ההסבר לצורך במניין בברית מילה / הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד

ב"ה יום כ"ט לחודש מנחם אב שנת תרצ"ט

קעשנוב

שלום רב לכבוד חביבי הרה"ג מו"ה מנחם נחום גוטמאן רב בקהילת יאס

לא טובה השמועה אשר המוהל הרשמי של עדתכם הכבודה מהריב בנפשו לבטל כפעם בפעם ענין הצרכת מנין עשרה במעמד ברית מילה, בחשבו כזאת למותר!

העברת הדרך היא זו מצד המוהל. ענין זה זה לא רק שהנהו מנהג עתיק יומין נעלה בערכו, אלא הוא גם דין קבוע באור זרוע (סוף הלכות מילה) ובשולחן ערוך (סימן רס"ה, סעיף ו).

אמנם "היכא דלא אפשר" מתיר השולחן ערוך גם בפחות מעשרה, אבל מדת "לא אפשר" הלא היא בכבר מוגבלת בסוגית "פסחים" (כו,א) דהיינו היכא שהגשמת הדבר איננה במציאות. והוא הדין נמי כאן בשולחן ערוך, באומרו: "היכא דלא אפשר", היינו דוקא היכא שאין במציאות להשיג מנין עשרה, כגון בכפר או בשעת סכנה, רחמנא ליצלן.

הצרכתי עשרה לפי המבואר בחכמת אדם (כלל מ"ט, סעיף כ"א), היא משני טעמים:

א. "לפרסומי מצוה"

ב. "משום שהתינוק הוא כיוצא מבית האסורים (דהיינו כדברי רבינו תם בתוספות בבא קמא (דף פ', סוף עמוד א)), שצריך להודות בפני עשרה".

אולם טעם שלישי היותר מתקבל הוא המבואר באור זרוע (שם), דהיינו משום דאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"א): "כל עדות נאמנה לישראל – בעשרה כו'" עד "עדות ברית מילה — בעשרה" .

לפי ענ"ד יתכן להוסיף עוד טעם בזה:

הן נקטינן להלכה על פי הנוסח התלמודי (ב"שבת" קל"ז, ב. ובירושלמי "ברכות" פ"ט ה"ג), דאחר ברכת "להכניסו", שאומר האב קודם הפריעה צריכים העומדים שם לומר: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". אולם, לכאורה, הלא אמירה כזו היתה יותר נאותה להמוהל עצמו, כיון שעבודת הכניסה לברית תעשה על ידו, כעין הא דקאמרינן בבבא מציעא (פ"ג, ב): "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוקנא", –  אלא יתכן, דהיינו משום שעדת ישראל צריכה להצהיר באותו מעמד שהיא מכנסת את היהודי החדש למחיצתה בשביל שיוכל "להכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". וכיון דנקטינן במתניתין דריש "סנהדרין", שאין עדה פחותה מעשרה, לכן מצריכינן, שהמצהירים יהיו דוקא עשרה, דהיינו עדה שלמה.

כן, דין נטוע הוא זה: חלילה אפוא להמוהל דנדון דידן מלעקור נטוע! עליו הוא שמוטל תמיד להודיע מראש לבעלי הברית, שיזדרזו להכין בעוד מועד מנין עשרה, אפילו בהיות הדבר קשה לפי מצב הענינים.

המוהל צריך להיות במדרגת "טהור", כדמפיק האור זרוע (שם, סימן ק"ז) מהא דקאמר במדרש "חזית" (פרשה ד', פסוק ז'): "המול ימול": "יבוא טהור ויטפל עם הטהור", לכן חלילה לו מלפגל בקרבן, שהוא הרך הנימול, כמבואר בזוהר (פרשת "לך לך" דף צ"ה, ע"א).

אם אחז המוהל עד עתה דרך נלוזה –  בזה – עליו לשוב ממנה תיכף ורפא לו!

ידידו דורש שלום תורתו, יהודה לייב צירלסאהן

(תשובה זו נרכשה ע"י מכון אהלי שם ליובאוויטש, והודפסה על ידיהם לראשונה באהלי שם, כרך ו, עמ' יט)

אודות הרב צירלסון ותורתו, ראה גם במאמרים קודמים באתר זה: התורה שעיצבה את הטבע הישראלי. מדוע לא יראתם לדבר – בהגנה על כבודו של הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.