זכרונות מחיי רבי שמואל רוזנברג ראש ישיבת אונסדורף / ר’ יוסף גוטמן הי”ד
חנוך לנער על פי דרכו
“חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר” (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר “אוהב בנו מכהו”, כמו שממשיך הפסוק “ואוהבו שחרו מוסר” ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב”שבט” ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.
כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, “הוכח לחכם ויאהבך”, הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: “הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב”.
ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. “לאן?” התעניין הגאון והבחור השיב “לתפילת מנחה”, הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ”ל היוצא. רבנו השתומם מאד “כבר סיימת להתפלל?” הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: “הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים ‘אשרי’ וכל שכן את התפילה כולה” ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: “אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול”.
ביקורת עצמית
ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: “בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת”. ההערה עזרה.
לא תעשו עוול במשפט
בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר (“חוזר בחור” – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: “מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים
מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?” ורבנו ענה לו בשלווה: “בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת”.
(מתוך כתבתו של ר’ יוסף גוטמן בז’ידו אוישע, סיון תרפ”ח, מופיע בספר “רב כמלאך”, עמ’ מה-מז)
הסופר והעיתונאי ר’ יוסף גוטמן הי”ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ”א לאמו רחל ולאביו ר’ יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ”ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת “אונסדורף” (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ”ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.
החל משנת תרפ”א החל ר’ יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי “ז’ידו אוישג”. עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר’ יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר’ יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.
כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר’ יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב “אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי”ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך”. בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר’ יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ”ט באייר תש”ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: “לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן”.
בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.
מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר “להאיר מתוך חשכה” בירושלים תשנ”ט (1999). בשנת תשס”ב, יצא לאור הספר “רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר’ שמואל רוזנברג זצ”ל, שנכתבו בידי ר’ יוסף גוטמן הי”ד תלמיד בישיבה”.
מספר הצפיות במאמר: 210
