שאינה ראויה”. ויתכן שבזה עצמו היה יוצא מכלל ארור לכלל ברוך, והייתה בתו ראויה באמת, וכמו שהיה אחר שגמר את שליחותו על צד השלימות נכנס לכלל “ברוך”, כמו שדרשו על “בא ברוך ד'” וגו’ (בראשית רבה פ”ס). ואולי הייתה זאת תשובת אברהם אבינו עליו השלום אליו, “אתה ארור”, בך האשם, כי מה שהנך יושב ושוקל, זה גרם לך שעדן לא יצאת מכלל “ארור”, ואבדת בזה שאינך מתדבק בברוך.

ועל כן כשמצא אליעזר את עצמו, כי שכלו עודנו עומד תחת השפעת רוח הנגיעה שמטלת לו ספיקות, למען אשר סוף סוף יטה העניין לטובתו, כמו שדרשו “אלי לא תאבה”, “אלי” כתיב (שם פנ”ט), הרגיש כי אי אפשר לו לסמוך על בינתו ולפי השקפת דעתו, כי בשום אופן לא יראה האמת לאשורו, ועניין מבוכה זו, מבוכת השכל והמידות שהייתה אז אצלו, כנוה חז”ל במאמר הכתוב “אשר הלך חשכים” וגו’, ועל כן מצא הנכון לפניו לסלק את עצמו לגמרי ועשה הסמנים והתפלל ואמר “הקרה נא לפני היום” וגו’, שבזה יצא לשום בד’ מבטחו בביטחון שהוא מושלל מכל שכל האדם. ועל זה אמרו “יבטח בשם ד'” וגו’. גם להתנות תנאים יתרים לא היה יכול מפחדו פן רוח נגיעתו דובר בם, ובריחתו מן הנגיעה הכריחתו להיות שואל שלא כהוגן. אמנם כוונתו הייתה כהוגן מאד למען האמת הברורה והזכה, עד שזכה בזה לצאת מכלל “ארור” לכלל “ברוך”, ועל כן נענה כהוגן.

למדנו מכלל זה עד כמה אין לאדם לסמוך על עצמו ועל שכלו כלל וכלל, וכמאמר הכתוב “ואל בינתך אל תשען” (משלי ג’). וביאר הגר”א שלא תאמר אבטח בד’ אך אני מחויב לעשות ולהישען גם על שכלי. ולכן אמר ש”אל תשען”, אפילו בתורת משענת לא יהא לך שכלך וכו’.

ג. גם כשהדרך כבר סלולה לפני האדם ובתורת ד’ חפצו וכבר נדמה לו ש”תורתו” היא גם “תורת ד'” בכל זאת לא יצא עדיין מידי חקירות ובדיקות, אם הוא באמת כן או אולי דבר אליו יגונב לטעות ולדון קצת ברמיה, אשר גם השקפתו בתורת ד’ מוטעת היא. ונראה בזה מגמרא (חגיגה ד’:) “ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות” וגו’, עולים תרתי משמע. חד שמואל, ואידך ואזיל שמואל ואתיה למשה בהדיה. אמר דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא וכו’ דליכא מלתא באורייתא דלא קימתיה. ופירש התוספות שם, לא בעי למימר שקיים הכל, דמנא ידע, והלא לא היה בדורו, אלא היה אומר: כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, בא והעידני שכן למדת גם אתה. עד כאן לשונו. הרי מי לנו גדול משמואל הנביא עליו השלום, והיה צריך לעדות שלא החסיר וקצר מלקלוע אל האמת בכוונת דרישת התורה, מפני שגם אם ימצא האדם את עצמו מוכן בחפצו אל תורת ד’, כיון שסוף סוף צריכה היא לעבור דרך שכלו ותבונתו, כבר אפשר שיקצר גם בהכרת “תורת ד'”. וכן הוא בעניין הנאמר (תנא דבי אליהו פי”ב) חייב כל אחד ואחד מישראל לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב וכו’, אשר אף כי מעשה האבות גלויים ומבוארים לכאורה לפני כל, בכל זאת הדבר מסור לכל אחד ואחד להכיר לפיהו את מעשה האבות עליהם השלום, עד שיכולים בני אדם להיות מחולקים ורחוקים זה מזה הרבה בהכרת מעשה האבות וכל אחד ידמה כי הן המה תכלית עניין מעשיהם כאשר יכירם הוא. ואמרו חז”ל: גדולה תורה שאפילו קטנים יודעים אותה. בכל זאת גם אם ירחיב יעמוק הקטן לדעת התורה ויגיע עד תכליתה, סוף סוף אין זה אלא לפי קטנותו, ומה שיעשה הוא עטרה לראשו יעשה הגדול עקב לסולייתו. וכן הוא גם בין “שכל האדם” ו”שכל התורה”, שהמרחק ביניהן גדול ורב יותר מאשר בין קטן וגדול לאין ערך. ויתכן כי ימצא את עצמו מסור ל”תורת ד'” ואין זה אלא לפי שכלו, ואלו לא כן “שכל התורה”. ועל כן שמואל הנביא עליו השלום הביא את משה רבינו עליו השלום להעיד כי הוא לא קיים את “תורת ד'” על פי שכלו, אך התורה המסורה למשה מסיני, טרם עברה דרך שכל אנושי רק מפי הגבורה ממש, ועל כן אמר הכתוב “משה ואהרן וגו’ ושמואל בקוראי שמו”, שקול שמואל כנגד משה ואהרן (ברכות ל”ב), כי הגיע למעלה כל כך לטהר שכלו ולנקותו מכל כחות נפשו עד שהתאימה הכרת שכלו האנושי אל שכל התורה באופן נפלא ממש כמו שלמד משה רבינו עליו השלום מפי הקב”ה.

דבר זה צריכה לעבודה יתירה ודקדוק גדול לבחון כל פעולה ולברר כל דק גם מעבודתו הרוחניות אם נובע הכל מפנימיות חפצו בתורת ד’, וכמו שכתב הגר”א ז”ל אם אין קמח אין תורה – אם לא יטחון כל ענין דק דק כקמח אין תורה. גם יש לבחון ולדקדק על תולדות העניין ואם העניין מצד עצמו הוא טוב, כמבואר במסילת ישרים פ”כ כי לפעמים המעשה בעצמו נראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו. ומבחן גדול הוא אם מוכן גם לעזוב ולהניח את הכל ולהחליף עבודתו ומצבו, או שהוא מקושר דווקא לזה ואינו יכול לזוז ממנו.

והנה הדקדוק הזה על כל פרט וההעמקה היתירה בבחינת תהלוכות חייו הרוחניים דבר קשה מאד לאדם, עד שאם נתבונן בהווה במצב האדם אשר נקל לפניו מסירת נפשו בשביל התורה והאמונה, כאשר ראינו והניסיון העיד אשר רבים גם מאנשי ההמון אשר דבר אין למו עם מדרגות עליונות בעבודת ד’ מוסרים נפשם על קדושת השם באין פקפוק כלל. אמנם לא רבים יחכמו לחיות חיי התורה בשלימות, להפקיר החיים הטבעיים, ולשרש אחר כל פשרה, ולדקדק בכל מעשה קודם לה ולאחריה, ולמסור את כל עצמו בכל ענייניו להנהגת ההשגחה.

ומצינו אברהם אבינו עליו השלום שהכרתו הברורה שהכיר את בוראו בן ג’ שנים הייתה כל כך חזקה שהיה הראשון שהראה את דרך מסירות נפש, ולא עזב אמונתו עת השליכוהו לתוך כבשן האש באור כשדים, מתוך שהרגיש את כל החיים הזמניים בתבל השפל הלזה לאין ולכלום נגד החיים הנצחיים אשר אין סוף ותכלית להם. וכמו שהמשילו בזה אשר אילו היה כל חלל העולם למן הארץ ועד שמי הרקיע מלא שומשמין, וצפור אחת תבוא פעם לאלפי שנים לנקר גרגיר אחד מזירעוני השומשמין, הם יכלו וחיי נצח לא יכלו. ופעולתו זאת הכתה שורש עמוק נפלא בלב בל זרעיו אחריו עד שהיה לחוק בישראל למסור נפש בכל עת וזמן מן הזמנים, ובכל זאת לא היה זה רק ההתחלה, הניסיון הראשון, ושוב נסוהו בקשים ממנו, והם הניסיונות אשר בתוך החיים אם יוכל לחיות גם כן על פי התורה כמו שיוכל לחרף נפשו למות בעדה, ומובן מאליו כי כל ניסיון בא היה קשה מן הקודם לו. והנה בעניין ניסיון של “לך לך” כתב הרמב”ן שם וזה לשונו: “כי יקשה לאדם לעזוב ארצו אשר יושב שם ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן שהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם בית אביו, ולכך הוצרך לזה שיעזוב הכל לאהבתו של מקום”.

וכל כך גדלה מעלת העניין הזה, הדקדוק וההעמקה בחיי התורה להרים את האיכות במידה עצומה, אצל חז”ל עד שהיה שווה להם גם אם היו מוכרחים בשביל זה לקצר מכמות העבודה, והוא ממה שאמרו חז”ל (ברכות כ’) אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא ראשונים דאתרחיש להו ניסא וכו’, אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוי, אנן קא מתנינן טובא, ואילו רב יהודה כד הוי שליף חד מסאני אתי מיטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח וכו’ ולית דמשגח בן. קמאי הוי מסרו נפשייהו, אנן לא. וכתב מהרש”א ז”ל רב יהודה לטעמיה דמאן דבעי למהווי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, הרי שהייתה השקפתם רבה כל כך על איכות התורה, עד שמכיוון שהרגישו אשר כל מילי דחסידותא תלויין בנזיקין, מסרו כל עיונם בהם, וכולי תנויי בנזיקין הוי. ומזה הגיעו לדקדק הרבה בכל דבר ונתרגשו כל כך לתקן כל מעוות עד שלא נתנה רוחם להמתין ולברר אם היא בת ישראל, ומסרו נפשם גם על מה שהוא רק משום פריצותא, ועל כן מדדו עמהם מדה כנגד מדה שפעולה קלה כשליפת מסאני עשתה רושם למעלה ואתי מיטרא. ואם כי מובן כי גם אצל האחרונים דקמתני טובה היה בוודאי באיכות נפלאה, בכל זאת הכירו יתרון הראשונים במידה עצומה כזאת.

ונבין מזה עד כמה צריך האדם לעיין בדבר האיכות, אשר היא יסוד כל העבודה, כי גם אם ירבה האדם בכמות ובהרחבה אמנם יחסר בהאיכות, יחסר לו הרוח חיים העליון שעליו צריכה שתסוב עבודת השלימות בדרך הראשונים אשר מסרו נפשייהו אקדושת השם. ועבודת האיכות הזאת היא מאמר הנביא “הרימו מכשול מדרך עמי”, כי כל המכשולים שרשם היא לב האדם ונפשו ובו תלוי הכל, ואם יתקן את עצמו אז ימצא הדרך ישרה לפניו ואורח צדיקים כאור נוגה.

(אור המוסר, ב, עמו’ פט)

הרב שמואל פאניץ’ הי”ד, נולד בידוובנא, והיה מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק, הרב יוסף יוזל הורביץ זצ”ל. ביוזמתו של ה’סבא’ נוסדו מספר ישיבות בקייב, והרב שמואל פאניץ’ עמד בראש הישיבה בשכונת קרשצ’טק בקייב.

עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע”ח, היה הבחור שמואל ידוובנא מפורסם לאישיות מוסרית וכמשפיע מעולה, והוא התלווה לנסיעתו של ה’סבא’ מגומל-הומל לקיוב, לקבוע שם מקומו ולחזק את הישיבות שיסד. לאחר פטירת ה’סבא’, עבר מרוסיה לפולין, הצטרף הרב שמואל פאניץ’ לישיבת “בית יוסף” במעזריטש בראשותו של רבי שמואל לרב דוד בלייכר הי”ד, וכיהן בה כמנהל הרוחני. הוא עיצב אותה בדרכה של שיטת נובהרדוק והשמיע שיחות מוסר בישיבה. הוא תמך בוועדות של תלמידיה, ופעל להקמת ישיבות קטנות כמכינות לישיבת מזריטש.

למרות שהוריו היגרו לארה”ב וביקשו ממנו להצטרף אליהם, הוא נשאר בישיבה וחילק את הכספים ששלחו לו בין החברים והנצרכים בישיבה. הוא גם תרם סכום נכבד להדפסת מאמרי הסבא מנובהרדוק בחוברות “מדרגת האדם”. הוא נשא לאשה את אחותו של רבי דוד בלייכר.

בשנת תרצ”ז השתתף הרב פאניץ’ באסיפה הכללית של גדולי נובהרדוק בביאליסטוק.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח הרב פאניץ’ על ידי גיסו, הרב בלייכר, יחד עם כמאה בחורים מהישיבה לליטא, שם ייסד ועמד בראש הישיבה בעיירה נמנצין הסמוכה לעיר וילנה, בעוד הרב בלייכר נשאר עם חלק מהתלמידים במעזריטש שהייתה תחת הכיבוש הגרמני.

לאחר שליטא נכבשה על ידי הגרמנים, הנאצים לקחו את הרב שמואל פאניץ’ ותלמידיו עם ספרי התורה בידם, וציוו עליהם לחפור בורות. לפני שנרצחו ביריות יצאו הרב ותלמידיו בשירה ובריקוד נלהב כדי לקדש שם שמים מתוך שמחה. הי”ד.

שנים ממאמריו של הרב פאניץ’ הובאו בגוילי אש (ירושלים תשל”ג), עמו’ רמג-רמח. שני מאמרותיו הובאו ב”בית חיינו” על המועדים, עמו’ צח, מאמר אחד באור המוסר שנה ו’ חוברת יג, חתימותיו על פנקסי הקבלות והועדים הובאו בספר “צהר ליצהר” שיצא לאור עם הספר “קרן ליצהר”,

מספר הצפיות במאמר: 51

הדפס